יומן ספרותי – מבחר רשימות עיתונות 1941-1928 הוא חגיגה לשוחרי תרבות בכלל, ולאוהביה של לאה גולדברג בפרט.
בספר קיבצו העורכים, גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, רשימות ומאמרים שכתבה גולדברג, מהרשימה הראשונה, שהתפרסמה כשהייתה בת שבע עשרה. העורכים טרחו מאוד, ובעבודת נמלים יסודית הוסיפו הערות שוליים וביאורים המנחים את הקורא להבין מי האנשים, היצירות, היוצרים והמקומות שגולדברג מזכירה במאמריה. לא זו בלבד, אלא שהוסיפו בגוף הכתוב תיקונים של טעויות קולמוס, שכולם מצוינים בסוגריים מרובעים.
למקרא כל הכתבים הללו קשה שלא להתאהב בלאה גולדברג, אם יש עדיין מי שטרם נפל שבי בקסמה. כמה ידע, כישרון, חוכמה ומבט רגיש היא שופעת! אילו אוצרות טמונים בדפים הללו, שמסבים עונג רב כל כך בקריאתם!
יש להודות שלא כל הרשימות המובאות בספר מדברות אל הקורא הישראלי בן זמננו. חלקן – למשל ביקורות תיאטרון שכתבה גולדברג – איבדו מהרלוונטיות שלהן, במיוחד כשהיא מתעכבת על ניואנסים של משחק, או על טקסטים שנעלמו מהתודעה. פה ושם גם בקיאותה הרבה של גולדברג בספרות העולם, במיוחד בזאת הרוסית, יכולה להביא אותה אל מחוזות שזרים לקורא הישראלי בן ימינו. על הרשימות הללו אפשר כמובן לדלג, או לקרוא אותן “באלכסון”, כלומר ברפרוף…
אבל מרבית הרשימות מרתקות, מרגשות ומשמחות עד מאוד. היוצרים שבהם גולדברג דנה רבים לאינספור. אנדרה מורואה וצ’פלין הם הראשונים. ואחר כך ציירים, משוררים, סופרים, אנשי תיאטרון, היא מספרת על תערוכות במוזיאונים ועל ראינוע, כותבת על ליטא וברלין, זלצבורג, פריז ותל אביב, מחוזות שבהם היא משוטטת ולוקחת אותנו אתה.
רשימותיה לוקחות אותנו גם אל זמנים אחרים. אל מה שהעסיק את הבריות בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה (וגם, בזיכרונות מילדותה, אל ימי מלחמת העולם הראשונה). למשל, ברשימה מ-1935 היא תוהה מה הטעם במאמר שנכתב על “המחשבה היהודית”, המנסה להוכיח “כי היהודים עם חשוב הוא, מפני ש… נתנו את התורה ומפני ששפינוזה היה יהודי”. על כך היא רוטנת: “אחרי כל אלה נשארת רק שאלה אחת, שפתרונה כמעט ברור: לשם מה מוציאים מרץ לכתיבת ספרים כאלה? את מי זה מעניין ועל מי זה משפיע?”
באוקטובר 1935 היא לוקחת אותנו למופע קברט ביפו, שם “הקהל מיושן ואדיש, […] הנרגילות עוברות מפה לפה. שתיקה או שיחות חשאיות. גרמני משרונה בחולצה חומה העשויה לפי האופנה הגרמנית האחרונה, וו הידועה כל כך מתהלוכות ואסיפות של השנים האחרונות בגרמניה, מקשיב ברצינות לנגינת התזמורת.”
ביוני 1936 היא מקוננת על מצבם של אנשי רוח גרמנים ואיטלקים, שנאלצו להגר מארצותיהם בגלל המשטר הפשיסטי. הם “פזורים בארצות דמוקרטיות בעולם”, והיא מוסיפה ומפרטת את המקומות “הנידחים”, לדבריה, שאליהם נסו אותם אמנים: “שוויץ, בלגיה, הולנד”. מצבם רע, כי הם “אמיגרנטים” שנתלשו לא רק מביתם הפיזי, אלא גם מעולמם התרבותי. בזמן שכתבה את המאמר לא העלה עדיין איש על דעתו איך גרמניה תכבוש על הארצות שאליהם ברחו הגולים, ומדוע לא ימצאו בהם עוד מחסה אמיתי.
באוגוסט 1938 היא מתארת מפגש בין גרמני, קתולי אדוק, ובין מכר יהודי. ידידה סיפר לה על ההתלהבות שבה הקתולי הגרמני התקומם באוזניו על הנאצים המחריבים לדבריו את הכנסייה. אבל כעבור שלושה ימים, כשנפגשו שוב, כבר היה על דש בגדו של הגרמני הקתולי “צלב קרס קטן. קטן מאוד. מתבייש.” ברור לה שמשם דרכו של העונד סלולה אל “מדי פלוגת הסער”.
באותו חודש היא מתארת מפגש בין נאצי במדי פלוגת הסער ובין צעירה יהודייה “שפרצופה ‘ארי’ בהחלט”. הנאצי מתלונן באוזני היהודייה הסמויה על המחסור בבצל, כי “כל הבצל בעולם הוא יהודי!” הצעירה מופתעת: האם גם צמחים מסווגים מעתה על פי גזעם? לא, מסביר הנאצי, היהודים קנו את כל הבצל… הצעירה מייעצת לו בלעג שהוא אינו חש בו שלא לקנות את הבצל הזה בכל מקרה, שהרי הוא יהודי, ובן שיחה נאנח ומסביר שהיו קונים, למרות יהדותו, אבל היהודים מסרבים למכור. ממש מזימה. אבל, הוא מתנחם, “בשנה הבאה, בעזרת המנהיג, יהיה בצל גם לנו”: (בדיעבד התוכנית ברורה: הם יתקפו את שכניהם, יפציצו ערים שלוות, ירצחו, יכבשו, ימיטו חורבן גמור על אירופה – גם על גרמניה, כמובן – אבל בצל יהיה להם…)
כשהמלחמה פורצת מחליטה לאה גולדברג במודע להמשיך לכתוב על החיים, על אמנות, ולא על הקרבות. החלטתה מעוררת פולמוס: משוררים אחרים בני זמנה, שלונסקי למשל, סברו כי בימים של קרבות על המוזות לדמום, או לפחות “להתגייס” למאמץ המלחמתי. גולדברג התנגדה. כבר ב-1935, גיבשה את עמדתה במאמר שנקרא “האורכידיאה מול התותח”, שבו בזה לשיר של משורר איטלקי שפיאר לדעתה את המלחמה. כי, לדבריו, “האורכידיאה פורחת ומלבלבת ‘מול הפרג האדום של אש המלחמה'”. על כך כותבת גולדברג בפלצות: “יש להניח שכל קורא בעל היגיון […] שואל את עצמו ואת חברו: ‘מה זאת? טירוף דעת גמור? חנופה? חוסר מצפון? או השקפת עולם עיוורת ומסורסת?'”
ובכן – מה מעסיק אותה? למשל, במאמר שנקרא “הבן האובד”, (כותרת שמעלה על הדעת את אחד משיריה היפים ביותר, “שובו של הבן האובד”) היא מגחיכה את התיירים הנוסעים, שבעיניהם המזרח הרחוק אקזוטי כל כך: “אנו הלועגים לסופר רוסי מוכשר ומפורסם אשר סיפר לנו כי שותים ביפו מאסטיקה [גומי לעיסה] בכוסות, מקבלים מתוך אמונה שלמה סיפורים דומים על יפן, סין והודו”.
באותו הקשר היא מצטטת מכתב שלם שקיבלה מידיד הודי (הסטודנט ההודי שהתיידד אתה, אבל חיזר בנוכחותה אחרי אחרות, זה שהשיר “נפרדנו כך” נכתב אולי בהשראתו?). אותו ידיד נאלץ לשוב לארצו, והוא כותב לה, בלא מעט מרירות מפוקחת, על בני ארצו המיואשים: “לשם מה לשבת על הספסל, אם אפשר להתפרקד על הרצפה? למה לשאוף לגדולות, אם אפשר להתקיים גם במועט?” (האם הייאוש שרואים התיירים באמת אקזוטי כל כך? ומה אפשר לחשוב על מי שמצוקתו של הזולת מצטיירת כמעניינת במצלמתו? אלה אינם הרהוריה של לאה גולדברג, אלא המסקנה שלי מכתבתה).
ועוד היא עורכת דיונים ספרותיים מרתקים ממש. הנה היא נוזפת ביורשיהם של סופרים שמתו, כשהם מתעקשים להוציא לאור כתבים שהיוצר גנז, (אם כי ברור לה שלא תמיד היוצר מסוגל לשפוט את כתביו נכונה, כך למשל טולסטוי, שהתכחש באחרית ימיו לרומנים הגדולים שלו), או מספרת על פרק יפה להפליא מתוך מלחמה ושלום שהתגלה לאחרונה, תוהה מדוע טולסטוי השמיט אותו מכתב היד הסופי של הרומן, ומעניקה לנו הסבר מופלא על הצורך של היוצר להיפרד מחלקים ביצירתו, גם אם הם מצוינים, רק משום אינם נחוצים באמת למארג הכללי. “האמן האמיתי יודע תמיד את הדבר שהוא מספר עליו לקוראים יותר מאשר הוא מגלה”, היא כותבת, ומציינת דוגמאות של סופרים שמספרים יותר מהראוי, עד כדי כך שהקורא אומר בלבו “טוב שאתה, הסופר, יודע את זאת, כי עליך לדעת את כל פרטי חייהם של גיבוריך, אולם מה זה מעניין אותי?”. בעיניה זאת אחת ההבדלות בין כתיבה גדולה לבינונית: “אי אפשר לקחת את כל השיש של איטליה כדי לבנות בנין אחד”…
זיקתה העמוקה לספרות הרוסית מתגלה בפרקים רבים. צר לה על כך שהספרות בתקופתה מתכופפת בפני השלטון: “הדיקטטורה הסובייטית כופה הר כגיגית על האמן, והאמן נכנע ומבקש סליחה”. בסיכומו של אחד המאמרים היא קובעת כי האמנים הדגולים באמת לא ישתנו בגלל “צו ממשלתי והוראה מפלגתית”.
במאמר אחר היא מתארת את עוצמת השפעתו של פושקין, שלדבריה “במשך מאה שנה […] חי והתפתח עם הספרות הרוסית ובתוכה”, וזאת מכיוון שיוצרים רבים המשיכו לכתוב עליו, באמצעותו, ובהשפעתו.
היא דנה בענייני דיומא, לא רק אלה הקשורים במציאות העולמית, אלא גם בזאת המקומית: במאמרה “דפדפתי במקרה” היא מתארת מקראה לילדים עתירת טעויות מחפירות שבעקבותיה עלעלה בעוד ספרי לימוד והיא מסכמת וכותבת דברים שלא פג תוקפם: “אנו רוצים להקנות תרבות לילדינו, יחס של חרדת קודש ליצירה האנושית, טעם טוב. נהיה זהירים ומוקפדים. אחריות מוטלת עלינו”.
טעמיה ברורים וגלויים: למשל, היא סולדת מיונג ואוהבת את אלתרמן (ומפרטת ומסבירה, כמובן, מדוע), היא מתרגזת מתייר אנגלי שמתאר לטעמה את המציאות בארץ ישראל ברוח אנטישמית גלויה וכותבת עליו בציניות מרנינה ומשעשעת. היא מתפעלת מדברים לא צפויים: למשל – מהשם “כוכב הרוח”: “מיהו אותו משורר בעל דמיון, מיהו אותו נעים זמירות אלמוני, שכינה בשם נפלא זה את אחד ההרים בישראל?”
בין המאמרים העיוניים אפשר למצוא גם פרקים שבהם מתארת גולדברג מקומות (רחוב בעירה, לעת ערב), אירועים (סיפור קצר מילדותה: כיצד נזהרה מפני צעצועים שזרקו השכנים מהקומה השנייה. הוריה היו בטוחים שמישהו חלה שם בטיפוס ושהצעצועים מסוכנים. ילדים אחרים לא ידעו על הסכנה, ורק היא שמרה על מרחק, ועד היום היא מתגעגעת אל הצעצועים ההם, שאף אחד מילדי השכנים לא חלה בסופו של דבר בעטיים…), אנשים (שכן קטן-גוף וילדתו, שהיא משקיפה עליהם מהחלון, עדה לחיי המשפחה המסוימים שלהם ולבדידותה, השולחת אותה אל ספריה).
כתיבתה זוהרת ביופייה. יש לקוות שזהו הכרך הראשון, ושאחרים יבואו בעקבותיו. יש כאן קוראת שמחכה בכיליון עיניים להמשך.