תגית: הוצאת מאגנס

דוד פישמן, "מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא": מי ניצח

"ילידי וילנה זוכרים את המשוגע העירוני איסרסון. פעם עמד צבע על סולם בבית כנסת בשולהויף וטבל את המברשת בדלי סיד שהיה תלוי על אדן החלון. הוא צבע את התקרה הלוך ושוב. פתאום הגיע איסרסון וצעק לצבע: 'תחזיק במברשת שלך, אני לוקח את הסולם'.

אפשר להשוות אותי – זה מה שעשיתי למעשה – לאותו צבע מבית הכנסת. הסולם שהיה תחתי אכן נלקח ממני, אבל נאחזתי במברשת, שאפילו לא היה לה אדן חלון, והנה לא נפלתי. הדלי היה תלוי בין שמים לארץ." 

את הדברים הללו אמר המשורר אברהם סוצקבר ביום השנה השישים לייִואָ, "המכון המדעי היהודי" ששכן בווילנה (כיום – בניו יורק), והם מובאים לקראת סופו של הספר המרתק מחתרת הנייר המתאר את הצלתם של ספרים וכתבי יד מווילנה, בתקופת הכיבוש הנאצי, ואחרי כן בימים שברית המועצות הסובייטית שלטה בליטא. 

סוצקבר היה אחד מאנשי "בריגדת הנייר" שחרפו את נפשם כי חשו מה שאמרה לימים אחת מהם, רחל קרינסקי: "לא האמנתי שהראש שלי שייך לי. חשבנו שנוכל לעשות משהו למען העתיד." 

רוב האנשים שנאבקו כדי להציל ספרים מכליה לא שרדו, וגם אלה ששרדו, איבדו את היקרים להם מכול בגטו או במחנות הריכוז. (כך למשל תינוקו של סוצקבר נרצח מיד כשנולד. הוא מספר על כך בספרו גטו וילנה). חרף הסכנות וההבנה שימיהם ספורים, היו האנשים ההם חדורי מטרה: שאיפתם הייתה להציל כמה שיותר ספרים, כתבי יד ויצירות אמנות, מהשמדה בידיהם של הנאצים. אלה ראו באוצרות התרבות פסולת, חומר גלם שביקשו לשלוח לגרמניה ושם למחזר אותו לתעשיית הנייר. בחלק קטן מהספרים התכוונו הגרמנים להשתמש לטובת מחקר על העם היהודי שאותו תכננו לחסל, אבל את הרוב התכוונו לגרוס ולהרוס.

מפעים להיווכח עד כמה מרתק סיפור גבורתן של "הנפשות הפועלות", שאחריהן עוקב החוקר, דוד פישמן בספרו: שמרקה קצ'רגינסקי, זליג קלמנוביץ, רחל קרינסקי, הרמן קרוק ואברהם סוצקבר. אנחנו לומדים להכיר ולהעריץ את האנשים הללו שהיו  מוכנים לסכן את נפשם, להבריח ספרים וכתבי יד, ולהטמין אותם במקומות מחבוא, לרוב בתוך הגטו עצמו, שכן פעלו במשך חודשים בתוך המבנה הנטוש של המכון היהודי, ששכן מחוץ לגטו. 

היו בגטו יהודים שכעסו עליהם, כי במקום להבריח מזון, הם עסקו בספרים ובניירות. אחרים "עטו על הספרים כמו טלאים צמאים". 

הגרמנים מחזרו לא רק ספרים כחומר גלם לתעשיית הנייר, אלא גם דברים אחר. למשל, בעורות קלף של ספרי תורה תיקנו סוליות של נעלי צבא גרמניות, ואת לוחות העופרת של מהדורת התלמוד הווילנאית שנשדדו מבית הדפוס התיכו ושלחו אותם למפעלים לייצור נשק. הפשע העניק לאברהם סוצקבר את ההשראה לאחד משיריו הידועים ביותר, כאן בתרגומו של בני מר:

בַּיְצִיקָה הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּהּ זָהָרָה,
וְנָמַסּוּ אִתָּהּ מַחְשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,
מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,
שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,
כִּי גְבוּרָה יְהוּדִית, הַטְמוּנָה בְּמִלִּים,
מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלָם בִּקְלִיעִים.

מעלתו הגדולה של הספר שלפנינו היא שבין תיאורי העובדות נשזרים גם סיפורים אנושיים רבים. הנה למשל סיפור חייה הנוגע ללב של רחל קרינסקי, כאמור – אחת השותפות ב"בריגדת הנייר": לפני שנאלצה להיכנס לגטו הפקידה קרינסקי את שרה, בתה בת השנתיים, בידיה של אומנת ליטאית. האומנת גידלה את הילדה במסירות נפש, עד כדי כך ששנים אחרי כן, אחרי שרחל ובתה התאחדו, היגרו ביחד לאמריקה והרחיבו את המשפחה, בביקורן היחיד אצל האומנת בליטא, גילו שבביתה נשמר חדר שכולו מוקדש לרחל, ילדה היהודייה שהאומנת גידלה באהבה במשך ארבע שנים. בתה המאומצת של האומנת, שהודתה בקנאתה ברחל, אמרה לה: "תמיד שנאתי אותך"…  

אנשי "בריגדת הנייר" שנאבקו כל כך להציל את אוצרות התרבות של וילנה, נהגו לקרוא את הספרים "באינטנסיביות" מתוך ידיעה ש"אלה עלולים להיות הספרים האחרונים שנקרא. והספרים, כמונו, נמצאים בסכנת מוות. לרבים מהם היינו קוראיהם האחרונים." 

המרי שלהם לבש צורות שונות. כך למשל נהגו להציב צופה משקיף, וכשהזהיר אותם שאיזשהו גרמני מתקרב אליהם, החלו לעבוד בעמידה, רק כדי שלא יאלצו לקום לכבוד אותו נוגש…

מרי אחר של אחד מהם, זליג קלמנוביץ', התבטא בכך שהוא הרגיש שלו לא יוכלו הגרמנים להזיק באמת: "הם לא יכולים לפגוע בי. יש לי בן בארץ ישראל". 

בין הפרקים הרגילים, המתארים את הכרוניקה של הצלת הספרים בזמן המלחמה ואחריה, שזורים גם כאלה שכתובים בגופן שונה, ובהם סיפורים על האוצרות שחברי בריגדת הנייר הצליחו להציל. כך מוקדש  פרק לתיאור "פנקסו של הגאון מווילנה", ופרקים נוספים על "יומנו של הרצל", "מכתבי שלום עליכם" ועל "הפרוטומה של טולסטוי ורוסים אחרים". 

ציד של ספרים והשמדתם השיטתית, כמו זה שהחל בגרמניה כבר בשנות ה-30,  הופיע בהמשך בספרות, למשל בספר 1984 של ג'ורג' אורוול, ובקולנוע, למשל בסרט "פרנהייט 451" של טריפו. בשתי היצירות הללו מנסה שלטון עריץ להחריב כל שייר וזכר לתרבות האנושית, בכך שהם שורפים ספרים או מסלפים את הכתוב בהם. אין ספק שאורוול וטריפו קיבלו את השראתם מהתוכנית המפלצתית של הנאצים, וביקשו בעקבות זאת לספר לנו כמה הייתה מסוכנת לאנושות כולה, לא רק ליהודים שאת תרבותם ניסו הנאצים להחריב. 

הספר שלפנינו משרטט את ניצחונם של מי שהיו מסורים להגן על אותה תרבות. הוא מרתק!  

David Fishman The Book Smugglers. Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis 

תרגמה מאנגלית (את הטקסט כולו), וחלק מהשירים (מיידיש): סיון בסקין

קישור לדף הספר בהוצאת מאגנס

יעל בלבן, "קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן": מי יגן על הילדים?

כשקוראים את ספר המחקר החדש של יעל בלבן, קשה שלא להצטער על כך ששולמית הראבן איננה עוד אתנו, ולחשוב כמה יכול היה הספר שלפנינו לשמח אותה.

בלבן, חוקרת ומרצה לספרות בבית ברל, מגיעה בספרה למעמקים ולדקויות שכל סופר חולם עליהם. קריאתה לא רק מעמיקה, אלא גם מקורית. שוב ושוב היא מראה לנו נקודות מבט חדשות והחמצות של מבקרים שלא הבינו את כתיבתה של הראבן. כך למשל מתמודדת בלבן עם התפישה כאילו "לדמויותיה של הראבן חסר 'עומק פסיכולוגי'" ומראה שההפך הוא הנכון: דווקא מכיוון שהדמויות שיצרה מורכבות כל כך ומכילות בתוכן שלל סתירות פנימיות, הן אינן "טיפוסים" אלא פרטים ייחודיים. בלבן מראה ומדגימה את ההישג האמנותי של הראבן ככותבת, שכן הדמויות שיצרה "אינן מייצגות דבר מלבד את עצמן".

מעניין במיוחד ניתוחה של בלבן את הסיפור "ימי צינה בראי מוצק", שלאורך הפרקים השונים בספרה היא ניגשת אליו מנקודות מבט מגוונות.

כך למשל היא מראה כי מדובר בסיפור המתאר תקיפה מינית, אם כי המבקרות והמבקרים שכתבו עליו לפניה לא הבחינו בעובדה הגלויה כל כך, כי "בשנת 1970 תקיפה מינית נחשבה ככזו רק אם נעשתה על ידי גבר זר ולוותה באלימות של התוקף ובהתנגדות הקורבן". כדי לתמוך בטענתה שמדובר באונס מסתמכת בלבן  על הסיפור עצמו ועל מה שזועק מתוכו: "ייצוגים של קור" שמזכירים "טיפול רפואי פולשני ולא נעים", וכדי לחזק את טיעוניה היא מציגה  גם קטעים מתוך הספר טראומה והחלמה של ג'ודית הרמן, המתארים את שלל הסימפטומים וההתנהגויות של נפגעות.

"איש מהמבקרים לא עמד על כך שזהו תיאור ריאליסטי של נפגעת התעללות מינית, שנשמע בקול שלה", כותבת בלבן, ומוסיפה: "בדמותה של דליה [גיבורת הסיפור] הראבן לא רק מטשטשת את גבולות הקטגוריה – היא מרסקת אותם, ובה בעת מעניקה לדליה קול ברור. למרבה הצער, איש מהקוראים לא הקשיב".

מעניין ההסבר שלפיו אחד הסימפטומים של הפגיעה הוא דווקא העובדה שהתנהגותה של דליה בסיפור אינה מעוררת בקורא אהדה או הזדהות: "אפשר לראות באופן הסיפור הזה ביטוי לטראומה שעברה המספרת [כלומר – דליה, שכן הסיפור מובא בגוף ראשון], ביטוי לחוסר האפשרות לייצג את הטראומה במילים, שכן חוסר האפשרות לדבר על הטראומה הוא מאפיין חשוב ומרכזי בתסמונת הפוסט-טראומטית".

בלבן מסמנת כך את ההישג האמנותי של הראבן, שידעה איך לבטא את מה שאי אפשר לבטא.

הספר שלפנינו מקיף הבטים רבים ביצירתה של הראבן. למשל – מרכזיותה של חוויית ההגירה בסיפורת שלה ויחסה של הסופרת לאמונה ולמיתוס. בלבן מראה את הקשר ההדוק שקיים בין כתיבתה הספרותית של הראבן לבין המסות שלה, קשר שחוקרים קודמים לא עמדו עליו, לדבריה של בלבן. היא מראה כיצד עמדותיה הפוליטיות של הסופרת, שהשתקפו בפעילותה הפוליטית ובמסות שכתבה, המבטאות הומניזם ליברלי, הופיעו גם בכתיבתה הספרותית.

כך למשל בראש הפרק "מנהיגות ומוסר" מובא תצלום של הראבן שהפגינה בספטמבר 1982 לצד פרופסור מיכאל ברונו ונשאה שלט "דמם יתבקש מידי הרוצחים ומידי השותקים גם יחד", זאת בעקבות הטבח שביצעו אנשי הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים בסברה ושתילה. בנובלות שכתבה הראבן אחרי 1982 "עוברת הדרישה להגן על הילדים מהספֵרה האישית והמשפחתית אל הספֵרה הפוליטית, ומוצגת כאחריותם של המנהיגים". בעיני הראבן, שהייתה ילדה בימי מלחמת העולם השנייה, "המבחן המוסרי העליון הוא שמירה על חיי הילדים", ואת הצו הזה ביטאה בכל הדרכים שעמדו לרשותה.

אין ספק כי מחקרה של יעל בלבן מעורר עניין רב בשולמית הראבן ורצון ולקרוא את כתביה – סיפורים, מסות ושירים. הוא כולל נספח ובו שלושה מסיפוריה.


דף הספר, באתר הוצאת מגנס

בני מר, "סמוצֶ'ה – ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה": מדוע הוא מופלא

במחשבה ראשונה, הרעיון נשמע מוזר. מה פתאום לכתוב ביוגרפיה של רחוב? במחשבה שנייה הוא מעורר סקרנות. ואז הספר עצמו,  והנה – חגיגה!

בני מר, איש צעיר, יליד תל אביב, הוא מתרגם מיידיש. נקודת המוצא שלו לכתיבת הביוגרפיה של רחוב סמוצ'ה הייתה שיר עצוב ביידיש, "מיין שוועסטער חיה" (בעברית: "חיה אחותי"), שכתב המשורר בינם הלר, יליד ורשה שחי בישראל מאז 1957, אבל המשיך לכתוב כל ימיו ביידיש.

"אגלה שאם כיתתי את רגלי ברחוב סמוצ'ה הרי זה מאותה סיבה שגם בינם הלר ממשיך לכתוב ביידיש ב'יידיש מדינה' (מדינת היהודים): כי הוא אינו יכול להניח לה להישכח."

מדוע בחר מר לכתוב על רחוב סמוצ'ה? כי הוא אחד הרחובות הנידחים שבהם חיו יהודים בוורשה. לא מפורסם כמו רחוב קרוכמלנה, שבשביס זינגר הכתיר בספריו, לא נלווקי, הרחוב שוקק החיים והמוכר, אלא רחוב שמתואר בהיותו "עני, מוזנח ומטונף, רחוב שאין ללא-יהודים מה לחפש בו, ועל אחת כמה וכמה לתיירים". (פרט קטן ומלבב הנוגע לשמו של הרחוב: בפולנית הוא סמוצָ'ה, עם קמץ מתחת לצ'. היהודים, מציין בני מר בקריצה, העניקו לו במבטאם מעין שם חיבה, סמוצֶ'ה, מקטין ומקרב).

ברוח של איפכא מסתברא החליט המחבר להגיע דווקא לרחוב סמוצ'ה עשרות רבות של שנים אחרי שנחרב – ורשה כולה הייתה בתום המלחמה לעיי חורבות – "לתייר" בו, ולשחזר את החיים שרחשו בו.

"למה דווקא סמוצ'ה", הוא מזכיר את השאלה שנשאל בלי הרף, ותשובתו נוגעת גם בעיסוקו המרכזי: "למה דווקא יידיש": "כי במידה רבה רחוב סמוצ'ה הוא היידיש של השפות. סמוצ'ה לא היה הרחוב החשוב ביותר ובוודאי לא היפה ביותר, בוורשה. ואף על פי כן, הוא היה מיקרוקוסמוס של חיים שלמים, ושל החיים היהודיים בפרט, בין שתי מלחמות העולם."

מר נעזר בכתיבתו בפגישות אחדות עם האנשים המעטים ששרדו, שחיו לפחות זמן מה ברחוב וגם בקטע סרט מצולם אחד שהצליח למצוא, אבל נסמך בעיקר על כמה תצלומים ועל עיתונים נושנים, שמהם דלה ידיעות על התרחשויות שאירעו ברחוב סמוצ'ה. מהידיעות העיתונאיות הללו הסיק מסקנות על אורחות החיים ועל האנשים שאכלסו את הרחוב עד שיהודי ורשה גורשו, רובם לטרבלינקה, ונרצחו.

מֶר בחר להתמקד ברחוב סמוצ'ה בין שתי מלחמות העולם, בעיקר בשנות השלושים של המאה העשרים כי "אז הייתה בוורשה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק, ומספר היהודים בה הגיע ל-375 אלף, כמעט שליש מתושבי העיר".

אין ספק שבמהלך הכתיבה פיתח מֶר קשר רגשי עמוק אל הרחוב "שלו". והוא אכן שלו, כי בלעדיו, בלי הכתיבה שלו, היה הרחוב נמוג ונעלם בתהום הנשייה. מי היה זוכר אותו אחרי שאחרון הניצולים היה הולך לעולמו (מה שיקרה בזמן הקרוב)? "שנות השלושים של המאה העשרים הן קצה הזמן שאני יכול לנגוע בו בימים אלה של כתיבת הספר מפני שאליהם מגיעים הזיכרונות של מי שעדיין חיים בקרבנו" הוא מסביר,  ומתייחס בעיקר אל אביו, שנולד בפולין ב-1932, אם כי לא בוורשה. "המחקר," מסביר מֶר, "הוא גם ניסיון מאוחר להבין אותו מתוך הזדהות וידיעה שאיננו שונים כל כך – לא רק אני ואבי, אלא גם אנחנו והם".

הספר הוא, אם כן, מעין ניסיון לגשר בין הדורות, למצוא את המשותף. במיוחד מכיוון ש"רוב תושביו של הרחוב לא מתו סתם כך כדרך הטבע. תושבים רבים ברחוב, שמצאו את מותם בגטו ורשה או בטרבלינקה, אפילו אינם מופיעים בדפי העד של יד ושם ולא נמצא להם בִּינֶם הלר שיזכיר אותם. אנשים נעלמים צריך לחפש – וזה מה שאני מנסה לעשות כאן", הוא מסביר. הספר הוא אם כן מעין דף עד מורחב – לרחוב, לאנשים שגרו בו ולחיים שהיו להם. "כאן שום דבר לא קרה כדרך הטבע," הוא מזכיר. "ערב אחד, ב-31 באוגוסט 1939, עוד הוקרן כאן סרט בכיכובו של המפרי בוגרט, ולמחרת התהפך הכול."

מֶר מתחיל בשחזור תולדות הרחוב. מתי ואיך נבנה, ואחרי כן בתקופה שבה התמקד. למשל – באנשים שגרו בו בין שתי מלחמות העולם.

למרבה השמחה הספר גדוש במפות, איורים, שרטוטים, קטעי עיתונות, תצלומי אנשים, ציטוטי שירים שאותם מֶר תרגם. כל אלה  מחיים את הטקסט, מדגימים ומנהירים. גם קטעי סיפורים מצוטטים בו. אחד מהם, סיפור שכתב סופר נחשב מאותה תקופה, אברהם רייזען, עורר בי תהייה: האם הסופר היהודי אמריקני ברנרד מלמוד לא הושפע ממנו (אולי אפילו העתיק ממנו רעיונות?) כשכתב את הסיפור Summer's Reading? (בשניהם מתואר, באופן די דומה, צעיר שנוהג לשוטט מחוץ לרחוב העוני שבו הוא גר, ומפטנז על חיי רווחה באזור נאה יותר של העיר).

בקשר הרגשי העמוק שפיתח מֶר אל הרחוב ותושביו אפשר להבחין שוב ושוב. "האם אני נמשך אל האנשים הקטנים שלנו מתוך הנאה משונה, באנחת רווחה על כך שאומללותם גדולה משלי?" הוא מלקה את עצמו על עוצמת הרגשות שהוא חש, ותוהה: "האם אני מנסה לעורר רחמים כדי להרבות אהבה, והייתכן שאני עצמי מתבלבל ביניהם? שמא אני עוסק בסמוצ'אים מפני שאין לי כוח להתמודד עם מקרים דומים בהווה, לעזור לאנשים שחלו ושקעו בחובות לא מזמן, לא רחוק מכאן", הוא מעיד על עוצמת ההזדהות שלו עם הנספים הרחוקים שכבר מזמן אינם עוד. הוא מעיד על עצמו שהוא "מתגנב" אל הרחוב, צופה בו, כאילו הוא קיים ממש עכשיו, ובמציאות. ועוד הוא כותב: "זה המקום להודות: שוב ושוב אני מבקש להציג את הגיוון של סמוצ'ה ולהראות את העושר שבתוך הדלות, את הטוב שברע". כשהוא "סוטה" לרגע אל רחוב אחר, הוא מזכיר לעצמו מיד: "אבל טלומצקה רחוק מדי מסמוצ'ה, וצריך לחזור לרחובנו". במקום אחר, כשהוא מספר על קטע הסרט המצולם שמצא ובו רואים להרף עין את הרחוב, הוא כותב: "תחילה חשבתי שזאת פאטה מורגנה ונדמה לי שאני מזהה את הרחוב רק מרוב השתוקקות", אבל אז מבין שצדק: "אכן זה אותו הבזאר, אותם דוכנים וחנויות ואותו בית בקצה, סמוצ'ה 28". נוגעת ללב המילה "השתוקקות", המביעה את עוצמות הרגש, את הקשר העמוק כל כך שנוצר בו. (הצלחתי להעתיק את הכתובת הארוכה שמֶר העתיק בהערת שוליים. אפשר להקליק ולהגיע אליה מכאן, אם כי משום מה לא הצלחתי להפעיל את הסרטון. אולי אתם תצליחו?)

העובדות שבני מר מציין בספר מרתקות ומפתיעות. למשל – ש"שליש בלבד מיהודי ורשה הקפידו באותה עת לצרוך בשר כשר". או – שבשנות השלושים רבו המתאבדים בקרב יהודי פולין, "מילדים ועד זקנים, מסטודנטיות ועד רבנים". עד כדי כך שביוני 1937 הופיע מאמר שכותרתו "האם אפשר להילחם בהתאבדות?" שלדבריו "נעשתה שכיחה מאוד בזמן האחרון, כמעט מעשה שבכל יום", ומוסיף הכותב: "הסיבות ברורות: משבר כלכלי, אבטלה, המחסור הגדול ואי-שביעות רצון כללית".

מֶר מביא בספרו לא מעט קוריוזים. למשל –  הסיפור על ניסיונו של תושב רחוב סמוצ'ה, משה פפרמינץ, להבריח יהודים לארץ ישראל, חרף המחסור בסרטיפיקטים, שהבריטים מיאנו לספק: מאחר ששלט בערבית החליט לקחת קבוצה של יהודים שיתחפשו לערבים, שכן בני המיעוט המוסלמי בפולין היו רשאים להגיע לביקור בארץ ישראל. "כדי שהיהודים ייראו כערבים אמיתיים הוא החל ללמד אותם ערבית ומנהגים מוסלמיים. הם התאספו בביתו, ישבו על הארץ בישיבה מזרחית, למדו לומר 'מפיש מסרי' (אין כסף) ו'דין מוחמד בסיף', שרו שירים וכינו זה את זה בשמות ערביים." התוכנית נכשלה, אחרי שנחשפה…

מר מספר על ילדי הרחוב. על דייריו. על התיאטרון שפעל בו. על ה"אלטע זכאן" שהסתובב בו. על הסוציאליזם שרווח בין תושביו: "המחנכים ביקשו מהילדים לראות את האופק מבעד לרחוב הצר של יהדות פולין בשנות השלושים של המאה העשרים. ביחד הם בונים עולם שוויוני, ישר וטוב יותר –  כך האמינו".

זמן לא רב אחרי שניסו ללמד את הילדים על העולם הטוב ששאפו אליו, נרצחו כמעט כולם. מורים, ילדים ובני המשפחות שלהם. אין טעם לשאול מה היה קורה אילו ואלמלא. את העבר אי אפשר לשנות, אבל הקמתו לתחייה במילים, כפי שעושה בני מר, היא מעשה מופלא, מרתק ומפעים.

קישור ישיר אל הספר בהוצאת מאגנס