ארכיון תגיות: הטרדה נפשית

"את צריכה לדעת!"

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 

הוא יכול גם שלא לסיים משפטים, להשאיר רמזים תלויים באוויר. כך ניתנים הדברים לכל פירוש שהוא, מועדים לכל אי־הבנה. לעתים הוא שולח מסרים מעורפלים ומסרב להבהיר. החותנת מבקשת מחתנה שירות פעוט כלשהו: 

"לא, זה בלתי אפשרי!"
"למה?"
"את צריכה לדעת!"
"לא, אני לא מבינה."
"אז תתאמצי יותר!" 

אף שהדברים רוויים בתוקפנות, הם נאמרים בנימה רגילה, שקטה, כמעט נינוחה. כך מנטרלים את הקורבן, והוא חש שהוא מגיב "לא לעניין". לנוכח רמיזות כאלה הגיוני שינסה לפשפש במעשיו ולראות היכן שגה, ולבסוף יקבל על עצמו את האשמה למתרחש, אם עדיין לא התפרץ והפך את הסכסוך לגלוי. האסטרטגיה הזאת נכשלת רק לעתים נדירות ביותר, שהרי אין אדם שאין לו רגשי אשמה שאפשר לעורר, אלא אם כן הוא עצמו פרוורטי. 

הרמיזות המערערות אינן מנוסחות בבהירות. אֵם אומרת לבתה, שאינה מצליחה להיכנס להיריון: "תקשיבי, אני מטפלת בילדים שלי כמו שאני רוצה, ואת תטפלי בשלך כמו שאת רוצה!" אילו חשה אחר כך צער והתנצלה, היה אפשר לחשוב שנכשלה בלשונה, אבל אמירתה היא אבן קטנה שהושלכה, עם רבות אחרות, ללא כל לבטים או חרטה. 

תכסיס מילולי נוסף שמאפיין את הפרוורטיים הוא השימוש בשפה טכנית, מופשטת, דוגמטית, כדי לגרור את האחר לתחומים שבהם אין הוא מבין דבר. אין הוא מעז לבקש הסברים שמא יוצג כמטומטם. 

השיח הקר, שכול-כולו תיאוריה, מונע מן האחר לחשוב ולהגיב. הפרוורטי, שנוקט נימה ידענית ולמדנית, יוצר את הרושם שהוא יודע, גם כשהוא מדבר שטויות. הוא מרשים את קהל מאזיניו בלמדנותו השטחית באמצעות שימוש חסר מובן במלים טכניות. הקורבן יאמר אחר־כך: "הוא עבד עלי, אני לא מבין למה לא הגבתי!"

הפרוורטי משתמש במכוון בשפה מעורפלת ולא מדויקת, המחוללת בלבול ומשמרת אותו. הוא מתנסח כך שתמיד יוכל לומר: "אף פעם לא אמרתי דבר כזה!" ולפטור את עצמו מכל אשמה. דרך רמיזות עקיפות הוא מעביר מסרים בלי לסכן את שמו הטוב, ועל סמך טיעונים סותרים. 


La violance perverse au quotidien
Marie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

במה מצטיין האדם הפרוורטי?

אם יש דבר שהפרוורטי הנרקיסי מצטיין בו במיוחד הרי זו יכולתו לסכסך, לעורר יריבויות וקנאות. לשם כך הוא יכול להשתמש או באמירות מסויגות: "אתה לא חושב שמשפחת… היא כך וכך?" אפשר גם לגלות לאחד מה אמר עליו האחר: "אחיך אמר לי שהוא חושב שלא היית בסדר", או ליצור יריבות באמצעות שקרים.

אין לפרוורטי עונג גדול יותר מהצלחתו לגרום לאדם שלישי לבצע את מלאכת ההרס. הוא עצמו רק צופה במאבק, שמחליש את השניים ומחזק את יכולת השליטה שלו.

במקום העבודה משמשות לכך רכילויות והשמצות, רמיזות מובלעות, זכויות יתר שמוקנות לעובד מסוים על חשבון האחר, העדפות שמשתנות ללא הרף. אפשר גם להפריח שמועות, שיחלחלו ויפגעו בקורבן בלי שיוכל לאתר את מקורן.

במערכת יחסים זוגית אפשר לזרוע ספקות באמצעות רמיזות ואי אמירות ולטפח קנאה, ובדרך זו לענות את האחר ולשמר את תלותו. קנאתו (jealousy) תעלה בו ספקות מתמידים, והיא שונה מצרות העין (envy), שפועלת כידוע בדרכים אחרות.

את עלילת מחזהו של שייקספיר "אותלו" מניעה קנאה שזרע  אדם אחד ובאחר. אותלו אינו קנאי מטבעו, ודמותו במחזה אצילה ונדיבה – אדם שאינו נוטה להאמין בקלות בקיומו של רוע אצל האחר. הוא אינו נוקם ונוטר, ואף אינו אלים. רק תמרוניו היעילים של יאגו מעוררים את קנאתו. תחילה מסרב האומלל להאמין כי אשתו בוגדת בו. הוא בוטח בה, ממש כשם שהוא בוטח ביאגו. באחד המונולוגים מצהיר יאגו כי הוא אוהב לעשות את הרע פשוט מאהבת הרע. אחר כך הוא מודה כי טוהר המידות, האצילות, "יופיו היומיומי" של אדם הגון כקאסיו, או טהרתה של דסדמונה, מרגיזים ומגרים אותו להרוס את הטוהר, את היופי. הוא מפיק הנאה חושנית מן השפְלוּת, להוט  לרקום מזימות, ובשל פיקחותו סופו להצליח.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

הטרדה נפשית, מארי פרנס הירגוין: מדוע דוחף האדם הפרוורטי את קורבנו לפעול נגדו

הפרוורטי מנסה לדחוף את קורבנו לפעול נגדו, כי אז יוכל להוקיע אותו כ"רע", והעיקר שהקורבן ייראה תמיד כאחראי למתרחש. התוקף מנצל פגם שגילה בו – נטייה דיכאונית, נטייה היסטרית או מופרעות – כדי לשים אותו ללעג עד שיוציא שם רע לעצמו. משהוכשל, קל למתוח עליו ביקורת ולהשפיל אותו, וחשוב מכול – כיוון שנפגע דימויו העצמי, גדלה האשמה שהוא חש. 

אם אין הקורבן ניחן בשליטה עצמית מספקת, אפשר לחדד את ההתגרות והזלזול עד שיגיב, והתגובה תנוצל נגדו. לדוגמה, אם הגיב בכעס, אפשר לוודא שהתנהגותו התוקפנית תיראה לעיני כול, ואפילו צופה מן הצד עלול להחליט לקרוא אז למשטרה. יש גם פרוורטיים שמנסים לדחוף את האחר להתאבדות: "מסכנה, אין לך למה לצפות מן החיים, אני לא מבין איך את עוד לא קפצת מהחלון!" אחר־כך אין התוקף מתקשה להציג את עצמו כמי שנאלץ לחיות במחיצתו של חולה נפש. 

מול מי שמצמית כל דבר ודבר, הקורבן מוצא את עצמו בגבו אל הקיר והוא נאלץ להגיב. אבל כיוון שנדחק ונלכד, אין לו ברירה אלא להשיב לעצמו את חירותו בהתפרצות פראית. בעיני צופה מן הצד תיראה כל תגובה אימפולסיבית, ובייחוד אם היא אלימה, כתגובה פתולוגית. מי שרק הגיב על התגרות ייראה כאילו הוא שגרם למשבר. את האשמה תלה בו הפרוורטי, אבל גם צופים מן הצד יראו בו תוקפן. נעלם מעיניהם שהוא נדחף למצבו וכי המודוס ויוונדי היה לו למלכודת עד שאין הוא יכול עוד לנהוג על פיו. הוא נתון כעת בסד כפול, ואין לו כל דרך להשתחרר. אם יגיב, יגרום לסכסוך. אם לא יגיב, יקל על מענהו למוטט אותו. 

הפרוורטי הנרקיסי מתענג במיוחד כשהוא חושף את חולשותיו של האחר, או מצית את אלימותו וגורם לו להתבייש בעצמו.

La violance perverse au quotidienMarie-france Hirigoyen

תרגם מצרפתית: דן שליט

HBO, "אלן נגד פארו": הנבזות הצרופה

הנבזות – היא זאת שעוררה בי חלחלה עמוקה במיוחד. נבזות צרופה, שקולה, קרה, מאורגנת. לא התפרצות יצרית בלתי נשלטת, לא סערת רגשות.

אחרי שצופים בסדרה "אלן נגד פארו" אין עוד שום ספקות. וודי אלן הוא לא הדרייפוס שראה בו מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ (אין לדעת אם צפה בכל הפרקים, או שהסתפק בפרק הראשון כדי לחרוץ את דינה של המתלוננת ולקבוע שהעלילה עלילת שווא על אביה).

השתלשלות המעשים בסדרה שיש בה ארבעה פרקים (אפשר לצפות בכולם בYes דוקו) נפרשת לאט, ביסודיות, נדבך אחרי נדבך. היא נשענת על עדויות של אנשים שהיו שם, ועל קטעים מוקלטים או מצולמים בווידיאו. והיא מקעקעת כל ספק אפשרי: וודי אלן פגע בדילן, בתו המאומצת הקטנה שהיא היום אישה רהוטה, חזקה, ועקבית בדבריה, המגובים בעדויות של אחרים. 

זה התחיל ב"אובססיה" שאלן פיתח אל הילדה הקטנה שקיבל "בהזמנה": מיה מספרת כי כשדיברה אתו על אימוץ של ילד נוסף, מנה באוזניה את מפרט התכונות הרצויות מבחינתו: שתהיה ילדה, ושתהיה בלונדינית. 

זה נמשך בתופעות מוזרות, שמקורבים לבני המשפחה הבחינו בהן: ידידה מספרת שראתה את אלן מלמד את הילדה (כדי להסיר ספק, דילן כבר לא הייתה אז תינוקת) איך בדיוק למצוץ לו את האצבע. אחת המטפלות בילדים סיפרה שראתה את אלן כורע ברך לרגליה של הילדה שישבה על הספה, ואת פניו כבש בחיקה. אחר כך התברר שהיא לא לבשה אז תחתונים.

והשיא התרחש באחד הימים כשאלן ביקר בביתה של מיה פארו. במשך עשרים דקות חיפשו בני הבית אותו ואת הילדה ולא מצאו אותם. ואז סיפרה דילן לאמה על מה שעולל לה כשלקח אותה לעליית הגג. 

זה לא קרה? הילדה דמיינה? אמה של הילדה "תדרכה" אותה לומר את הדברים, כדי להעליל על בן זוגה עלילת דם? 

אם כך – מדוע בשיחת טלפון מוקלטת, כששאלה אותו היכן היה במשך אותן עשרים דקות, השיב לה אלן שוב ושוב בקור רוח תשובה ששינן ולא שינה בה אף את האינטונציה המונוטונית, המסתירה כל רגש: "במרוצת הזמן תדעי". ושוב. ושוב. היא מפצירה: תגיד לי, תרגיע אותי, איפה היית אז? מדוע אף אחד לא הצליח למצוא אותך ואת דילן? מתחננת ממש לקבל תשובה שתניח את דעתה, שתסיר ממנה ספק שבן זוגה פגע מינית בילדה, והוא הנבזה קר הרוח, הפסיכופת חסר המצפון, מגיב שוב ושוב באותן מילים ששינן לצורך העניין, אבל לא משיב לשאלתה הפשוטה כל כך. אם לא היה בעליית הגג עם הילדה, אם לא פגע בה, מדוע אינו מסוגל לענות? 

השיחה המוקלטת ההיא הייתה לטעמי ההוכחה הניצחת, הברורה, החד משמעית. מי שאין לו מה להסתיר לא נעזר בתגובות שהכתיבו לו עורכי הדין שלו, ובכלל –בתחבולות משפטיות. 

והרי את כל התנהגותו של וודי אלן מהרגע שמיה פארו גילתה במקרה תצלומים פורנוגרפיים שצילם את בתה המאומצת סון-יי תכננו והדריכו עורכי דינו. 

וודי אלן נהג מאותו רגע כמו מנוולים רבים אחרים. נאבק ונלחם בכל כלי הנשק שעמדו לרשותו, מהרגע שנחשפה דמותו במלוא כיעורה: הניצול המיני של סון-יי. נכון, הוא לא היה אביה הרשמי של הצעירה, אבל בלי ספק שימש לה דמות הורית, כפי שאפשר להיווכח בצילום שלהלן: 

איך הגן על עצמו? תחילה טען שהתאהב בסון-יי, אם כי בשיחת טלפון מוקלטת עוד אפשר לשמוע אותו מסביר למיה פארו שאינו מאוהב בה. שסון-יי תמשיך הלאה בחייה ותשכח ממנו, והוא ומיה יכולים להמשיך כרגיל. 

אבל אחרי שדילן התלוננה שפגע גם בה, יצא אלן בהתקפה: הוא תבע לקבל לעצמו משמורת על שלושה מילדיה של פארו: השניים שאימץ אתה, דילן ומוזס, והילד הביולוגי המשותף להם.

לכן מן הסתם הסדרה נקראת "אלן נגד פארו", ולא להפך. אלן ניסה לערער את שיווי המשקל של פארו ובעיקר – את תדמיתה הציבורית. אף על פי שהסכימה לכל תנאי שקבע מראש, למשל – שישתתף בגידול הילדים ובחינוכם בדיוק עד כמה שיתאים  לו. שימשיך לגור בנפרד מבני משפחתו. שלא יאלץ לתמוך בהם כספית. אף על פי שהיא הייתה תמיד עמוד התווך של המשפחה, ניסה לקבוע שאינה ראויה עוד לגדל את הילדים. והוא, שמלכתחילה הסביר לה שאינו מעוניין בילדים, שאינו רוצה לגדל, לטפל, להתמסר, שאינו מבקש להיות דמות יציבה ויומיומית בחייהם, הוא זה שצריך לקבל אותם, לגזול אותם מאמם ואת אמם מהם!

אי אפשר שלא להבחין שבשיחות הטלפון שלהם, שהוקלטו במהלך האירועים, ניסה וודי לגרום לה להתפרץ, כדי שיוכל להוכיח לעולם שמיה אינה אדם יציב. הקור שבו הוא מדבר, הרשעות המדודה והשקולה, האכזריות נטולת הרגש, יכולים בהחלט להטריף את הדעת. "כשהפרוורטים מדברים עם קורבנותיהם, נשמע קולם קר, אטום, חדגוני. זהו קול שאין בו שום נימה רגשית, קול מקפיא, מדאיג. וגם אם המילים עוסקות בנושא התמים ביותר, הקול רווי בוז ולעג. נימת הקול לבדה מרמזת גם למאזין ניטרלי על כוונות שמתחת לפני השטח, על טענות שאינן נאמרות, על איומם מוסווים", כתבה מארי פראנס היריגוֹיֶן (Marie-France Hirigoyen) בספרה הטרדה נפשית – אלימות נפשית בחיי היומיום, בעבודה ובמשפחה. כך בדיוק נשמע וודי אלן בהקלטות. והיא מתארת מקרים שבהם תוקפים ניצלו דברים שאמרו להם קורבנות, או כתבו להם, כנגדם. "כך, למשל, מכתבה של אישה שהגיבה באלימות על בגידתו של בעלה ושקריו התנצלה אחר כך; בעלה צירף את מכתב ההתנצלות לתלונה שהגיש במשטרה על אלימותה. 'הנה, היא מודה שהייתה אלימה!'". אין ספק שוודי אלן ניסה להכשיל את מיה בלשונה. לגרום לה להיות נסערת ולהגיב בכעס. מיה לא נפלה בפח. שומעים אותה ממשיכה לדבר בנימוס, באופן רגשי, כמי שמנסה להגיע אל לבו: "אתה יודע שזה לא מגיע לי". 

אבל איך אפשר להגיע אל לבו של אדם שאין לו לב?

המערכת המשפטית גויסה לטובתו של היוצר הנערץ, המקושר והעשיר, שהפעיל סוללה של אנשי יחסי ציבור ועורכי דין. הציבור לא האמין למיה. החוקרים לא האמינו לילדה. התישו אותה בחקירות חוזרות ונשנות. מומחים לעניין שבדקו לאחרונה את עדותה מאז קובעים בלי ספק שהייתה אמינה וקוהרנטית. ברור ממנה שמיה לא "תדרכה" אותה, שכן שאלותיה לא היו ספציפיות ומנחות, ומתשובותיה לחלקן אפשר להבחין בכך שאינה מנסה לרצות, שהיא רק אומרת מה עבר עליה. ושוב. ושוב.

לפחות, גם אם לא מצאו את אלן אשם בפגיעה מינית, לא העניקו לו את האפוטרופסות על הילדים והם נשארו עם מיה. 

דילן של היום זוכרת איך "שיגעו" אותה ולא הרפו, תשע פעמים בתשע חקירות שונות שאלו אותה שוב ושוב שאלות על ענייניים אינטימיים שהיה לה קשה להשיב עליהן אפילו פעם אחת. היא זוכרת כמה היה לה אז קשה. כמה לא רצתה לשוב ולפגוש את אביה המאמץ. מספרת כי כשנודע לה שאלן פגע בסון-יי, אמרה לעצמה "אז זה לא רק בי" (!). היא זוכרת את המצוקה והכאב שממשיכים, כך היא מעידה, לחיות בתוכה גם כיום.

לא, וודי אלן איננו דרייפוס. הוא הצליח לחמוק מאימת הדין, והמשיך עוד ליצור ולזכות להכרה. למרבה ההקלה, מעמדו הציבורי האיתן התערער עוד לפני הסדרה שלפנינו, והוא הולך ונהרס. הגיע הזמן שייתן את הדין.

שירה מקיין פרסמה ב-21.3.2021 ב"הארץ" תשובה מסודרת לטענותיו של מבקר הטלוויזיה של עיתון הארץ. בדבריה היא מציגה סיכום מאורגן של תשובות לטענותיו בדבר חפותו לכאורה של וודי אלן.

הנה דבריה: 

1. התחקיר לסדרה ארך שלוש שנים, וכלל חקירה מדוקדקת של דוחות משטרה, תצהירים בשבועה, שיחות מוקלטות, עדויות ראייה ורשימות של פסיכולוגים ועובדים סיעודיים, ב–60 ארגזים של מסמכים שהעלו אבק מאז משפט המשמורת ושתי חקירות המשטרה בשנות ה–90. "שוחחנו עם עשרות אנשים שהיו מעורבים בתיק, ושהיה להם ידע ממקור ראשון של האירועים, ושאת דבריהם יכולנו לאמת באופן עצמאי", מסרו יוצרי הסדרה בהצהרה. "'אלן נגד פארו' הוא ייצוג שלם, יסודי ומדויק של העובדות".

2. היחס של אלן לבתו המאומצת דילן היה בלתי הולם עוד לפני התקרית באוגוסט 1992 — אלן הוא זה שביקש ממיה לאמץ תינוקת בלונדינית. מהרגע שהיא הגיעה למשפחתם, אלן הפגין אובססיביות לא בריאה לדילן, עניין שקרובים של הזוג — חברים, מטפלות, פסיכולוגיות ואחרים — הביעו לגביו חשש. בסדרה מוצגות שלל עדויות על קשר פיזי קרוב בין השניים, שאינו נורמלי לאב ובתו — כולל התכרבלויות במיטה בתחתונים, תקרית שבה היד שלו "התעכבה" על ישבנה וחיבתו לתקוע לה אצבע בפה. מיה מספרת שיום אחד קיבלה טלפון מד"ר אתל פרסון, פסיכואנליסטית בעלת שם עולמי, שהזהירה אותה ש"משהו שם לא בסדר'". בעקבות השיחה זאת, הסכים אלן ללכת לטיפול בשל ההתנהגות הלא הולמת שלו עם הילדה.

3. דילן שינתה את התנהגותה הרבה לפני התקרית — כמה שנים לפני התקרית ופיצוץ הסיפור עם סון־יי, דילן הפכה מילדה מוחצנת ושמחה ל"ילדה ביישנית, מרוחקת ומאוד מפוחדת". בגיל חמש היא נשלחת לטיפול, שם היא סיפרה פעמיים לפסיכולוגית שלה שיש לה "סוד". לפי עדויות, בחודשים שלפני התקרית ניסתה דילן באופן אקטיבי להתחמק מאביה המאמץ בכל פעם שבא לבקר בבית בקונטיקט: ננעלה בשירותים עד שיילך וטענה שסובלת מכאבי בטן וראש כשהגיע.

4. אלן שיקר בנוגע לתחילת מערכת היחסים שלו עם סון־יי — כל השנים טען אלן שהרומן שלו עם סון יי התחיל כשהיתה בקולג', אבל בסדרה מובאת עדות מדורמן הבניין שבו התגורר ומהעוזרת של דירתו בניו יורק — שמערכת היחסים המינית התחילה כשסון־יי היתה עדיין בתיכון.

5. אלן הוא זה שהתעלל בפארו — בסדרה מובאות עדויות לגזלייטינג שעשה אלן לפארו. הזמרת קרלי סימון, למשל, מספרת: "ראיתי איך לאט לאט, הוא מקלף את ההערכה העצמית שלה, משמיד את תפיסת העצמי שלה. הוא לא אהב כשהיא פוגשת חברים, הוא רצה לבודד אותה. אני לא יודעת למה הוא אמר לה דברים אכזריים, בין אם הוא האמין בהם או שזו רק היתה טקטיקה לשמור עליה כנועה ותחת שליטתו". אחרי שנפרדו, הוא גם אמר לה שהוא יקבור את הקריירה שלה, שזה מה שהוא עשה.

 
 

6. אירועי יום התקרית ב-4 באוגוסט 1992 — בסדרה מובאות שלוש עדות המתארות בפרוטרוט את מאורעות אותו היום, כולל המורה לצרפתית סופי ברגר, שקיבלה הוראה מפורשת לא להשאיר את דילן ואלן לבד, חברת המשפחה קייסי פסקל והבייביסיטר שלה, אליסון סטיקלנד. עדותן — שהוצגה תחת שבועה גם בבית המשפט — תואמת את עדותה של דילן. כשמיה חזרה מקניות בסופר, דילן רצה אליה, ומיה שמה לב שאין לה תחתונים. "חשבתי שזה קצת מוזר, אבל זה קורה", לדבריה. החשד התעורר רק למחרת בבוקר: פסקל התקשרה למיה וסיפרה לה שהבייביסטר שלה ראתה משהו "מטריד": דילן יושבת על הספה, ללא תחתונים, כשראשו של אלן טמון במפשעתה. רק בעקבות זאת שאלה מיה את דילן מה בדיוק קרה. מיה עצמה היא לא זו שפנתה למשטרה, אלא רופא הילדים שבדק את דילן כמה ימים לאחר התקרית. בניגוד לכל העדים שתיארו את אותו היום ונחשבו לעקביים, עדותו של אלן עצמו על לא היתה עקבית, והוא סתר את עצמו. בהתחלה אמר לחוקרים שמעולם לא עלה לעליית הגג, אחרי שמצאו שם שערה שלו — הוא הודה שאולי ביקר שם.

7. הקלטת ובה תיעוד של דילן מספרת על התקיפה יום לאחר התקרית—- אלן טוען כי מיה הדריכה את דילן כיצד להאשים אותו. אבל מהרגע שבו פסקל סיפרה למיה על התקרית, ומיה צילמה את בתה, עברו רק כמה שעות שבהן יכולה היתה לכאורה להדריך את בתה. בקלטת שואלת מיה את בתה מה קרה, ודילן בת השבע מפרטת את שהיה לפרטי פרטים. כעבור כמעט 30 שנה, הסיפור של דילן הבוגרת לא השתנה כלל. בנוסף, בסדרה מובאים מומחים שמסבירים שאף ילדה לא יכולה ללמוד לשנן כאלה פרטים קטנים וספיציפיים.

 

8. סגירת החקירה בניו יורק — החקירה הופקדה בידי מי שהוכתר כ"עובד הסוציאלי של השנה" מטעם עיריית ניו יורק, פול ויליאמס. אחרי שהלה ראיין את דילן וקבע כי הוא מאמין לה, הופעלו לחצים אדירים מלמעלה, כולל ממשרדו של ראש העיר ניו יורק דאז, לסגור את החקירה. כשוויליאמס התנגד הוא פוטר, וטען שמדובר בטיוח חקירה, ואמר: "עשיתי את העבודה שלי, האמנתי לילדה". בהמשך קבע בית המשפט כי הפיטורים שלו לא היו הולמים.

 
 

9. סגירת החקירה בקונטיקט — משטרת קונטיקט המליצה להעמיד את אלן לדין בחשד לתקיפה מינית של קטינה. בדוחות המשטרה כתבו החוקרים שעדותו של אלן אינה עקבית, ואילו זו של דילן אמינה. התובע הכללי של קונטיקט דאז פרנק מאקו מספר שלמרות שהאמין שהיתה תשתית להעמדת אלן לדין, הוא בחר שלא לעשות את זה כדי להגן על נפשה של דילן בת השבע. "בראש ובראשונה לא רציתי לגרום עוד טראומה לילדה", הוא אומר.

 

10. החלטת השופט במשפט המשמורת — בפסק הדין בן 33 העמודים, השופט אליוט וילק קבע כי למיה מגיעה משמורת מלאה, וכתב: "אולי לעולם לא נדע מה קרה ב-4 באוגוסט 1992. אבל העדויות האמינות (…) מוכיחות שהתנהגותו של אלן כלפי דילן היו מאוד לא הולמות, ושיש לנקוט באמצעים כדי להגן עליה ממנו". עוד כתב השופט: "אין ראיות אמינות שתומכות בטענתו של אלן שפארו הדריכה את דילן או שפארו פעלה מתוך צורך בנקמה נגדו אחרי שפיתה את סון־יי".

והנה הטיעונים המרכזיים של רוגל נגד הסדרה — והתשובה שלי לכל אחד מהם:

 

1. "הסדרה היא משפט המתנהל במעמד צד אחד בלבד". אלן אכן טוען שפנו אליו לתגובה פחות מחודשיים לפני שעלתה הסדרה. מפיקת הסדרה, איימי הרדי, דווקא מספרת שהיא פנתה אישית ליחצנית של אלן פעמיים ב-2018 כדי שישתתף בסדרה ומעולם לא קיבלה תשובה. היוצרים עצמם, אגב, ממשיכים לפנות פומבית לאלן ולהציע לו לספר למצלמה את הצד שלו ולהוסיף פרק חמישי לסדרה.

 

היו לנו כמעט 30 שנה לשמוע את הצד של אלן — במסיבות עיתונאים שבהם האשים את מיה ב"נקמנות", במאמר דעה בניו יורק טיימס (כשדילן עצמה לא קיבלה את האפשרות הזו), בראיון מפרגן ב"60 דקות" ובכתבות שער ב"ניוזוויק" ו"פיפל". בסדרה מובאות עדויות המתארות כיצד היחצנית שלו, שנחשבת לאחת החזקות בהוליווד, איימה על עיתונאים וכלי תקשורת שהעזו לסטות מהנרטיב שהכתיב אלן. לאורך כל הזמן הזה מיה פארו שמרה על שתיקה יחסית ונעלמה מהרדאר. כל צופה שמתעניין בנרטיב של אלן רק צריך חיבור לאינטרנט כדי לקבלו במלואו. אם תבחנו סדרות "מי טו" אחרות, כמו למשל "לעזוב את נוורלנד" ו"העדות", תגלו שגם שם ניתנת הבמה באופן בלעדי לנפגעות ולנפגעים, שמקבלים לראשונה את ההזדמנות לספר את סיפורם.

 

בכל מקרה, הצד של אלן מקבל בכל זאת במה מכובדת בסדרה, שמלאה בציטוטים מהאוטוביוגרפיה שלו, Apropos of Nothing מ-2020, שבה הוא מתייחס לכל ההאשמות נגדו בפירוט; בקטעים מראיונות איתו וממסיבות העיתונאים שניהל במהלך המשפט.

2. "בניגוד לכמעט כל מקרי ההאשמות בהטרדה מינית, נגד אלן יש רק האשמה בודדת אחת". לאלן יש עבר בעייתי בלשון המעטה בכל הנוגע ליחסים עם קטינות. מלבד העובדה שקיים יחסים עם בתו המאומצת סון־יי, בסדרה מרואיינת גם כריסטינה אנגלהרד, כיום בת 61, שכשהיתה דוגמנית בשנות העשרה שלה ניהלה רומן עם אלן, שהיה אז בשנות הארבעים לחייו. כל זה מתיישב היטב עם הפיקסציה של אלן בסרטיו על נשים צעירות, במיוחד בסרט "מנהטן".

 

זו הזדמנות גם להזכיר את יחסיו החמים של אלן עם הפדופיל המורשע ג'פרי אפשטיין, שהיה ידידו הקרוב.

 

3. "החשד שאלן התעלל מינית בדילן נבדק על ידי שני גופים נטולי פניות שקבעו כי לא היתה התעללות". הן החוקרים בקונטיקט והן החוקרים בניו יורק העריכו כי דילן דוברת אמת ועדותה אמינה ועקבית, ובקונטיקט המשטרה אף המליצה להגיש נגד אלן כתב אישום בגין תקיפה מינית של קטינה. הסדרה שומטת את הקרקע מתחת לדוח של המרפאה בניו הייבן, שקבע כי עדותה של דילן אינה אמינה. הפסיכיאטר הפורנזי ד"ר סטיבן הרמן אומר בסדרה: "קראתי את הדוח ונחרדתי. הם ראיינו את הילדה תשע פעמים. אפילו בתחילת שנות ה-90, אף אחד לא ראיין ילד בשום גיל בשל האשמות באלימות מינית תשע פעמים". אגב, היחיד שלא ראיין את דילן היה ד"ר ג'ון לבנטל, המחבר הראשי של הדוח.

 

בדוח נקבע שלדילן יש "הזיות" כיוון שתיארה את "הראשים המתים" בעליית הגג — אבל הכוונה של דילן היתה לפאות של אמה שהיו מפוזרות בחדר. הדוח קבע שהיא "חיה בעולם של פנטזיה" כי היא דיברה על "שעת הקסם" (magic hour), מונח מוכר ומקובל בתעשיית הסרטים לתיאור שעת הדמדומים. כל הרשימות של העובדים שהוכנו למטרת הדוח, הושמדו בניגוד לנהלים, כך שאין אפשרות לבחון אותם מחדש.

 

התביעה בקונטיקט, שהזמינה את הדוח, לא השתמשה בו כשהגישה את מסקנותיה. גם השופט של משפט המשמורת קבע שהדוח "אינו אמין".

 

בניגוד לטענת הדוח, הסיפור של דילן עקבי מהיום של אחרי התקיפה ועד הדוקו עצמו, כשהיא מספרת שוב ושוב את מה שקרה לה באותו יום וחוזרת שוב ושוב על אותם פרטים.

 

בכל הנוגע לנסיבות סגירת החקירה בניו יורק, ראו את סעיף 9 למעלה.

 

4. "אלן נמצא דובר אמת בפוליגרף, פארו סירבה לעבור פוליגרף". אלן סירב לעבור בדיקת פוליגרף במשטרת קונטיקט, ובמקום זאת עבר בדיקה מטעם מומחה ששכר הצוות המשפטי שלו. משטרת קונטיקט סירבה לקבל את תוצאות הבדיקה הזו כראיה. לדברי התובע הראשי, פרנק מאקו, מיה מעולם לא התבקשה לעבור פוליגרף במסגרת החקירה.

 

5. "מוזס טוען שפארו היתה הורה אלים ומטיל אימה, ושניים מילדיה המאומצים מתו בצורה טראגית". מוזס אינו עד אמין. עדויות כל המבוגרים שנכחו ביום התקרית בבית בקונטיקט סותרות את העדות שלו.

 

ילדיה האחרים של מיה — פלטצ'ר, מתיו, סשה, פלטצ'ר ודייזי פרווין, רונאן, קווינסי ואיזאייה פארו — פירסמו בעקבות טענותיו של מוזס ב-2018 הצהרה משותפת לפיה הם עומדים לצד אמם, שהיתה אם אוהבת ודואגת. "מעולם לא היינו עדים למשהו אחר מלבד טיפול מלא אהבה וחמלה בביתנו", כתבו האחים. "זו הסיבה שבית המשפט העניק לאמא שלנו חזקה מלאה על כל ילדיה".

 

בראיון ל"אינסיידר" מתייחסים היוצרים להאשמה של מוזס ומציינים כי אם היו ראיות שמגבות את הטענה הזו הן היו עולות במשפט המשמורת. "צללנו עמוק כדי לחקור את הטענה הזו", אומר דיק. "כל דבר שמצאנו הראה שאין שום אישור אמין של הטענה הזו. לא מצאנו שום ראיה אמינה שהיא היתה משהו שאינו אם טובה ואוהבת". ואם כבר טענות לאלימות שלא מטופלות בסדרה — יש עדויות שתומכות בגרסה של סאצ'ל (רונאן פארו) לפיה אביו התעלל בו, כינה אותו "הממזר הקטן", הכה אותו ואיים לשבור את "הרגליים המזוינות שלך".