חלקו השני של הו! 25, גיליון שנושא את השם “דיאספורה”, מוקדש ליצירות שנכתבו באמריקה, בעברית.
המסה הפותחת את החלק הזה, “טיפה בתוך הים” מאת שחר פינסקר, שנכתבה באן ארבור, מישיגן, היא כמעט תשובה, או לפחות – הד, לכמה מהתהיות שהעליתי ברשומה על החלק הראשון של הו! 25, זה שהוקדש ליצירות בעברית שנכתבות באירופה.
פינסקר סוקר במסה שלו את תולדות הכתיבה בעברית בעולם, ונראה כי תחושתי שהעברית וישראל קשורות זו בזו בקשר אינהרטי ובל ינותק, מוטעית לדעתו.
קודם כול, הוא מציין כי “השירה והפרוזה האהובות עלי ביותר בעברית המודרנית נכתבו במחצית הראשונה של המאה ה־20 באודסה, ורשה, למברג (לביב), לונדון, וינה, ברלין, פריז וניו יורק”, ומוסיף ש”גם הספרות העכשווית שאני קורא ואוהב בעברית נכתבה רובה ככולה על הקו שבין תל אביב או ירושלים לניו יורק, ברלין, ורשה, פריז, בגדאד או קהיר,” וזאת, לדבריו, “במציאות שבה העברית נמצאת בין שפות שונות.” הוא מצטט את ביאליק שאמר כי “ספרותנו החדשה בתוך כל מה שקדם לה אינה אלא כטיפה בתוך הים”, וטוען כי ביאליק ראה בשירה שלו “חוליה בתוך שרשרת”.
אכן, “לספרות העברית לא היה מרכז” – (ואני הרי סבורה שישראל היא המרכז הטבעי לספרות העברית…) “ולכן היא לא התאימה למודל של ‘ספרות לאומית’ שיש בה אחידות בין שפה, קולקטיב וטריטוריה לאומית”. (וכיום? כשהמדינה קיימת? כשהיא המקום היחיד בעולם שבו העברית משמשת לכל דבר ועניין? המקום היחיד שבו הכתיבה הספרותית בעברית משקפת את מה שמתרחש סביבה, וגם, אולי, אני רוצה כל כך לקוות, משפיעה על המציאות?)
אכן, כדבריו, “התקיימה ספרות עברית דיאספורית, או ספרות עברית עולמית, כפי שהיה לאורך ההיסטוריה”, אבל – אני תוהה – האומנם אין הבדל בין שפה שמתקיימת רק על הדף, לבין שפה שחיה גם מחוץ לו?
כדי להדגים את כוחה של הספרות העברית מספר פינסקר אנקדוטה שלפיה סופר עברי צעיר, גרשון שופמן, נעזר בגלויה מצוירת שהדפיס מוציא לאור קטן בעיירה בגליציה: שמו של שופמן היה כתוב עליה, ובהיעדר דרכון, התיר לו שוטר וינאי להיכנס לעיר. זה קרה ב־1913. “זהותו של שופמן כסופר עברי פטרה אותו מהצורך להחזיק בדרכון שהונפק על ידי רשות לאומית ממשלתית,” כותב פינסקר, “‘הדרכון הספרותי’ הוא שאפשר לו להיכנס לווינה, אחד המרכזים החשובים ביותר של מודרניזם אירופי”.
מרגשת הערכתו של השוטר לספרות שלא הייתה לו שום גישה אליה, והסיפור מעיד בעיני על מעמדה של הספרות בכלל, יותר מאשר על זה של הספרות העברית הדיאספורית…
בהמשך דבריו מצטט פינסקר את שופמן שכתב כי “כל עיקרו של ענין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינן מכירים זה את זה.” מעניין! האם כוונתו הייתה לכתיבה בכל שפה? אני מניחה שהתכוון רק לכתיבה בעברית, שקוראיה היו מעטים, ואכן, ללא מרכז, ואכן, כפי שפינסקר כותב, “בשפה שלא שימשה אותם כשפת דיבור יומיומית.” וזה שונה מאוד לדעתי מכתיבה שמתחוללת במקום שבו היא כן מרכזית, וכן משמשת כשפת דיבור יומיומית.
אלא אם הכותב בוחר להגר, ואז העברית שלו היא באמת סוג של “מכתב” שמשוגר ממרחקים.
קל היה לי יותר להבין את אותן יצירות המופיעות בחלק זה של הו! 25, שמבטאות את הריחוק והניתוק, ולא דנות עליו “מבחוץ”. למשל – סיפורה של איילת צברי, “סכינים”, שנכתב בוונקובר, קנדה. הוא מסופר בגוף ראשון. הדוברת, כמו צברי (ואולי זה אינו סיפור אלא ממואר קצרצר? אין לדעת, וזה גם לא חשוב), חיה בוונקובר, לשם נקלעה בעקבות אהוב קנדי, שממנו תיפרד עוד לפני תום הסיפור. היא עובדת במסעדה ופוגשת שם את רוס, שף ופרא אדם ממוצא אינדיאני ואירי, אנטישמי במפגיע, מכור לסמים בעבר ובעתיד. חרף כל אלה, היא מתיידדת אתו. כדי לגבור על הכחשת השואה שהוא מבטא היא מגייסת את הצורך שלו לצדד במקופחים: “למה כל כך קשה לך להאמין שאירופאים לבנים יעשו דבר כזה? תסתכל על ההיסטוריה, על אפריקה, על העבדות, תראה מה קרה לאינדיאנים בצפון אמריקה.” לכך הוא יכול להתחבר… עד כדי כך, שהוא חושף בפניה, ברגע של אינטימיות מיוחדת, את צלב הקרס שקעקע על גופו… בן הזוג שלה מזועזע מהידידות שנרקמה בין הדוברת לבין רוס. היא לא מצליחה להסביר לו שהבוטות של רוס, “חוסר הנימוס, הישירות והמזג החם שלו” מוכרים לה. מזכירים לה את הבית, “מנחמים, אפילו”… כי חרף כל יופיו של המקום הזה, בקנדה, בערבי קיץ חמימים, היא מספרת, “טבלתי את בהונותי במימי המפרץ הקפואים ותהיתי מה אני עושה כאן, בצד השני של העולם, על שפת הים הזה שבכלל לא דומה לים התיכון.”
אבל היא נשארת… בין היתר כי “הזרות הפכה למשחררת, מסעירה”. וכותבת – לנו. בעברית. משם.
גם הסיפור “אימיגרנט בן־אימיגרנט” מאת אריה דובנוב, שכתב אותו “בוושינגטון הבירה”, עניין אותי מאוד. הוא מעין סיפור אפיסטולרי חד־צדדי, אבל כזה שלא נכתב במכתבים, אלא בהודעות וואצאפ. רעיון מקסים! הדובר, שנושא את שמו של הכותב (ואולי, גם כאן, בעצם מדובר בתיעוד ולא בבדיה? אין לדעת, וגם כאן זה לא באמת חשוב) מתכתב עם סטודנט שלו, “שומע חופשי”, שכותב עבודת סמינר על ברנר. “אתה באמת חושב שיש לחפש ברומן ‘בחורף’ ו’מכאן ומכאן’ רמזים אוטוביוגרפיים?” שואל פרופ’ דובנוב את תלמידו (ממש כמו שאני שאלתי כאן לגבי סיפורו של אריה דובנוב, הכותב…).
מעניין מה שהוא כותב על ברנר ש”בהחלט הבין לנפשם של המהגרים היהודים מרוסיה”, שכן הוא עצמו היה מהגר. מעניין גם הציטוט מדבריו של ברנר, בסיומו של הרומן שכול וכישלון: “בקרוב נסע ונלך. במהרה נסע ונלך.” דובנוב מוסיף אליו שאלה: “האם יוסף חיים, הסופר העברי הדגול, בעצם כופר בקודש הקודשים ומסרב ל’צומוד’?” האם בעצם אינו מזדהה עם “המתיישב הציוני, שכל היום צועק ‘להשתרש, להשתרש!'”?
והנה מסתבר שגם פרופ’ דובנוב עצמו הוא מהגר. בעצם כבר מזמן עבר לארצות הברית, וההתכתבות כולה נערכת בצל (או לאור) החזרה לשם. לישראל, שבה נולד, הגיע לפני שנה רק כמרצה אורח.
דובנוב מספר עד כמה התרגש מהשיר הרוסי שהתלמיד שלו הביא לשיעור האחרון, לפרידה, ומספר שהמוזיקה הזאת נקשרת אצלו לסבו, שהיה חייל בצבא האדום, ונפצע קשה במלחמת העולם השנייה, לאביו, שעלה ארצה, ואהב מאוד מוזיקה רוסית, כי הזכירה לו את אביו, ועכשיו גם לדובנוב, הבן והנכד שהיגר מארצו, כי היא מזכירה לו אותם.
“כולנו מהגרים, כך או כך…” הוא כותב, ותוהה אם כתיבת מסות “באופן לא ממושמע” היא “שיקוף של מצבו הנפשי של המהגר חסר השורשים.”
אז כן: הנה לפנינו ספק סיפור, ספק מסה שנכתבה “אחרת”, או – “באופן לא ממושמע.” הנה לפנינו – מהגר, בן של מהגר, שיודע כי מבחינתו “אמריקה אינה מולדת חלופית”: מן הסתם לעולם לא יֵדַע את שמותיהם של הציפורים והפרחים באמריקה.
וזאת בעיניו תמצית ההשתייכות.
גם בעיני.
אז מה, לכתוב בעברית, מרחוק, על הטבע המוכר באמת, זה ששמותיו ידועים?
בכתיבה על “החלק האירופי” של הו! 25 תהיתי “כמה זר מרגיש אדם שנולד וגדל בקיץ יבש, צהוב וכמוש, כשהוא חי בתוך הירוק העסיסי (היפה להפליא, על כך אין עוררין), שהוא עצמו לא צמח בו?”. סיפורו של אריה דובנוב הותיר לטעמי את השאלה פתוחה.
ובאשר לשאלת העברית: דובנוב נזכר במבוכה איך, כשגר עדיין בישראל, הטיף פעם מוסר לסטודנטית יוצאת ברית המועצות “בגלל איכות כתיבה ירודה” שהציגה. האם, הוא תוהה בדיעבד, רצה “להיות יותר קדוש מהאפיפיור?” להקפיד על העברית, ולא להתחשב בקשייה של מהגרת? האם זאת הייתה מגננה של מהגר בן מהגר, שלא היה בטוח בעצמו די הצורך? ואיך מהגר בן מהגר מרגיש בשפה שאינה שפת אמו, ושבתוכה הוא חי כיום?
סיפורה של מאיה ערד “יששכר”, שנכתב בסטנפורד, קליפורניה, נוגע בשאלת ההגירה בהומור הדקיק והמלוטש של הסופרת. היא מספרת על “הדוד העני” שלה, שבניגוד לבני המשפחה האחרים היגר לאמריקה, ולא לישראל. על היחס שקיבל מבני הענף הישראלי של המשפחה. ועל מצבה האישי כיום: “היום אני לא מוצאת שום דבר מצחיק בקשיש ערירי” כמו הדוד ההוא, שכן “בסוף אני הדודה מאמריקה […] ולא דודה עשירה.”
נדב ליניאל ריגש אותי מאוד בסיפורו – או שמא במסה שלו? – “לאהוב מעבר לשפה”, שאותו כתב באן ארבור, מישיגן.
ליניאל מספר על הקושי לאמץ שפה, תרבות, הלכות חיים (ראשי צבי תלויים על קירות בית ההורים של אהובו… יציאה לציד לילי עם אביו…), ולוותר, במידה מסוימת, על אלה שבתוכם נולד וגדל. ליניאל נסע לארצות הברית כדי לכתוב את הדוקטורט שלו בספרות עברית. הוא עצמו תוהה מדוע “מחוץ לישראל? למה לכתוב דוקטורט מעבר לגבולותיה הברורים, היציבים, הנחרצים, של העברית?” אבל אז מתחיל לחוש שהספרות העברית בעצם “לא כבולה באופן בלעדי לישראל”, שכן יש לה עבר והווה שמתקיימים “מחוץ לארץ ובאירופה, בארצות הברית”.
ועם זאת – הוא מצר על חוסר היכולת של אהובו האמריקאי לקרוא את יצירותיו בדיוק כפי שהן, לא מתורגמות! העברית שלו, השפה שבה הוא משורר, דווקא היא, מהווה ביניהם מחסום וחציצה שלעולם לא יוכל לסלקם…
עמר פרידלנדר, שכותב מניו יורק, מתאר את תחושת התלישות שלו: איך נהג להתבונן באקווריום ובו סרטני נזיר, כי “היה בהם משהו שדיבר אליי, שקשור אולי בתלישות או בנדודים, בכך שהם נושאים את ביתם על גבם”.
כשעבר לבוסטון, הוא כותב, “הרגשתי כאילו יצאתי למסע לקוטב. החורפים היו קפואים וחשוכים, כשהטמפרטורות הרבה מתחת לאפס”.
לעומת זאת, “כשאני מבקר בתל אביב, שמש לבנה בוערת גבוה בשמים, הבוגונוויליות ועצי היקרנדה פורחים. אני תוהה מדוע בכלל עזבתי.”
תשובה אפשרית, אך מן הסתם חלקית, מופיעה אולי בחלק של הו! 25 המוקדש לישראל, בשיר רב העוצמה שכתב עמוס נוי:
גּ’וּהָר
وحروف الرسالة محيها الشتي (فيروز, “حبیتك بالصیف”. كلمات ولحن: الأخوان رحباني)
ואת אותיות האגרת מחה הגשם (פיירוז, “אהבתיך בקיץ”. מלים ולחן: האחים רחבאני)
גּ’וּהָר לוֹחֵשׁ עַכְשָׁו
בְּפֶה חֲסַר שִׁנַּיִם
בְּעֵינֵינוּ הַגֶּשֶׁם
בְּעֵינֵיכֶם הַקַּיִץ
זֶה לֹא הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ
אֲנַחְנוּ לֹא מְזֻמָּנִים
לַשָּׁוְא הַתְּאֵנִים
מַבְשִׁילוֹת בַּבֻּסְתָּנִים
יוֹם אֶחָד אֵיזֶה יֶלֶד יָהוּדִי
יָזִיז אֶת הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה
וְיִמְצָא אֶת קֻפְסַת הַפַּח
שֶׁל חֶבְרַת הַנֵּפְט “שֶׁל”
וּבָהּ קוּשָׁאנִים עוֹתוֹמָנִים
וּתְעוּדוֹת מַעֲבָר בְּרִיטִיּוֹת
אוּלַי הוּא יַגִּיד לְעַצְמוֹ פֹּה
גָּרָה פַּעַם לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים
אֵיזוֹ מִשְׁפַּחַת עֲרָבִית אַחַת
זֶה הָיָה בִּימֵי הַצַּלְבָּנִים אוֹ הָרוֹמָנִים
לִפְנֵי שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי
הֵבִיסוּ אֶת הָאָדָם הַנֵּאַנְדֶּרְטָלִי הַפִּרְאִי
שֶׁגָּר בִּמְעָרוֹת הַיָרְמוּךְ
וְהָיָה מְלֻכְלָךְ וְנָמוּךְ
אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלָּמַדְנוּ עַל זֶה בְּמַחֲשֶׁבֶת
וְאֶת הָאוֹתִיּוֹת מָחָה הַגֶּשֶׁם
השיר, כך אני חשה, שואל – האם אנחנו באמת שייכים לכאן? (כן, “כאן”. אני כותבת מישראל.)
כי – מי נטע את התאנים שמבשילות לשווא בבוסתנים? מה מייצגים “יְּהוֹשֻׁעַ בֵּנָיוּן וּמַתִּתְיָהוּ הׇחַשְׁמְלַּאִי”? מהי “מַחֲשֶׁבֶת” שאותה “לָּמַדְנוּ”? (מחשבת ישראל, כמובן!)
לא אמשיך ואעשה כאן פרפרזה על השיר. הוא עומד היטב בפני עצמו.
רוב, אם לא כל היצירות שבחלק הישראלי של הגיליון (כולל שלוש הסונטות שלי), אינן נוגעות כמעט בעניין הדיאספורי. אולי כי אינו מעסיק לעומק את מי שכותב כאן, בניגוד ליצירות שהגיעו מאירופה ומאמריקה.
אני מבקשת להדגיש: ייתכן שמתוך כל אותן יצירות, מאירופה ומאמריקה, בחרתי וליקטתי בשקידה (ובכוונה!) דווקא את הדברים התומכים בהחלטתי החד־משמעית להישאר בישראל, צמודה למקום שבו העברית היא שפת היומיום, שפתם של אהובי, בני המשפחה שלי, חבריי וקוראיי.
אמנם בשנים האחרונות אני מרגישה רוב הזמן פחות ופחות שייכת, מרגישה זרה, לנוכח הצדדים הבלתי נסבלים של המדינה והחברה שצמחה כאן, ואין צורך לפרט ולמנות. הכול ידוע, למרבה הצער. ובכל זאת, אולי בעטיין של שלוש שנות נעורי שבהן נאלצתי לגור הרחק מכאן, בלונדון, ולא מתוך בחירה, אין לי שום יכולת או רצון לראות את עצמי חיה במקום אחר. אני נשארת כאן. (ולפעמים מרגישה כמעט צורך להצטדק על כך…)
הו! 25 מרתק ועשיר מאוד בתוכן. התייחסתי כאן ממש רק לחלקים הראשונים של חלקו הראשון.
אפשר לקנות אותו כאן, ובחנויות ספרים נבחרות. או במהדורה דיגיטלית באתר e-vrit.
