ארכיון תגיות: הוצאת עם עובד

מה אמרו היהודים זה לזה כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה

"מה אדוני מציע, שנישאר פה ונראה איך גוזלים לנו את הבתים ואת הפרנסה, ואיך מחרימים לנו את הפספורטים? אתם עוד בחורים צעירים, תקשיבו ליהודי זקן: ראיתם פעם מין פלא שכזה ששני בריונים מתקוטטים, ובסוף דווקא מי שעומד בצד שובר את היד? זה מה שקרה עד היום באירופה, ואין סיבה שלא יקרה שוב פעם: הרוסים ירביצו לגרמנים, הגרמנים יחטיפו לרוסים, ובסוף כולם ביחד יוציאו את הנשמה ליהודים."

"אין לי חלילה התנגדות לציונים," אמר הרמן, "אבל למען היושר חייבים לציין שנטל ההוכחה הוא עדיין עליהם. והלוא מציעים גם פתרונות אחרים: יש בונדיסטים, יש סוציאליסטים…"

"ואתה באמת חושב שאם תצבע לך את הפרצוף באדום, כבר לא ישימו לב לאף שלך?" רקע הסוחר ברגלו בקוצר רוח, "מספיק עם הפּוֹאֶזיָה! אנחנו יהודים, רבותי, אל תשכחו את זה. אם נצליח ונצטיין – יאשימו אותנו ברדיפת בצע; לא נצליח ולא נצטיין – יקראו לנו טפילים."

"בינינו, הרי היהודים באמת אוהבים כסף," העיר ליאו.

"והגויים לא אוהבים זְלוֹטים? אוהבים!" הזדעק פּיניֶע, "יש רק הבדל אחד: היהודי אוהב כסף ונהנה לדבר עליו, ואילו הגוי אוהב כסף ומתבייש לדבר עליו. זה הכול."

ירמי פינקוס, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט": מרתק!

לא בכדי זכה הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, ספרו הראשון של ירמי פינקוס, בפרס ספיר לספר ביכורים. זה קרה ב-2009. מאז פרסם פינקוס עוד שני רומנים: בזעיר אנפין, ורווקים ואלמנות. 

למרבה השמחה קיבלתי את כל השלושה כמתנת יום הולדת, וכבר אחרי שקראתי את בזעיר אנפין לא הבנתי איך לא זכיתי עד כה לקרוא את הספרים המופלאים הללו. (השלישי עדיין מחכה על המדף!)

בעוד שהרומן בזעיר אנפין מתרחש בסוף שנות ה-80 ובתל אביב, רובו ברחוב יהודה המכבי, ברומן הראשון שכתב, הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט, הפליג ירמי פינקוס אל מחוזות וזמנים אחרים. הסיפור מתרחש במזרח אירופה, בגליציה, ברומניה, עד ורשה הוא מגיע לרגע. ההווה הסיפורי הוא – החודשים שקדמו לפרוץ מלחמת העולם השנייה, עם גיחות קצרות אל עברן הרחוק יותר של הדמויות, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

פינקוס מפליא לתאר הווי חיים שמן הסתם לא יכול היה להכיר אישית. באחרית הדבר הוא מודה לכמה נשים: למשל, ל"אסתר הרשקוביץ שהחייתה למעני בעזרת זיכרונה הבהיר וסיפוריה המופלאים את בוקובינה של זמן נעוריה בשלהי שנות השלושים", ולאנשים נוספים, שסייעו לו לקלוט את רוח התקופה ואת אורחות החיים והמנהגים, ולצייר אותם למעננו, באורח מופלא.

אנחנו (אני!…) מרבים לקרוא על תקופת השואה, ולא תמיד זוכרים שעד לאותו קו שבר נורא התנהלו באירופה חיים יהודיים שוקקים, חיי תרבות ומסחר של אנשים שהתגוררו ופעלו בקרב האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית. גם סיפורי טוביה החולב ובעקבותיהם המחזמר "כנר על הגג", מציגים את הווי החיים של מזרח אירופה בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, אבל שלום עליכם הכיר את החיים הללו מקרוב, ואילו ירמי פינקוס מפליא להחיות תקופה שלא היה שותף לה. הרומן שלפנינו מפורט ומשכנע כל כך, עד שאנחנו ממש שם, במציאות ההיא, זאת שהיו בה אמנם גם התנכלויות ופוגרומים, אבל הייתה בה כמובן שאננות תמימה ומחרידה בדיעבד.

אנחנו, שיודעים היטב מה צפוי בקרוב לקרות לדמויות, לא יכולים שלא לחוש באירוניה המרה שנלווית לעלילה. כך למשל, אח שאביו הדיר אותו מהירושה המשפחתית, קיבל למעשה במתנה את חייו ואת עתידו. הוא היגר לארצות הברית והקים שם משפחה. מבחינתו, ובלי שידע זאת כמובן, מעז יצא מתוק. לעומתו האח שזכה בירושה – הוא קיבל לידיו את להקת התיאטרון שהקים אביהם, הלא הוא פרופסור פבריקנט שעל שמו נקרא הרומן – אינו יכול להעלות על דעתו שהירושה המפוארת בעצם חרצה את גורלו. הוא ימשיך לנהל את התיאטרון, שירד מדחי אל דחי, וגם כשיציעו לו כמה חודשים לפני ה-1 בספטמבר 1939 לוותר, לעזוב, לנסוע לדרום אמריקה, למעשה –  לנוס על נפשו! – הוא מסרב בכל תוקף, ולא מעלה בדעתו שבכך גזר על עצמו להירצח, מקץ כמה חודשים.

פינקוס חושף גם את גזענותם של היהודים עצמם, שבמקרים רבים מדי לא גילו סולידריות: "נוסעי המחלקה השנייה מתרוצצים הלוך ושוב ומציקים לסדרנים בגרמנית קלוקלת, שלא לומר בפולנית סתם, יהודים בקפוטות מהוהות מנווטים את דרכם בצעד מהיר ואחריהם נגררות נשותיהם המטופלות בזאטוטים מייבבים. 'חכה לי, איציק!' גוערות היהודיות בבעליהן, 'מה אתה רץ קדימה כמו איזה טורקי ומשאיר אותי לבד עם הילדים!' מיילך בירנבאום בוש קצת ביהודים הללו, שאינם מבינים כי צ'רנוביץ היא מקום של בני תרבות, וכי אצלנו בווינה הקטנה צריך להתנהג אחרת".

מעניין לקרוא איך היהודים חיו שם ואז. איך, למשל, נהגו ללכת לתיאטרון במוצאי שבת, שאז התערבבו עם צופים גויים. אצל היהודים חגגו את צאת יום המנוחה, אצל הנוצרים  –  את יום החופשה הצפוי להם למחרת. ממש חיים בשיתוף הרמוני…

יש ערים שבהן יש  רוב יהודי ושם "נתהפכו היוצרות, ודווקא הגוים הם שהצטופפו ברובע משלהם, בהיותם מתי מעט". אי אפשר שלא לחשוב על מה שעתיד לקרות בעוד חודשים ספורים בלבד לכל היהודים התמימים הללו, שמרגישים לגמרי בבית. עד כדי כך, שהגויים בעיר שיש בה רוב יהודי "אף לא בנו להם בית מרחץ, אלא התארחו מפעם לפעם במקווה היהודי". ממש שבת אחים גם יחד. לכאורה, כמובן, לגמרי לכאורה. גם ברומן עצמו מתוארים מפגשים שמעידים על האנטישמיות הבוטה שהיהודים הללו ספגו, ולא הבינו עד לאן תגיע. "אני לא מאמינה לכל מה שהיטלר הזה מקשקש על היהודים", אומרת אחת הדמויות, ומשקפת נאמנה את השאננות וקוצר הראייה שלקו בה מי שבקרוב יהיה קורבנותיו של ה"קשקשן" (ומי בעצם יכול היה להעלות בדעתו מה שיקרה?)

ירמי פינקוס עושה ברומן מין שעטנז קסום שבו הוא מאחה בין עובדות לבדיות, בין אירועים היסטוריים ודמויות שחיו, לבין יצירי דימיונו. כך למשל הוא מזכיר את איציק מאנגער האמיתי, כמובן, ואת "להקת ליליפוט" של בני משפחת אוביץ, להקת זמרים ונגנים יהודים מטרנסילבניה שרובם לקו בננסות, כולם אחים ואחיות ששרדו את אושוויץ, ולצדם הוא רוקם את תולדות הלהקה שהמציא, זאת של הפרופסור פבריקנט שנהג לאסוף יתומות מוכשרות ולהעניק להן בית ומשפחה חלופית. היתומות שרו ורקדו והופיעו ב"תמונות" היסטוריות מלוות בקריינות, שראו בהן למשל את מוצרט ילד הפלא שמופיע בחצר הקיסרית, או את מארי קירי מגלה את הרדיום.

אנחנו מלווים את השחקניות הללו, הנוגעות ללב, לאורך חייהן, כשהעלילה מדלגת מדי פעם אל עברן הרחוק כדי שנדע מה הרקע שלהן וכיצד התייתמו.

כתיבתו של פינקוס שנונה ומקורית. בכל עמוד יש איזו אמירה משעשעת. אישה שמגיעה אל ערש דווי של אדם יקר "מעוצם השיכרון צונחת על המיטה הנוחה ביותר שהייתה בחדר", ועל אדם אחר נמסר שהמיחושים שחש "היו גדולים אף יותר ממה שאמר, שכן מיהר כל כך להסתלק, עד ששכח לשלם את חשבונו" במסעדה. (מעבר לבדיחות הדעת, הפרטים הקטנים הללו כמובן תורמים גם לאיפיון הדמויות),  השחקנית המגלמת את דמותו של מוצרט הילד "הניעה את ידיה המנגנות בתנופה אקספרסיבית כל כך, משל לא מוצרט הוא היושב שם אל הפסנתר, אלא פראנץ ליסט בכבודו ובעצמו", וסיגריה "שהשתלשלה דרך קבע מזווית פיו" של מישהו "הגיעה זה כבר לפרקה, ועתה השירה אפר על האריזות".

בתיאור האחרון של הסיגריה אפשר להבחין ביכולת ההתבוננות של פינקוס, שבכובעו הנוסף פועל כמאייר וקומיקסאי, ומכהן כראש החוג ללימודי איור במכללת שנקר וכפרופסור חבר. הרומן מלווה לכל אורכו באיוריו המוסיפים למילים עוד נופך ועניין.

רועי הורוביץ "עולם ללא אשמים – יעקב שבתאי בעקבות 'ספר הספרים'": חגיגה!

למי שאוהב את כתיבתו של יעקב שבתאי, הספר שלפנינו הוא חגיגה. רועי הורוביץ, במאי, שחקן, מתרגם וחוקר, מצא אוצר: שלושה מחזות גנוזים של שבתאי, שמובאים כאן לראשונה במלואם, בפרק הרביעי של הספר.

בפרקים המקדימים את המחזות סוקר הורוביץ את כתיבתו של שבתאי, ומתעכב במיוחד על המחזות המוכרים שהופקו ועלו על הבמה, את אחד מהם, "אוכלים", המשיך תיאטרון החאן להעלות מאז 2011, ועד לאחרונה.

הפרק החמישי מכיל סיכום ומסקנות, וגם הוא מאלף.

שלושת המחזות שהתגלו, כמו גם "כתר בראש" ו"אוכלים" המוכרים, שואבים את השראתם ממקורות מקראיים. הורוביץ מיטיב לשאול כמה שאלות שמתעוררות בעקבות עיסוקו של שבתאי החילוני בתנ"ך דווקא, ואז גם משיב עליהן באופן מרתק.

הזיקה של שבתאי אל התנ"ך עניינה גם אחרים שכתבו על שבתאי. כך למשל  אליעזר שביד "רואה התעקשות זו על עיסוק בתנ"ך כאקט שתכליתו לשמר רציפות של זהות יהודית, שבלעדיה אין קיום עצמי רצוף". גרשון שקד ראה בשבתאי "חילוני רליגיוזי" ויצחק אוורבוך אורפז  כינה אותו "צליין חילוני", מושג שטבע אורפז ופיתח אותו במסה שבה, כדברי השופטים של פרס ישראל שהוענק לאורפז, כתב על "תפיסה הממזגת מושג דתי נוצרי עם אלמנטים חילוניים ועם שאיפה רליגיוזית לחפש ולמצוא טעם ומשמעות לחיינו, אך בלי לחצות את הקווים אל האמונה הדתית הממוסדת".

הורוביץ מראה כיצד "מחזאות התנ"ך" של שבתאי "חושפת דפוס עקבי, שבו משמש המקרא כעין אבן-בוחן, רפרנט מוסרי בכל הנוגע לענייני שלטון ומדינה," וכיצד ההשתנות שהתחוללה בציבוריות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, מלחמת יום הכיפורים ב-1973 והמהפך הפוליטי ב-1977 קוממה את שבתאי והכעיסה אותו. "אני מאוד נבהל מהפרצוף של הברוטליזציה, של הוולגריזציה, של אי-הנאורות ושנאת התרבות שהולכת ומתפשטת בארץ, והיא הפכה להיות חלק מה'בון-טון' של הארץ, וזה מפחיד מאוד. אני חושב שאלה הדברים המאיימים על העתיד של הארץ. אני חושב שזה דבר שעלול להביא לחורבן המדינה", מצטט הורוביץ דברים שאמר שבתאי ב-1981, זמן קצר לפני שהלך לעולמו בטרם עת, כשהיה רק בן 47. לא קשה לדמיין מה היה אומר אילו חי כיום והיה עד להקצנה הגוברת של התהליכים המפחידים והממדאיגים שהיה עד להם כבר בסוף שנות ה-70.

שבתאי החילוני חש שהתנ"ך "הוא שלנו כמו שהוא שלכם", כלומר – שגם לחילונים כמוהו יש זכות עליו, וכשעיבד את סיפורי התנ"ך התכוון להאיר את המציאות הישראלית בהווה.

הייתה לו תוכנית שאפתנית, כפי שהתגלה ברשימות שנמצאו בעזבונו. הוא תכנן לכתוב מחזות מתוך שלל של סיפורים מהמקרא, ביניהם קיווה להמחיז את סיפור שלמה המלך ומלכת שבא; את בראשית – או גן עדן; את נוח; את יעקב ועשיו, ועוד סיפורים רבים אחרים. מתוך הרשימה מימש רק חמישה: את פרשת מרד אבשלום בדוד, במחזה "כתר בראש", את סיפור אחאב, איזבל וכרם נבות במחזה "אוכלים",  ובשלושת המחזות שהתגלו לאחרונה – את סיפור מלכות זמרי (מלכים א') במחזה "מלכות", את פרשת דוד ובת שבע במחזה "אהבה", ואת רצח איש-בושת, במחזה "עסקים".

אנחנו רואים אם כן שאחת הדמויות החביבות עליו הייתה זאת של דוד המלך, אותו מלך אהוב כל כך, שעד היום זוכרים אותו (די אם נזכר במילות הפזמון "דוד מלך ישראל, חי, חי וקיים…"). האם היה באמת דוד ראוי לכל האהבה הזאת? ואולי היה בעיקר מין פעיל יחסי ציבור מיומן שידע "למכור" את עצמו לא רק לאנשי ההווה, אלא גם לדורות העתידיים?

כך למשל גורס ציטוט המובא בספר שלפנינו, מתוך הספר לקרוא סיפור מקראי מאת י' אמית, כי את סיפור הנער העמלקי שהרג את שאול (שמואל ב' פרק א'): אפשר לפרש כך: "דוד כלל לא רצה לדעת את האמת, לכן הוא לא שאל את העמלקי שאלות צולבות שיכלו להבהיר שלא במי ששירת את משיח ה' מדובר, אלא בבוזז עלוב שרצה לזכות ברווחי מלחמה. נראה שדוד פשוט היה מרוצה מכך שהעמלקי לקח על עצמו את האחריות להריגת שאול, ולכן הזדרז לומר לו: 'פיך ענה בך לאמר אנכי מתתי את משיח ה" (פסוק 15). כך התאפשר לו לבנות לעצמו תדמית של מי שעושה צדק היסטורי ונוקם את דמו השפוך של מלך ישראל, תדמית של מי שאינו מעוניין בקצו של שאול אלא כואב את מותו… התנהגותו של דוד מתגלה כדפוס חוזר ושיטתי המבטא את מה שיקר לדוד יותר מכל – תדמיתו".

הרעיון העלה על דעתי את ההצגה "ספר דוד המלך" שהעלה תיאטרון גשר. המחזה מבוסס על ספר מאת שטפן היים, סופר יהודי גרמני, והוא חותר תחת המיתוס המפואר של דוד.

במחזה "כתר בראש" דוד זקן ומוחלש ובת שבע, אמו של שלמה, שולטת בו ומאלצת אותו לבחור בבנה כיורשו. במחזה "אהבה" הוא מציג את השניים בתחילת דרכם: את הניאוף, שהוא החטא הקטן, הראשון, שהוביל אל החטא הגדול, "המעשה המביש", על פי הפואטיקה של אריסטו: רצח אוריה החיתי. שבתאי מראה את הנכלוליות והעוצמה השלטונית. מעניין לקרוא מונולוג שבסופו של דבר בחר לא להכניס למחזה, את הקטע מצאו בעיזבונו, ובו ממשיל אליקים הכהן את מותו של נבות להדלקת גפרור: "הלוא כשמדליקים גפרור… אני מדבר על גפרור אחד, בודד, אלמוני (או פלמוני)… אנחנו עושים מעשה של אי-צדק משווע לגבי אותו גפרור אלמוני (אנחנו מעוללים עוולה נוראה לאותו גפרור אלמוני). מה חטאו ומה פישעו (שדווקא אותו הדליקו)? מדוע יישרף (חי)? מה לו ולמדורה או לאבוקה?… לא הייתי מציע לאף אחד עם רגש מוסרי לבטל את טענת הגפרור האלמוני הזה. אבל אם נתרחק מעט ונראה את המדורה,שהודלקה באמצעות אותו גפרור חף מפשע, והיא מפיצה אור וחום ומבשלת (ומבשלת ומטגנת ומרתיחה מים) – הכל מקבל פנים אחרות.
האם גם עכשיו, לאור המדורה הזאת, היה מישהו מציע לא להדליק את הגפרור האלמוני ולהניח ליושבי הבית לקפוא מקור בחשיכה או למות מרעב?… אולי יש כזה?… מצטער, לא אני!… אני אומר: יישרף הגפרור ותודלק המדורה ותחמם את יושבי הבית למען יחיו וייהנו ויהללו את שם ה', כי לא המתים יהללו-יה'".

איזו כתיבה וירטואוזית מרהיבה! כמה ציניות!  אי אפשר, כמובן, לא לחשוב על "אשרי הגפרור" של חנה סנש, ועל ההיפוך במשמעות שיש אצל שבתאי. סנש כתבה בדם לבה, ובעצם חזתה בשירה את מותה. שבתאי מציב אותנו כשופטים לדברים שאומר מי ששש להקריב לא את עצמו, אלא את זולתו, את אותו גפרור אלמוני, שהוא קושר לו כתרי תהילה מפוקפקת שלא היה מאחל לעצמו.

מאחר ששבתאי מניח לקורא או לצופה לבחון את חוסר המוסריות של מה שמתרחש לפניו, נפקד כמעט במחזותיו מקומם של הנביאים, ואם הם מופיעים, כמו במחזה "כתר בראש" אין בהם שום תועלת: הם יודעים רק להפריח ססמאות שאין מאחוריהן דבר. אנחנו אלה שמצופה מהם להבין, לנתח ולהסיק מסקנות על אודות מעשיהם של פושעים שכמו איזבל מוצאים לעצמם צידוקים שונים: "חף מפשע זה מצב זמני שלא כדאי לסמוך עליו…" היא אומרת למשל, אחרי שרצחה, גזלה ורחצה בניקיון כפיה.

מעניינות מאוד האנקדוטות הרבות מחייו של שבתאי, שבהן משתף אותנו הורוביץ, למרבה השמחה. למשל – כיצד כעס שבתאי על הפרשנות של הבמאי אילן רונן למחזה "אוכלים". שבתאי תיעב את ההצחקות ואת ההילולה הקרקסית והליצנית ב"הפנינג הבידורי" שנקט אילן רונן. רונן נעלב ממנו, וכמעט נוצר ביניהם נתק, עד שחנוך לוין זימן אליו את השניים וניסה לפשר ביניהם. ביציאה מביתו, כך העיד אילן רונן לימים, אמר לו שבתאי "אילן, איזה חארות שנינו, הא?". שבתאי הבין אמנם שבתיאטרון היצירה משתנה בלי הרף, ואפילו נהנה, כך סיפר, להגיע ערב ערב כדי לראות במו עינייו את הניואנסים הרבים בעבודתם של השחקנים, ועם זאת הסכסוך עם אילן רונן לא היה ראשון. קדם לו כעסו של שבתאי על האינטרפרטציה שהעניקה הבמאית עדנה שביט למחזהו "חיי קליגולה": שבתאי הביא לכך שהקאמרי הורידו את ההצגה (ולפני כן עוד הספיק לעמוד ליד הקופה ולבקש מאנשים שלא יקנו כרטיסים להצגה…), וזוהי רק דוגמה אחת מרבות.

האנקדוטות הללו אינן רכילותיות, כי כל אחת מהן שופכת אור על דמותו ועל פועלו של יעקב שבתאי. הורוביץ "משתמש" אפילו בציון העובדה שהיה לשבתאי סיפור אהבה מחוץ לנישואין, עם המפיקה דליה גוטמן (בתם המשותפת, נועה שבתאי, שאותה כמעט לא הכיר, כי הלך לעולמו עוד לפני שמלאו לה שנה, אף עשתה סרט עליו, ובכך ניסתה להכיר אותו) ומעיר שכאשר שבתאי כתב על "ניאופיו" של דוד המלך, היה לו ידע אישי שקשור בתופעה…

המחזות החדשים שמובאים בספר בשלמותם הם מתנה מיוחדת. מעניין מאוד לראות את האפשרויות החלופיות הרבות שנשארו בכתב היד. כך למשל במחזה "עסקים" אחת הדמויות, רכב, מגיבה "(אחרי היסוס): לא. (//כן!)".  שבתאי היה ידוע בכך  שהרבה להציג חלופות רבות, עד כדי כך שאפילו התלבט בין "לא" ו"כן"!

הספר כולו משמח מאוד.


שתי הערות עריכה קלות בשולי הדברים: פירוש המילה "למצער" אינו למרבה הצער, אלא "לפחות, לכל הפחות". לפיכך טעות לכתוב שהביוגרפיה של שבתאי "קצרה למצער"… 

הביטוי "נמנה על" במשמעות של "להיות חלק מתוך…" כפי שהוא מופיע בכמה מקומות בספר, שגוי. צריך להיות "נמנה עם". 

מתוך אתר האקדמיה העברית:

הפועל מָנָה פירושו 'סָפַר', ונִמְנָה פירושו 'נספר'. נמנֶה עם (בהווה) פירושו אפוא 'נספר עם' – כלומר נחשב עם שאר הפרטים ונכלל איתם באותה הקבוצה. הצירוף נמנה על מצוי אף הוא במקורות, אלא שמשמעו אחר. 'להימנות על דבר' פירושו להיעשות מָנוי עליו – כלומר להיות שותף בו. למשל: "בני חבורה שנמנו על הפסח – אם יש כזית לכל אחד ואחד יאכלו, ואם לאו לא יאכלו" (תוספתא פסחים ז, ו). על פי זה אפשר למצוא בעברית החדשה, בעיקר מתחילת המאה העשרים, ניסוחים כגון "הפועלים נמנים על ההסתדרות" (היום היינו אומרים "חברים בהסתדרות"), "נמניתי על סדרת ההצגות" (כלומר: "נעשיתי מנוי על סדרת ההצגות", "עשיתי מינוי על סדרת ההצגות").

חיים באר, "צל ידו": איך חיים באר מריע לחיים באר

חיים באר, כתב רומן על חיים באר שכתב רומן שעסק בחיים של חיים באר, האמיתי והמדומין. 

ואיך אנחנו יודעים את זה? 

כי ברומן החדש שלו, צל ידו, מספר לנו חיים באר איך החל חיים באר לכתוב את ספרו חבלים:

"ב-97' הוזמנתי על ידי 'מרכז אוקספורד ללימודים עבריים ויהודיים' להיפנות מכל עבודותיי ולבוא לאחוזת ירנטון, השוכנת במחצית הדרך שבין אוקספורד לוודסטוק, ולשהות בה שישה חודשים על מלגת סופר אורח. לכאורה זו הייתה הזמנה קוסמת, שכל כותב היה שמח לקבלה, אלא שבאותם הימים היה ליבי מר עליי. רומן מפרי עטי שראה אור זמן קצר לפני כן התקבל במקלחת של צוננים, ואני, מתוך תחושת עלבון ואכזבה, נדרתי ברגע של חולשת הדעת נדר שמכאן ואילך אחדל לכתוב, וחשבתי שאם אפטור את עצמי מחובות של סופר לא אהיה רשאי כמובן ליהנות מזכויות של סופר. אלא שהפיתוי לבלות מחצית שנה בין כרי הדשא של אוקספורדשייר ליהנות מאוצרות הספרים האין סופיים של הבודליאנה, להאזין למוזיקה בחללי התהודה המושלמים של כנסיות הקולג'ים, וגם להימצא הרחק מהמציאות הישראלית הקודרת והחונקת, גבר לבסוף על הנדר, וכבר ביום הראשון לבואנו אל 'האורווה', זה היה כינויה של דירת האירוח שזכינו בה, שבקומתה התחתונה שוכנו בימים עבדו סוסי המרוץ והרכיבה של בעל האחוזה, הוצאתי את בלוק הנייר, התיישבתי אל שולחן הכתיבה והתחלתי במלאכה שבסופה ראה אור חבלים".

הפיקשן מתערבב עם הביוגרפיה, כי לחיים באר הסופר ברור לגמרי שלעובדת היותו סופר ועורך, יש חשיבות רבה לא רק לו עצמו, אלא גם לקוראיו.

אך מה שיש פה זאת לא חשיבות גרידא, אלא – חשיבות עצמית מפתיעה בעוצמתה. 

עד כדי כך שאחד האנשים בצל ידו מודיע למספר, הלא הוא חיים באר, כי אחרי ששמע מפיו של חיים באר איך חיים באר הגיע לנקודת מפנה בכתיבה של חבלים, איך נאבק במי שהוא מכנה "העורך שבי", איך "הסופר שבי" גבר, וכיצד למרות "התובנה החדשה שהגעתי אליה", שבעטיה הפציר חיים באר העורך בחיים באר הסופר "לכתוב את הספר מחדש ובאופן מאוזן", פסק הסופר שבו וקבע "שהצד המקורי, וממילא החשוב של הספר, אינו עצם סיפורי הילדות, קצתם מקסימים וקצתם טריוויאליים", כי אסור לו "לטשטש את הדבר בעריכה שמקדשת את האיזון".

הצד המקורי! החשוב! כך מעיד סופר על עצמו ועל כתיבתו! מה זה? 

למרבה המבוכה ממשיך חיים באר ומבשר לנו כי מי שהקשיב לסיפורו הגיב ואמר לו: "עכשיו אחרי ששמעתי אותך אני חייב לקרוא את חבלים מחדש". 

כנראה שגם אנחנו אמורים בעקבות הדברים הללו לחוש ולקרוא את חבלים!

המבוכה גוברת בהמשך, כשחיים באר עובר אל ספר אחר של עצמו, ומעיד כי הוא נזכר וחוזר "אל הימים שבהם טרחתי על כתיבת הסצנה האישית ביותר, המכאיבה ביותר מבחינתי ב'נוצות'. במרכזה של הסצנה, שהתקיימה כעשרים שנה קודם למועד הכתיבה, ביום רביעי 8 באפריל 1963 לפנות בוקר, הולך המספר בילדותו עם אביו ברחובות הריקים מאדם של ירושלים" וכן הלאה. המספר, משמע: חיים באר, שמדבר בגוף ראשון, מתאר כיצד סיפר על עצמו בגוף שלישי, ואיך "את עיקר מאמציי השקעתי בתיאור האינטימיות ההולכת ומעמיקה בין הילד הרך בשנים ובין האב הלא צעיר", ואיך בעצם המציא סצינה שלא באמת התרחשה בחייו של… כן, חיים באר. 

מוזר שאדם כותב כך על הכתיבה של עצמו. על הדעת עולה שחקן שעומד על הבמה ומוחא לעצמו כפיים בהתלהבות, אולי אפילו נושא את עצמו על הכתפיים של עצמו, מרוב התפעלות!  

אפילו ברגע של הצטנעות כביכול, מדובר בעצם בהתפארות, עד כדי כך שמתחשק כמעט ללחוש באוזניו של באר, את מה שאמר פעם מרטין בובר: "אינך מספיק גדול בכדי להיות צנוע":

"הנחרצות והנואשות שבדבריו היו ברורות ואחוזות זו בזו. האמונה, תחושת הייעוד וחרדת האין-אונות אגודות יחדיו – וכל אותם רגשות שליוו גם אותי כצל מאז אותו רגע שעמדתי בו לצד אימא בחנות העטים הזעירה בעלת השם הסתום 'קונצנטרה' שבמורד פרינסס מרי, במקום שבו נשק הרחוב לרחובות ממילא ויוליאן, וניסיתי להוליך על הנייר את הפרקר 51 שאימא קנתה לי ביום שהכרזתי שאני מבקש להיות סופר – העלו עכשיו דמעה בזוויות עיניי".

כשניסיתי לקרוא את צל ידו לא יכולתי שלא להיזכר בפסקה שהקדישה עמליה כהנא כרמון בספרה  להיות אישה סופרת לחיים באר: 

"מה היא ההגדרה של מרכז בסיפורת העברית? אנחנו לא צריכים ללכת רחוק. כולנו קראנו או שמענו לא מזמן את חיים באר מנסח הגדרה זאת בצורה מושלמת. הוא אמר (אני מצטטת): 'הפנטזיה שלי היא שיום אחד יגידו שמי שרוצה להבין את העשייה של יהודים בארץ ישראל, את הזמן הזה, יכול לקרוא את 'תמול שלשום' של עגנון ואת 'ימי צקלג' של יזהר ואת 'עת הזמיר' של באר. כאילו כתבתי את החלק השלישי בטרילוגיה הזאת.*
מתוך ריאיון שערך אבי כצמן עם חיים באר עם צאת עת הזמיר: "הרומן שלי עם גוש אמונים" כותרת ראשית, גיליון 254, 14.10.1987, עמ' 31. דבריו אלה של באר צוטטו גם ברצנזיה קצרה על ספרו: מג"ל [גיורא לשם], 'הזמיר המרוט', מעריב, 'ספרות', 15.1.1988, עמ' ה." 

ומוסיפה עמליה כהנא כרמון וכותבת: 

"אישית, אינני מכירה אף סופרת הכותבת עברית בארץ, אשר לו הדברים הללו היו מיוחסים ליצירה שלה, היא הייתה מוצאת בהם את המיצוי האידיאלי, או אפילו הקולע, של החזון שלה. אני סבורה שלא מעטות מהן, עצם הרעיון של הצבת אמת מידה כגון זו בצד חיבורן, היה נתפס להן כמוטעה מיסודו. הן היו רואות אותו כצמצום
חמור של הפנים השונות של יצירתן, דלדול מה שמרכזי להן בה, והחטאת העיקר.
לעומת זאת, אני סבורה שבין שמונים לתשעים אחוז של הסופרים הגברים הכותבים עברית בארץ, מבחינתם, לשמוע את הפנטזיה שמצהיר עליה חיים באר, כשהיא מיוחסת ליצירתם פירושו לזכות במחמאה העליונה. משהו המקביל לפרס ישראל
של הרוח.
עלי להתוודות: אפילו כקוראה, אינני בטוחה שמידת ההתרגשות שאני עשויה לחוש כשאני קוראת את תמול שלשום או את ימי צקלג (את עת הזמיר לא קראתי) [ההדגשה שלי, עע"א] נקבעת אצלי בראש ובראשונה על פי ההיקף ויכולת החדירה של המסירה שלהם את 'העשייה של יהודים בארץ ישראל' בזמן מן הזמנים. וכלל לא בכך האימפקט של הספרים האלה עלי. כשם שאם ניקח את מלחמה ושלום – לטולסטוי – מבחינתי, גדולתו של הספר היא לאו דווקא באפשרויות שהוא מקנה במישור של 'הבנת העשייה של רוסים בימי המלחמות עם נפוליאון'".

עד כאן תגובתה של עמליה כהנא כרמון, לא אל ספריו של חיים באר, אלא אל דברים שאמר עליהם בריאיון. "את 'עת הזמיר' לא קראתי", העירה כהנא כרמון ביובש. ועכשיו הצטרפתי אליה. סגרתי את צל ידו (שאותו התחלתי דווקא לקרוא בלב פתוח ובנפש חפצה) והנחתי אותו בצד. 

נראה לי שחיים באר יסתדר בלעדי. ייתכן מאוד שהוא כבר יכתוב בעצמו את הפרשנות וההסברים לגדולתו. בריאיון עיתונאי, או אולי – ברומן הבא שלו.

ירמי פינקוס, "בזעיר אנפין": מה פשר ההשתוקקות אל יופי מעודן

היו רגעים שבהם הזכיר לי הרומן בזעיר אנפין מאת ירמי פינקוס את כתיבתו של חנוך לוין. למשל בהתמקדות בדמויות תל אביביות וזעיר בורגניות, וגם בפרטים הקטנים והספציפיים יותר. למשל, כאשר יוסף צינמן החנווני, אחת הדמויות הראשיות בסיפור, מסביר לבנו ש"מסחר זה כמו קישקעס", כי "מצד אחד נכנס, מצד שני יוצא – וממה שנספג באמצע חיים". לא יכולתי שלא להיזכר בשורות כמו "בלילה-בלילה, בְּלב שְנָתנו, / באמצע עיכול הדג מאתמול, / בקע קול גניחה עמום / מעומק ליבי שכָּשל" (מתוך: אחרונים בספר: אחרון), או – "עֲשֵׂה חסד, הרי כבודו יודע: אילו היה כאן עניין של כאב בטן או קרביים או מעיים, נו, אז מתאים אבקות וטיפות; אבל כאן עניין של הצטננות, אז ראשית חוכמה – הקזת דם!" (מתוך אשכבה), או – "אין כמו קצת אדיקות לפני השינה לפעילות מעיים בריאה בבוקר." (מתוך מתאבל ללא קץ).

בספר שלפנינו העיסוק "בבני המעיים" הוא לא רק דימוי. כמו אצל חנוך לוין, גם כאן יש לו משמעות שחורגת מעבר לעיסוק בגוף. הקול המספר מסביר לנו ש"לכל משפחה יש גרעין משלה – אידיאה, תשוקה או כישרון – שסביבו חגים כל בני המשפחה, איש-איש על פי דרכו, ולעולם לא יתעייפו מלדון ולדוש בו". יש, הוא אומר, משפחות ספרותיות או מוזיקליות, יש כאלה "היסטוריות" שבהן לא מתעייפים "מלספר בגדולת הדורות הקודמים", יש משפחות שהרעיון המאחד אותן הוא – חשדנות, ובני משפחת צינמן, גיבורי הרומן שלפנינו, הוא קובע, "העדיפו להתרכז בבני המעיים ופעילותם". לאורך הרומן הוא מראה לנו שוב ושוב את עיסוקם בעניין, ולמרבה הפלא, זה לא דוחה אלא משעשע ושנון. אנחנו, הקוראים, רואים את הדמויות הללו מבחוץ, ואנחנו צוחקים לא אתן, אלא מהן.

גם בכך הזכיר לי הרומן את כתיבתו של חנוך לוין. הרומן הזה משעשע מאוד. באמצעות ההומור חושף ירמי פינקוס את הפער בין רוממות הרוח והיומרה, למציאות האפורה והדלה של הדמויות. הנה למשל דוגמה קטנה: "ישבתי לי ככה בשביל הרילקס עם הטלוויזיה – נתנו את הבולונז של שופן", אומרת אחת הדמויות. כמה שהיא רוצה להיות, או לפחות להישמע, תרבותית ומשכילה, ואיך היא חושפת בלי דעת את בורותה המבדחת.

פינקוס מיטיב כל כך לתעד את שיחותיהן של הדמויות שלו, עד שנדמה לנו שאנחנו צופים במחזה, שחילופי הדברים בו מדויקים ואמינים להפליא. פינקוס מיטיב לשמוע את שפת הדיבור של הדמויות, ולא מהסס להביא אותה כמות שהיא ולהשתמש במילים שהיו שגורות בסוף שנות ה-80 (הרומן מתרחש ב-1989): ונטילטור, רַסמי, אָבּוּיָה, פרפקט, נֵסֶסֶר…

הנה למשל הסצנה הפותחת, שמתנהלת בחנות המכולת של יוסף צינמן. החנווני מספר לגברת גיטליס על פנסיון קטן בזייפלד שבאוסטריה, ובה בעת מנהל אתה משא ומתן על המצרכים שהיא קונה:

"'אני, תנו לי כיסא נוח בפנסיון קטן, ואני בעננים. מי שמבין בזייפלד יודע על מה אני מדבר. לנו, לדוגמה יש כבר כמה שנים פנסיון קבוע שאנחנו נוסעים, עשר דקות על השעון מהצנטרום. מקום מאוד אינטימי: מקסי-מום, אני אומר, יש להם שמונה חדרים, לא יותר. הבעלבתים ממש התאהבו בנו. טיפוסים מאוד סימפטיים, גם הוא וגם היא. את צריכה לראות באיזה חיוכים מקבלים אותנו, עוד לא קרה שהגענו ולא חיכו לנו בחדר שוקולדים על חשבונם... אין מה להגיד: יש יחס. ואת יודעת מה הכי מצחיק? שאף פעם לא שילמנו יותר מארבעים חמישים דולר ללילה. מה עוד?

"לא, מספיק. גם ככה זה יותר מדי בשבילי. איך אלה? מהשבוע?

"שלשום הביאו לי, תראי כמה שהם ורודים. רוצה?"

"תן לראות… אתה יודע מה? שיהיה. תן ארבעה חצאיםאבל תרחץ ידיים קודם."

זייפלד עיירת הנופש האוסטרית והערגה אליה הזכירו לי גם הם את חנוך לוין. כמו למשל ב"פנטזיה על נושא רומנטי", שם קולף חולם על כריסטינה מלכת שוודיה, שהיא בעיניו התגלמות היופי ופסגת האושר על אדמות, כך גם הדמויות שברומן שלפנינו עורגות אל האושר שיתאפשר להם אם רק יגיעו לזייפלד. אצל שני היוצרים הערגה היא אל משהו רחוק, אירופי, יפהפה, שונה מהמציאות היומיומית של חייהם. רחוקה מההתמודדות עם הכורח להתפרנס, עם האכזבות והמצוקות הקטנות והגדולות שהחיים מזמנים.

כדי לממש את החלום מוכנים גיבורי בזעיר אנפין לעבוד בפרך כל הקיץ. אכן, כותרת המשנה של הרומן היא "דרמה מחיי המסחר". הם נאבקים כדי להרוויח את הכסף הנדרש להם, ולאורך הרומן כולו המתח הולך וגובר: האם יצליחו? האם ייסעו לזייפלד? האם היא תסב להם את האושר הנחשק, או שצפויות להם רק אכזבות ותסכולים?

אחת הסצינות החזקות (והמשעשעות!) ביותר בספר מתרחשת בשפיים, לשם מגיעות ציפי צינמן ודבורה אחותה, כדי להשתתף ב"יום כיף" של ועד עובדים כלשהו. ציפי זכתה, לשמחתה הרבה, במכרז, שבזכותו היא מאפשרת לאחותה להעמיד דוכן לממכר בגדים.

גם מי שלא נכח באירוע המתואר מכיר אותו היטב. הוא כל כך ישראלי. כל כך רעשני וגס, כל כך מבחיל ומחריד. באיזו דייקנות מתעד פינקוס את מה שרואות עיניו, ואנחנו ממש שם, אתו, סולדים ומתייסרים, ובעיקר שמחים שהפעם מדובר רק בספר, לא במציאות ממשית הנכפית עלינו:

"בזה אחר זה דוהרים לווייתני הפח בדרך האספלט שמקיפה את הקיבוץ. מדי פעם הם מקרטעים באיזו מהמורה ונוטים לרגע על צדם לקול מחאתם של הנוסעים הכלואים במעיהם. השמש קופחת, הסבלנות פוקעת. סוף סוף נגלה לעיניהם מגרש החניה; מסע רב־תלאות, שהחל בנקודות איסוף מכל רחבי הארץ, בא סוף-סוף אל קצו. האוטובוסים נערכים זה לצד זה ומקיאים מתוכם נחילים־נחילים של קייטנים שמתלכדים לנהר-אדם רותח, מבעית. יושב-ראש הוועד הארצי ועושי דברו המחוזיים, כולם באיתוריות לחגורותיהם, מתרוצצים כה וכה ומנסים לחלק הוראות שאיש לא ימלא. עוד ועוד אוטובוסים מגיעים וממשיכים לפלוט מקרביהם ערב רב – פקידות מוקפות ילדים קולניים להחריד, מהנדסי מחוז מתנשאים, גמלאי מע"צ על צרורותיהם, מכונאים סמכותיים עם נשותיהם המפורכסות, תיכוניסטים מגושמים. כולם מזיעים, מתקוטטים, נאבקים מרה לעמוד בראש התור כדי לתפוס חזקה על מה שנמצא מעבר לגדר הרפיה הכחולה. הכול משוועים לישועה, לקצת נחת, כמהים אל הארץ שהובטחה להם בעלונים שחולקו במפעל, במוסך, במשרד, בכל אותם מקומות שם הם מכלים את ימיהם.

פתאום, בעודם צובאים ומתגודדים לפני השערים, עולה מהעבר האחר רעש אדיר – מתופפי הסמבה, תריסר מספר, מכים בתופים בכל כוחם וקורעים את האוזניים במשרוקיות. המקצב הראשי מתפצל לתתי-מקצבים, כמין קרברוס שראשיו מתפתלים ונאבקים זה בזה – תוף הבס , תופי-רֶפּיניק תלויים על הצד, פעמונים, טנבורים… הנגנים מסתחררים, נעים כאיש אחד ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, הרקדניות משתוללות, מטלטלות אגן ורעשנים ססגוניים. החצאיות קצרצרות, המחוכים מגרים, הנשמה מתלהטת והרגליים מקפצות מעצמן. סגן מנהל כרסתן זונח את תרמילו ומצטרף למחוללות לקול צחוקם של עמיתיו. חשבת ראשית, אם לחיילים, לא מסוגלת עוד להתאפק ופורצת בצהלולים. בעקבותיה – אגף שלם של מזכירות ופקידות פורקות גם הן כל עול. הרחבה צפופה יותר ויותר, הבאים בתור דוחפים, דוחקים, לוחצים, נמשכים אחר השמחה, שהרי מי לא רוצה לטעום בעצמו… נא לא לחסום את הדרך, נא לא להתקהל, הקהל מתבקש לזרום פנימה.

חבורות חבורות פונים הנופשים למצוא להם פאת־אדמה להקים עליה מחנה. הלסתות חשוקות, העיניים מצומצמות; אין זמן לבזבז, כל הקודם זוכה. יש שיעדיפו להתמקם תחת אחד מעצי הצאלון המרוחקים. אחרים יסתפקו בשמשייה ובלבד שלא ייאלצו לצעוד יותר מארבע פסיעות עד לבריכה. יש שמגיעים בעם רב, על זקניהם ועל טפם, על שכניהם וחבריהם – כל השבט כולו. אלה יוותרו על כל מיני יתרונות ובלבד שיימצא להם מרבץ גדול דיו להושיב בו את כל יקיריהם. מרגע שנאחזו המתיישבים בקרקע – היינו, נפרשה השמיכה והוצבה הצידנית – אין לערער עוד על זכותם עליה, כאילו היתה זו להם ירושת אבות. הפינה הנבחרת, שעד אותו רגע לא היתה בלתי אם פיסת מרמס זניחה, נהפכת לנחלה פרטית, יקרה ללב, וכדי לתת גושפנקה למעמדה מסדרים את כיסאות הפלסטיק מחדש על פי הטעם האישי. מרגע זה היא קרויה הפינה שלנו וכל השאר נאמד על פי מידת קרבתו אליה. חיש מהר מוצאים בה יתרונות סודיים הגלויים רק לבעליה, כגון ברז מים נסתר או קפנדרייה שמובילה היישר אל מגלשת הסללום – "

וכן הלאה וכן הלאה: עוד רעש, צווחות, כיעור, זללנות, אלימות, עוד קריאות מזוויעות של הכרוז, עוד ועוד וולגריות.

מה הפלא, כשרואים את כל אלה, שאנשים משתוקקים אל היופי המעודן של מלכת שוודיה המדומיינת, או של אתר נופש אוסטרי שקיים במרחק הושטת יד של כמה אלפי דולרים?

לפחות בעניין זה, כך נדמה לי, ירמי פינקוס נפרד מחנוך לוין. אצל לוין הגיחוך ומפח הנפש הם חלק מהותי ובלתי נפרד מהכיסופים, ולחמדה לא יכול להיות מענה, ואילו אצל פינקוס, לפחות ברומן שלפנינו, אנחנו מגלים שמחוזות היופי בכל זאת נגישים, גם אם רק לזמן קצוב.

יום שני, 31 במאי 1948, בוקר.

מכשיר הקשר פעל כל הלילה, ממלא את חלל הזחל"ם ברעש מתמיד, אבל כבר שעתיים, מאז ניתנה פקודת הנסיגה, אף אחד לא ענה לקריאות שלה. הדסה סובבה את הכפתור והגבירה את עוצמת הקול ככל האפשר, אחר כך ניסתה לנתק את הכבל ושוב לחברו כפי שלימדו אותה בקורס האלחוטנים, ועדיין לא נשמע קול אנושי מעבר לקו. היא חבטה בכף יד פתוחה על שפופרת המיקרופון ואחר כך שוב על המשדר, שבה וחבטה בחוזקה בגוף המכשיר, אבל רק שריקות וחריקות נשמעו ואחריהן רעש הרקע הקבוע, כמו של מכונה בבית החרושת. טוב שהמכשיר לא דמם. יש סיכוי שמישהו ישמע. עוד מעט תגיע התגבורת של גדוד הרגלים.

רק היא נשארה. נהג הזחל"ם זינק החוצה למשמע פקודת הנסיגה, האם הצליח להיחלץ בחיים מן האש? את הזחל"ם אסור לעזוב — אם היא לא תישאר צמודה למכשיר הקשר, מי יזעיק את התגבורת? שלושה מהלוחמים שהיו איתה בזחל"ם וקפצו החוצה נהרגו בתוך שניות אחדות. אלה שנשארו יושבים בספסלים האחוריים נהרגו מהרימון שזרקו הירדנים ממרפסת בניין המשטרה בלטרון. היא הספיקה להתכופף מתחת לספסל, ידיה מחבקות את ברכיה האסופות לבטנה ועיניה עצומות. ההדף תלש את האוזניות מאוזניה, ולרגע התחרשה ולא שמעה את זעקות הכאב. רגעים אחדים שכבה ולא זזה, זרועה נרטבה מבעד לשרוול, שנספג בדמו של ההרוג הקרוב אליה. אחר כך, לאט, החלה לצאת ממחסה הספסל. תחילה הושיטה את כפות ידיה למשענת, ואחר כך משכה את גופה מעלה. היא חזרה והתיישבה מול מכשיר הקשר, השיבה את האוזניות למקומן ואחזה בחוזקה במיקרופון.

שלומית עוזיאל, "מוציאה לשון – הפתעות מהמגירה הסודית של העברית": מניין הגיעה המילה שמוזינג?

מפעים להיווכח עד כמה מרתק, משעשע ומחכים יכול להיות ספר העוסק בסוגיות הקשורות בלשון, וליתר דיוק – בעיקר בלשון העברית. אכן, הוא צופן שלל הפתעות, שכל אחת מעניינת יותר מקודמתה, ומגוון הנושאים העולים בו נרחב ועשיר.

שמות הפרקים יכולים להעיד על תוכנם: "מאיפה אמרת שאת – על מקורות מילים", "תיבות האוצר: על מקורות של מטבעות לשון וביטויים", "העברית מדברת עם חברות: יוונית, ארמית, ערבית, אנגלית", "מי נתן לך רישיון – על יחסינו המורכבים עם השפה התקנית", "צורה לך: עיצוב הטקסט וגופנים", "הכוח שמאחורי הכס: מחשבות על עריכה", "לשם ובחזרה: ענייני תרגום", ולבסוף – "מה השפה אומרת עלינו?"

שלומית עוזיאל היא, כך נכתב על גב הספר, "עורכת תוכן ולשון בעלת רקע אקדמי בלשון ובבלשנות, במדעי החיים ובהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע". הרקע שלה, המעיד על עניין בתחומים רבים, מתבטא בספר, שכן הוא נוגע בשלל נושאים, ועושה זאת בהומור ובחן.

עוזיאל מתבלת את דבריה בהערות משעשעות. למשל, כשהיא מראה כיצד, ומסבירה מדוע, יש למילה "למפרע" משמעות כפולה וסותרת! : "1. מראש. 2. לאחר מעשה", היא מוסיפה, "לך תשתמש במילה כזאת כדי לכתוב חוזה". כשהיא מספרת על המילה האנגלית defenstration היא מבארת "שפירושה זריקה של מישהו או משהו מהחלון", ותמהה: "אוקיי, אנשים, איך קרה שהייתם צריכה מילה כזו? זה קורה אצלכם הרבה?"

כל אחד מהפרקים ותתי הפרקים מכיל הפתעות ומתנות קטנות לקורא. חשבתם למשל על כך שהמילה "לאבק" אוחזת בשתי משמעויות מנוגדות, כמו גם המילה "לקלס"? מתי שמתם לב לביטויים הדתיים ומילים הקשורות בפולחן שכולנו אומרים בלי לשים לב, ובלי שום קשר למקורן? "עברה", "קורבן", "חרם" "לכהן", "ואפילו", היא מוסיפה, "המילה 'נסיך', שמקורה במנהג לנסוך שמן על אדם המתמנה לתפקיד חשוב (למשוח אותו), כדי לציין שהוא ממלא את תפקידו בחסד האל". מעניין!

בהקשר דומה מביאה עוזיאל ביטויים שגורים בפינו: "לשאת עול": אם כי עול "כבר אינו אביזר שמופיע בחיינו", או "לא תחסום שור בדישו", אם כי נראה שאף אחד מאתנו לא ראה מימיו שור דש… 

שאלה: מה מקור המילה "חרסינה"? תשובה: "מתברר שהיא מרמזת לארץ שבה ייצרו לראשונה את החומר היפה הזה; 'חרסינה' היא הֵלְחם, כלומר חיבור, של המילה 'חרס' ו'סין'". (ובאנגלית, כזכור, הכלים נקראים china! ברור! הכול מתחבר…!)

זוכרים את המילה "מהפך"? היא מופיעה בתת הפרק "גבירותיי ורבותיי, מהפך: הרגעים שהולידו מילים", ומסתבר שחיים יבין לא היה הראשון שיצר מילה. גם המילה defenstration, למשל, נוצרה "בעקבות אירוע היסטורי שהתרחש בפראג בשנת 1618"! 

שמחתי מאוד לפגוש בספר מכרים. למשל, את הבלשן גיא דויטשר, שמספרו ("הנפלא", לדבריה, וכמה שאני מסכימה!) גלגולי לשון היא מצטטת, ומראה כמוהו איך מטפורות הן המקור של כל מושג מופשט. בדיון על כך היא מראה כיצד ממש בימינו הולכת ונוצרת מטפורה חדשה שנהפכת למילת היחס "מול": לא עוד מצביעה על מיקום במרחב, אלא "ברובד הלשוני הדיבורי היא משמשת במשמעות המופשטת עוד יותר של שיתוף פעולה בין גופים נפרדים". 

שמחתי במיוחד בפרק שבו עוזיאל דנה בצירוף מוכר מאוד באנגלית: olive skin. מאז ומתמיד תמהתי מה פירוש שם התואר, ולמה בעצם מתכוונים דוברי האנגלית כשהם משתמשים בו. עור בצבע זית? כלומר – ירקרק? מי ראה אי פעם בני אדם שזהו גון עורם? לא כך מציירים חוצנים? עד כדי כך תהיתי, שבדקתי בגוגל איך בעצם נראה צבע עור כזה… בדיון שעוזיאל עורכת על הצירוף היא מראה שאני צודקת: לדוברי עברית הצירוף מוזר, ולכן יש לשקול את תרגומו לעברית: בהחלט לא "עור בצבע זית".  

אהבתי במיוחד את הדוגמאות לשמות שזכו למשמעות הפוכה מזאת שהייתה להם במקור: "'לוליטה' למשל הוא שם קוד לקטינה פתיינית, ולא לילדה מנוצלת מינית". בדיוק כך!

נהניתי במיוחד מתת הפרק שבו עוקבת עוזיאל אחרי המסע המשעשע של מילה מעברית וחזרה אליה. זה הולך כך: המילה העברית "שמועות" התגלגלה ליידיש כ"שמועס", כלומר –  פטפוט, וברבים –  "שמועסן". משם היא חדרה לאנגלית האמריקנית: כ-"shmooze", כלומר פטפוט, ובעיקר כזה שנועד לשמר קשרים מקצועיים. והנה המילה "סגרה מעגל וחזרה אל העברית. במעבר מהאנגלית לעברית שמרה 'שמוז' רק על המשמעות הספציפית יותר של שיחה למטרת נטוורקינג, וצורתה משקפת את התחנות שעברה: בדרך כלל היא מופיעה עם הסימוית האנגלית ing-  –  כלומר לא 'שמוז', אלא 'שמוזינג'". 

מסען של השמועות בדרכן אל השמוזינג הוא רק דוגמה אחת מיני רבות בספר מרתק ומומלץ מאוד. 

זה לא שרע לה בבית…

האמת היא שיוסף בכלל לא ידעה שלמטה יכול להיות מסוכן. מלמעלה לא נראתה החצר גדולה במיוחד, היא נמשכה רק עד קיר הבית שממול, ובטח שלא מסוכנת – סתם חצר ריקה ובה שני עצים גדולים וכמה חתולים ולפעמים איזו ציפור, שהתעופפה מעץ לעץ או הפגינה אומץ יוצא דופן בניקור מתגרה על האדמה, מתחת לאפם של חתולי הרחוב, חומקת לה רגע לפני שמישהו מהם הספיק לשים את כפו עליה. 

זה לא שרע לה בבית, ליוסף, לא לא, אפילו ממש טוב לה, אבל לפעמים הבית קטן לה מדי וקצת משעמם, בעיקר כשכולם יוצאים לאן שהם יוצאים או נשכבים במיטה ועוצמים עיניים. אז היא מתיישבת על מעקה המרפסת ומביטה למטה בתנועת החיים שנמשכת שם בשעה שאצלה הכול דומם חוץ ממנה, והרצון לצאת גואה בה. 

אבל עכשיו, למטה, הכול נראה שונה. היא נשאה את ראשה והבחינה שמעל למרפסת שממנה קפצה (שכבר לא הייתה בטוחה איזו מרפסת היא), יש עוד מרפסת, ומעליה עוד מרפסת, וכל הבניין נמשך לרוחב עוד ועוד. היא לא יכלה לראות את כל זה מלמעלה. איך תחזור? היא לא יכולה לקפוץ לגובה כזה ובטח שלא לטפס על הקיר. 

יוסף הרגישה איך הפחד מזדחל לתוך גרונה ומקשה את גופה. מהר גירדה מאחורי האוזן כדי לגרש אותו, אחר כך הביטה שוב למעלה, אל הבית שלה, והשמיעה יללה ארוכה, יללה לא מוכרת, זרה, לא שלה.  

יללה של חתולה בודדה ונואשת בחצר אין־סופית. 

החצר הזאת, שמלמעלה נראתה קטנה ולא מאיימת, נמשכה עכשיו לכל הכיוונים… פתאום ראתה אותו, החתול המנומר בגוונים של אפור. החתול הזה שהייתה מביטה בו מלמעלה כשהיה חוצה את החצר כאילו היא רק שלו, עומד עכשיו במרחק כמה צעדים ממנה ומביט בה.

"השפה כעדשה": האם מילים יוצרות מציאות או משקפות אותה?

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (sh/ he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

גיא דויטשר, "בראי השפה": מה באמת צבעם של שזיפים שחורים?

האם העובדה שדוברי עברית מסוגלים לדבר בלשון הווה על פעולה שתתרחש בעתיד ("אני נוסעת לשם מחר") מעידה על תפיסת זמן הלקויה?

(כמובן שלא…)

האם אוצר המילים של שפות שכל דובריהן אנפלביתים קטן יותר מזה של שפות כתובות?

(כן! וההסבר כל כך פשוט, כמעט מובן מאליו: הרי בשפה לא-כתובה לא ייתכן ידע פסיבי של מילים, לפיכך אוצר המילים חייב להיות מצומצם לידע אקטיבי בלבד…).

האם בעלי חיים יכולים להוריש לצאצאיהם תכונות פיזיולוגיות "ואפילו פציעות" שרכשו במהלך חייהם?

(למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר, לפני שהבינו את סודות הגנטיקה, אנשים היו משוכנעים שכן, אם יקצצו את זנבו של עכבר, צאצאיו ייוולדו קצוצי זנב כמוהו… נדרש ניסוי ממושך שבו חוקר קצץ שוב ושוב זנבות של עכברים, לאורך הרבה דורות של חייהם, כדי להוכיח שהרעיון שגוי מיסודו).

ועל מה מעידה העובדה שבאיליאדה ובאודיסיאה לא מוזכרים כמעט צבעים, או שאם הם מופיעים הם נראים לקוראים בני דורנו מוזרים מאוד? (הים, ולא בשעת שקיעה, מתואר כמה כצבע היין; לכבשים צבע של סיגלית; וגון השיער של אודיסיאוס הוא כשל פרח היקינתון…)  האומנם ייתכן שהיוונים, והקדמונים בכלל, לא ראו צבעים? או – ראו אותם, אבל שונים מכפי שאנחנו רואים אותם כיום? האם מדובר בעניין פיזיולוגי? או אולי תרבותי?

אלה רק כמה מהשאלות המרתקות שבהן דן הבלשן גיא דויטשר בספרו השני. בספרו הראשון (והמקסים!) גלגולי לשון: מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם סיפר דויטשר על ההתפתחות וההשתנות המתמדת של שפות. בספר שלפנינו, שראה אור לראשונה בעברית ב-2011 (שנה אחרי שהופיע באנגלית), הוא מתמקד במחקרים שבדקו את עניין הצבע בשפה וממריא מהם אל סוגיות רבות ומרתקות.

מפתיע לגלות עד כמה שאלת הצבע, הגדרתו, תיאורו, התגובות אליו, היכולת להבחין בו, משקפת תהליכים לשוניים מסקרנים ומעוררי מחשבה, ועד כמה המחקר נוגע בשאלות מהותיות, כמו למשל – האם שפת-אם משפיעה על המחשבה ומשנה אותה, והאם היעדר מילים בשפה מסוימת מעיד או משפיע על קושי של דובריה להבין מושגים.

דויטשר מוכיח לנו, בין היתר, שגם לשוננו המדויקת לכאורה, בכל הנוגע להגדרת צבעים (לפחות בהשוואה עם בני דורו של הומרוס), בעצם כלל אינה מדויקת: "האם איננו מדברים על 'יין לבן', למשל, אף על פי שאנו רואים יפה מאוד שצבעו צהבהב-ירקרק? האם איננו אוכלים 'דובדבנים שחורים' שצבעם אדום כהה? […] ומה עם הבדיחה הנדושה על השזיפים השחורים שהם בעצם אדומים כי הם עוד ירוקים?"

אכן, אוצר המילים שאותו אנו מייחדים לצבעים דל למדי. כדי להוכיח זאת מציג בפנינו דויטשר התפתחות אפשרית שבה יוכלו בעתיד מדענים לייצר פירות במגוון עצום של טעמים מתערובות ומהכלאות. ואז ייווצרו מילים שיתארו את שלל הטעמים הללו. חוקר היפותטי מהעתיד שישאל את בני דורנו לשמו של טעם מסוים יופתע מהפרימיטיביות של הגדרותינו: חמצמץ כמו לימון, דומה לאפרסק… נוכל לחוש בהבדלי הטעם, אבל אוצר המילים יחסר לנו. הדוגמה משרתת את אחד ההסברים שמציע דויטשר, בעקבות חוקרים רבים שאתר עבודתם הוא מתאר, כדי שנבין מדוע מושגי הצבע היו בעבר דלים יחסית לאלה שלנו: האדם המודרני חשוף למגוון עצום של גוונים שיוצרו באמצעים מלאכותיים, אבל הטבע אינו מציע שלל נרחב כזה של צבעים.

דויטשר פותח במחקר של ויליאם גלדסטון, מי ששימש לימים ראש ממשלת אנגליה (לסירוגין עם בנג'מין ד'יזראלי, לאורך שנים ארוכות, בסוף המאה ה-19). גלדסטון היה, כך מסתבר, חוקר נלהב של הומרוס. בסוף ספרו דויטשר מגיע לימינו, ומתאר בדיקות וניסויים שנערכו בשנים האחרונות בעזרת MRI שמאפשר לעקוב אחרי הפעילות של אזורים מסוימים במוח.

הספר קריא מאוד, ולא פחות מכך – חינני וגדוש הומור. דויטשר לא מהסס למתוח ביקורת מבדחת על עמיתיו: "למעשה, בשפע הגיגיו בנושא דָבַק הומבולט בשני הדיברות  הראשונים של כל הוגה דעות דגול: 1. היה עמום, ו-2, אל תתנזר מסתירות"; או: "אקדמאים לא עושים קריירה מלהסכים זה עם זה"…

הוא אינו בוחל בבדיחות חביבות: למשל, אל ההסבר מדוע לא נכון לקבוע אם הקושי ללמוד שפה מעיד על מורכבותה של אותה שפה, שהרי הכול תלוי בנקודת המוצא של הלומד: לדובר עברית יהיה קל יותר ללמוד ערבית מאשר לדובר סינית… הוא מוסיף בדיחה: "מספרים על אנגלי אחד שחווה זאת על בשרו כשהלך לאיבוד יום אחד באירלנד. אחרי שעות של נהיגה סחור-סחור בדרכי עפר כפריות נידחות, הוא מצא לבסוף איש זקן הולך לצד הדרך ושאל אותו איך יוכל להגיע חזרה לדבלין. 'אילו הייתי רוצה להגיע לדבלין,' באה התשובה, 'לא הייתי מתחיל כאן'".

למרבה השמחה, דויטשר מביא אפילו דוגמאות מחייו שלו, למשל – כדי להסביר לקוראים איך פועלים ניואנסים שונים בין שפות הוא מספר על אנקדוטות שנוגעות בבתו ובאשתו. כזכור, דויטשר הוא ישראלי שנשוי לג'יין, חוקרת ספרות אנגליה, והם הוריה של עלמה דויטשר ההמלחינה הצעירה, המחוננת והמופלאה. דויטשר מספר כיצד בתו מתקוממת בכל פעם שהוא מכנה בשם "יד" את חלק הגוף שבאנגלית נקרא arm, שהרי בעברית אין הבדל בין שתי המילים הללו (אם כי המילה "זרוע" קיימת, כמובן). בדוגמה אחרת, שבה הוא מבקש להראות לנו את ההבדל בין "כחול" לעומת "תכלת" שיש בעברית לעומת blue אחד באנגלית, הוא מספר שאשתו ביקשה ממנו להביא לה חפץ שאת צבעו לא הצליח לאתר, שכן היה תכול ולא כחול ומבחינתו אין מדובר באותו צבע (כשם שברוסית אלה שתי מילים שונות, ודויטשר חושד שהעברית הושפעה בעניין הזה מהרוסית).

אלה כמובן רק דוגמאות זעירות לעניינים כבדי משקל ומרתקים שדויטשר עוסק בהם. המסקנות שהוא מביא אינן נוגעות רק לצבע, אלא יש בהן היבטים אוניברסליים חשובים. חלקן מוכרות מן הסתם לכל אנתרופולג או סוציולוג בן זמננו, ובכל זאת הרנינו את לבה של הקוראת מהשורה. למשל:  "האנתרופולוגיה החדשה קבעה שיש להבין כל תרבות כעומדת בפני עצמה ולא כשלב מוקדם בהעפלה לעבר פסגות הציוויליזציה המערבית."

אכן, מדובר בספר שכולו מרנין את הלב ומעורר תקווה שגיא דויטשר יושב כעת בביתו שבלונדון ומכין לנו עוד מטעמים בלשניים.

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher

לעברית: עמרי אשר