את ספר שיריה החדש של המשוררת ללי מיכאלי אהובי הסודי, אתה פותח שיר שמופנה “לקוראיי”, אלה “שמבקשים להכיר אותי אישית / פנים אל פנים”. השיר מפציר בנו: “אל תתעניינו בי מעבר לשירים כי / כל שהיה בחיי היו השירים ותו לא”, והיא ממשיכה ומסבירה שהכול התקיים “למען השירים”. 

לא בכדי פותחת מיכאלי בהפצרה הזאת, שכן השירים מעידים על סיפור שמתקיים מאחוריהם, משהו שהתחולל בחייה, מסתורין שהולך ומתפענח, אך בעצם נשאר מוסתר: קשר עם משורר פלסטיני, שחלק מהשירים מופנים אליו ישירות, ובאחרים מתנהל אתו דיאלוג סמוי. אבל לא, אומרת המשוררת. אל תתמקדו ב”סיפור”, שכן “להכיר אותי מעבר לשירים זה / בזבוז זמן מוחלט”, והיא מוסיפה באירוניה, “לא חבל?”

שיריה של מיכאלי אינם רק מילוליים: כל אחד מהם יוצר על הדף מבנה גרפי מעניין. למשל: 

הצורה הגרפית מבטאת כאן את ההיסוס, הדעיכה, החששות, שכולם מובעים כמובן בעיקר במילים.

מצד אחד היא מבקשת שלא נחשוב עליה כעל אדם ממשי, שחושף בפנינו סודות, ומצד שני היא מזהירה: דעו לכם שאחרי שתקראו את שירי תיאלצו לשאת את הפצע שהפקדתי בלבכם. 

הפצע, הכאב לא נחשפים תמיד בבירור ובמובהק. לפעמים ההסתרות מכסות עליו. אבל יש שירים שפותחים את האישי הנוגע בכללי וב”לאומי”. כך למשל בשיר “למשורר פלסטיני” שנפתח במילים “ידידי היקר,” ושבו היא מסבירה לנמען שהיא “מביאה לך את השיר שלי כמו חתיכת בשר מדמם משולי שירי הקרוע”, ולקראת סופו כותבת שהיא “קורבן שעוטה מסכה של מנצח”. חרף הבטחתה שלא תספר לנו על עצמה נודע לנו מהשיר כי לכאן, לארץ ישראל, המקום המשותף לה ולמשורר הפלסטיני, קיבלה “ויזה לצאת כשבברית המועצות אמרו לי שנים / ‘נייט’.” והיא משיבה לו, למשורר האחר – ובד בבד גם לנו, הקוראים – על שאלתו “איך ישנת?”, שאותה הוא מפנה אליה “בוואטסאפ, ממש לפנות בוקר, לפני שהשמש / פיהקה” וכותבת: “החלום שלי נדד בעולם. חצה אוקינוסים, ואדיות וכרמים, דילג על חומות / חוזים וקרעי מלחמות”, ומוסיפה: “הסירוב דיבר שפות זרות. רק לאהבה הייתה / שפה אחת.”

אהבה? איזו אהבה? הנה:

שני המשוררים חיים את הקונפליקט הלאומי, את הסדק שלפעמים נהפך לשבר ולתהום נפערת.

בשיר אחר, “אתה מבקש ממני שלום ומדינה פלסטינית” היא מנסה להסביר: “אבל אני / בכלל לא במפה הפיזית מדינית”, ומצטטת דברים שאומרים לה: “ללי, / את לא חייבת לו שום דבר / שידע להפסיד בספורטיביות כמו / שאר הארצות שיצאו למלחמה”… אז מה, הוא “ארץ” – או גבר? והיא – אישה או “מפה”? לא, לא, “אני לא כזאת צינית,” היא משיבה להם, ולו היא מסבירה: “יש לי רגשות אליך כאדם / כשכן / כמשורר / כמי שבא למילים כמוני בתשוקה / שבוער ולא זז / לא נכנע לחיים / דוחה את המוות בסלידה / מבקש מגע קדום ומשיט בי דמיונות”…

באחד השירים, לקראת סופו של הספר, היא מציעה לו “בוא נאהב בארץ ציה וערבה / למה שלא נלך בנועם / לאותו המקום / ננער את גרגרי הנרדפות / נמצא את שפת השעורה”, ותוהה: “איך אדבר עם עם אחר / עם עמי לא הצלחתי למצוא שפה”… 

“לא הצלחתי למצוא שפה”? לא ברור מי מהשניים אומר את הדברים, היא? הוא? האם זאת ההתחלה של תשובתו לה, שהרי בשורה הבאה הוא ממשיך: “אז בואי, בואי נלך לעם אחר / כן, כן / יש מדינות שקטות יותר / אבל לא לא, / זאת המדינה שלנו”, או שהיא זאת שאומרת אותם?

“זאת המדינה שלנו”: כלומר – של משוררת יהודייה שעלתה לישראל מברית המועצות, ואימצה לה כאן מולדת חדשה, ושל משורר פלסטיני מובס וזועם. הוא, כך היא מספרת, נוהג לקרוא לה “פאטמה”.

“הבית איננו”, היא כותבת. למי אבד? לה? לו? (לשניהם…!)

מה בכל זאת נותר? “המפתח תלוי על וו הגעגוע” והוא “פריט אמנות / מאובן של דינוזאור.” 

תוגה ואירוניה מפכים בספר השירים הראשון של עמוס נוי, מתמטיקאי וחוקר פולקלור. 

העצב בולט במיוחד בשירים המשפחתיים, שבהם מספר נוי על הוריו ועל אחיו, פונה אליהם, נזכר, בגעגוע ובכאב. 

כך למשל השיר הפותח, “שיחת אם בגן מחלקת השיקום”, שמכיל כמו במיקרוקוסמוס היסטוריה משפחתית שלמה:

שיחת אם בגן מחלקת השיקום
הָעֶרֶב יָפֶה וְעָיֵף מְאוֹד
כָּמוֹנִי, וְכָל הַצִפּוֹרוֹת רוֹצוֹת
לִנְדֹד

הַבִּיטָה נָא: הַכּוֹכָבִים נִרְאִים
כְּאִלוּ אֵין עֲלֵיהֶם חַיִּים

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצֹם עֵינַיִם

אֵיךְ נוֹלַדְתָּ? הִתְנַפַּצְתִּי בִּילָלָה
אַבָּא שֶׁלְךָ אֵיךְ-קוֹרְאִים-אוֹתוֹ הָיָה כַּמוּבָן אֶצְלָהּ

הוּא לֹא אָהַב אוֹתִי, וְאוֹתְךָ? אַל תִּשְׁאַל
אוֹתְךָ שְׁנֵינוּ לא אָהַבְנוּ, מִי יָכוֹל לֶאֱהֹב אוֹתְךָ בִּכְלָל?

כַּמָּה מִקְלְקָל הוּא הָיָה, לְלֹא תִַקָּנָה
וְאֵיזֶה בְּזָיוֹן זֶה הַזִּקְנָה

וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי
וְאֵיזֶה חַיִים מְיֻתָּרִים הָיוּ לִי  

וְרַק נִשְׁאָר לִסְגֹר עִנְיָן אוֹ שְׁנַיִם
לִפְנֵי שֶׁנַּעֲצם עֵינַיִם

כמה כאב מבטא המשורר, ובאיזו פשטות ישירה הוא עושה זאת, כמו גם בשיר “הייתי מתקשר אליה מטלפון ציבורי”, כמה החמצה, מפח נפש, עלבון, עייפות של סוף הדרך, ועמם גם געגוע ואהבה מיוסרת, מובעים בשירים הללו!

בחלק משיריו מתכתב עמוס נוי עם מיתוסים מוכרים, או עם שירים של זולתו. כך למשל בשיר “לדבר כזה אין שום תקדים” שבו הדובר המובלע הוא אורפיאוס שנכשל במשימתו להעלות מהשאול את הנפש האהובה עליו: “אַל תַּבִּיט לְאָחוֹר”, הוא מזכיר לעצמו, יודע את מה שהרבה אנשים חכמים אמרו לו, אך אינו מסוגל להתאפק שלא לראות “אֶת הַמַּסְלוּל הַזָּהֹב שֶׁל הַצְּלִילִים”. בשיר אחר, “השיר על איקרוס”, הוא מקביל בין יחסיו עם אביו, המהנדס הטרוד שאותו, כך נכתב ב”שיר היתום” כלל לא הכיר, לאלה של דדלוס ואיקרוס בנו, שאבד בים. בשיר “מעשה איציק והסכין” הוא מתכתב עם איציק מאנגר, וגם כאן הוא מתמודד עם היחסים בין אב ובנו, ועם הנכונות של האב להקריב את הבן, הפעם עד הסוף, כי “הַזָּקֵן” נמלך בדעתו אחרי הפעם הקודמת שבה הציל את הקורבן משחיטה ברגע האחרון.

את האירוניה המרה אפשר לראות בשיר כמו “החיים הם אושר אינסופי”, שכותרתו סותרת כמובן את תוכנו: “לַזֶּבֶל הַזֶּה יֵשׁ בִּכְלָל מַשְׁמָעוּת?” הוא שואל, ומשיב בהמשך – “לַחָרָא הַזֶּה אֵין שׁוּם טַעַם”, שהרי הוא חש שסוף חייו קרב ובא. במערכה הראשונה היה אקדח, והוא הגיע כבר אל המערכה השלישית. כאן הוא מתכתב כמובן עם אמירתו הידועה של צ’כוב, שלפיה אם הופיע אקדח בתחילת המחזה, הוא חייב לירות בסופו, כי אי אפשר להציב על הבמה סתם כך אביזר שטעון כל כך במשמעות. את האקדח שיירה במערכה השלישית אפשר לפגוש בשיר “כמה חבל” שבו מבכה הדובר את היום שבו ישבו עליו שבעה, מדמיין איך יתנהגו, ומצטער כל כך שלא יוכל להשתתף בשבעה של עצמו…

לטעמי השירים הטובים ביותר בקובץ הם אלה שרומזים על סיפור כלשהו. למשל “הרי אדום ורוח מייללת” שמספר מה קרה לילד “שֶׁחָתַךְ אֶת עְַצְמוֹ / בְּסַכִּין הַמּּטְבָּח הַגְּדוֹלָה”, השיר “ששש…” המשחזר חווית נעורים דומה, אך שונה, השיר “”הפעם הראשונה שלי איתו (או ליתר דיוק: הפעם הראשונה שממש נגעתי בו)” שמתאר את מפגשו הראשון של המשורר עם המוות, השיר “נצח יהודה” המספר על מפגש אנושי של הדובר עם צעיר שוודאי רחוק ממנו מאוד בדיעותיו ובעמדותיו ובכל זאת זוכה ממנו לאהדה, או “שיר על האישה העירומה הראשונה” שגם בו נגלה מבט רחום ומלא הבנה כלפי הזולת.

“כְּשֶׁאֲנִי מִתְכּוֹפֵף הָרֹאשׁ שֶׁלִי יוֹרֵד לָאֲדָמָה / וּפִי מִתְמַלֵא עָפָר”: כך מסתיים השיר “אתם רוצים לדעת”. אבל קודמת לעפר ההתמתחות, שאז “הָרֹאשׁ חוֹצֶה אֶת הַשָּׁמַיִם / וְעֵינַי מִתְמַלְּאוֹת כּוֹכָבִים”.

אכן, שני אלה, הראש השחוח והקומה המזדקפת, קיימים מאוד בספר.

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא נוֹרָא אֲנִי אֶסְתַּדֵּר
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא צָרִיךְ אַגִּיעַ בִּטְרֶמְפִּים
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: טוֹב אֲבָל תַּעֲשִׂי אֶת זֶה מַהֵר
כִּי קַר לִי אִמָּא

זוֹ אַשְׁמַת הַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁהִצִּיתָה לֶהָבוֹת אֲדֻמּוֹת בְּרָאשֵׁי הַפְּרָגִים
זוֹ אַשְׁמַת הַיָּרֵחַ, שֶׁהִזְלִיף טִפּוֹת שֶׁל כֶּסֶף בְּצַמְּרוֹת הָעֵצִים
זוֹ אַשְׁמַת הַצִּפּוֹר, שֶׁשָּׁרָה מַנְגִּינוֹת שֶׁל כִּשּׁוּף לִפְנוֹת בֹּקֶר
זוֹ אַשְׁמַת הַחֲלוֹם, שֶׁהֵאִיר אֶת הַחֶדֶר מִבַּעַד לְעֵינַיִם עֲצוּמוֹת 

הָיִיתִי מִתְקַשֵּׁר אֵלֶיהָ מִטֶּלֶפוֹן צִבּוּרִי
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: הִגַּעְתִּי
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: בֶּטַח כְּבָר אֵין תַּחְבּוּרָה צִבּוּרִית
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָבוֹא לָקַחַת אוֹתְךָ
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: אַתְּ מַכְאִיבָה לָאֲנָשִׁים שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת
וְהִיא הָיְתָה אוֹמֶרֶת: מָה פִּתְאוֹם תֵּצֵא לַצֹּמֶת אֲנִי מַגִּיעָה
וְהָיִיתִי אוֹמֵר לָהּ: לֹא אַתְּ לֹא יְכוֹלָה כִּי אַתְּ כְּבָר מֵתָה לָנֶצַח
וְקַר לִי אִמָּא

עמוס נוי, מתוך הספר שלום לאדון העורב

בשנות השמונים של המאה שעברה התהלך סופר ואיש רוח ערבי, סלמאן נאטור, בחוצות בית שאן וחיפה ושוחח עם יהודים. הוא ניסה לא רק להבין את הלכי הרוח שלהם ולשקף אותם בכתיבתו, אלא, מדי פעם, להושיט לעברם יד, לומר איזה משפט שעשוי לערער את תחושת הצדק היצוקה שלהם, או לפחות לחצוב בתוכה איזו נקבובית קטנה של ספק. חלק מהשיחות שערך הוא הקליט, וציטט אותן, על פי עדותו, כלשונן, בלי שום שינוי.

דומה כאילו עשרות השנים שחלפו מאז שדיברו מרואייניו של נאטור על יאסר עראפת, על ראש הממשלה יצחק שמיר, על פת”ח ועל “המערך”, לא שינו מאומה, למעט השמות והכותרות. אדרבא, נראה כי אותה שנאה יוקדת שאפשר למצוא בתיעוד הדברים ששמע נאטור, אותה תחושה של התבצרות בעמדות, של קורבנות אלימה ושל חוסר כל רצון לראות את הצד השני, רק החריפו מאז.

באחד הקטעים הנוגעים ללב בספר הולך עם הרוח, שהוא תוצאתו של אותן שיחות יזומות, “מפגיש” סלמאן נאטור שתי אמהות שכולות, פלסטינית ויהודייה (רק בדבריו עליהן. בפועל הן מסרבות להיפגש). הבנות של שתיהן נרצחו ימים אחדים לפני חתונתן. מתנחל הרג את הפלסטינית. מחבל – את היהודייה. שתי הצעירות היו בדרכן להזמין קרובי משפחה למסיבה. שתי האמהות מרות נפש, כצפוי, כועסות ושונאות. שתיהן מסרבות – ובצדק מבחינתן! – להבין את הצד השני ואת מצוקותיו. עם האם הערבייה המחבר אינו מפתח שיחה ארוכה, או לפחות אינו מתעד אותה, רק מתאר את אבלה, ומספר כיצד נאלצו בני משפחתה לקבור את הנרצחת “בשקט”, על פי הפקודה שקיבלו מהצבא. “כיצד בוכה אם יהודייה ששכלה את בתה שבוע לפני חתונתה?” הוא שואל את עצמו בדרכו לבית שאן, אל ביתה של אסתר אוחנה. האם מספרת על בתה. על האבן שהרגה אותה. על ביקורה באו”ם, “עם השגריר שלנו נתניהו”, שם הראתה את האבן, כי הנציגים תהו “מה פתאום אבן תהרוג…”

“גברת אוחנה,” שואל אותה סלמאן נאטור, “את הופעת בהפגנות רבות, עם פוליטיקאים ועם כהנא, את לא חושבת שהם ספסרו בדם של הבת שלך ובכאב שלך?” והיא מסבירה לו בתשובה שאילו היה גזר דין מוות למחבלים, לא היו מחליפים את רוצחי בתה עם שבויים ישראלים.

“את שונאת ערבים?” הוא שואל. “כן, בטח…” היא משיבה. ואז הוא מנסה “להסביר” לה: “גברת אוחנה, כל מה שהם רוצים זה מדינה בגדה המערבית ובעזה,” והיא בשלה – “יש להם עשרים וארבע מדינות. אנחנו אחת. הם לא יכולים לחיות שם?”

קשה להסביר עד כמה קריאת הדיאלוג הזה מייאשת. שהרי שני הצדדים כאן אינם מדייקים. כבר קשה להאמין ששאיפותיהם של הפלסטינים מתמצות אך ורק בהקמה של מדינה לצד מדינת ישראל, וגם תפיסתה של הגברת אוחנה, המשקפת בלי ספק את דעתם של ישראלים רבים, בלתי נסבלת: ברור שפלסטינים ילידי המקום הזה חשים כלפיו קרבה והזדהות עמוקים, תחושות שישראלים רבים מדי מתנכרים להן ומעדיפים להתעלם מעוצמתן.

סלמאן נאטור מרבה לתאר את התחושות הללו. את הקשר הרגשי שלו, הנטוע עמוק בנופי הארץ, ובהיסטוריה שלה. הוא מהלך בעיני רוחו בין כפרים ערביים שנעלמו, שבמקומם שוכנים אתרים ישראלים – על אילו אדמות שוכן למשל נמל התעופה בן גוריון? ומה הייתה בית שאן לפני שאיבדה את שמה הערבי? (ועם זאת, אומר לעצמו הקורא הישראלי, אסור להתעלם גם מהקשר הרגשי והזיקה ההיסטורית העמוקה שיש ליהודים עם המקומות האלה ממש!)

הכאב שנאטור מביע אינו נגרם רק בשל האובדן ההיסטורי, אלא גם בגלל המציאות היומיומית של מי שחי בארצו הגיאוגרפית, אך לא המדינית. הוא, ידידיו ומכריו, חשים נרדפים ונטולי זכויות. הוא מיטיב לתאר את התחושות הללו כשהוא מספר על יציאתו מהארץ לטיול באירופה. על הבידוק הביטחוני המוקפד שהוא נאלץ לעבור. את עוצמת הרגשות הוא מבטא היטב כשהוא מספר על התרגשותו מהדלת האוטומטית הנפתחת בפניו בשדה התעופה: היא, בניגוד לאנשי הביטחון, אינה מבחינה בין יהודי לערבי. נפתחת ונסגרת, בלי שום אפליה.

אבל אפילו כאן הקורא הישראלי אינו יכול לספוג את כל עוצמת הכאב הזאת בלי לומר לעצמו בסתר, במעמקי הלב – מה הוא רוצה? הרי חייבים להתגונן מפני מחבלים מתאבדים, וזאת אינה פיקציה אלא מציאות. אז נכון שמי שחף מפשע סובל, אבל מה החלופה? והאם רק בישראל מתקיימים בידוקים כאלה? האם ראה פעם המחבר את מה שחייבים לעבור כל הטסים לישראל משדות תעופה כמו זה שבמינכן, למשל? איך מפשפשים בכליהם, מצווים עליהם לחלוץ נעליים, ממששים את גופם, בלי הבדלי דת גזע ומין? האם אפשר לטעון ביושר כי מה שנאטור חווה אינו אילוץ אלא התנכלות?

אחד החלקים המעציבים ביותר בספר, אבל כזה שיש בו אולי גם שביב של תקווה לעתיד טוב יותר, הוא זה שבו מצטט סלמאן נאטור כמה ילדים שהתבקשו, בשיעור כתיבה יוצרת, לתאר ערבים. רוב הילדים הביעו כעס, פחד, שנאה ואי הבנה למניעיהם של הערבים. רבים הזכירו את ההבטחה שאלוהים נתן לאברהם כבסיס לזכות היהודים על הארץ. אבל היו ביניהם גם כאלה שכתבו דברים אחרים. “יש כאן ערבים שרוצים לעשות שלום. וגם יהודים. ויש ערבים שעושים את האינתיפאדה. איך הם רוצים לעשות שלום?” או − “אני רוצה להגיד שיש אנשים שהם טועים בהחלט. יש הורים שאומרים לילדים שלהם שהערבי הוא אדם רע; אני חושבת שכל בני האדם שווים. וצריך להגיד את זה במיוחד לילדים הקטנים, כדי שכאשר יהיו גדולים הם ידעו להתייחס טוב לערבים.”

הילדים שכתבו את הדברים הללו אמורים כיום להיות בשנות הארבעים או החמישים לחייהם. האם יש סיכוי שיקראו את הספר הולך על הרוח? ואם כן – מה תהיה דעתם עליו?

---

תרגם מערבית: יונתן מנדל