הו! החדש, מספר 25, ראה אור בימים אלה. יותר מ-400 עמודים של שירה ופרוזה, שעניינם המרכזי המוצהר הוא להציג את הספרות העברית העכשווית מחוץ למדינת ישראל, ובתוכה.
שלושת חלקיו של הגיליון הם: “עברית – אירופה”, “עברית – אמריקה”, וכמובן – “עברית – ישראל”.
שלוש סונטות שכתבתי מופיעות בפרק הישראלי, לצד רבים וטובים.
אפשר לקנות את הו! 25 ישירות כאן, או, כמובן, בחנויות הספרים.
הנה שלוש הסונטות שלי, שמשתתפות בגיליון החדש:
דברי הפתיחה לגיליון, שכתב עורכו, דורי מנור
ראה אור לראשונה בגיליון מספר 10 של כתב העת הו!
כרך 22 החדש של “הו!“ ממשיך את מסורת אסופות תרגומי השירה ומהווה אנתולוגיה נרחבת של שירה מתורגמת מאת מיטב המשוררות/ים והמתרגמות/ים. הוא מדלג מהמזרח הקדום, דרך יוון ורומא, אל התקופה האליזבתנית, אל המאה הי”ט, אל המודרניזם, ומשם – אל האלף השלישי. יש כאן תרגומים חדשים ליצירותיהם של משוררים מרכזיים לתרבויותיהם, כגון שייקספיר, היינה ופושקין, וגם של משוררים מודרניסטים גדולים כגון אליזבת בישופ, אלן גינזברג, ניקולאי גומיליוב, אוסיפ מנדלשטם, אלזה לסקר-שילר, אינגבורג בכמן, צ’סלב מילוש וויליאם באטלר ייטס.
לצד משוררים מהוללים אלה יפגוש הקורא משוררים רבים מארצות ותקופות שונות, וביניהן משוררים בני זמננו. הפתעת הגיליון היא דווקא אמירה הס, משוררת עברית, כלת פרס עמיחי, שמשתתפת בגיליון המוקדש לתרגום בשירים המתורגמים משפת אמה, ערבית עיראקית.
מָה עוד יָפֶה כְּמוֹ יוֹם אָבִיב נָקִי,
כְּשֶׁצֶּמַח עֲסִיסִי וּמְלַבְלֵב,
בֵּיצֵי קִיכְלִי גּוֹנְזוֹת מַחֲסֶה שָׁלֵו,
וְהֵד קְרִיאוֹת כּוֹרְתִים נִשְׁטַף, מֵקִים
צְלִילִים שֶׁל שִׁיר, מַכִּים כְּמוֹ בְּרָקִים;
עָלִים שְׁקוּפִים כְּשֶׁעֵץ אַגָּס מֵבִיא
אֶת תְּכוֹל כּוֹחוֹ הָרַךְ שֶׁבָּאֲוִיר,
וּבַמֶּרְחָב רָצִים טְלָאִים רַכִּים.
מָה כָּל הַצּוּף וְכָל אוֹתָהּ שִׂמְחָה?
זֶה מֶתֶק אֲדָמָה שֶׁכָּךְ הִתְחִיל,
גַּן עֵדֶן, קַח, קַבֵּל עַד שֶׁנִּמְחָה,
לִפְנֵי הַחֵטְא, וְיֵשׁוּ שֶׁהִנְחִיל
אֶת תֹם הַלֵּב לְיֶלֶד שֶׁבָּכָה,
בֵּן הַבְּתוּלָה שֶׁנִּצָּחוֹן הֵכִין.
1877
לעברית: עופרה עופר אורן ©
ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן.
הַזְּמַן כֻּלּוֹ – שְׁעַת דִּמְדּוּמִים, רְאֵה, אוֹרו נִקְלַשׁ,
הַזְּמַן הוּא חֹרֶף, הִתְבּוֹנֵן אֵיך הַיְּקוּם נִפְרַם.
כָּלֶה הַזְּמַן, וְהוּא קָמֵל כְּכָל שֶׁסָּב עוֹלָם,
זְחִיחוּת מֵחִיל כְּכָל שֶׁהָאָדָם בַּשֶּׁבֶר חָשׁ.
אֲנִי – יָדַי קָצְרוּ, לֹא אֶתְפָּאֵר בְּהַצְלָחָה,
הַכֹּל הָרוּס גַּם פֹּה, גַּם שָׁם, הַהַצָּלָה כָּשְׁלָה,
כְּשֶׁצַּו נָדִיר אֶרְאֶה אוֹבֵד, מִיָּד בַּהַתְחָלָה.
אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת אֲקַדֵּם, הַשִּׁכְחָה בְּרוּכָה.
אַךְ מָה נוֹתַר? יֵשׁ עוֹד עוֹלָם אֲשֶׁר טָמוּן עָמֹק,
שָׁם נִפָּטֵר מִדְּרָקוֹנִים, הַחֵטְא שָׁם לֹא יַחְמֹק,
שָׁם רְצוֹנְךָ יִהְיֶה הַחֹק לְטוּב הַמַּמְלָכָה.
(סבורים כי זהו שירו האחרון של הופקינס: סונטה שלא הושלמה, אם כי לא נקבע התאריך שבו נכתב.)
לעברית: עופרה עופר אורן ©
ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן.
הַנָּהָר הַשּׁוֹעֵט – כֻּלּוֹ חוּם וּשְׁחַרְחַר,
עַל גַּב סֶלַע נִתַּךְ, וְשָׁאַג וְדָהַר,
בִּנְקִיקִים עוֹד סֵרֵק אֶת צַמְרוֹ הַנִּתָּז,
וּבְתֶלֶם נָפַל לָאֲגַם, נֶאֱחַז.
בְּמִּגְבַּעַת שֶׁל רוּחַ וְקֶצֶף מֻצְהָב,
מִתְהַפֵּךְ, מִתְקַמֵּט, וְכֻלּוֹ רַחַשׁ רַב
בִּבְרֵכָה אֲפֵלָה שֶׁסִּבְרָהּ כֹּה נִזְעָף,
וְאֶת כֵּף הַיֵּאוּשׁ הוּא מַקִּיף כְּנִטְרָף,
הוּא שְׁטוּף טַל, וּבְטַל כָּל כֻּלּוֹ מְנֻקָּד,
בְּקִמְרוֹן הַמִּישׁוֹר שָׁם הַפֶּלֶג נִפְרַד,
בְּתוֹךְ סְבַךְ שֶׁל שָׁרָךְ וְאַבְרָשׁ מְפֻתָּל,
בֶּעָפָר מְעֻשָּׁן – שֶׁמִּגַּחַל הוּטַל.
מֶה הָיָה לוּ כָּל זֶה כְבָר הָיָה נֶאֱבַד,
לוּ נִשְׁלַל כְָּל הַלַּח, הַפָּרוּעַ, לָעַד?
אָנָּא תֵּן שֶׁיִּשְׂרֹד הַפָּרוּעַ, הַלַּח,
שֶׁיִּחְיֶה הַצּוֹמֵחַ, הַבָּר שֶׁיִּפְרַח.
1881
לעברית: עופרה עופר אורן ©
ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן.
נכרתו, 1879
אֶת הַשֶּׁמֶשׁ כָּבַשְׁתֶּם, עֲצֵי צַפְצָפָה אֲהוּבִים,
כְּשֶׁנִּסְּתָה לְפַזֵּז מִכְּלוּבִים שֶׁל עָלִים וַאֲוִיר.
כְּרוּתִים, כְּרוּתִים, כֻּלְּכֶם כְּרוּתִים,
בְּטוּר טָרִי אַתֶּם נוֹטִים
אֲפִלּוּ אֶחָד לֹא נִצַּל
לֹא צֵל מְנֻדְנָד, מְטֻלְטָל, מְסֻנְדָּל,
שֶׁנִּשָּׂא עַל כְּנַף רוּחַ, צָלַל עַל גָּדָה,
שֶׁשָּׂחָה, שֶׁשָּׁקַע, עַל כַּר דֶּשֶׁא דָּאָה.
לוּ רַק יָדַעְנוּ מָה קוֹרֶה
כְּשֶׁאֶחָד מֵאִתָּנוּ כּוֹרֵת
אֶת הַיָּרֹק הַפּוֹרֶה!
הֵן הָאָרֶץ רַכָּה,
רַכָּה, עֲנֻגָּה,
כְּמוֹ גַּלְגַּל הָעַיִן חֲלָקָה,
שׁוּב לֹא תִּרְאֶה אִם תִּדָּקֵר מִמַּגָּע,
וּמִי שֶׁמְּשַׁכְלֵל אוֹתָהּ
– מְחַסֵּל אוֹתָהּ,
וּמִי שֶׁמֵּנִיחַ לַנּוֹף לְהִקָּטַע
מוֹנֵעַ אֶת הַיֹּופִי שֶׁהָיָה כָּאן.
תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן, רַק תְּרֵיסָר אוֹ מִנְיָן
חֲבָטוֹת שֶׁל חֻרְבָּן,
עַל יִפְעַת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה, כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה,
יִפְעַת כַּפְרִיּוּת הַמַּרְאֶה.
1879
לעברית: עופרה עופר אורן ©
ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן.
“זאת עבודה שהורגת”, כתב ג’ררד מנלי הופקינס לאחד מידידיו, כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. אחרי שנים רבות שבהן שימש ככומר קתולי, התמנה הופקינס למשרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה.
בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה, הופקינס נחשב כיום גדול המשוררים הוויקטוריאניים, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.
ג’רארד מנלי הופקינס נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו. כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי “תנועת אוקספורד”, שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית. בעקבות המפגש נעשה קתולי ולאחר זמן מה עזב את אוקספורד, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית וב-1877 הוסמך לכמורה.
על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר. קנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם. הייתה למסדר היררכיה ברורה ונוקשה, והוא קבע לעצמו את הקדושים והמרטירים שלו. חברי המסדר נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכול – לנאמנות למסדר.
הופקינס התקומם כנגד החומרנות הוויקטוריאנית, והתמסר לחיי הדת מתוך החיפוש שלו אחרי יופי, ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. אלא שאלה עוררו בו תחושה של סתירה פנימית. הופקינס ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב, והשתדל להימנע מכך.
מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש, למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ואלה שקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות.
את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם בהמשך חייו הביע לא פעם תחושות של אי נחת בשל המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.
הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, “לשרת את המוזה”, והצורך לעבוד את האל. ב-1868, כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה “דויטשלנד”, טבעו ביחד אתה, בשפך של נהר התמזה. “הייתי רוצה לכתוב על כך,” גילה את אוזנו של אחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה “דויטשלנד” המשיך לכתוב, אבל התייסר, כי הרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו כמה מהשירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית, את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.
הנה אחד מהם, “הבז”, כאן בתרגומי, שראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי הו!, שהוקדש כולו לתרגומי שירה:
הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!
פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.
כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה. אכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס כי את שיריו יש לקרוא “עם האוזן”, ורצוי – בקול. כך גם “הבז”, שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את “הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ” – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת גם מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמים שבהם הוא מרחף, גולש על האוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא “מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ”, כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.
ברבים משיריו נוגע הופקינס כך בטבע, ביופיו, ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק לכותבם. כך למשל השיר “ליל כוכבים”, גם הוא בתרגומי, גם הוא הופיע לראשונה בכתב העת הו! (כאן אפשר לקנות אותו ישירות מההוצאה):
הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.
אִם כֵּן – רַק קְנֵה – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.
המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים שנראים בעיניו כמו “fire folks” (בתרגום לעברית: “ברנשי האש”) ש”יושבים” באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמימית.
אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כאשר המוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף.
רק אחרי מותו החל אחד מהם, רוברט ברידג’ס, לפרסם אותם באנתולוגיות. ב-1918, כמעט שלושים שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל מאז שנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, מוניטין והתפעלות רבה.
הַתֵּבֵל כֹּה גְּדוּשָׁה בַּגְּדֻלָּה שֶׁל הָאֵל,
שֶׁכְּמוֹ זִיק מִבַּרְזֶל-מְרֻקָּע צָץ, מוּאָר,
אֲבָל אֵיךְ, אִם הוֹדוֹ מְפַכֶּה כְּמוֹ יִצְהָר,
לֹא כֻּלָּם מְצַיְּתִים לַמַּטֶּה הַגּוֹאֵל?
דוֹר וְדוֹר רַק רָמַס, וְרָמַס וְרָמַס,
וְהַכֹּל מְרֻבָּב וּמֻכְתָּם מֵעָמָל,
וְהַכֹּל מְרֻפָּשׁ, מְעֻפָּשׁ, מְעֻרְפָּל,
בֶּעָפָר שֶׁנֶּחְשַׂף הָאָדָם כְּבָר לֹא חָשׁ.
אַךְ הַטֶּבַע אֵינוֹ מִתְמַצֶּה לְעוֹלָם,
בְּעָמְקָם שֶׁל דְבָרִים יֵשׁ טְרִיוּת מֵיטִיבָה,
וְלָכֵן כְּשֶׁהָאוֹר נֶעֱלַם בִּשְׁחֹר יָם
עִם כֹּל שַׁחַר הוּא קָם מִמִּזְרָח וְשׁוּב בָּא,
כִּי אָז רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵעַל לָעוֹלָם
מִשְׁתּוֹפֵף בִּכְנָפָיו, וְחָזֵהוּ הַחַם.
1877
לעברית: עופרה עופר אורן ©
ראה אור לראשונה בחוברת הו! גיליון 18, אסופה משירת העולם מהומרוס ועד שירה עכשווית שאפשר לרכוש אותה ישירות מההוצאה, כאן.
הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!
פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.
1877
לעברית: עופרה עופר אורן
התרגום ראה אור בגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו!, לצד שמונה שירים נוספים של הופקינס שתרגמתי, וארבעה של כריסטינה רוזטי. הגיליון כולו מוקדש לתרגומי שירים מתקופות ותרבויות שונות. כאן אפשר לראות את תוכן העניינים של הגיליון.
בימים אלה אפשר לקנות את הו! החדש, מספר 18, בהנחה ישירות מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, כאן בקישור.
בשנת 2000 נפל דבר בעולם הספרות בישראל. משורר צעיר, דורי מנור, אז רק בן 29, הוציא את ספר השירים שלו מִעוּט. נתן זך, אחד מבכירי המשוררים העבריים, בן 70 באותה עת, הזדרז לתקוף את כתיבתו של מנור. עשרות שנים לפני כן תקף זך את שירתו של משורר אחר, נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. במאמר “הרהורים על שירת אלתרמן” שהופיע ב-1959 בכתב העת “עכשיו” יצא זך, אז בן 29, נגד היבטים שונים בשירתו של אלתרמן, בין היתר – נגד המוזיקליות שלה, ליתר דיוק, נגד הקפדתו על מקצב קבוע ועל חריזה נטולת פשרות.
והנה, אחרי שנים רבות שבהן התקבלה עמדתו של זך על דעת רבים מהיוצרים המקומיים, הופיע צעיר שגישתו אל כתיבת שירה הייתה מנוגדת, ולכאורה “חזרה” אל הסגנון האלתרמני (אם כי מנור סבור שכתיבתו שונה מאוד במהותה מזאת של קודמו). שיריו הקצובים והמחורזים של מנור העלו את חמתו של המשורר הוותיק. היו מי שתהו אם זך מנסה לשחזר את מה שכינו בעבר מעין “רצח אב” מטפורי, והפעם – בסוג של “רצח בן”.
מנור לא ויתר. הוא השיב לזך במאמר משלו, והקטטה הספרותית התפתחה ונמשכה. לימים העיד מנור כי הפולמוס הספרותי הסב לו סבל רב, אם כי היטיב עם המכירות של ספרו…
כשם שמנור לא ויתר על הצורה שבה בחר לכתוב, כך הוא לא היסס להביע תכנים שחלקם יכלו להיחשב פרובוקטיביים ומתריסים. הנה למשל אחד השירים, סונטה שהופיעה בספר הראשון, והעניקה לו את שמו:
מיעוט (יהודי)
“היי, טוב כי עזבנו לונדונים, פריזים, ניו יורקים!
הי, טוב כי עזבנו אירופה וכל התפארת
והיינו חברים לכל היחפים והקודחים,
הלוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען.”
אהבה, אורי צבי גרינברג.
הוֹ אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים!
(מִלְּבַד מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים.)
לפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּלִי מִטְפַּחַת, בְּלִי קוֹנְפֶטִי,
מִלַּטְתִי מִשְּׂדֵה-מוֹקְשַׁיִךְ אֶת נַפְשִׁי,
וְשַׁבְתִּי לְאֵירוֹפָּה. לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי
כָּסַס בִּי, אֶלָּא פַחַד. פַחַד מוּחָשִׁי:
רָצִיתִי לֶאֱהֹב, נִכְסַפְתִּי, נִתְאַוֵּיתִי —
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיך. לִבִּי הֻקַּף מוֹקְשִׁים.
עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב. סִירִיל, אַתָּה שׁוֹמֵע?
הָיִיתִי יְהוּדִי יָחִיד בֵּין נִמּוֹלִים!
הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה –
אַךּ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין!
נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית
אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְׁאָר – עִבְרִית).
מנור עזב את הארץ ובמשך עשר שנים חי בפריז. בשיר הוא מנהל מעין דיאלוג עם משורר אחר שקדם לו, אורי צבי גרינברג, המכונה אצ”ג. במוטו מתוך שירו של אצ”ג אפשר לפגוש את ההתרוננות שחש כשעזב את אירופה על כל תפארתה, והגיע לארץ ישראל, כדי להיות בה יחפן קודח. הוא מאוהב בכנען, מולדתו מבחירה. דורי מנור לעומתו חש שעליו למלט את נפשו מאותה ארץ שבה הוא עצמו נולד. הוא חש כמי שנמלט מתוך “שדה המוקשים” המסוכן השוכן בה, קובע שהיא “מַמְאִירָה” ושאין לה סיכוי לשרוד: ” הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה.” והנה, כל הערים הגדולות שאורי צבי גרינברג שמח להותיר מאחור הן מה ש”יש לנו”, כלומר – לדורי מנור, השב אליהן, ושם הוא יושב, בפרפרזה על הפסוק “עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל–שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ” (תהלים, קל”ז). הגולים בבבל התגעגעו למקום שמפניו הדובר בשיר שלפנינו נמלט, והוא לעומתם יושב עם אהובו “עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ”, שהרי בבסיסו של השיר ניצבת אהבתו לגבר, וגם ממנה כנראה נובעת תחושת הניכור שיש לו בארץ “אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים”. הוא מדגיש: “לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי / כָּסַס בִּי”, אלא הצורך לאהוב ולהיות נאהב על פי דרכו ומהותו. (אין כמובן בשיר תשובה לשאלה הרכילותית מיהו אותו משורר “מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים”).
תשע עשרה שנה חלפו מאז שספרו הראשון של דורי מנור ראה אור. בינתיים שב ארצה, והוא עורך כתב עת ספרותי נחשב, הו! ומרכז סביבו חבורה של יוצרים, משוררים ומתרגמים, ששותפים להשקפותיו על שירה, ביניהם אנה הרמן).
בגיליונו האחרון של כתב העת, “מוזיקה לפני הכל”, המוקדש לקשר שבין התוכן והצליל, מסביר מנור כי אמנם “כולם יודעים מה זה חרוז. ברכות לבר-מצווה כותבים בחרוזים. נאומים היתוליים לרגל יציאה לגמלאות של חבר לעבודה כותבים בחרוזים. שירי ילדים כותבים בחרוזים. פזמונים כותבים (לרוב) בחרוזים. שירים פרודיים כותבים (לפעמים) בחרוזים,” אבל שהדגש אינו צריך להיות רק על חריזה או בעיקר עליה, אלא על משהו כללי יותר: על המוזיקה המרחפת מעל הטקטסט ובתוכו, “רוח הרפאים של המשקל”, כדבריו של המשורר האנגלי ט”ס אליוט.
מנור טוען כי מאחר שרוב הכותבים “ילידי העברית” בני זמננו לא היו חשופים די הצורך לכתיבה הקלאסית השקולה, ה”מרד” שלהם בה הוא רק מרד לכאורה, שכן מלכתחילה אינם מכירים את המשקל או מודעים לו ואינם חשים בקיומו או בהיעדרו.
“היום,” כותב מנור, במעין חזרה להתנצחות שבקרוב ימלאו לה עשרים שנה, “אני מבין שהפרזתי מאוד כאשר ייחסתי לנתן זך ולהשפעה הפואטית שלו ושל משוררים נוספים בני דורו את הזרות של קוראי העברית העכשוויים ביחס למשקלים השיריים”. זך ובני דורו, הוא קובע, דווקא הכירו את השירה הקלאסית, בניגוד לממשיכי דרכם. לפיכך, הוא מסכם, “נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית” של משוררים רבים הכותבים כיום בעברית, ובדרכו המעודנת רומז כי חלק ניכר מהשירה הנכתבת כיום בעברית אינו לרוחו.
כשנה לפני מותה, פגשתי את אהובה עוזרי לשיחה צפופה. “אנחנו הצלחנו לייצר צליל מזרחי אופייני, כזה שאין עוד בעולם כולו”, היא אמרה בגאווה והתכוונה לגיטרות הייחודיות של יהודה קיסר, משה בן מוש ומשה משומר – אלה המשלבות בתוכן את אריס סאן ו”הצלליות” יחד עם העוד והבוזוקי. “אבל מילים ייחודיות, שפה מזרחית”, היא צחקה, “לא הצלחנו לייצר. לא רק מפני שלא סיימנו כיתה ח’, לא רק מפני שלא קראנו צ’כוב ולא התחברנו ללאה גולדברג, לא רק מפני שהופגרנו על ידי המערכת ושפתנו הייתה דלה – אלא גם מפני שהרגשנו שאנחנו קודם כל יהודים. רובנו”, היא אמרה, “הגענו מבתים דתיים, התנ”ך היה לנו טבעי. לא גלות, לא עבר ולא נעליים. הווה חי ובועט. כשיקום האליעזר בן יהודה שלנו”, היא אמרה, “זה שיוסיף לעברית את מה שחסר לה, אולי את הקשר העמוק שלה לערבית, אני מניחה שפתאום יצוצו מאיר אריאלים ודוד אבידנים, נתן זכים ודליה רביקוביצ’ים, כלומר, להטוטני שפה שיעבירו את הלפיד הבוער הלאה, לדור המזרחי המג’וברש, זה המשתמש לרוב בשפה של אחרים. כי שפה, היא אמרה, היא כוח. ולנו,” היא הוסיפה ועיניה השחורות והקשות הזדהרו, “עדיין אין את הכוח הזה. אנחנו עדיין מדברים ושרים בשפה ‘שלהם'”.
מתוך חוברת הו! 17
הגיליון החדש של כתב העת הספרותי הו! הוא חגיגה, ובמיוחד חלקו הראשון, הכולל תשע עשרה מסות העוסקות בקשר שבין שירה ומוזיקה.
כל אחד מהכותבים – בהם דורי מנור, עורך כתב העת, יואל טייב, רון כחלילי, עודד אסף, אגי משעול, סיון בסקין, קובי מידן, רחל שליטא, צור ארליך – ורבים אחרים, מציג את השקפתו על הקשר שבין הצליל לתוכן. כל אחד מהם עושה זאת באופן שונה ומרתק. אבל משותפת לכולם נקודת המוצא האישית מאוד.
דורי מנור מספר איך כבר כשהיה בן שבע עשרה גילה את המשקל השירי, את כוחו ואת עוצמתו. מנור פורש במסה טיעון מעניין מאוד, שלפיו הנורמה העכשווית של משוררים ישראלים בני זמננו שאינם מצייתים לקונוונציה השירית הקלאסית התובעת קודם משקל וחריזה, בעצם אינה מבטאת שום מרד אמיתי, שכן רובם כלל לא מכירים את אותה קונוונציה. זוהי, לדבריו “אנטיתזה נטולת תזה”, כי בשירה העברית המודרנית “מעולם לא היו משקלים מסורתיים של ממש”. אכן, “בדורות הראשונים של השירה העברית המודרנית” משוררים כמו ביאליק, טשרניחובסקי, שטיינברג ובני דורם כתבו “בשיטה הסילבו-טונית (כלומר – ספירה של ההברות וההטעמות)”, אבל זאת משום שבאו ממסורת הכתיבה המזרח אירופית. אבל הדור ההוא, שנתן זך במאמרו המפורסם “הרהורים על שירת אלתרמן” יצא נגדו, והיה אמור להיות “התזה” שכנגדה מרד זך, פעל רק זמן קצר מאוד, נטל את המשקלים בשירה “כמות שהם מהשירה הרוסית” ואלה בעצם “לא היו משקלים ‘קלאסיים’ שלמים במובן המסורתי של המושג”.
אצל בני הדור שבא אחריהם “המטרונום חדל להורות על הקצב, במקום דיאלקטיקה מפרה בין משקל לבין פריעתו, נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית, טובה יותר או פחות”.
מילים כדורבנות, ומסקנה מרתקת.
לא פחות מרתק הניתוח הקצר שמנור עורך להגייה האשכנזית בשירתם של בני הדור הראשון. הוא מתאר כיצד, כשהבין את החוקיות של אותה הגייה, חש “כמו אדם שצפה כל חייו בסרט אילם, והנה בא מישהו ולחץ על כפתור הווליום, ולפתע התבהרר שהסרט כלל אינו אילם, אלא שהטלוויזיה הייתה כל אותו זמן על mute.”
אלה רק כמה מהתובנות שהמסה המרתקת הזאת רצופה בהן.
במסה השנייה, “בין טעמי המקרא והמוזיקה של השירה” מספר יואל טייב על ההתרגשות שחש כנער מעוצמתם של טעמי המקרא ומאותו “להטוט שהסב לי עונג רב, לדעת לקרוא את הפסוקים בנעימות שונות”, ועל “כוחה של המוזיקה הנשזרת במילים”.
רון כחלילי, במאמר מרגש במיוחד, מבהיר איך הזמר המזרחי פועל לדעתו כתרבות של התנגדות ומדוע “הזמרים המזרחיים אינם חוששים לג’ברש שפה או לשיר מילים המספרות סיפור של אחרים, כלומר, מתייחסות למילות השירים כאל קישוט פחות ערך” (אהה! אמרה לעצמה הקוראת בהפתעה, יש אם כך משמעות נסתרת לתכנים המילוליים הקלושים של הזמר המזרחי!).
עודד אסף מציע התבוננות ביקורתית בתופעה השכיחה כל כך בישראל של שירי משוררים מולחנים (אסף אינו מתלהב מהם, בדרך כלל, עד כדי כך שהוא מסוגל לכתוב על קטעי שירים שהוא מציין: “סיכום זמני, אנחת רווחה: שירים אלה […] לא הולחנו. אלוהי השירה הטובה שמר עליהם”)…
אגי משעול מספרת על יחסו האמביוולנטי של חיים גורי לשיריו המולחנים (מדוע למשל סירב לצרף לספריו את שירו המפורסם ביותר “הרעות”, שעליו נהג לומר כי “המילים והלחן נולדו תאומים. ‘פיפטי פיפטי'”.) “כל משורר תופס את עצמו, ובצדק, כפנומן חד פעמי לעצמו ולא כחלק מזרם או דור,” כותבת משעול, וודאי חושבת גם על הכתיבה שלה עצמה, ועל התהייה היכן ישבץ אותה המחקר ש”מטבעו מסווג, מקטלג לזרמים ונותן כותרות”.
יוסף חרמוני, במסה מרתקת, “הרייניזציה של הירדן” עוקב אחרי הקשר בין שיר לאומני גרמני “משמר הריין” להמנון הלאומי של ישראל. הוא מאתר את טביעת האצבע של אותו שיר גרמני, שאפשר למצוא אותה לא רק בזמר: מפתיע ואפילו משעשע למדי לגלות למשל, מהו כנראה המקור לשמות היישובים משמר הירדן, משמר העמק, משמר השבעה, משמר השרון, משמר הנגב…
חרמוני שוזר במסה שלו את סיפורו האישי – הוא “נצר לריקא גרמני מהמאה ה-12”. סבתו הנוצרייה “לא הייתה אנטישמית”, אבל שאלה את בתה, אמו של חרמוני, “‘מה מצאת ביהודי הקטן הזה?'” כשזאת התעקשה להתחתן עם אביו.
את השיר “משמר הריין” תרגם חרמוני, והוא מספר כיצד, כדי לבדוק את ההתאמה בין הלחן למילים, “שרתי בעברית את שני הטקסטים – הציוני והגרמני הלאומי – עם מאות הגברים הגרמנים ששיתפו עמי פעולה בעודם דחוסים ב’יוטיוב'”…
במסה האישית והנוגעת ללב של סיון בסקין, “משוררים עם גיטרה, מוזיקאים עם מכונת כתיבה” היא מתארת את תופעת הבארדים הרוסים דוגמת אוקודג’אבה וויסוצקי, יוצרים שנקודת המוצא שלהם הייתה המילים, לא המוזיקה, אלה שהופיעו בדירות צפופות או בפני קהלים מצומצמים, ובלית ברירה סמכו על כך ששיריהם יופצו מפה לאוזן.
הם היו “יותר משוררים עם גיטרה מאשר מוזיקאים עם מכונת כתיבה”, היא מסבירה, והסיבות לכך היו, כמובן, פוליטיות.
תרגום השיר הסאטירי של ויסוצקי: “דיאלוג בין בני זוג עלובים ושיכורים ממעמד הפועלים המצויים במריבה פרמננטית” שבסקין מביאה לפנינו הוא פנינה. הוא משעשע ונוגע ללב, כמו גם ההסברים הנלווים לו: “למען חיקוי קולותיהם ויסוצקי אפילו ויתר על הצרידות האופיינית שלו”. (הערת אגב אישית: בשנות ה-80 גרתי בשכנות לבני זוג שהרבו להאזין לאוקודג’אבה ולוויסוצקי והשתדלו לשכנע אותי להתפעל מהם. כמובן שאם המילים סתומות, קשה להיסחף אחרי השירים הללו, וגם “תרגום חופשי” שמלווה אותם אינו יכול להפעים שכנה מותשת, שנכנסה רק לרגע כדי לשאול משהו. באותו עניין סיפרו לי איך ידידה ילידת ברית המועצות שנישאה לישראלי יליד הארץ פרצה יום אחד הביתה בבכי מר ובבשורה “ויסוצקי מת!” והופתעה מתגובתו של בעלה שקץ כבר בשירה הרוסית הלא מובנת לו, והפטיר בתחושת הקלה “אה, כן…? תודה לאל!”)
קובי מידן מספר על התלאות שנלוו לתרגומי שיריו של לנרד כהן, על תחושת האובדן והוויתור הבלתי נמנע הנלווים אל תרגומי שירה בכלל ועל הצורך והקושי לשמר את “הנשימה” של השיר, “אותו סך הכול של משקל-חריזה-תחביר”.
המאמר של ולנטין קנינגהאם, שדפנה לוי תרגמה לעברית, עוסק במשורר האנגלי אודן. הוא מעניין מאוד. מפעים, משעשע ונוגע ללב השיר “מיס ג’י” שסיון בסקין היטיבה לתרגם.
יובל צורן כתב “הרהורים על הקשר בין מוזיקה לטקסט” והארתו, לפיה דווקא טקסטים פחותים זוכים למוזיקה נפלאה, ואילו טקסט של שייקספיר, למשל, טוב מכדי שיוכל “לשאת עליו מוזיקה שתניע אותו” מעניינת מאוד.
רחל שליטא במסה הנפלאה “האדמה היא מקלדת של הפסנתר” משווה בין עמדתו של הטקסט של שילר המופיע בסימפוניה התשיעית של בטהובן, לבין זאת של המשורר היהודי ניצול השואה אברהם סוצקובר: “זה קורא בגרמנית לאחוות עולם בין אחים, וזה קורא ביידיש להתייצב לשחיטה בליטא”. את דבריה היא קושרת אל חוויה אישית שלה: כיצד, בהיותה חיילת, הגיעה הביתה סחוטה, עייפה ורעבה אל החדר שבו ישב אביה והאזין לבטהובן, והושיב אותה לצדו כדי שתצטרף להאזנה, כי את בטהובן לא מפסיקים באמצע… איזה טקסט נוגע ללב וכמה מעניינות התובנות הנובעות ממנו!
חלקו השני של הגיליון מוקדש לשירי מקור. מעל כולם מתעלה שירה המופלא “בחושך, בזנבה של תל אביב” של אנה הרמן: שיר סיפורי, אישי מאוד, שמקיים את כל מה שנדרש, לטעמי, משירה צרופה: הוא מדויק ביותר בצורתו, נגינתו וצליליו מושלמים, והוא מרומם את האישי אל הנשגב בשורותיו האחרונות המתנצחות עם האפוריזם המוכר כל כך של הרקליטוס: “עַכְשָׁו אֲנִי טוֹבֶלֶת פַּעֲמַיִם / בַּנַּחַל, בְּאוֹתוֹ נְהָר אַכְזָב. / אֶפְשָׁר לִטְבּוֹל בַּנַּחַל. // הִנֵה אֲנִי טוֹבֶלֶת בּוֹ עַכְשָׁו.” אכן, השירה מאפשרת!
הנה חלקו הראשון של השיר:
משורר נוסף שמעורר תשומת לב הוא עמנואל יצחק לוי הצעיר, יליד 1995, “סטודנט למדע הדתות” (גילוי נאות: זכיתי להיות מורתו של עמנואל, שהיה תלמיד במגמת הקולנוע בתלמה ילין, וכבר אז בלט והפעים בנוכחותו המרתקת, והוא מתחיל לממש את ההבטחה שהביע כנער צעיר, תיכוניסט). שלושה משיריו, “אם ננעלו שערי הלב”, שיר בלי כותרת ו”זהירות” משמחים מאוד בדייקנותם הצלילית ובהבעתם המעניינת: “לִפנֵי שֶׁהָיָה מַה לִרְאוֹת / בָּרַא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר”…
הקטעים הנבחרים מתוך המחזור “אמא שלי”, של יחזקאל רחמים, נוגעים ללב ומעוררים בהחלט רצון לקרוא את המחזור כולו. להלן הקטע הפותח:
המדור השלישי מוקדש לתרגומי שירים. מיאקובסקי, לילי מארלן, קרלוס גרדל, ג’אליץ’, ג’ון דאן, ורבים אחרים, והרביעי – “שירי האמת הפנימית” – מוקדש לשירתה של עורכת מדור התרגום של הו!, סיון בסקין. ריטה קוגן, משה סקאל ויפעת וייס כתבו עליה מאמרים. ריתק אותי במיוחד הקשר שקשרה האחרונה בין הספר שכנים של יאן טומאש גרוס לבין השיר “שכנים” של בסקין. לי הזכיר קולה של הילדה המאזינה לשיחותיהם של המבוגרים את השיר הפארודי של ויסוצקי שבסקין תרגמה במסה שלה על הבארדים הרוסים.
ניסיתי לגעת בקצה המזלג בחוברת העשירה והמגוונת הזאת. מומלץ לא להסתפק בטעימות, אלא להיזון ממנה במלואה.
הנה, מכאן אפשר להזמין אותה, בלי טרחה רבה, ישירות אל תיבת הדואר, הביתית.
