תגית: הוצאת ידיעות ספרים

שושנה צינגל, "מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים"

"איני חוקרת אקדמית או פסיכולוגית, אני מתעדת. כמו צלמת המתעדת את המציאות מבעד לעדשת המצלמה, יצאתי למסע עם מכשיר הקלטה זעיר ו'צילמתי' בעזרת מילים את עולמם הפנימי של האנשים", כותבת שושנה צינגל בהקדמה לספרה מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים. בציטוט הזה היא מסכמת למעשה את חולשתו של הספר, שכותרתו מעוררת סקרנות בלבה של מי שבעצמה נמנית עם בני הדור השני. (ילדי הם בני הדור השלישי, והילדים שלהם, נכדי, הם בני הדור הרביעי שחלקם כבר נחשבים אנשים בוגרים על פי חוק – בפעם הבאה שיערכו בישראל בחירות לכנסת כבר תהיה לשניים מהם הזכות להצביע.)

הרעיון לכתיבת הספר שלפנינו עלה בתודעה של צינגל כשהבינה כי בני הדור השלישי הם "מתווכים בין הדור הראשון לדורות הבאים ומהווים חוליה מקשרת בינו לבינהם. הנכדים והנכדות של הניצולים נושאים את משא זיכרון השואה. הם עדי השמיעה והראייה האחרונים של הדור הראשון, למעט קומץ בני הדור הרביעי שגם אם זכו להכיר את הסבים והסבתות של הוריהם, רובם לא יזכרו אותם מפאת גילם הצעיר."

לספר הנוכחי קדם ספר אחר, קובץ ראיונות שערכה שושנה צינגל בשנות השמונים עם בני הדור השני. עתה חשה שעליה להמשיך ולשוחח עם מי ש"עתיד הזיכרון נמצא בידיהם," כי "הם אלה שיעצבו את מעגל הזיכרון, הם אלה שיעבירו הלאה את זיכרון השואה. הם אלה שיושיטו יד אל הדורות הבאים, ייצרו את החיבור ויובילו אותם יד ביד אל אותו עולם אחר ורחוק שאבד."

ועוד היא מסבירה את הפחד שלה מפני היום שבו הניצול האחרון ילך לעולמו, "ועימו יתאדה הזיכרון האישי של השואה," ואת הפחד מפני הזמן שבו "השואה תהפוך למושג, לאירוע היסטורי יבש." מטרתה הייתה "לשמר את הפן האישי, הרגשי, של זיכרון השואה."

מניע דומה היה לגופים שעורכים ריאיונות עם ניצולים – "יד ושם" ופרויקט התיעוד של שפילברג: הרצון להנציח את העדויות, לטובת הדורות שלא יוכלו עוד לפגוש את הניצולים עצמם.

חלק מהריאיונות הנוכחיים ערכה צינגל עם בנים או בנות של מי שראיינה בפעם הקודמת, ובאחרים הגיעה לבני דור-שלישי שונים.

בהקדמה היא מסבירה את המובן מאליו: הספר אינו מתיימר להציג תמונה מאפיינת של בני הדור השלישי בישראל, שהרי "לא הגעתי לכולם, רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם."

אמנם היא מגיעה לכמה מסקנות כוללות – למשל, שבניגוד לבני הדור השני, שרבע מהם ביקשו להישאר אנונימיים, בני הדור השלישי התראיינו כולם בגלוי. כמו כן הופתעה לגלות הבדל נוסף בין בני שני הדורות: בניגוד לבני הדור השני שאליהם פנתה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת ורובם הסכימו לשוחח אתה, "למרות קשר השתיקה שהיה קיים באותם ימים לגבי השואה," רק שניים מתוך יותר מאלף צעירים וצעירות בני הדור השלישי שבנה פנה אליהם בפייסבוק הסכימו להתראיין על הנושא. (היא מצאה מרואיינים בשיטות אחרות).

צינגל מגיעה לעוד כמה תובנות כלליות, בעקבות הריאיונות שערכה: המרואיינים "דנו בהשפעות השונות של העבר הטראומטי של הסבים והסבתות על חייהם כאן ועכשיו, רבים דנו במגוון לקחים אישיים ולאומיים שהם הפיקו מהשואה" כמו כן "נמתחה ביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית, כגון: זילות החיים, היעדר חמלה, אלימות, אטימות… הובע אף חשש מהידרדרות מוסרית." במהלך הריאיונות, היא מספרת שחשה "כמיהה אמיתית לעולם מוסרי יותר, חדור חמלה אנושית".

כל זה טוב ויפה, אבל אי אפשר שלא להודות – טריוויאלי ודי צפוי. מה עוד יכולים בני הדור השלישי להביע, מלבד את ההשפעה של ההתנסות שעברו בני הדור הראשון, ועמה את החשש מפני תופעות שליליות בחברה הישראלית? האם דרושים לשם כך הריאיונות הללו? כאמור, עורכת הריאיונות הסבירה כבר בהקדמה כי לא פעלה כחוקרת אלא כמתעדת בלבד. כאשר מתעדים בווידיאו את הניצולים המספרים מה קרה להם, אנחנו יכולים לחוש שאנו מלווים אותם, את הבעות הפנים, את המבט בעיניים, את תנוחת הגוף, את הדמעות, האיפוק, האנחות, הכאב המובע בלי מילים. יש משמעות לדיבור האותנטי, הישיר, ובעיקר – לפירוט. השיחות המוקלטות נמשכות זמן רב. הן לוקחות את הניצול לאורך התנסויותיו, בסבלנות ומתוך כבוד.

גם תיעוד בכתב היה יכול להיות משמעותי, אילו נעשה באופן דומה, בצורה שיטתית, לאורך זמן, תוך ליווי דרכו של הניצול, או במקרה שלנו – של בני הדורות הבאים, לאורך זמן.

ריאיונות עם בני הדור הראשון, השני, השלישי, יכולים להיות משמעותיים, אם אפשר להבין מהם משהו. להפיק לקחים. להגיע לתובנות. אם מוצאים מכנים משותפים שיש בהם ערך. אם אפשר בזכותם להשיב לשאלת מחקר כלשהי ולהסיק מסקנות שילמדו אותנו על הלך רוח, תפיסת עולם, סיבה, תוצאה – משהו!

למרבה הצער, בספר שלפנינו שום דבר מכל אלה לא קורה, ולכן יש תחושה שבעצם אינו מוביל לשום מקום: תחושה של מעין מפגש רֵעים, שבו אנשים מספרים מה הרגישו או חשבו, אבל באין עיבוד, באין סיכום, הקורא נותר בלי תוכן שמעורר מחשבות או שולח אותו הלאה, להמשיך בכוחות עצמו את הדרך שהספר התווה. אולי יוכל חוקר כלשהו לקחת את הריאיונות הללו ולנסות למצוא בהם שיטה או משמעות, להעניק להם פשר. צר לי להודות שאני לא הצלחתי בכך.

 

אליזבת סטראוט, "שמי לוסי בארטון": במה היא מזכירה את אלנה פרנטה

"ידעתי שאני סופרת", היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג'. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך "שרה פיין" האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג' איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה "הדבר". אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג'  רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר


אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה מקף החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

אריק צ'רניאק, "גיבור": סטאלג? רומן מפתח? אזהרה אפוקליפטית?

תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.

 

הרלן קובן, "תישאר קרוב", מדוע הוא ספר מיזוגני ומסוכן

לכאורה אין סיבה ממשית לעסוק בספר שכתב הרלן קובן. הכול יודעים שיש לכתיבתו רק מטרה אחת: לבדר, למתוח, להפתיע. כשהקורא סוגר את הספר הוא אינו אמור לשקוע בהרהורים או לצפות לתובנות מעמיקות. זוהי קריאה אסקפיסטית טהורה שיש לה רק מטרה אחת: להשתעשע. הרלן קובן הוא סופר של רבי מכר שמצליחים מאוד ברחבי העולם. וכמעט כל ספריו (28 עד כה) תורגמו לעברית. הראשון שבהם ראה אור ב-2004, ולווה במסע פרסום יוצא דופן: "ידיעות ספרים" הבטיחו להחזיר את הכסף לכל מי שלא יאהב אותו. המהלך הצליח מאוד ודווח על מכירות של מאה ועשרים אלף עותקים.

דווקא משום כך ראוי להתעכב על סוגיה שמתעוררת באחד מספריו של קובן, תישאר קרוב שראה אור ב-2013 בידיעות ספרים (בתרגומו של ירון פריד). המסרים הסמויים המופיעים בספרים שרבים כל כך קוראים אותם מחלחלים בלי ספק ונטבעים בתודעה, אולי אפילו בלי שהקוראים ישימו לב לכך.

המסר המובלע בספר שלפנינו מטריד ומקומם מאוד. השקפת העולם המשתמעת ממנו היא שלגיטימי לאישה להיות נערת ליווי, חשפנית, אישה בזנות; שרבות מהנשים שנקלעו למציאות הזאת, שבה הן מוכרות את גופן, למעשה נהנות מאורח החיים שבו בחרו כביכול, בשל הריגושים שהוא מעניק להם: היא "אהבה את מה שעשתה. כן, אהבה. זה היה כיף, זה היה מסעיר וזה היה מחשמל. משהו תמיד קרה, ותמיד היתה תחושה של סכנה ואפשרויות ותשוקה". מדובר כאן על אישה בזנות, כן? מישהי שנאנסת שוב ושוב, שהגיעה למצב של חוסר שליטה מוחלט על חייה, שסובלת בלי ספק מאלימות יומיומית – כמתואר בטבלה שלהלן.

מתוך כתבה בעיתון הארץ

כמו כן מסתבר מהספר שגבר יכול להיות מאוהב באישה, ובכלל לא לקנא לה כשהיא "נותנת למישהו ריקוד פרטי", שהוא מסוגל לצפות בה "באהבה" ולחכות לסוף הערב כי הוא יודע "שבסוף היום – או הלילה – היא תהיה שלו." איזו מציאות מעוותת, שמוצגת כאילו היא סבירה ונורמטיבית!

אפילו כאשר אישה מצליחה להיחלץ מהחיים בזנות, נישאת ומנהלת חיים של רעיה ואם מהפרברים (במציאות זה כמעט לא קורה), בשלב מסוים בחייה היא עלולה על פי הספר להתגעגע לעולם שנטשה. להשתעמם מאורח החיים הבורגני שאימצה לעצמה, ולהשתוקק אל המציאות ההיא, של ברים אפלים ומגעים מיניים בתשלום עם גברים שונים ורבים.

זהו מסר מבחיל ומסוכן. כל מי שקרא אי פעם ספרות מחקר העוסקת בנשים שנקלעו לזנות יודע שהמיתוס של הסטודנטית העליזה שמשלימה הכנסה הוא שקרי, וכי הוא נועד אולי, במקרה הטוב, להקל על מצפונם של צרכני זנות. מי שמכיר את דף הפייסבוק When He Pays המתעד את השיח המתועב והמבחיל, הגס והמחפיץ של הגברים הללו, לא יוכל לעולם להאמין לזחיחות שבה מצייר הרלן קובן דמות של אישה שמתגעגעת לחיים של אישה בזנות. וזה לא שהסופר אינו מודע לבעייתיות של המסר שלו. כדי לסתור כביכול את ההתנגדות שתעורר הדמות שהוא מתאר בספרו הוא מקדים תרופה למכה ומצהיר מפיה שמעולם לא הייתה קורבן לגילוי עריות. בספרה מופקרות  מביאה העובדת הסוציאלית ענת גור נתוני מחקר המוכיחים כי הרוב המוחלט של נשים בזנות נפגעו מינית בילדותן, ורובן היו קורבנות לגילוי עריות.

"עשיתי בחיים שלי בחירות שאנשים לא מבינים, אבל אין לי חרטות," אומרת אחת הדמויות בספר: ברמנית במועדון חשפנות. גם היא מתוארת כמי ששמחה בחלקה, כי מה יכול לשמח אישה יותר מאשר לראות את חברותיה חושפות את גופן בפומבי, רוקדות בחיקם של זרים, נאנסות, שותות לשוכרה או מסממות את עצמן כדי לברוח מהמציאות? אכן, חיים עליזים ושמחים, כדבריה: "בשביל כמה מהבנות זאת חגיגה." הרלן קובן מבטא עיוורון מוחלט באמירה הזאת, שהוא שם בפיה של אישה.

לאמתו של דבר, צחנה מיזוגנית לא קלה עולה מהכתוב. הנשים מניפולטיביות, מפחידות, שקרניות, מרסקות את לבם של גברים. אמנם כשהן שקועות בזנות הן "חוגגות ועליזות" כביכול, אבל למעשה הן חפצים. אפשר לזלזל בהן ולהתעלם מעצם הרעיון שיש להן רגשות. רק אם מישהי נהפכת לאישה מהוגנת מהפרברים היא מתחילה להדיף ריח של לילך, מטפלת במסירות אין קץ בחמותה הזקנה ובילדיה – ממש ברוח הקדֵשה והקדושה או חוה ולילית. אפילו התיאורים עצמם דוחים ומרמזים על שנאת נשים: מישהי "גדולה, שופעת ומקומרת במקומות הנכונים […] שולחת "חיוך עקום. שערה הבלונדיני היה נפוח מדי וצבוע בגסות", ונשים מגניבות לעברה מבטים "כאילו הייתה איזה נגיף מסוכן שחותר להשמיד את כל יסודות קיומן הפרברי".

בעיני זהו תיאור די מדויק לסכנה שהספר הזה עצמו נושא בחובו.

Harlen Coben Stay Close

פזית בן-נון בלום | גדי בלום, "החייל מספר 2"

"היהודים עברו ברירה טבעית בשואה. על פי כל העקרונות הדרוויניסטיים", נפתח המאמר. "אלה ששרדו היו רק קטני האמונה, רבי-התושייה, שלא בחלו באמצעים. אלה שלא האמינו שהתור יוביל לאן שאמרו שיוביל, שחיפשו את הזמן והמקום להסתלק, ששכבו במחראה או התכסו בגופות נפוחות, שרימו וגנבו כל אימת שהתאפשר. המרדנים והיהירים שבהם הקדימו ועזבו את בתיהם המתורבתים, בני נוער פורקי עול וחסרי אחריות בדרכם למסיבת הפיג'מות הפרועה בלבנט. וכל אלה הנחילו את הגנים שלהם ואת גישתם לבניהם ולבני בניהם לדורותיהם. ייסדו אומה של איפכא מסתברא והטלת ספק במבוגר האחראי, של ניצול פרצות ומלחמת הכול בכול. לטוב ולרע. אנחנו האחראים לאבולוציה של הגנום היהודי."

ג'וגו' מויס, "ללכת בדרכך", "החיים אחריך": תחליף ספרות קל לעיכול

מסתבר שאין זמן טוב יותר לנסות לפענח את סוד הצלחת הספרים של ג'וג'ו מויס מאשר בימים שבהם נפלה הקוראת קורבן למתקפה של וירוסים טורדניים. בין מחיטות אף, שיעולים ואנחות, אפשר בהחלט להתאחד עם לואיזה קלארק, גיבורת שניים מספריה של מויס, − ללכת בדרכך  (Me Before You)  והחיים אחריך (Life After You), המככבים זה זמן מה ברשימת רבי המכר, אחד מהם ממש בראשה.

דמותה הססגונית והעליזה של לואיזה קלארק, צעירה אנגליה שמטפלת בוויל, גבר אנגלי עשיר ויפה תואר שבעקבות תאונת דרכים לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, מלבבת מאוד. לואיזה מנסה להציל את וויל ולעורר בו רצון לחיות, חרף מצבו הרפואי הקשה, עד שהיא (איך לא) מתאהבת בו.

מי שראה את הסרט המבוסס על הספר הראשון אינו יכול לנתק את לואיזה ממראהָ של השחקנית המגלמת את דמותה. אכן, חווית הקריאה התעשרה בזכות חינניותה יוצאת הדופן של אמיליה קלארק, שנותרה טבועה בתודעה. נעים ונחמד לראות בדמיון את חיוכיה המתוקים ואת העוויות הפנים המקסימות שלה. גם השחקן סאם קלאפלין, המגלם את וויל, משכנע בגבריותו השרמנטית והחזקה, אפילו אם אינו מניע אף אבר בגופו.

ללכת בדרכך, הספר והסרט, עוסק בשאלות הרות גורל: מה ערכם של החיים? האם מי שמרותק לכיסא גלגלים אינו יכול למצוא בהם טעם? מה צריך להיות סדר העדיפויות של אדם שאוהב אישה, אבל יודע שלעולם לא יוכל להעניק לה את כל מה שהיה רוצה, לנהוג בה כגבר באישה, לבנות אתה חיים שלמים ומלאים? האם צריכה להינתן לאדם כזה הזכות לבחור בהתאבדות? מי קודם למי, בסיטואציה הזאת, הוא, רצונותיו, צרכיו, הייאוש שלו ממצבו, או בני המשפחה שלו, שרוצים בקיומו ומסרבים לוותר עליו, חרף הסבל שהחיים מסבים לו? והאם מי שאינו יכול לקום על רגליו, ללכת, לשרת את עצמו – בעצם לעשות כל דבר שהוא בכוחות עצמו – יכול, למרות הכול, ללמד את הזולת, להעשיר אותו, לשנות את חייו?

כל אלה שאלות כבדות משקל. לא כן הספר. מצד אחד אי אפשר לומר שהכתיבה פוגעת בתבונתו של הקורא. היא מדויקת. מפורטת. לא מזויפת (לפחות כשמדובר בספר הראשון!). הקריאה בו אינה מעליבה. ג'וגו' מויס כותבת היטב. בניגוד לרבי מכר אחרים שנתקלתי בהם בעברי הרחוק. אז תרגמתי ספרים לפרנסתי, וחלקם השתייכו לז'אנר הירוד שכותבות סופרות אמריקניות מסוימות שכושר התיאור שלהן מתמצה במשפטים כמו "הדמעות התגלגלו על לחייה". מויס לעומתן אינה משתמשת בקלישאות. תיאוריה אמינים. הדמויות שהיא יוצרת משכנעות. ובכל זאת – יש משהו ריק ונוסחאתי בספרים הללו, והם תואמים בהחלט את מה שנקרא "ספר טיסה", ולפיכך הם טובים גם לימים של שפעת או הצטננות קשה, כשהמוח רוצה לשייט מעל סיפור העלילה, בלי שיידרש להעסיק את עצמו במשהו מיוחד, או להתאמץ בכלל. הכול קולח לו על מי מנוחות. העלילה שטה וזורמת. גם הדמעות – במקרה הזה של הקוראת, לאו דווקא של הדמות – מתגלגלות להן בנועם, ברגעים הנכונים, מופעלות כיאות על ידי סופרת שיודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים.

לעומת זאת, ספר ההמשך, שנכתב, לדברי הסופרת, כתשובה לשאלות רבות של קוראים – מה היה אחר כך? − מייגע למדי, ומעורר תחושה לעוסה ומפוברקת. אכן, מויס הצליחה להגות איזושהי תפנית שמצדיקה את ההמשך. בספר השני קורה משהו לא צפוי שמתקשר עם הספר הראשון. למרות זאת, משהו שם לא פועל כיאות. הספר מתחיל די מהר לשעמם, הדינמיות הכנה של הספר הראשון מתפוגגת די מהר, ואפילו לואיזה, המצחיקה והדברנית עם הבגדים הצבעוניים והמוזרים שלה פשוט דוהה לנגד עינינו. מתחשק לומר למויס – ממש אין צורך. יכולת להשאיר את הקוראים שלך עם התהיות, כמו שעשו רבים וטובים לפנייך, שסירבו לספר מה קרה לגיבורה אחרי שהדף האחרון נסגר. (לפני כמה שנים ראה אור "ספר המשך"-לכאורה לחלף עם הרוח. כתבה אותו סופרת שהעזה "להשתמש" בדמויות שהגתה מרגרט מיצ'ל. הוא היה איום ונורא. לצערי התוודעתי אליו מקרוב, כי תרגמתי אותו לעברית. התשלום היה ראוי, אבל לא פעם במהלך העבודה שאלתי את עצמי אם באמת כל עבודה מכבדת את בעליה).

מכל מקום, משני הספרים הללו גם יחד לא נותר שום משפט ראוי לציון שסומן במהלך הקריאה כדי שלא יישכח, וזה אולי אחד הסממנים לכך שאין בו ערך רב, מלבד התחושה שהשעות עד שהאנטיביוטיקה תתחיל לפעול את פעולתה עברו באסקפיזם נינוח. זהו מעין תחליף ספרות, קל לעיכול ולא מותיר משקעים. אין ספק שיש בעולם מקום גם לספר כמו ללכת בדרכך: בידור קליל ומענג. אבל חשוב לא להתבלבל: זאת איננה יצירת אמנות.

לפחות אפשר לומר על הספרים הללו שהם מתורגמים לעילא ולעילא. משחקי מילים מצאו פתרונות נאים, השפה מדויקת ורהוטה, נשמעת ונקראת כמו עברית ואף פעם לא כמו אנגלית בתחפושת מעוברתת. כה לחי, קטיה בנוביץ'!

פזית בן-נון בלום | גדי בלום, "החייל מספר 2": קונספירציה אפשרית?

כשעיתונאי בכיר, עורך מוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, כותב ספר שגיבורו הראשי הוא עיתונאי חוקר, נוסף עניין על הסקרנות הטבעית שמתעוררת כשקוראים ספר מתח. כי ברור שגדי בלום יודע היטב על מה הוא כותב כשהוא מצייר את מאחורי הקלעים של מערכת עיתון ואת מה שמתחולל שם – את השיח, הדחפים והלכי הרוח. וזה בהחלט מעניין.

הספר החייל מס' 2 שכתב ביחד עם אשתו, פזית בן-נון בלום, מרצה באוניברסיטה שמביאה אל הספר את הידע שלה על המתרחש באקדמיה, עונה בהחלט על רוב הציפיות.

עלילתו עשויה היטב. היא מורכבת ומפורטת מאוד, וככל שהיא נפרסת לפנינו, מתגלים עוד רבדים שבהם היא נוגעת. מאחר שמדובר בספר מתח, עלי לחשוף כמובן מעט ככל האפשר. די אם אציין כי הסיפור מתבסס על עובדות היסטוריות, משתמש בהן באופן מרתק, ומציג מעין שאלה בסיסית, "מה היה אילו − ?" ומשם, מנקודת ההתחלה ההיפותטית, נרקמת מזימה אפשרית-לכאורה, ומעוררת פלצות, דווקא משום שהקונספירציה רחבת ממדים לא נראית לגמרי מופרכת.

הספר נוגע במגוון סוגיות עכשוויות, לא רק באלה שמגיעות מהעבר. למשל – במעורבותה של גרמניה בכלכלה האירופית ובתהייה אם יש לשבח את הגרמנים על התערבותם בכלכלה של ארצות שנקלעו למשבר פיננסי, אם "עזרתה של גרמניה לעמים האחרים נובעת מהומניות ומחרטה על העבר, או מתכנון ארוך טווח להשתלט על היבשת מתוך שאיפות גדלות." השאלה, אגב, מתקשרת בעקיפין לעניינו העיקרי של הספר, הן כצעד בעלילה, והן כחלק מהאמירה שלו.

מבנהו של הרומן עשוי היטב. בתוך העלילה הליניארית משובצים פרקים קצרים מהעבר שמשמעותם המסקרנת אך הסתומה מתבררת בהמשך ומובנת בדיעבד. שמות הפרקים נושאים תאריכים, כדי להקל על הקורא להבין את סדר ההתרחשויות.

אז מדוע בעצם הספר עונה "על רוב" הציפיות ולא על כולן?

את התשובה אפשר אולי למצוא במה שדורי, העיתונאי, אומר לעצמו כשהוא מתכנן את כתבתו הבאה: "הטקסטים שהוא משרבט ישתפרו תחת ידיהם החרוצות של אנשי מקצוע נפלאים רבים עד שיוכרזו ראויים לפרסום."

למרבה הצער, מתעוררת לפעמים תחושה שגם בכתיבת הספר שלפנינו סמכו הכותבים על "אנשי המקצוע הנפלאים" שיערכו, יגיהו ויתקנו את מה שטעון שיפור. חרף דברי התודה שבאחרית הדברים, אנשי המקצוע שליטשו את כתב היד התרשלו פה ושם, ולא תמיד עשו את מלאכתם נאמנה. וכך יש מקומות שבהם סגנון הכתיבה חורק: "דורי לא החשיב את נשוא הכתבה שלו לאידיוט", מופיעות פה ושם מילים שאינן תואמות את המשלב: מישהו נראה "מצוברח", מישהו "סמפט את ההרוג" גברים צעירים "מפזזים" בשעה ש"ימינם שקועה במזמוז מסכו של מכשיר סלולרי חדיש" (ולא, לא מדובר כאן בסגנון כתיבה משוחרר או בעברית נועזת, אלא בסתם חוסר רגישות לשונית), אנשים "עושים שימוש", מעלית "השמיעה קול צלצול בהיפתחה", מישהו "הפך עשיר"  (מה רע בסתם "משתמשים", "צלצלה כשנפתחה", "התעשר"?) יש שיבושי לשון: "מבלי" במקום "בלי", "בוודאי" במקום "ודאי" (אבל אלה אולי דקדוקי עניות, שהרי מעטים מבחינים בהם). יש גם לא מעט ניסוחים שאפשר היה בהחלט לשפר: "בעת שזללו את המנות ברעבתנות". (גם זללו וגם ברעבתנות? על שום מה? על שימוש היתר בתואר הפועל אפשר לקרוא כאן: סטיבן קינג, סופר מצליח לכל הדעות, מעניק לסופרים כמה עצות טובות. ביניהן: "הימנעו מתואר הפועל. תואר הפועל אינו ידידכם," ומוסיף, "יש להימנע מתואר הפועל במיוחד אחרי 'הוא אמר'"… על כך כתבה גם תרצה ידרמן, שם בדוי, במאמרה השנון "לצערנו לא נוכל לפרסם").

עם זאת, יש להודות כי במהלך הקריאה נסחפתי, ובשלב מסוים ויתרתי על הנוקדנות, הנחתי את העיפרון בצד, וצללתי לתוך הספר. הוא מסתיים באופן שלא רק מזמין, אלא ממש זועק, להמשך. לא נותר אלא לקוות שהוא  ייכתב, ושהספר השני יגיע אלינו עד מהרה.

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": גילויי אכזריות כלפי חיות נאסרו

דוֹד שם לב שבגרמניה לא פוגעים בכלבים. אי לכך כלבים לא חששו מפני בני אדם, ונראו תמיד עגלגלים ומטופחים. "רק סוסים נראו מאושרים לא פחות, בניגוד לילדים ולבני נוער," הוא כתב. "לא פעם נעצרתי בדרכי למשרד כדי לשוחח עם צמד סוסים יפהפיים שחיכו לפריקת עגלתם. הם היו נקיים, שמנים ומאושרים כל כך, עד שהיה נדמה לי בעוד רגע יתחילו לדבר. הוא כינה זאת "אושר סוסי" ושם לב לאותה תופעה בנירנברג ובדרזדן. האושר הזה הושג במידה לא מעטה, כך ידע, בעזרת החוק הגרמני, שאסר על גילויי אכזריות כלפי חיות, והעניש עבריינים במאסר. דוֹד ראה בכך אירוניה עמוקה. "בתקופה שבה מאות בני אדם הוצאו להורג בלי משפט ובלי שום ראיה לאשמתם, וכשהאוכלוסייה רעדה מפחד, תרתי משמע, היו לחיות זכויות שבני אדם יכלו רק לחלום עליהן."

והוא הוסיף, "בני אדם יכלו בהחלט להצטער על כך שאינם סוסים!"


In the Garden of Beasts: Love, Terror, and an American Family in  Hitler's Berlin by Eric Larson


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט. הספר בגן חיות הטרף ראה אור בידיעות ספרים בתרגומו של יניב פרקש. 

 

 

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": האם יכול היה היסטוריון אחד להציל את העולם?

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

ויליאם דוד, אשתו, בנו ובתו

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

 

גארי שטיינגרט,"כישלון קטן": מופע של נרקיסיזם והומור

באחד הימים הראשונים לעבודתה כמורה מחליפה ביקשה הגברת ס' מתלמידי כיתתה החדשה להביא את "הפריט החביב עליהם ביותר בעולם" ולספר לחבריהם מה משמעותו בשבילם. אחרי שכל הילדים הציגו את מה שהביאו, הראתה להם המורה את החפץ שלה: זוג נעלי ריצה. אחד הילדים עיקם את אפו כמי שנגעל מהריח שהדיפו הנעליים. כל הילדים התגלגלו מצחוק.

הסופר גארי שטיינגרט המתאר את הסצנה הזאת, שהתרחשה בילדותו, מתעכב  על התדהמה שחש נוכח תגובתה של המורה: היא לא נבהלה, לא נעלבה, לא פרצה בבכי, כפי שחשש, אלא הצטרפה אל הילדים, וצחקה ביחד אתם. "היא צחקה מעצמה ונותרה ללא פגע," אמר הילד לעצמו, כמי שנפתחה בפניו דלת אל תגלית מרעישה שבמידה רבה תשנה את חייו: אותו אירוע חשף בפניו  את הכוח שיש באירוניה עצמית ובהומור שאדם מפנה כלפי עצמו.

אכן, בספרו האוטוביוגרפי כישלון קטן (ידיעות ספרים, מרס 2015), מרבה הסופר לשעשע, ולכאורה צוחק בעיקר מעצמו. הוא  מתעד את ילדותו בברית המועצות, את ההגירה לארצות הברית, את השנים הראשונות והמאמצים להתערות באמריקה, וגם, אבוי, את אהבותיו הראשונות, התנסויותיו המיניות, את החברים שהיו ולא היו לו, וגם את התהליך שבו נעשה סופר. גארי שטיינגרט נולד ב-1972. כלומר, כשספרו האחרון (קדמו לו שלושה רומנים, שהראשון בהם ראה אור ב-2002) הופיע לראשונה בארצות הברית היה גארי בן 42. גיל די צעיר כדי לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת בדקדקנות ובפרוטרוט – שמשלב מסוים נעשה ממש מתיש –  את כל מה שעבר עליו בחיים! שטיינגרט מצטט מכתבים שכתבו לו אהובות וחברים, מצטט אפילו את עצמו – החל בסיפורו הראשון, מגיל תשע, וכלה בקטעים מתוך הרומן הראשון שלו. לא זו בלבד, אלא שכל פרק נפתח בתצלום שלו עצמו, שאותו הוא מתאר, מגיב, ומסביר מה היו הנסיבות שבהן צולם וגם מה הרגיש באותו זמן. שטיינגרט מפליג בהערות שבני אדם נוהגים בדרך כלל לשמור אותן בינם לבין עצמם: "אני שונא את השיער שלי"; מספר שכשהחליט לכתוב את הרומן הראשון שלו ידע בדיוק מה יהיה נושאו: "כשאתה בן עשרים ואחת יש רק נושא אחד. הוא מופיע במראה בכל בוקר, מחזיק בידו מברשת שיניים."

התוצאה המצטברת מעוררת תחושה לא נוחה של מפגש עם גילויים מופלגים של נרקיסיזם, וחבל שכך. כי הספר הזה מוחמץ. עריכה אמיצה וקיצוץ של חלקים נרחבים מתוכו הייתה מותירה את מה שיש בו, כי חלקו הראשון של הרומן מצחיק ומרתק ברובו. אין ספק ששטיינגרט שנון מאוד. כמעט בכל עמוד בספר הוא לועג, מתלוצץ ועוקץ. אכן, במקומות רבים הוא מפנה את חיציו המושחזים כלפי עצמו, אבל לא פעם גם כלפי זולתו. הוריו, בעיקר, אבל לא רק הם, סופגים את האירוניה המושחזת שלו. אין בעצם אף אדם, גברים, נשים וטף, שהתקרב אי פעם לסופר בכל צורה שהיא, ולא זכה בספר הזה לתיאור מגחיך, ואפשר לומר את האמת: מרושע למדי. עד כדי כך שלפעמים מתעורר הרושם שזוהי רשעות לשמה, בלי שום סיבה טובה. הנה כמה דוגמאות קטנות: את שותפו לחדר בקולג' הוא מכנה, רגעים אחדים אחרי שהוא פוגש אותו לראשונה "הבונה" – אותו מכרסם שמצטיין בבניית סכרים – רק משום שהוא חרוץ ומתמיד בלימודיו. הוא מתאר סטודנט אחר ואת אבר מינו הענקי, כפי שהתגלה לו במקלחת, אבל מגמד את דמותו של האלמוני שבא להתרחץ כשהוא מצויד בדלי פלסטיק קטן של ילדים. את המורים בקולג' הוא מתאר כמקבץ של לוזרים. באופן כללי הוא מסביר שלהצחיק היה אסור, כי "הוטל עלינו לקדם את האנושות". את חבריו לכיתה שמשתדלים להתרכז בלימודים הוא מתאר כך: "שקיקי רוק נתלים להם על הסנטר, העיניים שלהם מכוסות בשיירי השינה היחידה שהם יישנו אי פעם, עפרונותיהם נעים בביטחון קסום בתוך המחברות שלהם, והם מרדימים את הנוסחאות." והוא תוהה: "מה גורם לכך שהם מחויבים כל כך? מי מסיק את האש בבתיהם? מה מחכה להם אם ייכשלו?" ומוסיף: "תמיד חשבתי שאבא הכה אותי יותר מדי, אבל אולי הוא לא הכה אותי מספיק?"

אכן, הדמויות העיקריות שעליהן מתעכב שטיינגרט הן אלה של הוריו. כותב על הטינה והאהבה שהוא חש כלפיהם. הכעס וההערצה. ההתפעלות והבוז.

החלק המרתק בסיפור הוא תיאור ההגירה. הפרידה מהמולדת ומהקומוניזם הגאה של הילד שנולד וגדל בלנינגרד, והמעבר אל ארצם של מי שראה בהם אויבים. "עדיין לא מרשים לי לדעת את מה שאבי יודע, כלומר: שכל הדברים היקרים לי שקריים ושגויים."

שטיינגרט אמנם יהודי, אבל לתחושתו הוא קודם כול רוסי. מעניין לקרוא שאחת הסיבות העיקריות שהניעו את הוריו להגר מברית המועצות הייתה – רצונם לאפשר לבנם להיות יותר יהודי! על מדינת ישראל כותב שטיינגרט (למעשה, כמו על כל נושא אחר), בלגלוג מרוחק ומגחך. הבנים הישראלים בבית הספר היהודי שהוא לומד בו בניו יורק הם הפרועים והבוטים ביותר, וישראל בכלל מצחיקה אותו, רק משום שאביו מאמין בה בכל לבו, ומהמרחק הבטוח שאליו היגר, סבור שלעולם אינה טועה. כדי להיות יהודי באמריקה נאלץ שטיינגרט בהיותו בן שש או שבע, "לקבל את המתנה שכל ילד משתוקק אליה: ברית מילה". תיאור החוויה מזעזע, אבל כמו תמיד שטיינגרט מתמודד עם מה שעוללו לו בעזרת הומור: "אני שוכב, עם אבר המין ההרוס שלי חשוף לעולם, ולמרבה התדהמה אנשים באים לבקר, כל בני המשפחה שלי באים לראות את הדבר האיום הזה שיש לי בין הרגליים. 'נו, איך אתה מרגיש?' הם שואלים…"

גם את הטראומות המשפחתיות הוא מתאר בצורה מצחיקה: למשל, הוא מסביר את הקלסטרופוביה שממנה הוא סובל כך: כשסבתו הייתה ילדה בת עשר הוטל עליה להשגיח בלילה על אחותה התינוקת. הקטנה נפלה מהעריסה ומתה. הוריה של בת העשר אילצו אותה להשתתף בהלוויה. מאז רדפו אותה ביעותים שמא תיקבר חיה. אותה בעתה רדפה גם את בתה, אמו של שטיינגרט. "ומאחר שאני אדם מודרני," מסביר הסופר, "אני לוקח את החרדה הבין דורית הזאת והופך אותה למשהו יותר מעשי: אני פוחד להיקבר חי בתוך מיכל מתכת חתום, למשל קרון של רכבת תחתית, או מטוס."

אין נושא או עניין ששטיינגרט אינו צוחק ממנו: אמו נעלבה כשילדה אותו, כי כשהאחות שיבחה אותה על מאמציה ללדת היא פנתה אליה בשם גוף לא רשמי, שמעיד על חוסר כבוד: "אמי רגישה לאבחנות האלה. היא ממשפחה טובה, היא לא סתם איזו יהודייה." הוא מעיד עליה שהיא "נראית חצי יהודייה, אבל באותו מקום וזמן, היא יהודייה מדי." על אביו הוא כותב כי "הפתרון שלו למרבית הבעיות קשור בקפיצה לתוך אגם קר." על הפחדים שהם מחדירים לנפשו: "פעם דובר על דוֹד-זרם-חשמלי, עכשיו – על הציפורים שליד הים הבלטי. העולם נוקשה ולא מתחשב, ואתה יכול לסמוך רק על בני המשפחה שלך."

קראתי את גרסתו המקורית של הספר באנגלית. מאחר שהוא רצוף מילים זרות – ברוסית ובעברית (בעניין השימוש הרב ברוסית המשובצת בטקסט האנגלי הוא מזכיר במידה רבה את אמנות הבישול הסובייטי, גם הוא ספר מלא הומור), אני מניחה שמשהו מהחן שלו אובד בתרגום. כששטיינגרט כותב כיצד הבנים הישראלים עסוקים ב"זין" שלהם, או כשהוא מצטט את השיר שהמורה שלו לעברית נהגה לשיר "ימין ושמאל…" וכותב את המילים הללו באותיות לטיניות, זה מצחיק. כנראה שהאפקט נעלם כשהמילים הללו מופיעות כחלק אורגני של הטקסט. (בעניין זה –  את הקטעים המצוטטים לא לקחתי מתוך התרגום, אלא הרשיתי לעצמי חרות ותרגמתי אותם בעצמי מהמקור).

עם זאת אני מרגישה צורך להטיל ספק בשתי בחירות של המתרגם: הספר נקרא בעברית כישלון קטן. מאחר שהסופר מתרגם לאנגלית את הביטוי הפוגע שבו נהג אביו לכנות אותו ברוסית, ומאחר שהעברית מכירה בסיומת "צ'יק" כדי לבטא הקטנה, נדמה לי שמוטב היה לקרוא לספר "כישלונצ'יק". כמו כן הביטוי "זב חוטם" שמתרגם את המילה האנגלית snotty  –  גם כך נהג האב לכנות את בנו –  אפשר לדעתי להחליף במילה סְמָרְקָץ'. היא מביעה את עוצמת העלבון המיועד להגיע לאוזניו של הילד, ויש בה נופך הרבה יותר דיבורי. קל יותר לשמוע את האב אומר אותה לבנו, בניגוד ל"זב חוטם", שהמנעד שלו גבוה והוא רחוק מאוד משפת היומיום המתועדת בספר.

את חלקיו האחרונים של הספר קראתי בדילוגים של קוצר רוח. יש בו אמנם לא מעט רגעים מרתקים ותובנות (לאחת מהן – "אנחנו משפחה של נרקיסיסטים" מתחשק להגיב בתהייה סרקסטית, נוסח "האומנם?"…), ויש בו המון תיאורים מבדחים ביותר, אבל בסיכומו של עניין, הוא  פשוט מייגע ואפילו מביך.

בניגוד לדבריו של הסופר בטריילר שלהלן, הספר רחוק מאוד אפילו מהתואר  ההיתולי "דיוקנו של האמן כמנץ' צעיר" (שטיינגרט מתלוצץ כמובן, ומשתעשע עם הכותרת לספרו של ג'יימס ג'ויס דיוקנו של האמן כאיש צעיר, רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שבו מתאר ג'ויס את צמיחתו כסופר). אפילו מההתבדחות הזאת נודף ריחה של היומרה הנרקסיסטית ששטיינגרט לוקה בה, ושפוגמת, בסופו של דבר, בהנאה שבקריאה.