ארכיון תגיות: הוצאת קשב לשירה

יאצק דנל, "כל הערים הרחוקות" (מפולנית – חנה הרציג): מי רואה, מי יודע ומי יכול לספר

"Lost in Translation" הוא שמו, כך באנגלית, של אחד משיריו של יאצק דנל, משורר פולני שחנה הרציג מיקדה עליו לאחרונה את תשומת לבו של הקורא העברי, ליקטה את שיריו ותרגמה אותם לשפתנו.

"שומה על אהבה בין עמים להיות על תנאי / שכן כל כך קשה לתרגם / מפולנית לשפתנו // ואחר כך כל כך קשה לתרגם / לעצמנו שהאהבה בין העמים נשארה על תנאי", כותב דנל בפתיחת השיר, וכמו מדבר בשמו של קורא התרגום, מסביר לנו עד כמה קשה לבני אדם להבין זה את זה, ולפיכך, ככתוב בשורות הסיום, "עלינו להזכיר לעצמנו שוב / שהאהבה בין עמים נשארת על תנאי".

כתיבת שירה (וגם כמובן – תרגומה והקריאה שלה) היא מעין כף יד מושטת ממרחקים, ניסיון לעבור על פני תהומות, לגעת בזולת ולהבין משהו עליו, על מהותו, על עולמו הפנימי, חוויותיו וקשייו.

כך למשל מכניס אותנו השיר http://www.gaydar.pl לנבכיה של חוויה שיכולה לכאורה להיות זרה ורחוקה לחלק מהקוראים: עולמם של גייז, חיפושיהם הנואשים אחרי אהבה, קשר ומשמעות:

בְּתם שָׁלֹשׁ שְׁנוֹת זוּגִיוּת מֻצְלַחַת, לְהִתְחַבֵּר
לְכָאן – אֵיזֶה עֶלְבּוֹן. עֲבוּר אֲחָדִים: כְּמוֹ מְהַמֵּר מְפֻקְפָּק
לָבוּשׁ בִּסְמוֹקִינְג (אַרְמָנִי, גוּצִ'י, קִילְמַן, פָּאטָק),
אַרְנָקוֹ מִתְפַּקַע מִמַּזָּל, מִתְפָּרֵץ
לִלְוָיָה שֶׁל קִבְּצָנִים; עֲבוּר אֲחֵרִים – כְּמוֹ אֵיזֶה אֶבְיוֹן מְנַקֵה מַדְרֵגוֹת,
מוֹכֵר סִדְקִית, דָּוָּר, שֶׁנִּכְנָס בְּטָעוּת

וּמִן הַמִּפְתָּן מִתְבּוֹנֵן בְּמַבָּט מִשֻׁעֲמָם
בָּאוֹרְגִיָה הַמְחַרְמָנֶת. וּבְכֵן, אֲנִי עוֹמֵד וְסוֹקֵר
אֶת אֵלֶּה וְאֵלֶּה: אֵלֶּה הַכּוֹבְשִׁים אֶת בִּכְיָם
וְהָאִפּוּר מָרוּחַ עַל הָעֵינַיִם, שֶׁיַּחְזְרוּ וְיָבוֹאוּ, יַחְזְרוּ וְיָבוֹאוּ,
וְהָאֲחֵרִים, שֶׁיִּסְעוּ וְיַגִיעוּ, יָטוּסוּ, יִסְתַּלְקוּ וְיַאַרְזוּ מֵחָדָשׁ
שֶׁלֶג, תַּרְמִיל גַּב, וְעָלָיו לוֹגוֹ שֶׁל כָּרִישׁ.

מצְעַד גּוּפִים לְרַאֲוָה. כְּמוֹ בְּכָל מָקוֹם. בְּטָנִים שְׂעִירוֹת,
גִּבּוֹת שְׁרִירִיִים תְּפוּחִים הַיְשֵׁר מִמִּטַת הַשְׁזוּף. בֵּית הֶחָזֶה
הַכָּחוּשׁ שֶׁל נַעֲרֵי תִּיכוֹן. "סְטוּדָנְט שֶׁלֹא שׁוֹתָה.
רִיקִי מלִידְזְבַּרְק מְחַכָּה לַנָּסִיךְ שָׁלוֹ.
רוֹצָה לְהָרִיחַ אֶת הַגַּרְבַּיִם שֶׁלְךָ" – תְּמוּנַת פְּרוֹפִיל
שֶׁל בָּחוּר בְּלוֹנְדִינִי עָב בָּשָׂר וּמְמִשְׁקָף. וְכֻלָם לִמְכִירָה.

וּמִתַּחַת לְכָל זֶה, כְּמוֹ נָהָר תַּת־קַרְקָעִי,
זֶרֶם שֶׁל תַּפְאוּרוֹת: וִילוֹנוֹת תַּחֲרָה סִינְתֶּטִית,
כְּסוּיַי כָֻרְסָאוֹת זוֹלִים, חִפּוּיֵי טַפֶטִים,
מִיָּמִין לָאֵיבָר הַזֶּקוּף פּוֹסְטֶר שֶׁל אַנְנִי לֵנוֹקְס,
מִשְׂמאל – אֲגַרְטָל מֻזְהָב עַל זְכִיָּה בִּפְרֶס כָּלְשָׁהוּ.
"אֲנִי אוֹהֵב: סֶקְס מְסָרְתִּי, צַיְתָנוּת, הַשְׁתָּנָה, קְשִׁירוֹת".

וְזֶרֶם הַנָּהָר מַעֲמִיק וּמֵמֵס אֶת אַדְמַת הַטִין,
מְחַלְחֵל מִבַּעַד לַפְּרוֹפִילִים וּלְחֻקֵּי הַמִּשְׂחָק,
ולוֹחֵשׁ שֶׁאֵלֶּה בְּנֵי אָדָם, וְאֵלֶּה בָּתֵּיהֶם וְכַלְבֵיהֶם
וְשֶׁכָּל זֶה – הַכֶּרֶס, הַוִּילוֹן, הַטְוִיטָר,
תַּבַת הָאִימֵיל – חֲסַר חֲשִׁיבוּת, שֶׁכֵּן מִתַּחַת לָהֶם
נָהָר אַחֵר, עָמֹק עוֹד יוֹתֵר, זוֹרֵם בְּלִי מִלִים.

ורשה, 13 ביולי 2006

אנחנו חווים כאן, להבנתי, את הפער בין הרצונות והציפיות למצוא אהבה, שהרי מספר לנו עליה מישהו שזה עתה נגמר לו קשר זוגי ממושך, לבין המקום שאליו הוא מגיע כדי למצוא אותה, שם הכול בוטה, גס, ארצי ואפילו וולגרי. מה הוא מוצא?  גופניות גלויה וישירה: איבר זקוף, מצעד גופים שמוצגים לראווה ודיבורים נטולי כל עידון: "רוצה להריח את הגרביים שלך". עוד הוא מוצא כאן כרס, בטן שעירה, במקום שבו "כולם למכירה". אבל מתחת לכל אלה "זורם בלי מילים" נהר אחר – נהר של כמיהה וגעגוע, של תקוות ושל צרכים לא עד כדי כך ישירים. ובעצם מתחוור מקריאת השיר שאין באמת הבדל גדול כל כך בין השפות, זאת של גייז גבריים שמתעקשים להפגין בוטות, לזאת של קשרים הטרוסקסואליים, שגם בהם מוסתרים לא פעם הרצונות האמיתיים והתקוות להיווצרותו של קשר משמעותי, רגשי ונפשי, לא רק סקס נטול רגשות.
בשיר אחר, שכתב בוורשה בינואר 2012, נזכר דנל באירוע שהתרחש עשר שנים לפני כן. השיר נקרא "ימים בשנת 2002", (הוא הזכיר לי את Les roses blanches – "שושנים לבנות" –  של דורי מנור: תיאורו של הנשגב שרק הגשמי יכול לבטא) והוא מספר בו על צעיר, "אפשר היה לראות שעודנו רק נער מתבגר", מישהו ש"במקום אחר יכול היה להיות אדם בוגר, להשתייך לאומת / האנשים המהוגנים, המוגנים", אבל באותו חדר "שבו עשה מעשים היאים לדעת רבים למבוגרים בלבד / (ללא בגדים, איפוא)" הוא "ניגף כל הזמן / במדפים בולטים, במתלים, בשקעים שבקיר". דנל מתאר כך את המבוכה, את חוסר היכולת ליישב בין עצמו לבין המציאות הבלתי נמנעת שנאלץ להיקלע אליה, שאולי בעתיד ילמד איך לחיות בתוכה, אולי – כן, אנחנו שקוראים את שיריו יודעים זאת! – ימצא אהבה אחרת.
נוגע ללב השיר "הנאהבים ממודנה" החותם את הקובץ. כך הוא מתחיל: "כמו שני עלי שרך מפחם שזורים זה בזה / על רקע שחור". דנל כותב בו על שני שלדים שכפות ידיהם שלובות, שהתגלו בשנת 2009 במודנה שבצפון איטליה (ההסבר מאיר העיניים מופיע בהערת השוליים, הנחוצה מאוד): "הם תוארכו לשנות החמש מאות לספירה לערך, אף על פי שלא ניתן היה לקבוע את מינם, תוארו השניים כצמד נאהבים. הוא והיא. כשהתגלה ב־2019 שאלה שני גברים, הוסבה ההשערה לכך שהיו 'חברים לנשק'". וזהו, בתמצית, סיפורה של אהבת גברים, והכורח שלה להיאבק על מקומה בעולם…
הפולניות של יאצק דנל אינה חומקת מההיסטוריה של ארצו. כך בשיר שנכתב בוורשה ב־2004 – "אישה עם ילד על הידיים, ברגן בלזן":
הוּא רָאָה וַאֲנִי רוֹאֶה. הוּא – כְּשֶׁלָחַץ
עַל כַּפְתּוֹר הַמַּצְלֵמָה, אָז, בַּחֹרֶף הַקָּפוּא
שֶׁל שְׁנַת אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ, אֲנִי – כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיט
בִַּשְּׁנַיִם הַלָּלוּ הַמּוּטָלִים בַּשֶׁלֶג, עַל גִּלְיוֹן
הַנְּיָר הַמְהֻדָּר, בָּאַלְבּוֹם הַיָּקֶר, הַיָּפֶה
יֶתֶר עַל הַמִּדָּה: הֵם נִרְאִים כְּמוֹ בְּצִיּוּרִים שֶׁל אָמָנִים נִשְׁכָּחִים,
כְּמוֹ יְצִירוֹת מוֹפַת מֻכָּרוֹת רַק מֵרֶפְּרוֹדוּקְצִיוֹת,
שֶׁנִּגְנְבוּ אוֹ נִשְׂרְפוּ בְּלַהֲבוֹת דֶּרֶזְדָּן.

וְהִיא לֹא יָדְעָה. הוּא לֹא יָדַע,
שֶׁהֵם רַק חֲקוּי. הֵם נָפְלוּ אֶל הַשֶׁלֶג בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים,
לֹא הִתְעַנְיְנוּ בַּמַּבָּט הַצוֹפָה בָּהֶם. שְׁנֵי גּוּפִים בּוֹדְדִים
מַלְבִּינִים בַּכְּפוֹר, קְשׁוּיִים, כְּרוּכִים בִּסְחָבוֹת, זֶה בָּזֶה,
כַּחֲלוֹנָם חוֹמֵק מֵהָעַיִן בַּצְלוּם הַשְׁחר־לָבָן.

בְּהֶסְתֵּר פָּנִים נְצָב הָאֵל בְּמִרְכֶּבֶת
הָאֵשׁ, נוֹרָא הוֹד וּמֵטִיל אֵימָה,
מְרוּחַ בְּאֵפֶר וּבְדָם. וּמִבַּעַד לִשְׁלָגִים וְלַשָּׁנִים
אוֹתָהּ אִירוֹנִיָה עַצְמָהּ: הַטָּיַת הָרֹאשׁ הָרַכָּה,
חֲמִימוּת הַיָּד הַמֵּתָה: וּמִתַּחַת לְכָל זֶה מִתְנוֹסֶסֶת חֲתִימָה.

דנל מתבונן בתצלום נושן המתעד את רציחתם של שניים  שלא ידעו מה עלה בגורלם, שכן שבריר שנייה לפני שלחץ מי שלחץ על הכפתור, הם מתו. מבחינתם של הנרצחים המוות היה חד־פעמי ואמיתי. הם לא ידעו שיישארו בתוך אלבום תמונות יפה מדי. לא ידעו שחתימתו של הצלם תתנוסס על צילומם. לא ידעו שמותם יזכיר רפרודוקציות מדרזדן (ששם הגרמנים הם אלה שנרצחו), אבל מי שצילם אותם – ידע. ומי שמביט בתצלום – יודע. ואנחנו, שקוראים על כך – יודעים. הם נשארו מונצחים בשחור־לבן ורק האל "נורא הוד ומטיל אימה" נשאר מוסתר פנים: מי הוא אותו אל? אלוהים? או שמא הרוצח הגרמני, שנשאר עלום ואלמוני?