תגית: הוצאת ידיעות ספרים

מה הייתה השיטה המרתקת ביותר של המשטר הטוטליטרי

אירופה של המאה העשרים עוצבה בידי שניים: אנו חייבים לאדולף היטלר וליוסף סטלין את המשטר הטוטליטרי – ואם לא את המצאתו, הרי לפחות  את יישומו הנמרץ ביותר. אחריותם המשותפת לאובדן החיים היא אכן מדהימה. ואולם מדד נכון יותר לאופיו ההרסני של המשטר הטוטליטרי הוא לא מה שקרה אלא מה שלא קרה: "סך הספרים שלא נכתבו", כפי שניסח זאת אחד הסופרים; "סך המחשבות שלא חשבו, הרגשות שלא הרגישו, העבודות שלא בוצעו, החיים שלא הגיעו לסיומם הטבעי."

לא רק מטרותיה של הפוליטיקה הטוטליטרית פגעו בחברות שבהן הונהגו, אלא אף שיטותיה, והמרתקת שבהן הייתה מיסוד ההסתה. מי שחיו תחת שלטונם של סטלין והיטלר הוסתו בשיטתיות וזה נגד זה וקיבלו עידוד לפעול על פי הדחפים השפלים ביותר עד תום וכל עוינות הוחרפה. בזמן זה או אחר הוסתו תושבי העיר נגד כפרים עניין, פועלים נגד כפריים, כפריים בני המעמד הבינוני נגד כפריים עניים, ילדים נגד הוריהם, צעירים נגד מבוגרים, וקבוצות אתניות זו נגד זו. המשטרה החשאית עודדה הלשנה, והצליחה – "הפרד ומשול" הייתה הססמה. ככל שנדרש גיוס חברתי והשתתפות המונית במוסדות שבחסות המדינה ובפולחניהם, כך הפכו בני אדם, במידה זו או אחרת, שותפים בהכנעה העצמית.

שכנים: השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, יאן תומש גרוס. לעברית: יז'י מיכאלוביץ'.

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": "איך יכולת למסור את ילדייך?"

כמה לידות ופרידות היית צריכה לעבור עד ששמעת על האפשרות לקיים יחסי מין שאין בצידם ילד נטוש? אני לא מתערבת חלילה באורח חיי המין שלך. לא איכפת לי אם קיימת יחסי מין מאהבה, מתשוקה, או רק כדי להפיג את הריקנות שמילאה אותך. לא נעים לי לחשוב על אפשרות כזו בשבילך, אבל לא הייתי אומרת מלה גם אילו קיימת יחסי מין לפרנסתך. הייתי עוטפת אותך בחמלה, הייתי מתגברת על העלבון וסולחת לך, אילו הייתי המשגה היחיד, אבל אני הבכורה בשושלת של ילדים מיותרים, ואת – מוסרת סדרתית ולא אמא. איך, תסבירי לי, איך יכולת למסור את ילדייך בזה אחר זה? על מה חשבת? אולי אחרי הניתוק הראשון מאבדים את הרגש והוא לא חוזר? נכון שבפעם האחרונה התעשתת וסייעו לך להשתנות מעט, אבל בשבילי זה מאוחר מדי ומעבר לאפשרות של סליחה. אני לא יודעת מהו הגורם הדומיננטי: המבנה והמרקם הנפשי או הביוגרפיה. אני מניחה שאני נושאת שאריות מהמטען הגנטי שלך, אבל הן כנראה לא יבואו לידי ביטוי בגלגול הזה; גדלתי רחוק ממך והצמחתי כמה גנים טובים."

רבקל'ה מונדלק, "ילדתי": מדוע הייתה ילדה נטושה וגם ילדה נבחרת

"אנשים שואלים מדוע אינני מסוגלת להניח לעבר. לעיתים נדמה לי שחושדים בי כי החקירות אינן אלא גירוד של הפצע, כאילו אם רק אניח לדבר הוא ייעלם בתוכי." כך נפתח הפרק "אחרית דבר" בספרה של רבקל'ה מונדלק, ילדתי, שהוא – כעדותה – שילוב של אוטוביוגרפיה ועיון.

מונדלק מספרת בספר על חייה כמי שאומצה כשהייתה תינוקת,  ועל המפגש שלה עם "האישה המוסרת", כפי שהיא מכנה אותה, או במילים אחרות עם האישה הביולוגית, זאת שילדה אותה, אבל סירבה להביט בה, וויתרה עליה מיד, בלי היסוס. היא מספרת על העלבון שנולד ביחד אתה, ועל מה שדחייה כזאת עושה לנפש. ועוד היא מספרת על האימוץ המופלא שזכתה לו, על שני הוריה שהעניקו לה אהבה בלי תנאי ואִפשרו לה להיות האדם שאפשר לחוש בו מבעד למילותיה: רגישה, מפוקחת, חכמה, אדם שרואה את זולתו, וגם נחושה, נאבקת כשיש צורך, אבל זהירה מאוד בכבודם של אחרים ובטובתם.

הספר שכתבה פותח צוהר לא רק אל עולמה הפרטי, אלא גם אל ההשלכות והמשמעויות של היות אדם מאומץ: מצד אחד דחוי לגמרי ומצד שני נבחר. הכי עזוב והכי רצוי. שהרי הייתה תינוקת שאישה אחת בחרה להתנכר לה, ואישה ואיש אחרים לקחו אותה אל חייהם והעניקו לה כל מה שיכלו.

מסיפורה האישי משליכה מונדלק אל עולמם של מאומצים. אל ההתנסויות והמבחנים שבהם הם מעמידים את המאמצים, כדי לבחון אותם ואת נאמנותם. היא מסבירה שאינה מהססת לתאר את הקשיים הצפויים למאמצים, כי היא מעדיפה שרק מי שמתאים לכך באמת יעשה זאת.

מונדלק זכתה על פי עדותה, וכפי שאפשר להיווכח מתיאוריה, בהורים שהעניקו לה את האהבה הלא מותנית שכל אחד זכאי לה. ועם זאת, עם כל ההצלחה של האימוץ, ברור שלתחושת הנטישה שליוותה אותה בחודשי חייה הראשונים יש תוצאות עצובות. (מסירתה אל הוריה התעכבה, כי פרצה מלחמה והרשויות חיכו כדי לוודא שאביה המיועד חוזר בשלום מהקרבות. מונדלק מספרת על כך במרירות לא מוסווית: בשם החשש שמא תגדל במשפחה חד הורית השאירו את התינוקת במוסד, בחודשים הראשונים לחייה!).

כך למשל היא מספרת, שאינה נוטה לחגוג את ימי ההולדת שלה, ושהם "נטולי שמחה", כי "מה יש לחגוג? […] האם האישה שילדה אותי זוכרת? לשם מה לציין הולדת של תינוקת לא רצויה? ימי ההולדת שייכים לאלה שנולדו מאהבה…" ועוד היא מוסיפה שאילו היה הדבר תלוי בה, הייתה מעדיפה לחגוג תאריכים אחרים. למשל – "את היום שבו אמא ואבא אספו אותי אל חיקם." היא מעידה על עצמה שהיא סובלת מחרדות נטישה "בגודל של מגרש כדורגל". היא ערה לרגישותה המופלגת, לנטייתה לפרש התנהגויות, לעומס הרגשי שהיא מטילה על חבריה ואוהביה. היא מפוקחת בראייתה העצמית, אבל ברור לגמרי שאין בכוחה של ההבנה לרפא את הפצעים ולמנוע את הכאב.

הספר מרתק וגדוש בתובנות מרגשות. הנה למשל – ההסבר שלה מדוע מעשה האימוץ ראוי לכל שבח: "אנשים מביאים ילד לעולם ממניעים אנוכיים על פי רוב. לידה כשלעצמה איננה בגדר 'מעשה טוב', ורק המחויבות והאחריות שההורים נוטלים על עצמם לאחריה, הן שקובעות את ערכו המוסרי של האקט. אימוץ תינוק הוא מעשה ערכי מלכתחילה, יותר מלידה והולדה, מכיוון שהקשר נרקם כמו סוד, בחוט עדין ולא בחבל. אנשים מאמצים מתוך צורך נפשי עמוק, אך מעשה טוב אינו מאבד מערכו כשהוא נעשה מתוך צורך ועונה לו." כמה מדויק, נכון ומרגש!

ועוד תובנה לדוגמה: במפגש עם האישה הביולוגית גילתה מונדלק מה מוצאה העדתי (שבו "חשדה" מאז ומתמיד!), והיא תוהה אם סגנון החיים שלה ואורחותיה נובעים מהחינוך שקיבלה מהוריה, והאם, אילו לא נמסרה לאימוץ, הייתה שונה בהתנהגותה. והיא מסבירה: "כך, כשמאומץ נפגש עם מוצאו בגיל מבוגר הוא עלול להרגיש זר מכאן ומכאן, ואם לא זר, אז דורך באוויר."

לא רק תובנות יש בספר, אלא גם עוצמה רגשית לא מבוטלת. תיאור המפגש עם "הביולוגית" מזעזע, ולא רק בשל הפער הבלתי נתפס בין מה שקרה במציאות לבין הפנטזיה על המפגש, שגם אותה היא מפרטת.

ויש בו לא מעט הומור. "הביולוגית לא מתעניינת בשלומי," היא כותבת, ומוסיפה, "הרגל מימים ראשונים להולדתי"… מה עוד אפשר לעשות השהכאב בלתי נסבל אם לא להתבדח עליו?

ויש בו כל כך הרבה כאב, שנובע, בין היתר ואולי בעיקר, ממותו של אחיה המאומץ, שנהרג מבעיטה של סוס, בהיותו בכיתה א'.

אני מקווה שקוראי הספר מבינים כי כתיבתו לא הייתה "גירוד של פצע" (וגם לא "אקט מרפא", כפי שמונדלק מדגישה), אלא – התבוננות אמיצה בעיניים פקוחות, אל כמה הבטים שקשורים באימוץ, ובחוויה של מי שאומץ. היא מתארת את ההתנסויות השונות שהיו לה עם המערכת, שהייתה לרוב אטומה מדי. לדוגמה: בניגוד לפרקטיקה הנהוגה באנגליה, שם, לפי דבריה של מונדלק, מאומץ שמגיע לגיל המתאים ומבקש לפתוח את תיק האימוץ "מגיע לארכיון, מוסר את מספר תעודת הזהות שלו, ומקבל חדר להתייחד בו", בישראל השירות למען הילד נוקשה מאוד ביחסו אל המאומץ, שאינו זכאי לקבל את התיק לידיו ונאלץ לקבל את הפרטים מידיה של עובדת סוציאלית שרק היא מוסמכת להחליט מה מותר לו לדעת ומה יוסתר מפניו. מונדלק מתארת את מה שהיא מכנה "עמדה פטרונית" של השירות למען הילד, וכותבת כי "לעתים קרובות נדמה היה לי כי נוהלי ההגנה שנבנו שם מכוונים לגונן על המערכת ולא על ה'קליינטים.'"

ילדתי נועד במידה רבה להעניק פתחון פה לילדים שטרם אומצו, לאלה שעדיין משוועים לאהבה הורית, ועושה זאת באופן משכנע ונוגע ללב.

למרבה הצער, קשה להשיג את הספר. בחנויות לא הצלחתי לקנות אותו, אבל לשמחתי מצאתי אותו, בספרייה העירונית.

ממליצה עליו בכל פה.

 

אסף ענברי, "הטנק": מה קורה כשכולם צודקים

הטנק הוא לכאורה ספר גברי שעוסק במלחמות: מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, וגם, בעקיפין, מלחמת העולם השנייה. עניינו העיקרי, גם כן לכאורה, הוא מאבק גברי על קרדיט: מי באמת בלם את הטנק הסורי בכניסה לקיבוץ דגניה, במהלך מלחמת העצמאות? האם אמיתי המיתוס המוכר כל כך, על הלוחם שזרק בקבוק מולוטוב, ובזכותו הוכרע אחד הקרבות המפורסמים ביותר של אותה מלחמה? מי בעצם היה אותו לוחם? ואולי הסיפור הזה בכלל לא מדויק, כי את הטנק עצר לוחם אחר, שירה אל הטנק שלושה פגזים, ורק השלישי פגע בו? האם פעל לבדו, ואם כן – הצליח לבצע פעולה כמעט בלתי אפשרית: לטעון את הפגזים ביד אחת ולירות אותם בזחילה? או שמדובר בכלל באדם אחר, שנעזר בלוחם נוסף? ומה בדיוק קרה למפקד הטנק הסורי? מדוע נעצר? האם בזכות תושייתו הערמומית של לוחם ישראלי אחר לגמרי, שהבין כי אם ישאירו את שער הכניסה לקיבוץ פתוח, יעוררו בסורי ספק, שמא הוא ניצב בפני מלכודת, וכך יצליחו לגבור עליו?

קרב הגרסאות הזה הוא תופעה מוכרת: די אם ניזכר בסרט היפני של אקירה קורוסאווה "רשומון", ששמו נהפך למושג: ארבעה אנשים שנכחו בזירת פשע מוסרים עדות על מה שראו, אבל כל העדויות שלהם סותרות זו את זו. זאת גם הטכניקה שבה כתוב הטנק, אלא שבניגוד לסרט היפני, בטנק מדובר על אנשים בשר ודם, לא בעלילה ודמויות בדויות. נקודת המוצא, הסיפור הרשומוני, היא בעצם רק טריגר. אסף ענברי אינו מנסה להכריע מי צודק או לקבוע איזו מהגרסאות נכונה, אלא מביא את הסיפורים של כל מי שמשוכנעים שהם אלה שהצילו את יישובי עמק הירדן, ובכך – את מדינת ישראל כולה, מהפלישה הסורית, ונותן לכל אחד מהם מקום שלם, מלא ומשכנע.

מכל מקום, הטנק הוא הרבה יותר מאשר תיעוד של קרבות או השוואה בין גרסאות שונות לאירוע אחד: הוא יצירה ספרותית לכל דבר. גדולתו בכך שהוא יוצא מתוך העובדות הנתונות, וממשיך מהן אל ספירות אחרות, עד כדי כך שלרגעים קשה להאמין שחומרי המציאות שימשו את כותבו, ולא דמיון יצירתי וכישרון יוצא דופן לחדור לנבכי נפשם של אנשים אמיתיים. קשה להבין איך הצליח ענברי להבין אותם טוב כל כך: את מניעיהם, את האופן שבו עוצבה השקפת עולמם, את מצוקותיהם הנסתרות, החלומות, הצרכים, האכזבות והתקוות שלהם. העמקה כזאת של כותב מתאפשרת – כך סברתי תמיד – רק בכתיבה של פרוזה, שבה הסופר ממציא דמות ולכן יכול לרדת לעומקה ולהבין אותה הרבה יותר מאשר יכול אדם להכיר אי פעם את הקרובים לו ביותר. את החדירה הזאת לתוך נפשם של האנשים הללו ענברי עושה בחמלה וברגישות מופלאות. הוא מלווה ומבין אותם, חס עליהם, נוגע בהם בעדינות ומביא בפנינו כאבים בלתי אפשריים של עלבון ואובדן שהם, במידה לא מעטה, תמצית הקיום הישראלי.

כך למשל אפשר לפגוש בזעיר אנפין את הרעיון המוביל של הספר כבר בדפיו הראשונים, שם אנחנו עוקבים אחרי דמותו של אחד מהאנשים שבלמו, לדעתם, את הטנק הסורי, ועתה הוא כבר אב לבן שנלחם בימים אלה במלחמת יום כיפור. ביום שפרצה המלחמה היה הוא עצמו אמור להשתחרר משירות ממושך בצבא קבע, ועכשיו הוא מחפש את הדרך להגיע אל אזור הקרבות, שם הוא מבקש למצוא את הבן הלוחם. הוא מתחקר אנשים שהוא פוגש כדי להבין אם בנו בחיים, ומקבל מהם תשובות סותרות: "שאלת שני ניצולים – קיבלת שתי גרסאות," הוא אומר לעצמו, ומחליט כי "עם כל הגרסאות הסותרות האלה, אין שום הוכחה ששבי לא בחיים". אותו אב מחפש לעצמו נחמות: אם בנו נהרג, הרי שהקריב את עצמו, וניצל "מחיים שלא שווה לחיות" אילו מעל בתפקידו והפקיר את חבריו.

ענברי שוזר את עברן של הדמויות לתוך ההווה שבו הוא מחייה אותן לעינינו. חזקים מאוד הקישורים הללו שהוא עושה, במיוחד כשהוא מביא את זיכרונותיו של ניצול שואה שאת נפשו המיוסרת הוא מפליא לבטא. כמעט כל דבר שאותו ניצול נתקל בו מזכיר לו את עברו: "הבגדים של מוטק סומנו במספר 276, והבגדים של שלום – 277. בברגן בלזן היו להם מספרים אחרים". או: "אחת לכמה שבועות הגיעה משאית של אחת המשחטות. נערכה סלקציה. […] כל פעם שנערכה בגטו סלקציה לבחירת הנוסעים אל מחנות עבודה או אל מחנות השמדה צבטו הנשים אל לחייהן כדי להיראות בריאות…" לפעמים ההלחמה בין ההווה לעבר נעשית כך שהקורא צריך להיעצר רגע כדי להבין מה בדיוק קורה. כך למשל עובד הלול יודע שמוטב להרוג את התרנגולות "לפני שידביקו אחרות. התנור שעמד מאחורי הצריף היה מתקן השריפה היחיד, ובגלל מימדיו הצנועים, זיגפריד ומוטק הצליחו לדחוס לתוכו רק שלוש גופות בכל פעם. לכן ציוו עליהם מפקדי המחנה לערום את הגופות על משטחי עץ ספוגי נפט."  מתי עברנו מהלולים אל הקרמטוריום?

מעלתו של הספר טמונה גם ביופייה של הכתיבה. שזורים בה לא מעט הומור ואירוניה מעודנת: הנה כמה דוגמאות: "הדודה הציגה את הפרטיזן בפני הילדות בתור דוד שלהן. אמנם, הוא לא היה הפרטיזן הראשון שהיא הציגה להן בתור דוד, אבל מה זה משנה? הוא בא עם כלב!" אותו כלב אומן לפעול נגד הרוסים, והילדות, שמאמצות אותו באהבה גדולה חייבות להיזהר, כי "כשהלנקה בעצמה פלטה בטעות איזו מילה ברוסית, הוא הסתכל עליה פתאום כמו גרמני". או: "הלנקה לא התלוננה, אבל אולי דווקא הייתה מתלוננת, אילו רק מצאה במעברה מישהו שיודע פולנית, ליטאית או רוסית." או: "ציפו ממנה לעברת את שמה, והיא עברתה, אבל לא את שמה המקורי, היהודי, אלא את שמה הבדוי." או: "מבחינת החברים, שלום הוכבאום היה גיבור מלחמת העצמאות, האיש שעצר את הטנק הסורי בכניסה לדגניה א'. מבחינת החברות, הוא היה רווק בן ארבעים." או: "מה חוגגים בפורים, ומה ביום העצמאות. בפורים חוגגים את השואה שנמנעה ברגע האחרון, וביום העצמאות ­אותו דבר."

חזקים במיוחד הקטעים שבהם מציג ענברי את הלכי הרוח בקיבוצים, ומיטיב לעשות זאת לא בהסברים חיצוניים, אלא בכך שהוא מביא אותם בפנינו כלשונם: "מה הם עושים  שם בצריף, השניים האלה, מתפללים? מדליקים נרות נשמה?" תוהים חברי הקיבוץ שצופים מהצד בשני ניצולי שואה. כמה מיטיב ענברי לבטא את קהות החושים של אותם חברי קיבוץ, ואת חוסר היכולת שלהם להבין דקויות: "ראו עובדי הנוי שהם חדרו כאן לטריטוריה לא מוכרת, של עניינים פסיכולוגיים שאי אפשר לברר באחריות, וחזרו לדון בחבית שעומדת בין עץ המשמש לעץ הזית: מי השאיר אותה שם ובשביל מה."

ענברי מפליא לייצג את נקודות המבט הסותרות, לא רק של בני אדם בודדים, אלא גם כאלה שמבטאים הלכי רוח, שכל אחד מהם מוגש לנו כמוצדק לחלוטין. כשחברי שער הגולן מחליטים לסגת, אחרי שבעצם הפקירו אותם, הוא מייצג את עמדתם בצורה משכנעת לחלוטין. תגובתם הזועמת של חברי דגניה ואפיקים מקוממת ומרגיזה. אבל כמה פרקים אחרי כן, מתוך נקודת המבט של חברי דגניה, פתאום אפשר להבין דווקא אותם ואת עמדתם. הוא אינו שופט, אלא מצדיק את כל מי שהוא מציג, ונראה כי אכן, כמו בטרגדיה אמיתית, כולם צדקו, בו זמנית.

נקודות המבט השונות מגיעות גם בטכניקה ספרותית משוכללת מאוד: פרט קטן – "ספר עבה, שנראה רקוב ממים" שמובא בפרק אחד, הוא המשך של פרט חשוב ומשמעותי בפרק קודם. כך גם גיטריסט מחונן שיושב על טנק, ושב ומגיע בפרקים שונים, שנעים על רצף הזמן, קדימה ואחורה, וביחד מצטרפים זה אל זה, משתבצים ומספרים את הסיפור הגדול, הממושך והעצוב של הקמת מדינת ישראל, מקום מושבם של פליטים, נידחים, יתומים ושכולים, ושל המאבק הבלתי פוסק על קיומה.

 

 

דניאל שנער, "שמים אדומים": האם יש בו יותר מאשר שעשוע פשטני

נדמה לי שכל מי שקרא את המותחן הישראלי המצליח שמים אדומים לא יוכל עוד לעולם להביט סביבו אלא בחשדנות, בכל פעם שייקלע לפקק תנועה אינסופי, במיוחד בסמוך למגדלי עזריאלי. רענון קל של הזיכרון מגלה כי ב-2001 סוכל ניסיון פיגוע התאבדות באמצעות מכונית תופת, ממש כמו זה שמתואר בספר. האם הסיכול ההוא התבצע בדיוק באותו אופן, כלומר – באמצעות מצנח רחיפה, ולוחם נועז שנחת על גג של מכונית? כנראה שלא. אבל לפחות הרעיון שפקק התנועה היה יזום, שהוא נועד לאפשר ללוחמים לזהות את המכונית ולנטרל אותה, נשמע סביר למדי.

עניינו של הספר שמים אדומים במאבק המוחות שמנהלים אנשי המודיעין הישראלים והמחבלים הפלסטינים המתכננים פיגועים. הספר מחולק למעשה לשני חלקים עיקריים. בחלקו הראשון מנסה המחבר, דניאל שנער, ליצור את שלוש הדמויות הראשיות, סער – צעיר ישראלי, עלי – צעיר פלסטיני מרפיח וג'ני – נערה יהודייה-אמריקנית, ולבסס את היחסים ביניהן, כדי שיוכל להתקדם לחלק השני, שהוא עיקרו של הספר.

למרבה הצער, החלק הראשון לוקה בחסר. במהלך הקריאה מתעוררת התחושה שאצה לו, לשנער, הדרך; שהוא משתוקק להגיע כבר אל העיקר מבחינתו, והשלב הראשון מייגע ומשעמם אותו. דומה שהוא כתב בחיפזון,  כמו במעוף מהיר מעל פני השטח, על שלושת הצעירים הנפגשים במחנה קיץ בארצות הברית, שם הם מתיידדים. זאת התשתית להמשך העלילה.

שנער משתדל מאוד לייצר תחושה של סימטריה בין שני הגברים הצעירים, שבעתיד יתעמתו משני צדי המתרס הישראל-פלסטיני. שניהם נולדו בדיוק באותו יום, כשהשמים מעל ישראל היו אדומים במיוחד, שניהם נבונים ומוכשרים במיוחד, קשורים מאוד לאחיהם הבוגר, לכל אחד מהם יש ידיד נאמן ושמנמן שהוא יותר נושא כלים מאשר חבר של ממש. אבל הדמויות אינן מקבלות נפח אמיתי, הן מצטיירות יותר כמו סקיצות, שכן הפרטים עליהן נמסרים במעין דיווח חיצוני. נוצרת תחושה של פלקטים שטוחים, שאינם נהפכים בדמיונו של הקורא לאנשים חיים בעלי קיום משכנע, ולכן הם גם לא יכולים לעורר אמפתיה או התעניינות בגורלם.

לא פעם מתעורר הרושם ששנער משתדל בעיקר להרשים את הקורא בידיעותיו. הוא מרבה לזרוע בטקסט פרטי מידע שהוא מבאר, לפעמים בהערות שוליים, כמו בספר עיון, ולפעמים בגוף הספר. כך למשל למשפט "'ילען אבוכ!' צעק רפיק, מוכרע על ידי המתח" נוסף ההסבר, בהערת שוליים – "ילען אבוכ: יקולל אביך. הגרסה הישראלית לקללה 'אנעל אבוכ', היא שיבוש של המילה בערבית – ילען". או, למשפט אחר, "סיפרתי לך פעם על הפתווה של 1998" נוספה הערת שוליים מלומדת נוספת: "פסק הלכה מוסלמי שניתן על ידיד מופתי ומספק הנחיה בנושא ספציפי". או שוב: "אחת הכתובות האלה הוזכרה פעם בחקירה של פעיל בגואנטנמו", והערת שוליים: "מתקן כליאה בבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו שבקובה." האם עד כדי כך לא סומך המחבר על הידע האישי של הקוראים, או על יכולתם לברר לעצמם מושג, אם במקרה אינם יודעים מה פירושו? במקום אחר הוא מלמד את הקורא ישירות בגוף הטקסט: "סער תמיד טעה וקרא למכשיר פינג'אן. פעם אחר פעם הייתי צריך לתקן אותו ולהסביר לו שפינג'אן זו הכוס שבה שותים את הקפה." תודה רבה על השיעור בערבית!

התובנות שהסופר מציג מדי פעם מביכות בפשטנות שבה הן לוקות. הנה למשל המחשבה שהוא מציג מתוך תודעתו של עלי, הצעיר הפלסטיני, שחושב על מלחמת יום כיפור ואומר לעצמו: "בפועל הייתה תחושה שהישראלים הפסידו, לכל הפחות הפסידו קצת. ודווקא זה, ההפסד שלהם, שהיה הניצחון הקטן של הערבים, החזיר לנו את הכבוד האבוד ונתן את היכולת גם לישראלים וגם למצרים לעשות שלום כמה שנים מאוחר יותר." דומה שההרהור הסדור הזה נלקח ישירות מתוך מחברת של תלמיד תיכון ישראלי (לא ערבי!), שמשנן סיכומים שטחיים לקראת בחינת הבגרות בהיסטוריה. מביכה גם השיחה האידיאולוגית שמנהלים סער ועלי: "'אני לא בטוח שזה הזמן והמקום להיכנס לשיחה הפילוסופית הזאת, סער. אבל בתור קצין בצבא הישראלי אתה לא נמצא בעמדה שמאפשרת לך להטיף לאף אחד מוסר. אתם הורגים ופוצעים בכל יום יותר ילדים ונשים מכל ארגוני ההתנגדות ביחד.' 'זה לא אותו דבר ואתה יודע את זה. דיברנו על זה מאה פעם לפני שהפכת לרוצח.' הפעם היה תורי להתחמם."

רמת טיעונים ירודה כל כך אפשר לקבל בוויכוח שמתנהל במציאות, לא בספר שמתיימר לייצג את עמדות הצדדים, ולהעשיר את הקורא בתובנות מעניינות או מקוריות.

שלל היגדים סתמיים כמו "אללה כותב סיפור מטורף יותר מכל תסריטאי" מאפיין גם הוא את שמים אדומים.

עם זאת, בחלקו השני של הספר, כשמתחילה להיפרש עלילת המתח ועמה המרדף הפיזי והמחשבתי, הקצב המהיר מצטייר נכון. יאמר לזכותו שבשלבים הללו הוא בהחלט סוחף ומותח.

לא אתקטנן על שגיאות כתיב ("ופלט הנחת הקלה גדולה" בעמוד 83, בגרסה הדיגיטלית), ולא על חוסר האחידות בתעתיק (שם אחד שמתועתק באותו עמוד – בשתי צורות שונות: "עוויס", "עויס"); אלה תקלות שיכולות לקרות לכולנו. אתהֶה רק בקשר לכמה סוגיות מהותיות יותר. למשל – באיזו שפה בעצם חושבים האנשים הללו, ומדוע מחשבותיו של עלי משובצות במילים ובחלקי משפט בערבית? האם אינו חושב בשפת אמו, והעברית שבה הספר כתוב רק מייצגת את המחשבות (ומשום כך אין באמת צורך בתוספות הללו בערבית)? כמו כן, אני מבקשת לתהות אם אפשר להאמין למעברים החדים הפתאומיים שעוברות הדמויות. (למשל – ג'ני, שרגע אחד מאוהבת באחד, ובמשנו – באחר, וכמעט כהרף עין מתכחשת לעברה ובבת אחת "הרגישה בבית" במקום זר לה לגמרי, מבחינה תרבותית).

ואולי התהיות הללו אינן רלוונטיות לז'אנר. נראה כי הספר מבקש בעיקר לבדר, ומסתבר שבכך הוא מצליח. יעיד על כך המקום המכובד שכבש ברשימת רבי המכר. קוראיו הנלהבים ודאי שמחים להיווכח שהמחבר השאיר סוף שיאפשר לו לכתוב ספר המשך.


כרגיל, קראתי את הספר באפליקציה e-vrit. כתמיד, אני ממשיכה להתענג על הקריאה בגרסה האלקטרונית, המאפשרת להגדיל את האותיות המוארות, ולא להמשיך ולגדוש את מדפי הספרים בביתי, שכבר עמוסים לעייפה. הנה כאן קישור ישיר אליו.

"בגוף ראשון": את מי אהוד אולמרט מזמין לתבוע אותו על הוצאת דיבה?

מיכאל לינדנשטראוס:

הוא "עבריין, שהיה חייב לעמוד לדין".

הוא "נמנע מלהרשיע את חבורת הנערים שאנסה והתעללה מינית בנערה בת 14 וחצי, ב'פרשת שמרת.'"

הוא "כאב את הפסדו של קולק בבחירות [לראשות עיריית ירושלים] ב-1993 ועשר שנים לאחר מכן בא איתי חשבון".

עוזי דיין:

"לא הייתה לו שום בעיה לשמש […] כלי בידי נתניהו."

"חלק גדול מזמנו עסוק בגלגול עיניים מתחסד".

ירון זליכה:

"מתקשט בתואר פרופסור שניתן לו במכללת קריית אונו" ובתקופה ששימש חשב כללי המשיך להרצות שם "במשכורת שנתית של כמיליון שקלים" (וזאת, בלשון סגי נהור, "דוגמה לנקיון כפיים והיעדר ניגוד עניינים של פקיד רב סמכויות, שמטיף לכל סביבותיו יושרה ויושר מה הם.")

"חסר מנוחה, חסר איזון נפשי וחסר הגינות אלמנטרית."

הגיש תלונה על איומים ברצח נגד דודו, פואד בן אליעזר, שאמר לו  שבסוף עוד 'יחסלו' אותו, והתכוון רק לחיסול פוליטי.

בכירי המשטרה והפרקליטות:

הפגינו קהות חושים, רוע לב, חוצפה וחוסר שיקול דעת כשכינסו דיון בשאלה אם להעמיד לדין את ראש הממשלה דווקא בזמן ועידת אנאפוליס.

מני מזוז:

התמנה לשופט בעליון כאשר "דרכו לשם היתה רצופה הדלפות, השמצות לא ראויות ובעיקר פופוליזם זול."

אך צדק כשהחליט לא העמיד לדין את אריק שרון.

משה לדור:

"פוזה של צדקן, נפש של שקרן".

אשם ב"ביצוע עבירה פלילית של ניגוד עניינים בעצם העובדה שפסק בעניין שבו היה לו אינטרס כפול והיה עשוי לצמוח לו ממנו רווח כספי." לכן "הוא חייב לעמוד לדין, או שייאלץ לתבוע אותי על הוצאת דיבתו. אני קובע שהוא עבריין."

 פרקליטות המדינה:

"מסמנת מטרות, ורק אז מקוששת נגדם האשמות מן הגורן ומן היקב או מן היואב יצחק."

"האם יש ספק שמשהו רקוב בממלכת הפרקליטות?"

אנשיה "פיתו עד" ועסקו גם ב"שיפוץ עדות".

"כל מטרתה השגת עוד ועוד הרשעות ולא עשיית צדק".

חוקרי המשטרה:

לא חיפשו את האמת, אלא רצו "להביך אותי, לפגוע בי, לערער את אמינותי, ולהביא להפלתי המיידית".

שלדון אדלסון:

"למרותה אשליה שאדלסון עובד עבור נתניהו – ביבי הוא שעובד עבור אדלסון".

שרה נתניהו:

"מספרת מדי פעם על תרומתה המקצועית המהוללת בתור פסיכולוגית לילדי ירושלים. מאחר שאני אישרתי את קבלתה לעבודה בעיריית ירושלים, ואני יודע על כך לא מעט, אני מעדיף לא לחשוף דברים מביכים. די אם אומר כי למזלם הטוב של ילדי ירושלים, הגברת נתניהו אינה מופיעה כמעט לעבודתה. הפוזה של האישה העובדת בצד מעמדה הרם כאשת ראש הממשלה מעוררת גיחוך ולעג אצל מי שמצויים בפרטים".

עובד יחזקאל: 

"כמו שולה [זקן] שבוי בתפיסת העולם שאני סלדתי ממנה, האומרת שכדאי לחלק תפקידים לאנשים מהפריפריה המפלגתית ולחברי מרכז המפלגה. זו השקעה שמניבה פירות, הם אמרו."

הוא ושולה זקן "יצאו מתוסכלים ושואפי נקם" כשסירב למינויים הפוליטיים שהמליצו לו עליהם.

שולה זקן:

הייתה אמנם מופת של יעילות כמזכירה, אבל כשהצליחה "טרחה לזקוף את כל השבחים לעצמה".

"חשבה שהיא באמת מנהלת את העיר ואותי, והיא באמת 'האישה החזקה בירושלים.'"

שמואל דכנר כנראה לא "היה הראשון ששיחד אותה בסכומי כסף אדירים."

"ייתכן מאוד שגם סכומי כסף אשר דכנר טען כי תרם למסע הבחירות שלי בהמחאות ללא שם המקבל – ותמיד, לדבריו, לבקשת זקן – היו בעצם כספים שהיא שילשלה לכיסה."

"בעוד הגברת יושבת בבית משפט, מחזיקה בידה ספר תהילים קטן וקוראת בו שעות, כאילו כל מעיינייה בדברי קודש, היא ניהלה קשרים קרובים, שהיו שונים באופן מוחלט מהרושם המזויף שניסתה לייצר לגבי אופייה ואורחות חייה."

למעשה לא ניהלה את לשכתו כשהיה ראש ממשלה. "ישבה בחדר צדדי ולא עשתה דבר, למעט טלפונים לחברים."

"לא הקריבה את חייה למעני."

"הייתה תלמידת תיכון שלא סיימה את לימודיה, ללא תעודת בגרות, ללא השכלה מלבד עשר שנות לימוד."

"החליטה לטפול עלי האשמות כאשר היה עליה לבחור בין האמת לבין הסכנה של ישיבה בכלא לשנים רבות, על עבירות חמורות שהיא עברה ללא כל קשר אלי!"

"מקליטה אובססיבית ועדת מדינה נטולת מעצורי אמת ושקר."

"בתו של חכם קרשי" נהפכה ל"מקבלת שוחד סדרתית" וגם "חברתם של אנשים שחיים בתפר שבין העולם התחתון לעולם הנורמטיבי."

חיים רמון:

"לא היה צריך לעמוד כלל לדין".

אילנה דיין וברוך קרא:

"צדקנים", וגם "אנשים נטולי בושה, עבדים לרייטינג."

דנקנר וצ'רני: 

"יושבים בכלא על לא עוול [בכפם]."

שמואל דכנר:

"נוכל מוצהר".

הוא עצמו: 

האומנם "לא ייתכן שלא ידעתי כי אחי, שחי שנים בארצות הברית והיחסים בינינו גרועים, קיבל כסף מאיזה מאכר"?

בתקופה שהיה ראש ממשלה ישראל הייתה תדמיתה של ישראל כה חזקה עד ש"נשיא פקיסטן האמין שראש ממשלת ישראל יכול למנוע התקפה הודית על ארצו."

כשנודע לו שעוזריו מבקשים למנות אנשי ליכוד לתפקידים שונים, כדי שיעזרו לו להיבחר לראש ממשלה דפק "בחוזקה על השולחן" וסירב: "אם זה המחיר שאני צריך לשלם כדי להיות ראש ממשלה, אני מוותר על הכבוד". וגם: "העיסוק בעניינים התפלים הללו" הִלאה אותו.

מעולם לא ידע על ההמחאות ששולה זקן קיבלה "והן מעולם לא הופקדו בחשבונות העמותה שריכזה את התרומות שקיבלתי."

מעולם לא ביקש משולה זקן הגנה, ובפועל מעולם לא קיבל אותה.

טעה רק משום שמרוב תמימות לא עמד על טיבה האמיתי: "כשלתי במתן אמון רב מדי, בתום לב, אך לא הייתי שותף ישיר או עקיף למעשה בלתי חוקי."

ילדיו גדלו "ושיוועו לא פעם" לנוכחותו, וזאת בשל מסירותו לעשייה הציבורית.

את כל הציטוטים הללו דליתי מתוך 133 העמודים הראשונים של הספר בגוף ראשון, שראה אור לאחרונה, בליווי ראיונות נרחבים בעיתונות ובטלוויזיה. חלק מהדברים שציטטתי כבר הופיעו באותם ראיונות.

הספר מכיל 696 עמודים. עלי להודות שבשלב הנוכחי נשברתי.

אפשר בהחלט להבין את סערת הנפש של אהוד אולמרט, מי שהגיע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ייתכן מאוד שבחלק מהדברים שהוא כותב הוא צודק. לי, כאדם מהיישוב, אין כמובן כלים לשפוט. יחד עם זאת, אחרי ששמעתי את ההקלטות שבהן, בניגוד לדבריו בספר, הוא מנחה את שולה זקן מה לומר, ונשמע כמו אחרון העבריינים:

אני מתקשה לקבל את הגרסה שלו במלואה, לפחות בעניין הזה.

האם באמת חברו כוחות ימניים להוריד מכס השלטון ראש ממשלה, רק מכיוון שהיה קרוב מאוד לחתום על הסכמי שלום? אני לא פוסלת את האפשרות על הסף. האם ממה שקראתי השתכנעתי שאהוד אולמרט הוא טלית שכולה תכלת? לא ממש. מה שברור שאת הספר כתב, כמו שהעיד, מתוך התרגשות רבה ובתחושה שזאת האפשרות היחידה שיש לו לטהר את שמו. אבל הכתיבה פשוט בלתי אפשרית. דומה שאולמרט אינו מוותר על אף פרט. מדהים להיווכח עד כמה הוא זוכר הכול, כל משפט שנאמר, כל פגישה שהייתה, או התבטלה, ואת הכול הוא מביא לפנינו, בלי לסנן, בלי לסכם, בלי להבין שהקורא אינו מעוניין בכל הדקויות ובכל סבכי ההתרחשויות.

האם ניסה מישהו לשכנע את אולמרט לקצר? לתמצת? להבחין בין עיקר לתפל? וגם – להוריד את חום הלהבות, לוותר על השרשרת הבלתי פוסקת של מילות גנאי והשמצות שאותן הוא שופך לכל עבר?

למרבה הצער, דמותו של הכותב, המצטיירת מהעמודים שהצלחתי לקרוא, אינה עושה אתו חסד. ואם אכן התנכלו לו, הוא מחמיץ לדעתי בספר הזה את ההזדמנות לשכנע את קוראיו. הספר מייגע כל כך, עד שלמרות הרצון הטוב שאתו ניגשתי אליו, אני מודה שפשוט לא הצלחתי לצלוח אותו.

גם אם נוסף לספר "הפרק הדרמטי", העוסק בהפצצת הכור בסוריה.

הספר נגיש ב-e-vrit

בן כספית, "נתניהו, ביוגרפיה": מה נכתב בפרופיל האישיותי של נתניהו?

הקריאה של הספר נתניהו ביוגרפיה היא חוויה מוזרה מאוד. מבלבל לעבור מהפרקים המתייחסים לאירועי התקופה האחרונה, אל הידיעות החדשותיות, המופיעות מחוץ לספר (במיוחד כשקוראים אותו בפורמט אלקטרוני ב-e-vrit – בטבלט או בטלפון – ונחשפים כל הזמן למבזקי החדשות). לרגע קשה לדעת מה דמיון ומה מציאות, מה  הרהורי לב ומה עובדות, מה קורה ממש עכשיו, ומה תיעוד של אירועים מהעבר.

לאמיתו של דבר, תהיות דומות מתעוררות מדי פעם גם כשקוראים את הספר, ולא תמיד ברור אם מובאות בו עובדות, או משאלות ודעות.

אם רוצים "לסכם" את הספר במשפט אחד, הוא יראה פחות או יותר כך: בנימין נתניהו יכול היה להיות מתת האל לאנושות, אלמלא השתבשה דעתו בשל בעיותיו האישיות, הנובעות מפגמים קשים באופיו ומהשפעתה הרעה של אשתו.

די ברור שבעומק לבו של בן כספית יש עדיין שרידים של הערצה סודית כלפי נתניהו. אמנם כבר שנים שכספית העיתונאי "רודף" את ראש הממשלה ומתמיד להציג אותו ואת אשתו באור שלילי מאוד, אבל יש בספר גם התפעלות.

למשל, כספית מזכיר בלי הרף את מה שנראה בעיניו, כך נדמה, כמובן מאליו: הכריזמה של נתניהו. האם זאת באמת עובדה? לעניות דעתי יש טעם לפגם בקביעה כה נחרצת. לא הכול מסכימים שנתניהו שופע קסם אישי יוצא דופן, ושהוא נואם בחסד עליון. רבים חשים בזיוף הצורם המלווה תמיד את דבריו של האיש, בחוסר הכנות שלו, במלאכותיות של הופעותיו המהוקצעות מאוד, שליטושן מושג באמצעות הרבה מאוד אימונים ותרגולים, ולכן אינן נראות כנות ואינן נוגעות בנפשם של רבים. ("כשהיה מגיע לראיונות עצמם," מספר כספית, "היה מדרבן את עצמו לפני העלייה לשידור באמצעות תנועות ידיים חדות שאותן תרגל לבד בחדר.")

להלן קטע יוטיוב, שמדגים עד כמה תנועות הידיים המתורגלות של נתניהו זהות לאלה של אחמדיניג'ד. נראה ששני האנשים הללו למדו אצל אותו מדריך לשפת גוף. האם זאת באמת כריזמה? הרי המלאכותיות והזיוף זועקים לשמים.

והנה עוד כמה דוגמאות לזיוף בהתנהגותו של נתניהו, שאת כולן מתאר בן כספית בספר: סירובו החד משמעית להצטלם כשהוא מרכיב משקפיים. (לפיכך "נבנה עבורו פודיום משוריין מיוחד" שעליו הוא יכול להניח, על מדף מואר היטב, דפי נאום מודפסים באותיות ענקיות. אגב, הפודיום מגיע אתו לכל מקום, גם לזירות פיגועים. ביחד עם דגלי ישראל. "ערכת ממלכתיות ניידת", מכנה אותה בן כספית). כמו כן, כששבר את רגלו, נזהר שלא יצלמו אותו עם גבס. "מבחינת נתניהו, לא חשוב מה קורה, חשוב מה משודר ומדווח," שכן "העיקר שההגה נמצא בידיים שלו. זה הדבר החשוב, ולא השאלה לאיזה כיוון יסובב אותו." חשובים לו מאוד התצלומים שלשכתו מפיצה, "תמונות מושקעות – עם איפור, תאורה ותפאורה מדוקדקים – שבהן נראה המנהיג שוקד על כתביו, כאילו מדובר בקרב ווטרלו."

"פינת הנאום" שנתניהו ארגן לעצמו במרפסת בית ראש הממשלה. בצד ימין, מסומן בעיגול, ניר חפץ, לפני שנהפך לעד מדינה.

לאורך הספר קשה לפעמים להחליט אם בן כספית נשען בדבריו על עדויות ששמע, או על הרהורים שאינם מתבססים על עובדות. כך למשל תיאור תגובתו של נתניהו לרצח רבין אינו יכול להיות אמין. "ביבי היה המום," כותב כספית, ומוסיף: "צערו על רבין היה אמיתי." האומנם? האם בן כספית בוחן כליות ולב? מניין לו לדעת מה נתניהו חש "באמת"?

הספר כולל תיאורים שיכלו להגיע רק ממי שהשתתפו באירועים, והם נשמעים כמעט בלתי אפשריים. כך למשל מספר כספית על מפגש שנערך בביתה של ציפי לבני. מטרתו הייתה "להפשיר" את הקשר בין שני הזוגות – נתניהו ואשתו, ולבני ובעלה. הפגישה הייתה "ניסיון תמים לקירוב לבבות" שלא עלה יפה, בין היתר מכיוון שהאירוח היה צנוע וביתי מדי לטעמם של בני הזוג נתניהו, שרגילים לטרקלינים מפוארים ומטעמי גורמה. עד כאן הכול נשמע לא נעים אמנם, אבל עדיין מתקבל על הדעת. ואז מגיע תיאור שמצטייר הזוי ומוזר באופן קיצוני: "מה שלבני לקחה מאותו ערב זה את דמותה של שרה נתניהו יושבת על הספה בסלון ביתה ומתרוממת לפתע, בליווי תנועות ידיים מתאימות, כדי להדגים כיצד המטוסים ימריאו מבסיס רמת דוד בדרך להפצצת אירן." מצד אחד, ההתנהגות המתוארת נשמעת כל כך משונה והזויה, שקשה להאמין לאמיתותה. מצד שני – מי יכול להמציא דבר כזה?

מקרה אחר שנשמע הזוי ולא סביר התרחש בלשכתו של הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, זמן לא רב אחרי שנתניהו נבחר שוב לראש ממשלה. נתניהו הגיע לביקור במטכ"ל, שם, כדי לשמח אותו, הציגו בפניו כל מיני פיתוחים-לכאורה שנועדו כביכול לאפשר תקיפה באירן. נתניהו, נלהב ומתפעל, ביקש להשתמש בטלפון, ובנוכחות אשכנזי אמר לאשתו "את לא תאמיני מה אני רואה כאן […] כשניפגש אספר לך. את לא תאמיני."

גם התיאור הזה נשמע לכאורה מופרך ובלתי אפשרי. האם ייתכן שראש הממשלה משתף אישה שאין לה שום סיווג ביטחוני בסודות הכי כמוסים של המדינה? אבל כשנזכרים בעדותו של מאיר דגן, שגם בנוכחותו אמר נתניהו על שרה שהיא "יודעת הכול", אי אפשר אלא להאמין שכך באמת מתנהלים העניינים.

מכל כיוון שהוא התמונה המצטיירת מפחידה.

כספית מתאר מקרים רבים שמצטיירת בהם דמותו של נתניהו כשל אדם שאדישותו לזולת מזעזעת. "השאפתנות שלו אדירה […], אבל ממוקדת בעיקר בו עצמו. מה שבאמת מעניין את ביבי זה ביבי. הוא אטום לצורכיהם של אחרים, הוא ממוקד במטרותיו האישיות, הוא יעשה הכול כדי להגשים אותן."

עד כדי כך שבפרופיל האישיותי שלו שהכינו האמריקאים, לדברי בן כספית, הוא תויג כבעל "הפרעת אישיות נרקיסיסטית" שמתבטאת בדימוי עצמי גרנדיוזי, שקרנות פתולוגית, מניפולטיביות, שטחיות רגשית, היעדר אמפתיה. בידי אדם כזה נתון הגורל של כולנו!

האם מעניין אותנו לדעת כיצד נוצרה אישיות בעייתית כל כך? כספית מתאר את מלחמת הקיום של נתניהו, שבהיותו נער נהג להגיע ארצה לחופשת הקיץ ביחד עם יוני, אחיו. הוריהם נשארו בביתם בארצות הברית, ולא ממש התעניינו בבנים. "הם התגוררו אצל חברים, הסתדרו בכוחות עצמם, עבדו, חסכו, והקפידו על כל פרוטה. הם היו נתונים לגורלם." האם זה גם שורש הקמצנות הידועה לשמצה שלו וגם של אשתו? כספית מדגים אותה בכמה סיפורים שבהם בשלב התשלום הסתלק נתניהו ממסעדה שאליה הזמין אורחים, ומספר גם  על נטייתה של שרה לא רק לא לשלם תמורת מה שאכלה, אלא לקחת אתה בתום הסעודה את זר הפרחים המוצב על השולחן, ביחד עם האגרטל.

ומניין נובעת תחושת הגדלות? נתניהו, כך מספר בן כספית, נוהג לומר שסבתו היא "נצר למשפחת רש"י" ואוהב להוסיף ולומר ש"'הצאצא של רש"י יהיה יום אחד מלך המשיח.'" אכן, נתניהו רואה בעצמו "מנהיג אמריקאי גולה" ו"שווה בין שווים". כשהתעמת עם אובמה התנהג בזחיחות ויהירות שמתאימות אולי למי שנמשח באמת להיות "מלך המשיח". אלא שיהירותו לא היטיבה עם ישראל, וכנראה שאפילו הזיקה לה. הוא "כילה בשנתיים הראשונות לשלטונו את כל האשראי הבינלאומי שהועמד לטובתו במסכת ארוכה של הבטחות חסרת כיסוי שפיזר ברחבי העולם".

כספית מביא ראיות לקווי אישיות נוספים, מטרידים מאוד. למשל – בעימות שהיה לו עם הממשל האמריקני לא הבין "מדוע האמריקאים מתרגשים כל כך," שהרי "בייקר הוא דיפלומט מקצועי." והוא מתאר כיצד נתניהו אמר לאחד מחבריו "'אפשר לחשוב שרימיתי אותו בגולף. בסך הכול הכרחתי אותו לשנות מדיניות באמצעות הפעלת לחץ פוליטי.'" כלומר – יש מדרג לחומרתן של רמאויות, ובראשן ניצבת רמאות במשחק גולף…

תומכיו של נתניהו אולי יתבשמו מיכולתו לרמות, אבל לא ברור איך יצדיקו את נטייתו לאבד את העשתונות במהירות. בן כספית מביא כמה סיפורים כדי להדגים את חוסר היכולת של נתניהו לשלוט ברגשותיו. למשל – הזריזות שבה אץ אל הטלוויזיה כדי להודות קבל עם ועדה בבגידה שלו באשתו. "אם היה נרגע ומנתח בקור רוח את המצב, היה מבין שאפשר להתמודד איתו בדרכים אחרות, דיסקרטיות יותר." מדובר לדעתו של כספית באירוע "שהציב בסימן שאלה גדול את שיקול הדעת של נתניהו, את יכולתו לעמוד בלחצים וגם את אמות המידה המוסריות האישיות שלו." דוגמה אחרת לאובדן עשתונות: התנהגותו המוזרה כשנתקל פעם בחבורת עיתונאים, במסדרון משרד הממשלה. נתניהו "נזכר בסיגר המעשן התקוע בידו." מאחר שסיגרים הם סמל לנהנתנות, החליט להסתיר אותו מפני העיתונאים, ולכן "תחב במהירות את הסיגר הבוער לכיס הפנימי של הז'קט שלו ומיד שכח מהעניין." עד שהסיגר הצית קרעי נייר שהיו בכיס, והתחיל להעלות עשן, מתוך הז'קט…

אם אלה יראו כזוטות בעיני האוהדים, מה יגידו על דוגמאות לאופן שבו השאפתנות האישית של נתניהו, הצורך שלו לקדם את עצמו, דרבנו אותו לעשות מעשים שעלולים היו לפגוע בביטחון המדינה?  למשל – כשחשף בפומבי סוד צבאי (התרברב בכך שהיה שותף סוד למבצע חיסול הכור בסוריה, וזאת כשישראל לא לקחה על עצמה אחריות למבצע, כדי לאפשר לאסאד לא להגיב), או, בהזדמנות אחרת, כשהדליף מסמך ביטחוני רגיש (בקשר למשא ומתן עם סוריה); וכמובן – כשארגן את ההסתה נגד רבין. לדברי בן כספית היה "מטה מיוחד שהופעל על ידי אנשי נתניהו, במטרה להפוך את חייו הציבוריים של רבין לגיהינום". נתניהו המשיך בכך גם כשראש השב"כ הפציר בו לרסן את ההסתה, שכן "'היא עלולה להביא להתנקשות פוליטית.'" (לכן, בין היתר, קשה להסכים עם הערכתו של כספית לפיה נתניהו התאבל מרה כשרבין נרצח!). ברבות הימים ניסה לפגוע באופן דומה גם באהוד ברק: "נתניהו התעקש: 'ללכת על ברק כל הזמן, בכל הכוח, בום-בום, ישר לבטן הרכה." 'למצוא על ברק דברים אישיים,' הוסיפה שרה, שנכחה גם היא בישיבה."

כספית טוען שנתניהו נהפך "לסמל הסכסכנות והאופורטוניזם הפוליטי בישראל". שגם חבריו למפלגה סבורים כי "הוא לא מסוגל להעביר את הדיבורים למעשים. אין לו יכולת כזאת. תראו לי משהו ממשי שביצע. כלום. שום דבר" – דברי לימור לבנת.

לפני 18 שנה הגישו המשטרה ופרקליטת המדינה, עדנה ארבל, המלצות להעמדה לדין של נתניהו. כבר אז הוא ושרה נחקרו במשטרה. החשד היה שניכסו לעצמם מתנות שלא כדין, וששילמו לקבלן עמדי מתוך הקופה הציבורית, במקום מכספם הפרטי. היועץ המשפטי לממשלה דאז, אליקים רובינשטיין, החליט לסגור את התיק והעדיף להתעלם מההמלצות.

"הפוליטיקאי החתרן, הנכלולי וחסר העכבות", כדברי בן כספית, שהוא גם "איש מסוכן, חסר כל שיקול דעת", שב לפוליטיקה. האיש שאשתו הוקלטה זועקת – "למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף", התמנה שוב לראש ממשלה. הפשעים שבהם הוא נחשד כיום כבדים וחמורים פי אלפי מונים מאלה שמהם יצא אז בשלום.

קשה למנות את כל הנזקים המתוארים בספר, אבל חמורה מכולם התחושה שבן כספית נוגע בהם רק בקצה האצבע; שאל המעללים החמורים באמת כלל לא הגיע, ומי יודע אם כול, או רוב, הפרטים שלהם ייוודעו לנו אי פעם.

כאמור, גם את הספר הזה קראתי באפליקציה e-vrit. הנה קישור ישיר אליו.

 

דניאל ברנד, "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף": את מי לא רצתה הנהגת היישוב להציל

"אמי בעלת האומץ של 'ארית', כהגדרת הגרמנים, […] שאיש מקרוביה לא היה בין ניצולי הרכבת, שבלעדיה כל מפעל ההצלה לא היה מתממש, נמחקה מההיסטוריה. אבי נרדף והוכפש עד יום מותו, ועודנו מושמץ, על מאמציו להציל יהודים, וכל זאת עקב החשש מפני חשיפת מחדליה של ההנהגה בת זמנו," כותב דניאל ברנד, בדברי הסיכום של ספרו, במלכודת הרשע, האדישות והסילוף שראה אור לאחרונה. (ברנד סבור שהגרמנים כיבדו את אמו, הנזי ברנד, כי עמדה בגבורה בעינויים שעינו אותה ההונגרים, כשניסו לחלץ ממנה פרטים על מסעו של בעלה, יואל ברנד לקושטא. לפי דניאל ברנד, היה לגרמנים חשוב שהמידע לא ידלוף אל ההונגרים ולכן העריכו את כוח העמידה של אמו).

ספרו של דניאל ברנד נוגע שוב, כמו כמה ספרים אחרים שראו אור בשנים האחרונות, בהתרחשויות שהתלוו להשמדת יהדות הונגריה, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, במאמצים להציל יהודים, ובמגעים שהתנהלו עם הגרמנים כדי לממש "עסקה" לפיה באמצעות כסף או סחורות, למשל משאיות שהרייך הגרמני נזקק להן, ייפָּדו חייהם של מאות אלפי יהודים.

דניאל ברנד, יליד 1940, מקדים ומסביר בפתיחת ספרו כי אמנם היה עד לכמה מהשיחות והאירועים שהוא מתאר, אבל מאחר שהיה ילד בן חמש כשהמלחמה הסתיימה, הוא אינו סומך על זיכרונו ועל מה שידוע לו מאז, אלא נשען על עדויות ומסמכים שחקר.

מגמתו של ברנד גלויה וברורה לחלוטין: הוא מבקש לטהר את שם אביו, שהוכפש והושמץ לאורך השנים, ולחשוף את מעשי הגבורה וההקרבה העצמית של אמו, לתאר את תרומתה הנסתרת למעשי ההצלה, ולהוכיח שרבים חבים את חייהם בעיקר, או אפילו רק, לה.

משימתו מובנת ויש לומר שהוא גם משכנע בדבריו, אלא שיש עניין מרכזי שנשאר לטעמי לא פתור, תמוה, ואפילו בעייתי. הנזי, אמו של דניאל ואשתו של יואל ברנד, הייתה קרובה מאוד אל רז'ו (ישראל) קסטנר. דניאל עצמו כותב שאמו אהבה מאוד את קסטנר. את עוצמת הקשר ביניהם אפשר להסיק מכך שהנזי הייתה האדם היחיד שאינו נמנה עם בני משפחתו של קסטנר שביקר אצלו בבית החולים אחרי שנורה ושכב פצוע, עד שמת מפצעיו. (שני מתנקשים ירו בו זמן לא רב אחרי שבית המשפט קבע כי "מכר את נשמתו לשטן", משמע – היה בוגד ששיתף פעולה עם הנאצים).

האם הספר שלפנינו מצייר את קסטנר כמי שמעורר אהבה? האם אפשר להבין את רגשותיה של הנזי ברנד כלפיו? לחלוטין לא.

מי שקרא כמה מהספרים הקודמים שנכתבו על קסטנר אינו מופתע. מכולם מצטייר אדם יהיר, נהנתן ולא אמין. הדוגמאות רבות.

למשל, אצל ברנד, "[קסטנר] היה היחיד שכספי הסיוע שהתקבלו מחו"ל היו מקור פרנסתו. על רקע זה עלו נגדו תלונות לא מעטות על רמת חיים מוגזמת בהתחשב במצב, במקורות המימון ובאמצעים שהעמידה הוועדה לרשות הפליטים לצורך מחייתם בהונגריה". כלומר – כספים שהיו מיועדים לפליטים יהודים מהמזרח, שימשו אותו כדי לחיות חיים נוחות ראוותנים!

ברנד רומז לא פעם לאורך הספר שקסטנר שינה מסמכים לטובת עצמו, שניכס הישגים לא לו, שלא פעם עסק בטיפוח האגו, במקום בעשייה למען הזולת.

הספר Kasztner's Crime מאת פול בודנור, היסטוריון בריטי, שראה אור בשנה שעברה, מתאר את קסטנר לא רק כאדם לא סימפטי, אלא כמי שעשה מעשים איומים, למעשה – פשעים. למשל, גם דניאל ברנד וגם פול בוגדנור מסכימים כי קסטנר הוא זה ש"דיווח לגרמנים על דעת עצמו על נוכחותם של הצנחנים [הארץ ישראלים] שעות ספורות אחרי היעלמותו של [אחד הצנחנים, ששמו] גולדשטיין". ברנד מנסה למצוא הסברים למעשה. בוגדנור בספרו מראה מדוע אי אפשר לקבל אותם!

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

פרץ גולדשטיין, הצנחן שנספה

מעניין לראות איך דניאל ברנד כמו מהלך בין הטיפות בכל מה שקשור בקסטנר ובהתנהלותו. בכל פעם שמתעוררת סוגיה כלשהי הקשורה באיש, מפזר ברנד מעין מסך ערפל סביב מעשיו. מצד אחד – מראה עד כמה קסטנר היה לא מוסרי ולא ישר, ומצד שני כאילו "מוותר" לו, ומחפש הסברים מקילים להתנהגותו. לדוגמה – נסיעתו של קסטנר מבודפשט לעיר הולדתו, קלוז' (קולוז'וואר), ביום שהחלה הגטואיזציה. דניאל ברנד תוהה עם מי דיבר קסטנר באותה נסיעה, אך אינו חושף את החלקים התמוהים מאוד, המצביעים, כפי שפול בוגדנור מראה, על הסבר אחד: קסטנר לא קיבל רשות מהגרמנים לנסוע לקלוז', אלא הם אלה שששלחו אותו לשם! מדוע? במטרה אחת ברורה: כדי ש"ירדים" את הקהילה, ירגיע את היהודים, ישכנע אותם שאין צורך שיעשו משהו כדי להציל את עצמם (למשל – לברוח לרומניה שגבולה היה קרוב מאוד לעירם. אלה שבכל זאת נהגו כך, למרות דברי ההרגעה, ניצלו). מה היה האינטרס שלו להרגיע את היהודים? התשובה פשוטה: כך יכול היה להמשיך בתוכנית ההצלה של "רכבת המיוחסים". הקְרבה של רבבות, כדי להציל 1,684 איש. דניאל ברנד כמו מסרב לגעת באמת, או אפילו לראות אותה. הוא ממשיך לדבוק בתפישה (שתאמה את תוכניותיהם הרצחניות של הגרמנים ואיפשרה את מימושן!) שגם לוא ידעו היהודים על מה שצפוי להם, לא היו יכולים לעשות שום דבר כדי להינצל, אלא היו רק יוצרים מהומות ואי סדר. את מי שירתה הצייתנות? למי הועיל שיתוף הפעולה של היהודים, שעלו על הרכבות (בדרכם לאושוויץ) בלי לעשות מהומה? לא את הקורבנות, שלא היה להם מושג מה עתיד לקרות בעוד ימים ספורים. הז'נדרמים ההונגרים שהעלו את היהודים על הרכבות הופתעו משיתוף הפעולה. הם ציפו למאבקים, אבל אלה לא התרחשו!

המעטים שהמידע הגיע אליהם, ברחו. דניאל ברנד כותב ש"אין לשלול את האפשרות שאותם אנשים שהוזהרו העמידו פנים שאינם מאמינים למידע. כך הם נמנעו מהחובה להפיץ את המידע ובו בזמן חיפשו דרכים למלט את עצמם". כלומר – היו מעטים שכן זכו לקבל את המידע מציל החיים. מה עם כל האחרים? האם לא הייתה לכולם הזכות לדעת את מה שקסטנר ידע בוודאות (גם דניאל ברנד ער לכך, ומוכיח זאת)? דניאל ברנד, כמו תומכיו של קסטנר, מנסה להוכיח שגם כשהגיעו אל היהודים פרטים על ההשמדה, הם סירבו להאמין, אבל "שוכח" – לא מזכיר כלל! – את ההטעיה המכוונת, את ההבטחות לכך שהם נוסעים לגור עם בני המשפחות שלהם בכפר בדוי, קרנימזו, שם יעבדו כביכול בחקלאות! כן, ההנהגה, וקסטנר בראשה, דאגה להפיץ את השמועות האלה. לחזק אותן. להעביר אל היהודים גלויות מרגיעות שבני המשפחה שלהם אולצו לכתוב לפני שנרצחו במחנה ההשמדה! את כל אלה דניאל ברנד כלל לא מזכיר!

במשפט הדיבה של קסטנר נגד מלכיאל גרינוולד, שאל שמואל תמיר, סנגורו של גרינוולד, את קסטנר מדוע לא הזהיר את היהודים שחיו בפריפריה. מדוע לא התריע בפניהם והסביר להם מה צפוי להם. תשובתו מעוררת הפלצות של קסטנר, כפי שהיא מופיעה בפרוטוקולים של המשפט היא: "לא היה לי זמן"! את כל זה דניאל ברנד לא מזכיר במילה!

דוגמה אחרת: פרשת הצנחנים שצנחו בהונגריה ונתפשו עד מהרה, חנה סנש, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. ברנד מיטיב לתאר את הרשלנות הפושעת שבה נשלחו הצעירים הללו, במהלך משולב של הבריטים והיישוב היהודי בארץ ישראל. אבל גם פה הוא מאמץ את השיח של קסטנר. אכן, לא היה אפשר להציל את הצנחנים. אכן, הגעתם סיכנה את יציאתה של "רכבת המיוחסים". אבל מכאן ואילך, התיאור של מה שקרה רחוק מאוד ממה שברנד מעלה בספרו. למשל: אמה של חנה סנש סיפרה במשפט הדיבה נגד גרינוולד איך התדפקה שוב ושוב על דלתו של קסטנר. איך נהדפה. איך לא הצליחה לדבר אתו (ולא משום שהגיעה לדירה הלא נכונה, כפי שברנד מנסה לתרץ!). כנראה שבאמת לא היה אפשר להציל את סנש. אבל זה לא מסביר את ההתאכזרות של קסטנר אל אמה. את סירובו לפגוש אותה, ולוא לרגע. האם רצתה שלפחות יעביר אל חנה חבילה שהכינה בעבורה, אבל קסטנר סירב לפגוש אותה. בדיעבד, במשפט, טען שניסה כביכול למצוא לחנה עורך דין. השקר נחשף בחקירה הנגדית.

חנה סנש

את השקרים, ההתפתלויות והזיופים של קסטנר הנוגעים בהוריו, יואל והנזי, מתאר דניאל ברנד בלי כחל ושרק, אבל ממשיך לגבות את קסטנר בעניינים אחרים – אולי בשם האהבה שאמו רחשה כלפי האיש.

הוא מגן על קסטנר עד כדי כך, שהוא מספר על פסק הדין השני, שניתן אחרי מותו קסטנר בערעור לבית המשפט העליון, וטוען כי המשפט מפסק הדין הראשון לפיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן" היה אמירה "אומללה".

פול בוגדנור מפריך בספרו את מירב הטיעונים שנכתבו בפסק הדין השני, ומראה מדוע וכיצד השופטים טעו בפרשנויותיהם, שנטו כל העת להקל על קסטנר ו"להבין" אותו, ומראה כיצד חלק גדול מהראיות המוכרות כיום לא היו ידועות אז לשופטים.

אבל לא קסטנר נמצא במוקד העניין של דניאל ברנד. מטרתו הכפולה היא להוכיח שהמנהיגות הארץ ישראלית לא פעלה כדי להציל יהודים. אביו, יואל ברנד, נשלח לקושטא כדי להביא את הצעתם של הגרמנים ל"עסקה" המוכרת בכינוי "דם תמורת משאיות". ההבטחה הייתה שאם יצליחו היהודים לגייס סחורות שהיו נחוצות לגרמנים, ישחררו אלה אלפי יהודים ויניחו להם לצאת מגרמניה (לשם יישלחו תחילה, כי אחרת הם אינם "סחורה גרמנית", אלא – הונגרית). איש מנציגי היישוב לא חיכה לברנד בקושטא, וכמובן שגם לא הכינו בעבורו אשרת שהייה כמובטח. אדרבא, משנפגש אתם, לחצו עליו לשוב לבודפשט בידיים ריקות, וכשסירב – הסגירו אותו לידי הבריטים, שהחזיקו אותו במשך כמה חודשים במעצר.

דניאל ברנד מראה שוב ושוב כיצד בזכות הפעולות שנקטו הוריו ניצלו יהודים רבים. לדבריו – אפילו בזכות מהלכי המשא ומתן הפיקטיבי, שהרי לכולם היה ברור ש"העסקה" לא תצלח, הן משום שלא יוכלו לגייס כספים וסחורות בהיקפים שהגרמנים נקבו, והן משום שהאנגלים והאמריקנים לא היו מוכנים לקלוט את כל היהודים שהיו אמורים להשתחרר.

פול בוגדנור לא מסכים אתו גם בעניין הזה. לדעתו גם הגרמנים לא התכוונו באמת למשא ומתן ובכלל לא קיוו להשיג באמצעותו את הכסף או הסחורות. לדעתו השליחות והמשא ומתן היזומים נועדו רק לשמר את "השקט התעשייתי", ולאפשר להם להמשיך לרצוח ביעילות ובלי הפרעות. הגרמנים תבעו סודיות גמורה (ולכן הנזי ברנד לא נכנעה לעינויים ולא גילתה להונגרים את הסוד). את מי שירתה הסודיות? לא את הקורבנות שהמשיכו להירצח בקצב של שנים עשר אלף איש ביום.

מכל מקום, דבר אחד ברור: היישוב היהודי לא היה מעוניין להציל את כולם. וזאת אולי אחת הסוגיות המחרידות ביותר שעולה מהממצאים שיואל ברנד מעלה.

"אם ביכולתנו להציל רק 10,000 איש וצריכים אנו להציל 50,000 שיהיו לתועלת לבניין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים שאפשר להצילם מבין 50,000 – על אף התלונות והתחנונים של המיליון", כתב עסקן ציוני, אפולינרי הרטגלס, ששימש כמזכיר הפוליטי של ועד ההצלה ולימים כמנכ"ל הראשון של משרד הפנים. דעתו לא הייתה חריגה. ברנד מצטט את ההיסטוריון אריה מורגנשטרן, שכתב כי "נראה אפוא שבזמן אמת העדיפה ההנהגה הארץ-ישראלית לפעול על פי שיקולים פוליטיים של יצירת תדמית לתקופה של  אחרי המלחמה, ולא נקטה פעילות הצלה של ממש". מה שהנחה את ההנהגה לא היה המאמץ או אפילו הרצון להציל קורבנות רבים ככל האפשר, כותב ברנד, אלא "האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של היישוב המקומי ויצירת תדמית שתקדם את האינטרס הפוליטי הציוני".

כבר בקונגרס הציוני ה-18, ב-1933, קבע בן גוריון כי "המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית". לכן, כותב ברנד, "הנהגת היישוב הייתה רחוקה מחשיבה ממשית על הצלה והייתה שקועה במאבקיה הפנימיים בין האלמנטים 'הטובים' לבין ה'מזיקים'. המחשבה על הצלה לשמה, לעזור לאדם הנרדף והסובל באשר הוא, ללא כוונת רווח, לא טרדה את מנוחתם של מנהיגי המדינה שבדרך".

האם הייתה בכלל אפשרות להציל יהודים, להקטין את מספר הקורבנות? ברנד טוען שכן. כהוכחה לכך הוא מציין כיצד כשהועבר אל הגרמנים כופר כספי בסכום של חמישים אלף דולר, "הופסקו הגירושים מסלובקיה וההשמדה שם נפסקה לשנתיים".

עוד מסביר ברנד כי "כדי לחפות על דלות המעש בזמן אמת הומצאו שני מיתוסים חשובים שעליהם נשענה תפיסת השואה שהונחלה לציבור בישראל: (א) 'לא ידענו'; (ב) לא הייתה אפשרות להציל את יהודי אירופה או לעשות דבר כלשהו למענם." לטענתו, ההנהגה התכחשה להישגים של הוריו ושל פעילי הצלה אחרים בסלובקיה ובהונגריה, כי אלה "אינן עולות בקנה אחד עם המיתוסים הללו".

הוא מבקש להוכיח שהוריו צדקו. שהצנעת פעילותם היא עוול היסטורי בלתי נסבל. אפשר בהחלט להבין את ההתקוממות שהוא חש, ובעיקר – קשה להשלים עם תפישות העולם שרווחו כאן, ביישוב הארץ ישראלי, לפיהן יש להציל רק את מי שיהיה "שימושי" לצרכים "שלנו". "רשע, אדישות וסילוף". אכן. כמה מטריד, מעציב ומקומם.

צביה גרינפילד: מה היה קורה אילו כל כוחות השמאל והמרכז היו מלכדים שורות?

בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרית של ישראל להתקיים.


ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר לפעול. ייתכן שצירוף כל כוחות ההתנגדות לנאציזם גם יחד לא היה יכול עוד להציל את גרמניה. הנאצים כבר כבשו את הרחובות, וכנופיות שתומכות בהם כבר הטילו את חתתן על התושבים. התחזקותה המהירה של המפלגה הנאצית הוכחה בקפיצה האדירה במספר נבחריה לרייכסטאג בבחירות 1930. ואף על פי כן, העובדה היבשה היא שעד לבחירות נובמבר 1932 עוד היה אפשר להשיג רוב כלשהו של שמאל-מרכז מול הימין אילו היו כל כוחות השמאל והמרכז מלכדים את שורותיהם. אלא שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לא רצתה להשתתף במאבק. במקום לסייע למפלגת האם משמאל, החליטו הקומוניסטים בבחירות 1932 דווקא לשתף פעולה עם הנאצים. אין פלא שב-21 ביולי 1932, מיד לאחר הבחירות המזעזעות הראשונות באותה שנה שבהן זכו הנאצים ב-230 מנדטים לרייכסטאג, כתב יוזף גבלס, הממונה על התעמולה במפלגה הנאצית, ביומנו: " האדומים הפסידו את ההזדמנות הגדולה שלהם. הזדמנות כזאת לעולם לא תחזור". והיא לא חזרה.

סירובה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לסייע לכוחות השפויים של הדמוקרטיה מקורו היה כמובן בפקודה ממוסקבה הסטליניסטית. אך כרגיל במקרים ציניים כאלה, שיתוף הפעולה עם הרשע בא אכן על שכרו הנאה: תמיכתם של הקומוניסטים בנאצים הביאה לעליית הנאצים לשלטון ולחיסולם המיידי של הקומוניסטים בידי הנאצים בתוך גרמניה עצמה; היא אף אילצה בסופו של דבר את רוסיה הסובייטית לצאת למלחמת הגנה נואשת נגד גרמניה כדי להציל את עצמה ולמנוע את כיבושה בידי הנאצים. יותר מעשרים מיליון רוסים נטבחו במלחמה זו. איזה היגיון ואיזה מוסר יכלו להדריך את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה ואת השמאל הרדיקלי בגרמניה עצמה בתרגיל מופקר זה של חוסר אחריות היסטורי, כשהחליטו שמותר להם לרתום את הנמר למטרותיהם המדומיינות? אין פלא שתוכניתם הגאונית של הסובייטים לא ממש הצליחה – וכדאי לזכור שגם האימפריה שכבשו לעצמם במזרח אירופה עם ניצחונם על היטלר החזיקה מעמד כארבעים וחמש שנה בלבד.


התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל

צביה גרינפילד, "התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל": להיפרד מהטהרנות האידיאולוגית?

"הבעיה היא שגם אם השמאל הרדיקלי צודק וישראל באמת נעשית למדינה בלתי נסבלת, מסקנותיה המעשיות של המערכה הפוליטית והתעמולתית שמנהל כאן השמאל זה שנים אינן ברורות. וכי מה אמורים לעשות אותם אזרחים שמסכימים עם ביקורת השמאל? האם עליהם לעזוב בהמוניהם? לחכות בשקט להתנגשות האלימה הבאה? להגר לגרמניה? להמיר את דתם לאסלאם? להיות שוב למיעוט נרדף שחושש ללא הרף לחייו ולזכויותיו? מה אמורים לחשוב ישראלים הגונים ותומכי שלום שמגלים לפתע שכדי לשמוע על אנושיותם בעיני עצמם ובעיני האליטה הערכית והתרבותית המנהיגה אותם הם נדרשים לוותר על ארצם ועל ביטחונם האישי והלאומי? לכל מי שעיניו בראשו ברור כי הציבור הישראלי לכוד כרגע בידי שלטון שנראה לכאורה יציב אך מוביל לאסון. האם האסטרטגיה הנכונה ביותר היא להטיל מורך וייאוש בלבו? לשכנע אותו שמוטב לעבור לפולין או לברלין? ואולי נכון יותר לפעול מתוך מעשיות פוליטית במטרה נחושה להחליף את שלטון הימין בעזרת הכוחות הפוליטיים האפשריים, הנראים כרגע כמתגלמים במפלגות המרכז החדשות? ייתכן שזה הפתרון היחיד שיאפשר לבסוף את הורדת הימין מן השלטון ואת חידושה של הנורמליזציה בישראל, אלא שכדי לפעול כך השמאל צריך לא רק לוותר על טהרנותו האידיאולוגית, אלא להאמין באופן בסיסי בלגיטימיות של מדינת העם היהודי, גם אם הוא עדיין מחזיק בביקורת ובשאיפה לתיקון".

את הדברים הללו כותבת צביה גרינפילד בחלקו האחרון של ספרה החדש,  התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל שראה אור לאחרונה.

עניינו של הספר במה שמתרחש ממש בימים אלה. אמנם ההתפתחויות האחרונות בציבוריות הישראלית – ההפגנות בפתח תקווה ובשדרות רוטשילד, כמו גם "חוק ההמלצות" – אינם מופיעים בו, אבל כל שאר העובדות המוזכרות לגמרי עכשוויות (למשל – אבי גבאי כבר יושב ראש מפלגת העבודה). הספר, אם כן, אקטואלי מאוד. הוא פונה אל הקוראים ומנסה לשכנע אותם לנקוט את דרך הפעולה הנכונה ביותר, להערכתה של הכותבת, כדי, לא פחות מאשר להציל את מדינת ישראל מהכליה הצפויה לה, לדברי המחברת, אם לא יעשה הציבור את הצעדים הנדרשים, שאותם היא מתארת.

צביה גרינפילד כיהנה כחברת כנסת מטעם מר"צ (במשך שלושה חודשים בלבד), בכנסת ה-17 (שהושבעה ב-2007). היא אישה דתית. מוצאה ממשפחה חרדית. שתי העובדות הביוגרפיות הללו – מר"צ ובית חרדי, נראות סותרות, ומעידות בלי ספק על דמותה יוצאת הדופן של גרינפילד ועל אורח המחשבה העצמאי והמקורי שלה.

ספרה החדש מרתק, אם כי הוא כולל חלקים שבלי ספק יקוממו עליו לא מעט אנשים. בבסיסו משרטטת גרינפילד סכמה מאוד פשוטה וברורה, שקשה להתווכח אתה: לטעמה במצב העניינים הנוכחי יש בישראל שני כוחות קיצוניים שמשרתים לכאורה מטרה הפוכה, אבל בעצם קצת דומה (וששניהם מסכנים את עתידה של המדינה): הימין המתנחלי שואף לא רק להמשיך להחזיק בשטחי הגדה המערבית, אלא גם לספח אותם, ולהפוך אותם לחלק ממדינת ישראל (כמו שהגולן סופח). מהצד השני, מי שנמנים עם מה שגרינפילד "השמאל הרדיקלי" שואפים להביא לכך שישראל תהיה למדינת כל תושביה, כולל הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה.

הימין הקיצוני אינו  מתכוון, לדברי גרינפילד, להעניק זכויות שוות לתושבים הערביים שיסופחו למדינה. השמאל הקיצוני מתכוון כמובן שיתקיים שוויון מלא בין יהודים וערבים.

גרינפילד מסבירה את הסתייגויותיה וחששותיה מפני מדינה דו לאומית – תחושות שבלי ספק משותפות לישראלים רבים. ברור לה שבמדינה כזאת יהיה עד מהרה רוב פלסטיני, ושהיא תעבור לשלטונו.

אי לכך הפתרון הנכון היחיד מבחינתה הוא זה הנושן, והאבוד, לכאורה: שתי מדינות לשני עמים. רק הוא יבטיח את קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית, לצד פלסטין הריבונית.

גרינפילד מתקוממת נגד העמדה של אנשי השמאל הקיצוני הסבורים כי חשוב יותר לפתור את העוול שנגרם לפלסטינים מאשר למצוא את הדרך המעשית ולהגיע להסכם שלום בין שני העמים. היא רואה בעמדה הזאת הצטרפות לפוסט קולוניאליזם המערבי, שהוא בעיניה צבוע ומתנשא. למשל, אותם פוסט קולוניאליסטים, המשתמשים לדבריה בלשון של תקינות פוליטית, דוגלים ב"זכותם התרבותית" של העמים שהשתחררו מהקולוניאליזם לדכא נשים ולהט"בים ולטפח עוני ובערות. גרינפילד פוטרת בקלות רבה מדי את הדיכוי הקולוניאליסטי, ועושה זאת בנימה כמעט מלגלגת: "כעת, בעידן הפוסט-מודרני והפוסט-קולוניאלי, הגיע סוף סוף תורם של 'חלכאי ונדכאי הארץ' האלה להשתחרר ולצאת נגד מדכאיהם" היא כותבת, כאילו מדובר בהמצאה ולא במציאות.

מצד אחד, היא מדגישה את העוול שנגרם לפלסטינים נטולי הזכויות, והיא נחושה בדעתה שיש לתקן זאת, ומהר ככל האפשר, לא רק לטובתם, אלא גם לטובתנו. מצד שני, היא מסרבת לקבל את התפיסה שמוטב לה למדינת ישראל לוותר לגמרי על קיומה. גרינפילד מכירה בעוול של 1967, אבל לא בזה של 1948, ומסרבת לקבל את התפישה של השמאל הקיצוני לפיה "ישראל היא לא רק סיפור של כישלון […] אלא סיפור של פשע." איך, היא תוהה, בהתחשב בהיסטוריה המוכרת לנו, יש מי שסבורים כי "אפשר להשאיר את היהודים בלי דרך טובה להגן על עצמם"? לטעמה אנשי השמאל הקיצוני מתקרבים להכחשת שואה, רק כדי שיוכלו להצדיק את העמדה שלפיה אין בעצם צורך במדינת ישראל, והיא מתקשה להבין מדוע "בסכסוך ההיסטורי בין היהודים לפלסטינים צודקים דווקא הפלסטינים, ומידת הצדק דורשת כיום שישראל תוותר על דרישותיה". איך ייתכן שאחרי מלחמת העולם השנייה אומות העולם הכירו בצורך של העם היהודי בריבונות ובהנהגה עצמית, ואילו ישראלים (הנמנים עם השמאל הקיצוני) דוחים את הצורך והזכות הללו? איך זה שהם מעדיפים לראות את העם היהודי כמיעוט שנתון שוב לחסדן של מדינות וקהילות אחרות, ומדוע מי שקשובים למצוקתם של הפלסטינים אינם מגלים רגישות דומה כלפי העם שלהם עצמם? האם רק התאבדות לאומית תשיב את הצדק על כנו? היא תוהה, ומתווכחת עם חוקרים כמו ההיסטוריון שלמה זנד הטוען ש"אין כלל עם יהודי", ושכל העניין של קשר של היהודים לארץ ישראל אינו אלא "בדיה ציונית מניפולטיבית". מה יעלה בגורלם של היהודים במדינה החדשה, שישלוט בה רוב פלסטיני? היא שואלת, ומה צפוי להם – נדודים מחודשים בעולם, מחוסרי ההגנה שישראל הריבונית מעניקה לא רק להם, אלא גם ליהודים לא ישראלים?

להערכתה של גרינפילד שני הצדדים, הימין והשמאל הקיצוניים, יביאו, מהר מכפי שאפשר לצפות, לחיסולה של מדינת ישראל. אפרטהייד לא יוכל להתקיים לאורך זמן (אפילו בלי לומר דבר על אי המוסריות שלו!), שהרי ברור שאומות העולם לא יאפשרו אותו, ואין לה ספק שב"מדינת ישראסטין" לא יהיה לתושבים היהודים ביטחון. גרינפילד לומדת מההיסטוריה, מהאנטישמיות, מהשואה, ועומדת על כך שלעם היהודי, כמו לכל עם אחר, יש זכות לריבונות ולעצמאות, כדי שיוכל לשמור על ביטחונו.

גרינפילד אינה חוסכת במילים כשהיא מגנה את המשך הכיבוש ואת מה שמכונה "מפעל ההתנחלויות". השליטה על עם אחר חייבת לדעתה להיפסק, גם מהבחינה המוסרית וגם מכיוון שהיא מסכנת את המשך קיומנו.

עם זאת, היא מנתחת – שמו של הספר מעיד על כך – את הסיבות לקריסתו של השמאל, שלמעשה הקים את מדינת ישראל, אבל נדחק לשוליים מאז המהפך של 1977. היא מסבירה מדוע אותו שמאל מצטייר בעיני חלקים גדולים בציבור כ"מרוחק, קר נפש […] עוין ומתנשא" ומדוע רבים חשים שהוא "לעולם אינו שותף אמיתי לכאבים ולמועקות של עמך ישראל". בעיניה הבנת העניין קריטית לעתידה של המדינה ולאפשרות שפעם נוכל לחיות כאן בשלום ובשגשוג. יש סיכוי שזה יקרה רק אם הציבור השפוי יצליח להפיל את ממשלת הימין, שמובילה את כולנו לאבדון.

גרינפילד משתדלת להראות שיש הבדל בין שמאל מתון לשמאל קיצוני, ולהפריד בין שני המחנות הללו. ההפרדה הזאת חיונית לתזה שלה, כי להערכתה עתידה של מדינת ישראל תלוי בשמאל המתון (ובמה שהיא מכנה "המרכז"). היא מסבירה מדוע לדעתה אבדו מנדטים רבים למחנה השמאל המתון וכיצד התהליך התרחש. להערכתה לא כל הנוטשים עברו ימינה, ורובם מחפשים לעצמם מפלגה שתייצג את עמדותיהם המדיניות. היא סבורה למשל שמצביעים רבים נטשו את מפלגת העבודה בשל התעקשותה של שלי יחימוביץ' להתעלם מפשע ההתנחלויות ולהתמקד רק בסוגיות חברתיות וכלכליות. יחימוביץ' קיוותה למשוך אליה מצביעים ימניים, אבל לדעת גרינפילד מדיניותה הייתה טעות חמורה, שכן שליטתנו על עם אחר היא העניין החשוב ביותר שטעון שינוי, מכל הבחינות – מוסרית, כלכלית, חברתית, ואין "לצפות לשיפור של ממש במצבה הכלכלי של החברה הישראלית כל עוד שאלת גורלם של הפלסטינים לא הוכרעה".

לטענתה, הערכים האוניברסליים שהשמאל נאבק עליהם כבר יותר ממאתיים שנה הם כיום נחלת הכלל. היא מונה בהם זכויות לנשים, התנגדות לגזענות ולאפליה וזכויות לקהילה הלהטב"ית. על קביעתה זאת אפשר כמובן להתווכח. לשאול למשל אם מדינת ישראל דוגלת באמת בהתנגדות לגזענות. ספק רב אם הקביעה הזאת נכונה, ודי אם נציין את היחס המחפיר שזוכים לו כאן פליטים ומהגרי העבודה (ולא רק הם).

גרינפילד דוחה גם את התפישה של השמאל הרדיקלי כאילו ישראל היא חברה "שמצויה כבר עכשיו בתהליכי פירוק וקריסה מוסריים ופוליטיים מרחקי לכת עד שהם מחייבים בעצם את ביטולה המוחלט". היא מאמינה שאם רק נצליח להיפטר משלטון הימין ונגיע להסכם שלום עם מדינת פלסטין שתקום לצד מדינת ישראל, כל שאר הבעיות יוכלו להיפתר. אפשר יהיה להתמסר לבנייה של  חברה טובה וצודקת יותר.

אפשר להתווכח עם המשוואה שגרינפליד מציגה, כאילו כל מי שסבור שמדינת ישראל מצויה על סף קריסה מוסרית מסיק מכך שראוי לבטל את קיומה.

אמנם קולה האופטימי של  גרינפלד מפתה מאוד, אבל למרבה הצער יש עוד כמה בעיות בטיעונים שלה. למשל – הספק אם יש באמת סיכוי לפתרון החד משמעי שהיא מציגה. גרינפילד דוחה אמנם את דבריו של אהוד ברק, שטען בעקבות ועידת קמפ דיוויד שאין פרטנר למשא ומתן, אבל בה בעת היא גם מצטטת את מחמוד דרוויש, שאמר לדבריה כי "שתי מדינות זה הפתרון האפשרי, מדינה אחת זה הפתרון הצודק." האם מרבית הפלסטינים מעוניינים בכלל בהסדר של שתי מדינות לשני עמים?

מכל מקום, הספר שכתבה מרתק. היא מציגה את המורכבות של קיומנו כאן בבהירות רבה. גם אם לא הסכמתי עם כל דבריה,  חשבתי שהם ראויים לעיון ולמחשבה. גרינפילד מגייסת לטיעוניה בין היתר מבט היסטורי, שבאמצעותו היא מנתחת את עליית הנאצים לשלטון (ומראה איך אפשר וצריך היה למנוע אותה!). היא מתפלמסת עם חנה ארדנט ועם העמדות שייצגה (גם עם דבריה בעניין ארנדט לא הסכמתי. צר היה לי במיוחד על הרדוקציה הכמעט מיזוגנית שהיא עושה לארנדט כשהיא "מפרשת" את מניעיה לכתיבה של ספרה המפורסם ביותר אייכמן בירושלים ברצונה של ארנדט למשוך את תשומת לבו של היידגר, מאהבה לשעבר!)  מסבירה מדוע הצבעה למר"צ, שהיא עצמה כיהנה כחברת כנסת מטעמה, תהיה טעות חמורה ובזבוז של כל קול על מי שמסוגלים רק לדבר יפה, אבל אין בכוחם להשפיע על המציאות, ומשרטטת את הכיוון שבאמצעותו אפשר להערכתה להיחלץ מהסכנה הממשית האורבת לפתחנו.

לדעתה למפלגת העבודה אין סיכוי לנצח בבחירות הבאות (היא מסבירה ומפרטת מדוע). מסקנתה: יש לתמוך במה שהיא מכנה "המרכז", כלומר ביאיר לפיד, שמצביעי השמאל אוהבים כל כך לנגח.

לטעמה, גם אם יאיר לפיד רחוק מלהיות מושלם לטעמם של אותם מצביעים, עליהם להבין שהוא היחיד שיש בכוחו להביא לשינוי המיוחל, כי רק לו יש סיכוי ממשי להפיל את ממשלת הימין הקיצונית והמסוכנת כל כך. (השבוע נוכחנו שוב בעוצמת הציניות והמסוכנות של הממשלה: יממה אחרי פגישת נתניהו עם רבני הימין המתנחלי, אישרה הממשלה העברה מיידית של 40 מיליון ש"ח להתנחלויות ביהודה ושומרון. אילו הבטחות קיבלו בתמורה? לא צריך דמיון מפותח כדי להשיב על השאלה).

גרינפילד מקווה ומאמינה שלפיד, בראשה של הקואליציה שיקים, הוא היחיד שיש לו סיכוי לפתוח במשא ומתן עם הפלסטינים, ולהביא להסכם שלום ראוי שיעניק לכולנו עתיד.

דומני שכדאי וראוי להקשיב לדבריה.

 

שושנה צינגל, "מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים"

"איני חוקרת אקדמית או פסיכולוגית, אני מתעדת. כמו צלמת המתעדת את המציאות מבעד לעדשת המצלמה, יצאתי למסע עם מכשיר הקלטה זעיר ו'צילמתי' בעזרת מילים את עולמם הפנימי של האנשים", כותבת שושנה צינגל בהקדמה לספרה מסע, בני הדור השני והשלישי לשואה מדברים. בציטוט הזה היא מסכמת למעשה את חולשתו של הספר, שכותרתו מעוררת סקרנות בלבה של מי שבעצמה נמנית עם בני הדור השני. (ילדי הם בני הדור השלישי, והילדים שלהם, נכדי, הם בני הדור הרביעי שחלקם כבר נחשבים אנשים בוגרים על פי חוק – בפעם הבאה שיערכו בישראל בחירות לכנסת כבר תהיה לשניים מהם הזכות להצביע.)

הרעיון לכתיבת הספר שלפנינו עלה בתודעה של צינגל כשהבינה כי בני הדור השלישי הם "מתווכים בין הדור הראשון לדורות הבאים ומהווים חוליה מקשרת בינו לבינהם. הנכדים והנכדות של הניצולים נושאים את משא זיכרון השואה. הם עדי השמיעה והראייה האחרונים של הדור הראשון, למעט קומץ בני הדור הרביעי שגם אם זכו להכיר את הסבים והסבתות של הוריהם, רובם לא יזכרו אותם מפאת גילם הצעיר."

לספר הנוכחי קדם ספר אחר, קובץ ראיונות שערכה שושנה צינגל בשנות השמונים עם בני הדור השני. עתה חשה שעליה להמשיך ולשוחח עם מי ש"עתיד הזיכרון נמצא בידיהם," כי "הם אלה שיעצבו את מעגל הזיכרון, הם אלה שיעבירו הלאה את זיכרון השואה. הם אלה שיושיטו יד אל הדורות הבאים, ייצרו את החיבור ויובילו אותם יד ביד אל אותו עולם אחר ורחוק שאבד."

ועוד היא מסבירה את הפחד שלה מפני היום שבו הניצול האחרון ילך לעולמו, "ועימו יתאדה הזיכרון האישי של השואה," ואת הפחד מפני הזמן שבו "השואה תהפוך למושג, לאירוע היסטורי יבש." מטרתה הייתה "לשמר את הפן האישי, הרגשי, של זיכרון השואה."

מניע דומה היה לגופים שעורכים ריאיונות עם ניצולים – "יד ושם" ופרויקט התיעוד של שפילברג: הרצון להנציח את העדויות, לטובת הדורות שלא יוכלו עוד לפגוש את הניצולים עצמם.

חלק מהריאיונות הנוכחיים ערכה צינגל עם בנים או בנות של מי שראיינה בפעם הקודמת, ובאחרים הגיעה לבני דור-שלישי שונים.

בהקדמה היא מסבירה את המובן מאליו: הספר אינו מתיימר להציג תמונה מאפיינת של בני הדור השלישי בישראל, שהרי "לא הגעתי לכולם, רק שוחחתי עם חלקם, פה ושם."

אמנם היא מגיעה לכמה מסקנות כוללות – למשל, שבניגוד לבני הדור השני, שרבע מהם ביקשו להישאר אנונימיים, בני הדור השלישי התראיינו כולם בגלוי. כמו כן הופתעה לגלות הבדל נוסף בין בני שני הדורות: בניגוד לבני הדור השני שאליהם פנתה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת ורובם הסכימו לשוחח אתה, "למרות קשר השתיקה שהיה קיים באותם ימים לגבי השואה," רק שניים מתוך יותר מאלף צעירים וצעירות בני הדור השלישי שבנה פנה אליהם בפייסבוק הסכימו להתראיין על הנושא. (היא מצאה מרואיינים בשיטות אחרות).

צינגל מגיעה לעוד כמה תובנות כלליות, בעקבות הריאיונות שערכה: המרואיינים "דנו בהשפעות השונות של העבר הטראומטי של הסבים והסבתות על חייהם כאן ועכשיו, רבים דנו במגוון לקחים אישיים ולאומיים שהם הפיקו מהשואה" כמו כן "נמתחה ביקורת על תופעות שליליות בחברה הישראלית, כגון: זילות החיים, היעדר חמלה, אלימות, אטימות… הובע אף חשש מהידרדרות מוסרית." במהלך הריאיונות, היא מספרת שחשה "כמיהה אמיתית לעולם מוסרי יותר, חדור חמלה אנושית".

כל זה טוב ויפה, אבל אי אפשר שלא להודות – טריוויאלי ודי צפוי. מה עוד יכולים בני הדור השלישי להביע, מלבד את ההשפעה של ההתנסות שעברו בני הדור הראשון, ועמה את החשש מפני תופעות שליליות בחברה הישראלית? האם דרושים לשם כך הריאיונות הללו? כאמור, עורכת הריאיונות הסבירה כבר בהקדמה כי לא פעלה כחוקרת אלא כמתעדת בלבד. כאשר מתעדים בווידיאו את הניצולים המספרים מה קרה להם, אנחנו יכולים לחוש שאנו מלווים אותם, את הבעות הפנים, את המבט בעיניים, את תנוחת הגוף, את הדמעות, האיפוק, האנחות, הכאב המובע בלי מילים. יש משמעות לדיבור האותנטי, הישיר, ובעיקר – לפירוט. השיחות המוקלטות נמשכות זמן רב. הן לוקחות את הניצול לאורך התנסויותיו, בסבלנות ומתוך כבוד.

גם תיעוד בכתב היה יכול להיות משמעותי, אילו נעשה באופן דומה, בצורה שיטתית, לאורך זמן, תוך ליווי דרכו של הניצול, או במקרה שלנו – של בני הדורות הבאים, לאורך זמן.

ריאיונות עם בני הדור הראשון, השני, השלישי, יכולים להיות משמעותיים, אם אפשר להבין מהם משהו. להפיק לקחים. להגיע לתובנות. אם מוצאים מכנים משותפים שיש בהם ערך. אם אפשר בזכותם להשיב לשאלת מחקר כלשהי ולהסיק מסקנות שילמדו אותנו על הלך רוח, תפיסת עולם, סיבה, תוצאה – משהו!

למרבה הצער, בספר שלפנינו שום דבר מכל אלה לא קורה, ולכן יש תחושה שבעצם אינו מוביל לשום מקום: תחושה של מעין מפגש רֵעים, שבו אנשים מספרים מה הרגישו או חשבו, אבל באין עיבוד, באין סיכום, הקורא נותר בלי תוכן שמעורר מחשבות או שולח אותו הלאה, להמשיך בכוחות עצמו את הדרך שהספר התווה. אולי יוכל חוקר כלשהו לקחת את הריאיונות הללו ולנסות למצוא בהם שיטה או משמעות, להעניק להם פשר. צר לי להודות שאני לא הצלחתי בכך.

 

אליזבת סטראוט, "שמי לוסי בארטון": במה היא מזכירה את אלנה פרנטה

"ידעתי שאני סופרת", היא מספרת לנו כבר בעמודים הראשונים של הרומן, אולי בעצם אומרת זאת לעצמה. והיא מודה מיד שלא ידעה עד כמה תתקשה: לכתוב? להתמסר לעשייה האמנותית? לשלב בין הכתיבה לבין היותה אימא ורעיה? בשלב זה היא אינה מפרטת ואינה מסבירה. רק לקראת סופו של הרומן היא מספרת על מה שאילצה את עצמה להקריב כדי להיות סופרת בפועל, לא רק במחשבה.

שמה לוסי בארטון, יציר דמיונה של אליזבת סטראוט, שקנתה לעצמה שם עולמי כשזכתה בפוליצר על ספרה אוליב קיטריג'. בראיונות אתה הדגישה סטראוט כי לוסי בארטון איננו ספר אוטוביוגרפי, ולכן, אף על פי שלוסי סופרת מצליחה בדיוק כמוה, הן אינן זהות.

ועם זאת, ברור שיש לא מעט קווי דמיון. סטראוט מודה שכמו לוסי גם היא ידעה עוני. אמנם, לדבריה, בית ילדותה לא היה עני כמו זה של הגיבורה שלה, אבל הסביבה שבה גדלה אינה שונה מזאת שהיא מתארת בספרה. כך למשל פרט מסוים בספר, שהיא מייחסת לאחותה, קרה בנוכחותה לילד מכיתתה: המורה אמרה לו לפני כולם שגם עניים יכולים להתרחץ, כי אף אחד לא עני עד כדי כך שאינו יכול לקנות סבון…

לוסי מתארת מפגש שלה עם שרה פיין, סופרת בדויה, בתקופה שבה היא עצמה פרסמה רק שני סיפורים. לוסי הושפעה מאוד מאותה סופרת. בעקבות אותו מפגש מקרי הלכה ללמוד אצלה בסדנת כתיבה, והביאה לה, כך היא מספרת, חלקים מתוך הרומן הנוכחי, זה שאנו קוראים עתה. אז מי כתב אותו? לוסי, שמספרת לנו על אירוע מסוים בחייה: היא חלתה, ואמה הוזעקה להגיע ולסעוד אותה בבית החולים, או אליזבת סטראוט, שמספרת לנו על לוסי, שמספרת לנו על אמה? (גם אלנה פרנטה השתמשה כזכור בתכסיס הארס-פואטי החביב הזה, שבו אלנה פרנטה מספרת על אלנה גרקו שכתבה את הסיפור שאלנה פרנטה כתבה… קצת מסחרר, אבל בלי ספק מעניין…). קשה לא להסתקרן: מי היא אם כך "שרה פיין" האמיתית, שאליזבת סטראוט למדה אצלה? האם באמת הכול מומצא? או מוסווה (שוב, כמו אצל פרנטה)?  בדיה או מציאות? ואולי תערובת מושלמת בין שתיהן?

משרה פיין (ששיבחה מאוד את כתיבתה של לוסי!) למדה הסופרת המתחילה לפחות דבר אחד חשוב: שלכל סופר יש בעצם רק סיפור אחד, ולכן אין מה לדאוג. הסיפור האחד ישוב ויחזור.

מהו אם כן הסיפור האחד של לוסי בארטון? או של אליזבת סטראוט?

בריאיון אתה היא סיפרה כי אוליב קיטריג' איננה אמה, כי על האם האמיתית לא תוכל לעולם לכתוב: היא אניגמטית מדי. ברומן לוסי בארטון יש לאימא תפקיד חשוב מאוד. ביקורה אצל לוסי מפעים ומרגש אותה. היא רואה בו כנראה מעין פיוס עם האישה שבעבר בעצם הפקירה אותה. כשהייתה ילדה ושני הוריה עבדו, נהגו לכלוא אותה במשך שעות בתוך טנדר, כך עד גיל חמש. היא מתארת את האימה המחרידה שחשה, את הבכי, הייאוש, ואת ניסיונותיה להיות האימא של עצמה. וזה לא הכול. היה מה שלוסי מכנה "הדבר". אותה זוועה ביתית שאת מרבית פרטיה היא לא מעלה בפנינו, אבל ברור שמדובר בהתעללות קשה שספגה מאביה, ולא דיווחה עליה מעולם, כי ידעה שאין טעם, לא יהיה לה מושיע. אם לא די בכך, אפשר לזכור גם את ההתנכרות של הוריה; איך בעצם גירשו אותה ואת חתנה המיועד, כשבאו בפעם הראשונה והאחרונה לבקר אותם; איך התעלמו ממצוקתה גם אחרי כן: פעם כשניסתה לטלפן אליהם בשיחת גוביינא (הזיכרון הוא משנות ה-80 של המאה העשרים), סירבה אמה לקבל את השיחה.

כל אלה יכולים להסביר את ההתרחקות של לוסי מהוריה. אבל קשה להבין את ההתרפקות שלה עליהם מקץ שנים. את הקרבה שהיא מוצאת עם האימא (שתיהן מבטאות את ההתקרבות הרגעית, שנמשכת רק כמה ימים) בשיחות רכילות על מכרים מהעיירה. וקשה עוד יותר להבין את ההתפייסות החד-צדדית שלה עם אביה, כשהוא על ערש דווי. (מה שמעורר את המחשבה, שהיא בעצם משמחת: ייתכן מאוד שאליזבת סטראוט עצמה לא ידעה פגיעות חמורות כמו אלה שהיא מתארת, באמצעות לוסי בארטון).

יש איכות מפוררת ברומן שלפנינו. הוא קטוע מאוד, עשוי בחלקיקים קצרים, שאמורים להתגבש ביחד לשלמות מהודקת, אבל זה לא באמת קורה. בניגוד לאוליב קיטרג'  רומן שעשוי כמלאכת מחשבת משלושה עשר סיפורים קצרים שמשתלבים זה בזה בשלמות, ויוצרים ביחד את דמות המופלאה, החד-פעמית, המשעשעת, השנונה, עזת היצר של אוליב – משהו לטעמי לא הצליח עד הסוף בשמי לוסי בארטון. הקריאה בו מהנה, אבל בסופו של דבר נותרתי בתחושה שהחלקים הכתובים לא האירו את החלקים החסרים ולא מילאו אותם במשמעות. מתעוררת התחושה שסטראוט היססה לגעת באמת בנושאים שהעסיקו אותה: הפגיעה (המינית, כנראה) בילדות, הפגיעה האיומה באחיה, האלימות של אביה, הקור של אמה. היא משרטטת אותם, אבל כמו נסה מפניהם בבהלה, או בזהירות, ואינה נשמעת לעצתו של אחד מידידיה, שאמר לה כי כדי להיות סופרת עליה להיות קשוחה.

(על התרגום לעברית לא אוכל להעיד, כי קראתי את הספר באנגלית.)

My Name Is Lucy Barton  by Elizabeth Strout
מאנגלית: עידית שורר


אחד מספריה הקודמים של אליזבת סטראוט הוא The Burgess Boys

ז'ידו קרישנמורטי, "מבחר כתבים, האמת היא ארץ שאין שבילים אליה": מדוע לא אקרא אותו

"האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית. ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו, לא באופן רגשי או אינטלקטואלי, אלא ממש, למעשה, אם יש בחיים דבר שהוא קדוש. לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה, היות-והאדם מבחין גם באופן היסטורי וגם ממש בחיפוש זה. בחיים שהאדם מנהל – העסקים, התחרותיות, היאוש, הבדידות, החרדה, עם ההרס של מלחמה ושנאה – שלחיים כמכלול של כל זה יש מעט מאוד משמעות. אנחנו יכולים לחיות שבעים שנה, מבלים ארבעים או חמישים שנה במשרד, עם השגרה, השעמום והבדידות של חיים אלו. יש לזה מעט מאוד משמעות, בהביננו זאת, גם במזרח וגם כאן, אנחנו נותנים משמעות ומובן וסמל, לרעיון, לאל – דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה. הם אמרו במזרח שהחיים הם אחד: אל תהרוג; אלוהים קיים בכל אדם; אל תשמיד. אבל ברגע הבא הם משמידים זה את זה, באופן פיסי, באופן מילולי, או בעסקים. וכך לרעיון הזה שהחיים הם אחד, קדושת החיים, יש מעט מאוד משמעות."

את הפסקה שלעיל ציטטתי מהעמוד השני של ספר נוסף מבית היוצר של אסטרולוג בשיתוף עם ספרי משכל (במילים אחרות –ידיעות ספרים), שגם אותו לא אקרא, חרף שמו ושם כותבו המבטיחים חוויה רוחנית מעניינת ומשמעותית. על ז'ידו קרישנמורטי, המחבר, נכתב בגבו של הספר שיש הרואים בו מעין "משיח". כן נכתב שם כי "התנועה התיאוסופית, המבקשת להפיץ תורה של אחוות עמים ואהבת אדם" אימצה אותו כי פרסם עשרות ספרים, הרצה ושוחח (בלשון הגב: "קיים שיחות") עם תלמידים והוגי דעות.

מדובר לכאורה בספר חשוב, פוקח עיניים, מרתק. ואולי הוא באמת כל אלה. אלא שמהגרסה העברית קשה לדעת. לפחות לא משני העמודים הראשונים, שאחריהם השלכתי את הספר מעלי בשאט נפש.

קשה להאמין שהתרגום המצוטט נעשה בידי אדם ולא באמצעות גוגל טרנסלייט, תוך דילוג על השלבים המייגעים, והמיותרים כנראה בעיני המוציאים לאור, של עריכה בעזרת עיניים אנושיות שיבחנו את הכתוב, ובכלל – של תבונה אנושית שתמיר את שפת המקור לעברית שיש בה פשר.

בפסקה המצוטטת אין כמעט שום משפט הגיוני.

הנה, למשל, מה פירוש המשפט "האדם מנסה למצוא משמעות עמוקה – כמו שמספר כותבים עשו תוך כדי קיום חסר תקווה זה – ממציא סיבה חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

מי ממציא? מה הוא ממציא? למה מתייחסת המילה "זה"? למה ממציאים סיבה "חיונית, עמוקה, אינטלקטואלית"?

"ונראה לי שזה יהיה מאוד כדאי אם נוכל לברר בעצמנו…" מתורגם מילולית מאנגלית: It would be, וכן הלאה.

"לא המצאותיה של המחשבה, שנתנו תחושה של קדושה לחיים, אלא באמת אם יש דבר כזה…"

מה?!

"היות-והאדם"? קודם כל, צריך "להיות היות ש…" לא "היות ו…". שנית, לשם מה מקף החיבור? שלישית – מה בעצם כתוב כאן?

הזוועה נמשכת לאורך הפסקה. "דברים שהם בבירור המצאות של המחשבה"? "הם אמרו"? שוב – תרגום, מילה במילה, מאנגלית: They claim… באנגלית המילה They או it יכולות להיות סתמיות. בעברית המשמעות היא זאת שנעשית סתמית, בשל התרגום הלקוי והמשובש.

"החיים הם אחד"? "יש מעט מאוד משמעות"? מה כתוב כאן, ובאיזו שפה?

מיותר לציין שלא המשכתי לקרוא את הפסקה הבאה. יש גבול למה שקוראת עברית צריכה לסבול.

(ובאסוציאציה פרועה, נראה כי על כך נשאלה השאלה האלמותית – "?Haven't the Jewish people suffered enough")

אריק צ'רניאק, "גיבור": סטאלג? רומן מפתח? אזהרה אפוקליפטית?

תחילתו של הספר גיבור מזכירה בסגנונה את ספרי הסְטָאלָג שהיו נפוצים בארץ בשנות השישים: ספרים ארוטיים-מלחמתיים, שעירבו אלימות ומין. טייס בחיל האוויר הישראלי, נועם גיבור, שנמשך מאוד לנעמה, נווטת יצרית וסקסית, עולה אתה לטיסת הרת גורל. נעמה עשויה ללא חת. יפה להפליא, נועזת, גיבורה כל כך, שפשוט פחד: היא לא רק חזקה, אמיצה ושולטת בעצמה ובתגובותיה, היא מדרבנת אותו לפעול (עד כדי כך שהיא דוחפת אותו, ממש, עם ציפורניים תקועות בעורפו, לעבר המטוס), ממריצה אותו למלא את המשימה שהוטלה עליהם עד תומה (למעשה – עד תום חייהם של מי שנמצאים שם למטה). אין לה חרטות ואין לה היסוסים. היא ששה אלי קרב, ונועם נדלק מ"ריח הזיעה המתוק" שלה, ממגע גופה כשהיא מגפפת אותו לפני הטיסה, ומהתקוות שהיא מעוררת בו. ספרי הסְטָאלָג התאפיינו ברוח דומה: בדרך כלל תוארו בהם סוהרות שהתעללו מינית באסירים. נראה אם כך שמובטחת לנו מרקחת דומה: סדיזם, פורנוגרפיה ומלחמה.

אבל הקו הארוטי נזנח עד מהרה. ונראה שלא, לא יהיה כאן מעין סְטָאלָג. כי יש לספר אג'נדה שונה. נדמה שהוא רק נראה כספר מלחמה שבו טייס קשוח מביט בצילום אוויר של המטרה ומהרהר: "בית קטנטן באמצע קסבה של מחנה פליטים צפוף. חרג'וק בערימה של חרא." מסתבר שנועם הטייס פוחד, אכול חרדות וחשוב לא פחות – מוכה בייסורי מצפון (ומזכיר את דמותו של ידין ירושלמי, הטייס הלום הקרב מסדרת הטלוויזיה "בטיפול").

ככל שהעלילה מתקדמת, אנו נוכחים שהספר מציע לנו מעין חלום בלהות עם הסבר: "רוב החיילים במדינת ישראל סובלים מפוסט-טראומה. גם רוב האזרחים. האויבים מקיפים אותנו. לוחצים עלינו מכל כיוון. חונקים אותנו, ואין לנו לאן לברוח. מה יותר קל מלפחד? מה יותר טבעי מלדמיין מה הם עלולים לעשות לנו? למשפחות שלנו? לילדים שלנו?"

ומסתבר שאריק צ'רניאק מיטיב לתאר ולפרט את הפחדים הכי אפלים שלנו: מה יקרה אם מיליון ערבים יחליטו לצעוד לעבר ירושלים? אם ערביי ישראל יתקוממו, לא בדיבורים, אלא במעשים? אם חיל האוויר ינוטרל, בגלל תנאי מזג אוויר שלא יאפשרו לו לפעול? אם יתחילו להתרחש פוגרומים ברחבי הארץ, תל אביב תופגז, אזרחים יבזזו, ירצחו, יגזלו זה מפיו של זה את טיפת המים או פרוסת הלחם האחרונה, יעשו הכול כדי להימלט דרך הים, בסירות, ילדים יאבדו את הוריהם, תינוקות נטושים יבכו מרעב: בהחלט מראות, בעצם – זיכרונות! – שואתיים. צ'רניאק מזכיר את השואה לא רק באזכורים סמויים, אלא באמצעות אחת הדמויות, ניצול שכדי לשרוד בילדותו בכל מחיר עשה מעשים מחרידים, לכן מעולם לא הסכים לספר לצאצאיו על מה שעבר עליו. (איזו קלישאה מקוממת על ניצולי שואה, שנותנת במה לתפיסה כאילו ברור שאנשים לא ניצלו רק מכיוון שהיה להם מזל.)

בריאיון שהעניק בצאת הספר סיפר אריק צ'רניאק כי עורכת הספר התנגדה לאחת הסצנות המזעזעות ביותר הכלולות בו, אבל הוא התעקש להשאירה: ענת, אמו של נועם גיבור, מגלה כי בשדרה שליד היכל התרבות תלויות גופות ועליהן שלטים "בוגד". מסתבר שמי שתלה את האנשים הללו (וזומם לעולל זאת גם לה, ולא משנה שהיא זועקת ומנסה לשכנע אותו שהיא אמו של טייס!) מחפש "שמאלנים" כדי להרוג אותם, כי בגללם, לטענתו, ערבים רצחו את בנו הקטן.

התיאור המחריד הזה אומר לנו, לכאורה – תראו למה עלולים להוביל הלכי רוח עכשוויים: שהרי במציאות הישראלית המילה "שמאלני" כבר נהפכה מזמן לשם גנאי שמעורר שנאה ואלימות וזה, אומר לנו לכאורה צ'רניאק, בספר וגם בראיון העיתונאי, תהליך מסוכן מאוד. אבל הנה, גם הוא עצמו לא נוהג אחרת מאחרון המלעיזים והמלעיגים את השמאל:

באולפן בטלוויזיה, כשמספרים לאומה עד כמה המצב חמור וקשה − והוא כזה, לכל הדעות ! − מתאר צ'רניאק כיצד עיתונאית מעיתון הארץ מגיבה "בזלזול" ומפטירה − "נו, באמת, שוב ההפחדות הפשיסטיות שלכם." כלומר: השמאלנית חסרת ההבנה ממשיכה לדבר בססמאות מטופשות. אז מה המסקנה? אולי היא באמת מסוכנת לעתיד המדינה? אולי צריך לתלות אותה ואת שכמותה? עמדתו כלפי "שמאלנים" אינה ברורה ואינה יציבה.

וכך גם עמדתו כלפי דמויות ציבוריות מובהקות שהוא מתאר, בלי הרבה הסוואות. אחת הדמויות הראשיות היא "שר הביטחון לשעבר", שאינו מוזכר בשמו, אבל זהותו ברורה לגמרי, מתוך פרטים רבים: כי מי הסתובב בביירות בתחפושת של אישה? מי גר בדירת יוקרה במגדלי אקירוב? מי מרגיע את עצמו בנגינה בפסנתר, ומי נחוש, קר רוח, פיקח, אמיץ (וגם – מניפולטיבי, תככן, אינטרסנט)? האם שר הביטחון לשעבר, עם היכולת הפנומנאלית שלו, עם הערמומיות, התכנון מראש, הביטחון העצמי, המתוארים בספר, יציל את המדינה? מה באמת חשוב לו, גורלה של ישראל או  חשבון הבנק שלו? האם הוא גיבור מהולל, או גדול המנוולים?

עמדתו של הכותב כלפי "שר החינוך" ו"שר החוץ" (גם הם, בלי ספק, דמויות עכשוויות לגמרי) ברורה לגמרי: הוא מתעב את הציניות והטיפשות שלהם ואת האובססיביות קצרת הראייה שלהם. ראש הממשלה מצטייר כאדם חיובי יותר מהם, אבל גם הוא מואשם בכך שהרס את היחסים עם שני נשיאים אמריקניים, ולכן – אחראי לכך שארצות הברית אינה נחלצת לעזור לישראל, כמו שעשתה בעבר. אדרבא, האמריקנים מחולצים מכאן במסוקים, ומפקירים את הציבור הישראלי. הנה עוד פרט בחזון האפוקליפטי שאמור להזהיר אותנו מפני תהליכים שמתרחשים ממש בימים אלה. אגב, השנה שבה הכול מתרחש מוזכרת בספר: 2017.

אריק צ'רניאק הוא יזם הייטק מצליח, בוגר תלפיות וטייס פאנטום בחיל האוויר הישראלי. אפשר להיווכח בידע הרב שיש לו כטייס, אם כי לפחות פרט אחד מעורר פקפוק: האם ייתכן באמת שטייס יוצא באמצע תדרוך, רגעים ספורים לפני הזנקה לגיחת קרב, "נמלט" לשירותים בגלל שלשול, מחמיץ חלק חשוב מהתדרוך, ובכל זאת ממהר אל המטוס, בלי שהוא יודע את כל הנתונים ומסתפק בכך שהנווטת מעדכנת אותו? נשמע מופרך למדי.

וזאת איננה הבעיה היחידה. סגנון הכתיבה לפעמים מאולץ כל כך, עד שנדרש ניתוח מעמיק כדי להבין דברים שאמורים להיות פשוטים. הנה למשל אחת הדוגמאות: כתוב ש"מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השנייה בהיסטוריה מאז הירושימה". הקוראת נעצרת. רגע, משהו חסר כאן, לא…? אחרי קריאה חוזרת ונשנית מתבהר – גם אם בדוחק! – שבהיות הירושימה הפעם הראשונה, הרי אם תוטל שוב פצצה, אחרי נגסקי,  היא תהיה השנייה… ניסוח נכון היה אמור להיות "מדברים על להפיל פצצת אטום בפעם השלישית בהיסטוריה." (אלא אם מישהו בכל זאת שכח את נגסקי?).

והנה עוד חוסר דיוק: נועם גיבור, הטייס, מזהה את מי שהוא מבחינתו שר הביטחון לשעבר, מכנה אותו "שר הביטחון" ומציית לפקודותיו, אם כי המינוי נעשה ביום שבו הטייס לא היה זמין לצפות בחדשות, ולכן אינו יכול לדעת על כך.

חוץ מזה קשה להבין את ההתנהלות המוזרה של אותו שר ביטחון. האם הגיוני שמי שמתואר כאדם מחושב שחוזה מראש כל פרט, עד כדי כך שבדרכו לישיבת ממשלה הוא לוקח אתו אטמי אוזניים, כי ברור לו שיתרחש פיגוע קרוב לבניין, יתעקש לעלות על מסוק שאין בו די דלק, יסלק את המזכיר הצבאי שלו, יסכן כל כך את חייו? אז מה הוא, קר רוח או פזיז עד טיפשות? פסיכופט מטורף,  נטול כל מעצורים, או פטריוט שמוכן להקריב את חייו למען המדינה? אידיאליסט, או ציניקן מוחלט? הכול נכון, ולכן שום דבר לא נכון!

"אין כמו רוח הקרב המפגרת של בני ה-20," כותב צ'רניאק, ומוסיף: "מזל שיש לנו אותם, כי בלעדיהם איך יעשו המבוגרים מלחמות? כמה עלוב שכל מה שנדרש בשביל לרתום אותם הוא זוג נעליים אדומות, סיכה קטנה עם כנפיים ונשק מבריק. כי בשביל חייל צעיר מחסנית מלאה בכדורים היא המשך ישיר לשקית מלאה גולות ורובה זה צעצוע. במלחמות הטובים תמיד מנצחים את הרעים, ואנחנו תמיד הטובים". כלומר – מלחמה היא דבר שלילי מיסודו. ובכל זאת, הלוחמים שהוא מתאר זוכים בספר לגלוריפיקציה מופלאה. אמנם הם אלימים, אכזריים, נבזיים, (פסיכופטים! כי איך אפשר לכנות חייל שמפיל את חברו לנשק על רימון חי שהושלך לעברם, כדי להציל את עצמו ואת שאר החיילים העומדים לצדו? ואיך ייתכן שהטייס מתפעל מהתושייה והגבורה-כביכול שבמעשה הזה?), אבל ברור לגמרי שאנחנו אמורים להתרשם עמוקות מעוז רוחם ומהתושייה שלהם, להעריץ אותם!

הספר גיבור זכה למסע יחסי ציבור מסיבי, והתבסס ברשימת רבי המכר. יש להודות שהקריאה בו סוחפת, למרות הפרכות ולמרות נפילות סגנוניות כמו למשל − "המצב בארץ היה נורא והטלוויזיה שידרה אותו ללא הפסקה". מי הכותב שפוטר את עצמו במין משפט "מסכם", חיצוני, נוח לכתיבה ודל לקריאה? האם צ'רניאק יפתיע אותנו בספר נוסף? ימים יגידו.

 

הרלן קובן, "תישאר קרוב", מדוע הוא ספר מיזוגני ומסוכן

לכאורה אין סיבה ממשית לעסוק בספר שכתב הרלן קובן. הכול יודעים שיש לכתיבתו רק מטרה אחת: לבדר, למתוח, להפתיע. כשהקורא סוגר את הספר הוא אינו אמור לשקוע בהרהורים או לצפות לתובנות מעמיקות. זוהי קריאה אסקפיסטית טהורה שיש לה רק מטרה אחת: להשתעשע. הרלן קובן הוא סופר של רבי מכר שמצליחים מאוד ברחבי העולם. וכמעט כל ספריו (28 עד כה) תורגמו לעברית. הראשון שבהם ראה אור ב-2004, ולווה במסע פרסום יוצא דופן: "ידיעות ספרים" הבטיחו להחזיר את הכסף לכל מי שלא יאהב אותו. המהלך הצליח מאוד ודווח על מכירות של מאה ועשרים אלף עותקים.

דווקא משום כך ראוי להתעכב על סוגיה שמתעוררת באחד מספריו של קובן, תישאר קרוב שראה אור ב-2013 בידיעות ספרים (בתרגומו של ירון פריד). המסרים הסמויים המופיעים בספרים שרבים כל כך קוראים אותם מחלחלים בלי ספק ונטבעים בתודעה, אולי אפילו בלי שהקוראים ישימו לב לכך.

המסר המובלע בספר שלפנינו מטריד ומקומם מאוד. השקפת העולם המשתמעת ממנו היא שלגיטימי לאישה להיות נערת ליווי, חשפנית, אישה בזנות; שרבות מהנשים שנקלעו למציאות הזאת, שבה הן מוכרות את גופן, למעשה נהנות מאורח החיים שבו בחרו כביכול, בשל הריגושים שהוא מעניק להם: היא "אהבה את מה שעשתה. כן, אהבה. זה היה כיף, זה היה מסעיר וזה היה מחשמל. משהו תמיד קרה, ותמיד היתה תחושה של סכנה ואפשרויות ותשוקה". מדובר כאן על אישה בזנות, כן? מישהי שנאנסת שוב ושוב, שהגיעה למצב של חוסר שליטה מוחלט על חייה, שסובלת בלי ספק מאלימות יומיומית – כמתואר בטבלה שלהלן.

מתוך כתבה בעיתון הארץ

כמו כן מסתבר מהספר שגבר יכול להיות מאוהב באישה, ובכלל לא לקנא לה כשהיא "נותנת למישהו ריקוד פרטי", שהוא מסוגל לצפות בה "באהבה" ולחכות לסוף הערב כי הוא יודע "שבסוף היום – או הלילה – היא תהיה שלו." איזו מציאות מעוותת, שמוצגת כאילו היא סבירה ונורמטיבית!

אפילו כאשר אישה מצליחה להיחלץ מהחיים בזנות, נישאת ומנהלת חיים של רעיה ואם מהפרברים (במציאות זה כמעט לא קורה), בשלב מסוים בחייה היא עלולה על פי הספר להתגעגע לעולם שנטשה. להשתעמם מאורח החיים הבורגני שאימצה לעצמה, ולהשתוקק אל המציאות ההיא, של ברים אפלים ומגעים מיניים בתשלום עם גברים שונים ורבים.

זהו מסר מבחיל ומסוכן. כל מי שקרא אי פעם ספרות מחקר העוסקת בנשים שנקלעו לזנות יודע שהמיתוס של הסטודנטית העליזה שמשלימה הכנסה הוא שקרי, וכי הוא נועד אולי, במקרה הטוב, להקל על מצפונם של צרכני זנות. מי שמכיר את דף הפייסבוק When He Pays המתעד את השיח המתועב והמבחיל, הגס והמחפיץ של הגברים הללו, לא יוכל לעולם להאמין לזחיחות שבה מצייר הרלן קובן דמות של אישה שמתגעגעת לחיים של אישה בזנות. וזה לא שהסופר אינו מודע לבעייתיות של המסר שלו. כדי לסתור כביכול את ההתנגדות שתעורר הדמות שהוא מתאר בספרו הוא מקדים תרופה למכה ומצהיר מפיה שמעולם לא הייתה קורבן לגילוי עריות. בספרה מופקרות  מביאה העובדת הסוציאלית ענת גור נתוני מחקר המוכיחים כי הרוב המוחלט של נשים בזנות נפגעו מינית בילדותן, ורובן היו קורבנות לגילוי עריות.

"עשיתי בחיים שלי בחירות שאנשים לא מבינים, אבל אין לי חרטות," אומרת אחת הדמויות בספר: ברמנית במועדון חשפנות. גם היא מתוארת כמי ששמחה בחלקה, כי מה יכול לשמח אישה יותר מאשר לראות את חברותיה חושפות את גופן בפומבי, רוקדות בחיקם של זרים, נאנסות, שותות לשוכרה או מסממות את עצמן כדי לברוח מהמציאות? אכן, חיים עליזים ושמחים, כדבריה: "בשביל כמה מהבנות זאת חגיגה." הרלן קובן מבטא עיוורון מוחלט באמירה הזאת, שהוא שם בפיה של אישה.

לאמתו של דבר, צחנה מיזוגנית לא קלה עולה מהכתוב. הנשים מניפולטיביות, מפחידות, שקרניות, מרסקות את לבם של גברים. אמנם כשהן שקועות בזנות הן "חוגגות ועליזות" כביכול, אבל למעשה הן חפצים. אפשר לזלזל בהן ולהתעלם מעצם הרעיון שיש להן רגשות. רק אם מישהי נהפכת לאישה מהוגנת מהפרברים היא מתחילה להדיף ריח של לילך, מטפלת במסירות אין קץ בחמותה הזקנה ובילדיה – ממש ברוח הקדֵשה והקדושה או חוה ולילית. אפילו התיאורים עצמם דוחים ומרמזים על שנאת נשים: מישהי "גדולה, שופעת ומקומרת במקומות הנכונים […] שולחת "חיוך עקום. שערה הבלונדיני היה נפוח מדי וצבוע בגסות", ונשים מגניבות לעברה מבטים "כאילו הייתה איזה נגיף מסוכן שחותר להשמיד את כל יסודות קיומן הפרברי".

בעיני זהו תיאור די מדויק לסכנה שהספר הזה עצמו נושא בחובו.

Harlen Coben Stay Close

פזית בן-נון בלום | גדי בלום, "החייל מספר 2"

"היהודים עברו ברירה טבעית בשואה. על פי כל העקרונות הדרוויניסטיים", נפתח המאמר. "אלה ששרדו היו רק קטני האמונה, רבי-התושייה, שלא בחלו באמצעים. אלה שלא האמינו שהתור יוביל לאן שאמרו שיוביל, שחיפשו את הזמן והמקום להסתלק, ששכבו במחראה או התכסו בגופות נפוחות, שרימו וגנבו כל אימת שהתאפשר. המרדנים והיהירים שבהם הקדימו ועזבו את בתיהם המתורבתים, בני נוער פורקי עול וחסרי אחריות בדרכם למסיבת הפיג'מות הפרועה בלבנט. וכל אלה הנחילו את הגנים שלהם ואת גישתם לבניהם ולבני בניהם לדורותיהם. ייסדו אומה של איפכא מסתברא והטלת ספק במבוגר האחראי, של ניצול פרצות ומלחמת הכול בכול. לטוב ולרע. אנחנו האחראים לאבולוציה של הגנום היהודי."

ג'וגו' מויס, "ללכת בדרכך", "החיים אחריך": תחליף ספרות קל לעיכול

מסתבר שאין זמן טוב יותר לנסות לפענח את סוד הצלחת הספרים של ג'וג'ו מויס מאשר בימים שבהם נפלה הקוראת קורבן למתקפה של וירוסים טורדניים. בין מחיטות אף, שיעולים ואנחות, אפשר בהחלט להתאחד עם לואיזה קלארק, גיבורת שניים מספריה של מויס, − ללכת בדרכך  (Me Before You)  והחיים אחריך (Life After You), המככבים זה זמן מה ברשימת רבי המכר, אחד מהם ממש בראשה.

דמותה הססגונית והעליזה של לואיזה קלארק, צעירה אנגליה שמטפלת בוויל, גבר אנגלי עשיר ויפה תואר שבעקבות תאונת דרכים לקה בשיתוק של ארבע הגפיים, מלבבת מאוד. לואיזה מנסה להציל את וויל ולעורר בו רצון לחיות, חרף מצבו הרפואי הקשה, עד שהיא (איך לא) מתאהבת בו.

מי שראה את הסרט המבוסס על הספר הראשון אינו יכול לנתק את לואיזה ממראהָ של השחקנית המגלמת את דמותה. אכן, חווית הקריאה התעשרה בזכות חינניותה יוצאת הדופן של אמיליה קלארק, שנותרה טבועה בתודעה. נעים ונחמד לראות בדמיון את חיוכיה המתוקים ואת העוויות הפנים המקסימות שלה. גם השחקן סאם קלאפלין, המגלם את וויל, משכנע בגבריותו השרמנטית והחזקה, אפילו אם אינו מניע אף אבר בגופו.

ללכת בדרכך, הספר והסרט, עוסק בשאלות הרות גורל: מה ערכם של החיים? האם מי שמרותק לכיסא גלגלים אינו יכול למצוא בהם טעם? מה צריך להיות סדר העדיפויות של אדם שאוהב אישה, אבל יודע שלעולם לא יוכל להעניק לה את כל מה שהיה רוצה, לנהוג בה כגבר באישה, לבנות אתה חיים שלמים ומלאים? האם צריכה להינתן לאדם כזה הזכות לבחור בהתאבדות? מי קודם למי, בסיטואציה הזאת, הוא, רצונותיו, צרכיו, הייאוש שלו ממצבו, או בני המשפחה שלו, שרוצים בקיומו ומסרבים לוותר עליו, חרף הסבל שהחיים מסבים לו? והאם מי שאינו יכול לקום על רגליו, ללכת, לשרת את עצמו – בעצם לעשות כל דבר שהוא בכוחות עצמו – יכול, למרות הכול, ללמד את הזולת, להעשיר אותו, לשנות את חייו?

כל אלה שאלות כבדות משקל. לא כן הספר. מצד אחד אי אפשר לומר שהכתיבה פוגעת בתבונתו של הקורא. היא מדויקת. מפורטת. לא מזויפת (לפחות כשמדובר בספר הראשון!). הקריאה בו אינה מעליבה. ג'וגו' מויס כותבת היטב. בניגוד לרבי מכר אחרים שנתקלתי בהם בעברי הרחוק. אז תרגמתי ספרים לפרנסתי, וחלקם השתייכו לז'אנר הירוד שכותבות סופרות אמריקניות מסוימות שכושר התיאור שלהן מתמצה במשפטים כמו "הדמעות התגלגלו על לחייה". מויס לעומתן אינה משתמשת בקלישאות. תיאוריה אמינים. הדמויות שהיא יוצרת משכנעות. ובכל זאת – יש משהו ריק ונוסחאתי בספרים הללו, והם תואמים בהחלט את מה שנקרא "ספר טיסה", ולפיכך הם טובים גם לימים של שפעת או הצטננות קשה, כשהמוח רוצה לשייט מעל סיפור העלילה, בלי שיידרש להעסיק את עצמו במשהו מיוחד, או להתאמץ בכלל. הכול קולח לו על מי מנוחות. העלילה שטה וזורמת. גם הדמעות – במקרה הזה של הקוראת, לאו דווקא של הדמות – מתגלגלות להן בנועם, ברגעים הנכונים, מופעלות כיאות על ידי סופרת שיודעת ללחוץ על הכפתורים הנכונים.

לעומת זאת, ספר ההמשך, שנכתב, לדברי הסופרת, כתשובה לשאלות רבות של קוראים – מה היה אחר כך? − מייגע למדי, ומעורר תחושה לעוסה ומפוברקת. אכן, מויס הצליחה להגות איזושהי תפנית שמצדיקה את ההמשך. בספר השני קורה משהו לא צפוי שמתקשר עם הספר הראשון. למרות זאת, משהו שם לא פועל כיאות. הספר מתחיל די מהר לשעמם, הדינמיות הכנה של הספר הראשון מתפוגגת די מהר, ואפילו לואיזה, המצחיקה והדברנית עם הבגדים הצבעוניים והמוזרים שלה פשוט דוהה לנגד עינינו. מתחשק לומר למויס – ממש אין צורך. יכולת להשאיר את הקוראים שלך עם התהיות, כמו שעשו רבים וטובים לפנייך, שסירבו לספר מה קרה לגיבורה אחרי שהדף האחרון נסגר. (לפני כמה שנים ראה אור "ספר המשך"-לכאורה לחלף עם הרוח. כתבה אותו סופרת שהעזה "להשתמש" בדמויות שהגתה מרגרט מיצ'ל. הוא היה איום ונורא. לצערי התוודעתי אליו מקרוב, כי תרגמתי אותו לעברית. התשלום היה ראוי, אבל לא פעם במהלך העבודה שאלתי את עצמי אם באמת כל עבודה מכבדת את בעליה).

מכל מקום, משני הספרים הללו גם יחד לא נותר שום משפט ראוי לציון שסומן במהלך הקריאה כדי שלא יישכח, וזה אולי אחד הסממנים לכך שאין בו ערך רב, מלבד התחושה שהשעות עד שהאנטיביוטיקה תתחיל לפעול את פעולתה עברו באסקפיזם נינוח. זהו מעין תחליף ספרות, קל לעיכול ולא מותיר משקעים. אין ספק שיש בעולם מקום גם לספר כמו ללכת בדרכך: בידור קליל ומענג. אבל חשוב לא להתבלבל: זאת איננה יצירת אמנות.

לפחות אפשר לומר על הספרים הללו שהם מתורגמים לעילא ולעילא. משחקי מילים מצאו פתרונות נאים, השפה מדויקת ורהוטה, נשמעת ונקראת כמו עברית ואף פעם לא כמו אנגלית בתחפושת מעוברתת. כה לחי, קטיה בנוביץ'!

פזית בן-נון בלום | גדי בלום, "החייל מספר 2": קונספירציה אפשרית?

כשעיתונאי בכיר, עורך מוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, כותב ספר שגיבורו הראשי הוא עיתונאי חוקר, נוסף עניין על הסקרנות הטבעית שמתעוררת כשקוראים ספר מתח. כי ברור שגדי בלום יודע היטב על מה הוא כותב כשהוא מצייר את מאחורי הקלעים של מערכת עיתון ואת מה שמתחולל שם – את השיח, הדחפים והלכי הרוח. וזה בהחלט מעניין.

הספר החייל מס' 2 שכתב ביחד עם אשתו, פזית בן-נון בלום, מרצה באוניברסיטה שמביאה אל הספר את הידע שלה על המתרחש באקדמיה, עונה בהחלט על רוב הציפיות.

עלילתו עשויה היטב. היא מורכבת ומפורטת מאוד, וככל שהיא נפרסת לפנינו, מתגלים עוד רבדים שבהם היא נוגעת. מאחר שמדובר בספר מתח, עלי לחשוף כמובן מעט ככל האפשר. די אם אציין כי הסיפור מתבסס על עובדות היסטוריות, משתמש בהן באופן מרתק, ומציג מעין שאלה בסיסית, "מה היה אילו − ?" ומשם, מנקודת ההתחלה ההיפותטית, נרקמת מזימה אפשרית-לכאורה, ומעוררת פלצות, דווקא משום שהקונספירציה רחבת ממדים לא נראית לגמרי מופרכת.

הספר נוגע במגוון סוגיות עכשוויות, לא רק באלה שמגיעות מהעבר. למשל – במעורבותה של גרמניה בכלכלה האירופית ובתהייה אם יש לשבח את הגרמנים על התערבותם בכלכלה של ארצות שנקלעו למשבר פיננסי, אם "עזרתה של גרמניה לעמים האחרים נובעת מהומניות ומחרטה על העבר, או מתכנון ארוך טווח להשתלט על היבשת מתוך שאיפות גדלות." השאלה, אגב, מתקשרת בעקיפין לעניינו העיקרי של הספר, הן כצעד בעלילה, והן כחלק מהאמירה שלו.

מבנהו של הרומן עשוי היטב. בתוך העלילה הליניארית משובצים פרקים קצרים מהעבר שמשמעותם המסקרנת אך הסתומה מתבררת בהמשך ומובנת בדיעבד. שמות הפרקים נושאים תאריכים, כדי להקל על הקורא להבין את סדר ההתרחשויות.

אז מדוע בעצם הספר עונה "על רוב" הציפיות ולא על כולן?

את התשובה אפשר אולי למצוא במה שדורי, העיתונאי, אומר לעצמו כשהוא מתכנן את כתבתו הבאה: "הטקסטים שהוא משרבט ישתפרו תחת ידיהם החרוצות של אנשי מקצוע נפלאים רבים עד שיוכרזו ראויים לפרסום."

למרבה הצער, מתעוררת לפעמים תחושה שגם בכתיבת הספר שלפנינו סמכו הכותבים על "אנשי המקצוע הנפלאים" שיערכו, יגיהו ויתקנו את מה שטעון שיפור. חרף דברי התודה שבאחרית הדברים, אנשי המקצוע שליטשו את כתב היד התרשלו פה ושם, ולא תמיד עשו את מלאכתם נאמנה. וכך יש מקומות שבהם סגנון הכתיבה חורק: "דורי לא החשיב את נשוא הכתבה שלו לאידיוט", מופיעות פה ושם מילים שאינן תואמות את המשלב: מישהו נראה "מצוברח", מישהו "סמפט את ההרוג" גברים צעירים "מפזזים" בשעה ש"ימינם שקועה במזמוז מסכו של מכשיר סלולרי חדיש" (ולא, לא מדובר כאן בסגנון כתיבה משוחרר או בעברית נועזת, אלא בסתם חוסר רגישות לשונית), אנשים "עושים שימוש", מעלית "השמיעה קול צלצול בהיפתחה", מישהו "הפך עשיר"  (מה רע בסתם "משתמשים", "צלצלה כשנפתחה", "התעשר"?) יש שיבושי לשון: "מבלי" במקום "בלי", "בוודאי" במקום "ודאי" (אבל אלה אולי דקדוקי עניות, שהרי מעטים מבחינים בהם). יש גם לא מעט ניסוחים שאפשר היה בהחלט לשפר: "בעת שזללו את המנות ברעבתנות". (גם זללו וגם ברעבתנות? על שום מה? על שימוש היתר בתואר הפועל אפשר לקרוא כאן: סטיבן קינג, סופר מצליח לכל הדעות, מעניק לסופרים כמה עצות טובות. ביניהן: "הימנעו מתואר הפועל. תואר הפועל אינו ידידכם," ומוסיף, "יש להימנע מתואר הפועל במיוחד אחרי 'הוא אמר'"… על כך כתבה גם תרצה ידרמן, שם בדוי, במאמרה השנון "לצערנו לא נוכל לפרסם").

עם זאת, יש להודות כי במהלך הקריאה נסחפתי, ובשלב מסוים ויתרתי על הנוקדנות, הנחתי את העיפרון בצד, וצללתי לתוך הספר. הוא מסתיים באופן שלא רק מזמין, אלא ממש זועק, להמשך. לא נותר אלא לקוות שהוא  ייכתב, ושהספר השני יגיע אלינו עד מהרה.

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": גילויי אכזריות כלפי חיות נאסרו

דוֹד שם לב שבגרמניה לא פוגעים בכלבים. אי לכך כלבים לא חששו מפני בני אדם, ונראו תמיד עגלגלים ומטופחים. "רק סוסים נראו מאושרים לא פחות, בניגוד לילדים ולבני נוער," הוא כתב. "לא פעם נעצרתי בדרכי למשרד כדי לשוחח עם צמד סוסים יפהפיים שחיכו לפריקת עגלתם. הם היו נקיים, שמנים ומאושרים כל כך, עד שהיה נדמה לי בעוד רגע יתחילו לדבר. הוא כינה זאת "אושר סוסי" ושם לב לאותה תופעה בנירנברג ובדרזדן. האושר הזה הושג במידה לא מעטה, כך ידע, בעזרת החוק הגרמני, שאסר על גילויי אכזריות כלפי חיות, והעניש עבריינים במאסר. דוֹד ראה בכך אירוניה עמוקה. "בתקופה שבה מאות בני אדם הוצאו להורג בלי משפט ובלי שום ראיה לאשמתם, וכשהאוכלוסייה רעדה מפחד, תרתי משמע, היו לחיות זכויות שבני אדם יכלו רק לחלום עליהן."

והוא הוסיף, "בני אדם יכלו בהחלט להצטער על כך שאינם סוסים!"


In the Garden of Beasts: Love, Terror, and an American Family in  Hitler's Berlin by Eric Larson


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי את הציטוט. הספר בגן חיות הטרף ראה אור בידיעות ספרים בתרגומו של יניב פרקש. 

 

 

אריק לארסון, "בגן חיות הטרף": האם יכול היה היסטוריון אחד להציל את העולם?

מה מרגיש אדם שסבור כי עתידה של האנושות, או לפחות השלום בעולם, תלוי בכך שיצליח לנסח את דעתו על המציאות באופן משכנע? האם אפשר להעלות על הדעת שמהלכיה של ההיסטוריה יכולים בכלל להשתנות? שאדם אחד יכול להשפיע עליה, לבלום את הגלגלים שכבר יצאו לדרך עקובה מדם, אל מלחמה שעשרות מיליוני בני אדם ימותו בה?

אדם כזה היה ויליאם דוֹד, היסטוריון אמריקני שנשיא ארצות הברית מינה ב-1933 לשגריר בגרמניה. דוֹד היה שקוע באותה עת בכתיבת ספר, הדרום הישן, מחקר שעסק במדינות הדרום של ארצות הברית.  כשהגיעה אליו ההצעה לתפקיד הוא היסס מאוד אם לקחת על עצמו את השליחות. העבודה על הספר והחיים שניהל בחלק מהשנה בחווה חקלאית שבבעלותו היו יקרים ללבו והוא ידע שהמשרה החדשה תגזול את כל זמנו ולא תאפשר לו להמשיך בעיסוקיו. יתר על כן, היו לו ספקות באשר להתאמתו לתפקיד. לאמתו של דבר, גם הנשיא ושר החוץ באותה עת היססו, ולמעשה שלחו את דוֹד לברלין רק מכיוון שמועמדים אחרים סירבו לתפקיד. דוֹד לא היה עשיר די הצורך, ואנשי משרד החוץ סברו כי בהיותו איש אקדמיה הוא אינו מתאים לדמותו של שגריר שאמור לייצג את ארצו בהדר המקובל.

למרות הספקות, יצא דוד לברלין מלווה ברעייתו, בנו ובתו, שניהם בשנות העשרים לחייהם. הספר בגן חיות הטרף מאת אריק לארסון, שראה זה לא כבר אור בעברית (בתרגומו של יניב פרקש), מתאר את ארבע השנים שבהן חיה משפחת דוֹד בברלין, ומתמקד בעיקר באבי המשפחה ובבתו מרתה. איתרע גורלם שהם נקלעו לברלין בתקופה שבה ביסס היטלר את שלטונו בגרמניה הנאצית, והיו עדים לאופן שבו הצליח לשטות בעולם הנאור, להשיג לעצמו כוח מוחלט, ולהתחיל במעשי הזוועה שהוביל. אלה היו הסימנים והאותות הראשונים למה שעתיד היה להתרחש בעולם כולו, סימנים ואותות שרוב בני האדם לא הקדישו להם תשומת לב ולא ידעו לפענחם כיאות.

באחרית הדברים לספר מציין לארסון את המקורות שעליהם התבסס בתחקיר שלו: יומנים אישיים, מכתבים, ספרי זיכרונות שכתבו בני התקופה ההיא, אפילו קטעי סרטים שאיתר ובהם הצליח לראות כיצד נראתה ברלין בתקופה האמורה. (הציטוטים הרבים מעלים על הדעת את התהייה כיצד יוכלו לחקור בעתיד את ההווה שלנו, שבו כתיבת מכתבים פסה מהעולם ואת השאלה אם התיעוד הקיברנטי וכל מה שמונצח בו יוכל לשמש תחליף נאות).

מלאכתו של לארסון צלחה. ספרו תיעודי, אמנם, אבל הוא מקים בו לתחייה את המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, לא כמו העובדות הענייניות המנוסחות בספרי ההיסטוריה, אלא בתיאורים חיוניים, ססגוניים, צבועים ברגשותיהם של האנשים שהשתתפו בהם. אלה כמו מלווים את ההתרחשויות בפס קול של צלילים, ריחות, צבעים ומראות מפורטים, עד שהקורא חש כצופה בסרט, כמעט אפילו נוכח במקום שבו הכול קרה. לא זו בלבד, אלא שהמחבר מצליח לייצר מתח, כמו בסיפור ולא כמו בספר עיון, אפילו אם העובדות ההיסטוריות ידועות.

גם האנשים שהוא מתאר, בעיקר שני הגיבורים הראשיים, דוֹד ובתו, מצטיירים בבירור ובפרוטרוט, עד שהקורא חש שהוא לומד להכיר אותם מקרוב, כאילו היו דמויות ספרותיות (שאתן אפשר תמיד להגיע לקשר הכי אינטימי, שהרי במציאות אין לאיש היכולת לחדור לנבכי נפשם של הסובבים אותו).

אנו עוקבים אחרי עלילותיה של מרתה, האישה הצעירה שהגיעה לגרמניה והיא בהליכי גירושים: ההרפתקה הצפויה לה באירופה משכה את לבה הרבה יותר מאשר האפשרות להישאר בארצות-הברית כאישה נשואה, לגדל ילדים ולנהל בית. אכן, מהבחינה הזאת גרמניה לא אכזבה אותה: מרתה דוד ניהלה קשרים אינטימיים רבים מאוד, התאהבה בבני לאומים שונים, ביניהם בראש הגסטפו, באיש השגרירות הצרפתית ובנציג של הקג"ב, שהוצב בברלין תחת כיסוי של דיפלומט רוסי. היא לא העלתה בדעתה שהרפתקאות האהבים הרבות שהיא מנהלת מסכנות אותה; לא ידעה שהיו מי ששקלו "לשדך" אותה להיטלר, (ושהוא עצמו ראה בה טרף אפשרי בעל פוטנציאל רב תועלת). לא היה לה מושג (ואולי דווקא כן? קורות חייה אחרי המלחמה, שעליהם מספר המחבר באחרית הדבר לספרו, אינם מותירים מקום רב לספק) שבקג"ב מנסים לנצל את ההתאהבות שלה בנציגם כדי לגייסה לשורותיהם ולהפוך אותה למרגלת נגד ארצה. מרתה הסתובבה לה בברלין בתחושה שהיא בטוחה ומוגנת, הרי היא בתו של השגריר. (למרבה הזעזוע, שגריר צרפת, לעומת זאת, הודה כבר ב-1934 שלא יופתע אם הגרמנים ינסו להתנקש בחייו, חרף היותו דיפלומט זר, ולפיכך הרחיק את בני משפחתו מברלין).

ויליאם דוד, אשתו, בנו ובתו

בני משפחת דוֹד היססו אמנם אם להגיע לגרמניה, אבל הספקות הללו לא היו קשורים מלכתחילה במשטר. אדרבא, מרתה דוד אהדה את הנאצים, והתרגשה והתלהבה מהמהפכה העוברת על גרמניה. גם היחס של השלטונות כלפי היהודים, שכבר ב-1933 החלו להצר את צעדיהם, למעשה להתעלל בהם (בין השנים 1932-34 חלה עלייה תלולה במספר המתאבדים היהודים בברלין: 70.2 יהודים מקרב כל 100,000, לעומת 50.4 בשנת 1924, טוען המחבר(, לא הפריע לה במיוחד. היא לא היססה להודות באנטישמיות שהיא עצמה חשה: "גם אנחנו לא ממש אוהבים יהודים", כתבה במכתב לארצות הברית לסופר תורנטון ויילדר, עמו הייתה מיודדת.

דוֹד עצמו ידע גרמנית, אהב את גרמניה, וחש כלפיה נוסטלגיה, כי בצעירותו למד שם. זאת הייתה אולי אחת הסיבות העיקריות לכך שנעתר לבסוף לשליחות.

אחת המשימות הראשונות שהוטלה עליו הייתה למצוא לעצמו מקום מגורים. בניגוד לקודמיו ולעמיתיו, שמרביתם הגיעו ממשפחות עשירות מאוד, עמד דוֹד על כך שכל הוצאות המחיה שלו ושל בני משפחתו ימומנו ממשכורתו, ולא ממקורות כספיים אישיים, שבלאו הכי לא היו לו. חיי מותרות ובזבוז היו זרים לו, והוא הקפיד מאוד על חסכנות גם בענייני השגרירות – למשל תבע לקצר את המברקים שהיו לטעמו ארוכים ובזבזניים מדי. (תביעותיו נתפשו כקטנוניות וטרחניות, והרגיזו את הכפופים לו). הפתרון הופך הקרביים שמצא מתואר בספר כפשוטו. את משמעותו הנסתרת, המזעזעת, יכול כל קורא להסיק בעצמו: משפחת דוֹד שכרה במחיר מגוחך את ארמונו של יהודי עשיר, בעליו של בנק פרטי, שנאלץ למעשה לוותר על ביתו, ונשאר לגור עם אמו בדירה קטנה שהשאיר לעצמו, בקומה העליונה של הבניין. מן הסתם לא יכול היה האיש להמשיך ולהחזיק בבית, בשל החוקים שהצרו את צעדיהם של היהודים ואת יכולתם להתפרנס. יתר על כן: הוא קיווה שהמגורים בבית שבו שוכן שגריר ארצות הברית יגנו על חייו ועל חיי בני משפחתו.

הפאר המדהים של הבית, חדר הנשפים הענקי, הריהוט העשיר, הגן, שעשעו מאוד את מרתה, שנהגה להעלות את ידידיה אל חדר השינה של הוריה ולהראות להם את האמבטיה המוזהבת המונחת על במה קטנה. דוֹד עצמו שמח להודיע לנשיא כי שכר את הארמון המדהים הזה תמורת 150 דולר בחודש בלבד. איש לא הוטרד ממשמעות העסקה המקוממת הזאת. אדרבא, כעבור כמה חודשים, כשבעל הבית החל לשפץ את הדירה הקטנה שהקצה לעצמו כדי להביא לשם את אשתו וילדיו, שאותם שלח לפני כן למקום מבטחים בכפר, הרגישו בני משפחת דוֹד מרומים, כעסו על הרעש, ובעיקר − על הסידור החדש. כי מי שמע על כך שילדים זרים (ועוד יהודים!), עלולים להיראות במקרה לעיני אורחיהם? על התחושות של אותם ילדים שנאלצו לחיות בבית ילדותם כדיירים לא קרואים ולא רצויים ולראות אנשים זרים מסתובבים ועושים בו כבשלהם הספר אינו מדווח. (באחרית הדבר מודה המחבר לבנו של אותו בנקאי, אזרח ארצות הברית בעת כתיבת הספר, על העזרה שהוא ואשתו הגישו לו בשחזור מראהו של הבית ושל האווירה ששררה בו. מכאן אפשר ללמוד שלפחות אחד מאותם ילדים אומללים שרד. אין מידע על מה שקרה לשאר בני המשפחה).

עם זאת, ולמרות האטימות המשוועת שהפגין דוֹד כלפי בעלי הבית שלו, אי אפשר להימנע מתובנה מחרידה: הוא היה אחד האנשים ההגונים-יותר שהסתובבו באותם ימים בברלין. בימים שבהם העולם הסכין עם רדיפת היהודים ועם הטרור הפנימי שהתרחש בגרמניה (אחת הדוגמאות לאימה ששלטה אז: אזרחים גרמנים, לא יהודים, סירבו באותם ימים לעבור הליכים כירורגיים, כי חששו מפני מה שיגידו בלי דעת ברגעי הערפול של ההתעוררות מההרדמה), דוֹד היה אחד המעטים שקלטו את חומרתם של המעשים הקיצוניים והמחרידים שנעשו בגרמניה, ואף שילם על כך מחיר אישי. את מלוא משמעותם הבין אחרי מה שכונה בדיעבד "ליל הסכינים הארוכות", והיה כמעט היחיד שהבין. בספר שלפנינו מקבל אותו אירוע, שבספרי ההיסטוריה מוקדשים לו כמה עמודים, לכל היותר פרק, נפח ועומק. התיאור המרתק והמחריד נבנה בהדרגה, מזוויות שונות, ומובא לפרטיו. אנו לומדים מה היה מזג האוויר באותו יום, מה חשבו, ראו, שמעו, אנשים שונים, כאלה שהיו קרובים מאוד להתרחשויות  וכאלה שצפו בהן מרחוק. הטירוף, האכזריות, ההשתוללות חסרת הרסן, ותגובתו הפושרת, המקבלת, של הציבור הגרמני − כולל זו של הנשיא הינדנבורג, שהיה אמור לרסן את היטלר ושל העולם, שגם הוא קיבל והשלים עם מה שהיטלר עולל, ולמעשה אפילו לא מחה − מעוררים פלצות.

דוֹד היה בין היחידים שהתרעמו והזהירו מפני מה שגרמניה עתידה לחולל. דבריו נדחו בזלזול, עד שנקרא לשוב לאמריקה ולפרוש מתפקידו. הממשל סבר שאינו מתאים עוד לשמש שגריר, שכן טינתו המוזרה (!) כלפי הגרמנים עמוקה וגלויה מדי ושוב אינו מסוגל לחשוב בהיגיון.  גם אחרי שפוטר מתפקידו וחזר לארצות הברית המשיך במשך שנתיים להתריע ולהזהיר מפני המלחמה שגרמניה הובילה אליה.

גם מרתה התפכחה בהדרגה מאהדתה כלפי גרמניה הנאצית. "אם במקום לעסוק במה שצודק ומה שלא צודק עוסקים בשאלה מה ארי ומה לא ארי, אנשים בעלי עמדות מיושנות בעניינים של צודק ולא צודק ושל הגון או מתועב, נותרים בלי קרקע יציבה לעמוד עליה," היא אמרה לאחד מידידיה הגרמניים, ממיודעיו של היטלר.

מעלתו הגדולה של הספר בגן חיות הטרף היא בכך שהוא משחזר את התהליך ההיסטורי שבו החלה הזוועה להיווצר, וכיצד קורבנותיה העתידיים בעולם כולו ראו ולא הבינו מה הם רואים, אבל עושה זאת לא כהיסטוריה, אלא כספרות.

כשעוסקים בהיסטוריה אין טעם לשאול "מה היה אילו" – מה היה אילו האמין נשיא ארצות הברית לאזהרותיו של השגריר? אילו שמע את קולו ופעל בהתאם? האם היה יכול דוד להשפיע על המהלכים ההיסטוריים?

עם זאת אי אפשר שלא לתהות ולנסות להבין מהם התהליכים המפחידים, הרי הגורל, שגם אנחנו עדים להם ממש עכשיו, אלה שרק בדיעבד יכונו בשמות שספק אם אנחנו עצמנו נזכה להכירם.


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, את הציטוטים המופיעים כאן תרגמתי בעצמי. 

 

גארי שטיינגרט,"כישלון קטן": מופע של נרקיסיזם והומור

באחד הימים הראשונים לעבודתה כמורה מחליפה ביקשה הגברת ס' מתלמידי כיתתה החדשה להביא את "הפריט החביב עליהם ביותר בעולם" ולספר לחבריהם מה משמעותו בשבילם. אחרי שכל הילדים הציגו את מה שהביאו, הראתה להם המורה את החפץ שלה: זוג נעלי ריצה. אחד הילדים עיקם את אפו כמי שנגעל מהריח שהדיפו הנעליים. כל הילדים התגלגלו מצחוק.

הסופר גארי שטיינגרט המתאר את הסצנה הזאת, שהתרחשה בילדותו, מתעכב  על התדהמה שחש נוכח תגובתה של המורה: היא לא נבהלה, לא נעלבה, לא פרצה בבכי, כפי שחשש, אלא הצטרפה אל הילדים, וצחקה ביחד אתם. "היא צחקה מעצמה ונותרה ללא פגע," אמר הילד לעצמו, כמי שנפתחה בפניו דלת אל תגלית מרעישה שבמידה רבה תשנה את חייו: אותו אירוע חשף בפניו  את הכוח שיש באירוניה עצמית ובהומור שאדם מפנה כלפי עצמו.

אכן, בספרו האוטוביוגרפי כישלון קטן (ידיעות ספרים, מרס 2015), מרבה הסופר לשעשע, ולכאורה צוחק בעיקר מעצמו. הוא  מתעד את ילדותו בברית המועצות, את ההגירה לארצות הברית, את השנים הראשונות והמאמצים להתערות באמריקה, וגם, אבוי, את אהבותיו הראשונות, התנסויותיו המיניות, את החברים שהיו ולא היו לו, וגם את התהליך שבו נעשה סופר. גארי שטיינגרט נולד ב-1972. כלומר, כשספרו האחרון (קדמו לו שלושה רומנים, שהראשון בהם ראה אור ב-2002) הופיע לראשונה בארצות הברית היה גארי בן 42. גיל די צעיר כדי לכתוב אוטוביוגרפיה שמתעדת בדקדקנות ובפרוטרוט – שמשלב מסוים נעשה ממש מתיש –  את כל מה שעבר עליו בחיים! שטיינגרט מצטט מכתבים שכתבו לו אהובות וחברים, מצטט אפילו את עצמו – החל בסיפורו הראשון, מגיל תשע, וכלה בקטעים מתוך הרומן הראשון שלו. לא זו בלבד, אלא שכל פרק נפתח בתצלום שלו עצמו, שאותו הוא מתאר, מגיב, ומסביר מה היו הנסיבות שבהן צולם וגם מה הרגיש באותו זמן. שטיינגרט מפליג בהערות שבני אדם נוהגים בדרך כלל לשמור אותן בינם לבין עצמם: "אני שונא את השיער שלי"; מספר שכשהחליט לכתוב את הרומן הראשון שלו ידע בדיוק מה יהיה נושאו: "כשאתה בן עשרים ואחת יש רק נושא אחד. הוא מופיע במראה בכל בוקר, מחזיק בידו מברשת שיניים."

התוצאה המצטברת מעוררת תחושה לא נוחה של מפגש עם גילויים מופלגים של נרקיסיזם, וחבל שכך. כי הספר הזה מוחמץ. עריכה אמיצה וקיצוץ של חלקים נרחבים מתוכו הייתה מותירה את מה שיש בו, כי חלקו הראשון של הרומן מצחיק ומרתק ברובו. אין ספק ששטיינגרט שנון מאוד. כמעט בכל עמוד בספר הוא לועג, מתלוצץ ועוקץ. אכן, במקומות רבים הוא מפנה את חיציו המושחזים כלפי עצמו, אבל לא פעם גם כלפי זולתו. הוריו, בעיקר, אבל לא רק הם, סופגים את האירוניה המושחזת שלו. אין בעצם אף אדם, גברים, נשים וטף, שהתקרב אי פעם לסופר בכל צורה שהיא, ולא זכה בספר הזה לתיאור מגחיך, ואפשר לומר את האמת: מרושע למדי. עד כדי כך שלפעמים מתעורר הרושם שזוהי רשעות לשמה, בלי שום סיבה טובה. הנה כמה דוגמאות קטנות: את שותפו לחדר בקולג' הוא מכנה, רגעים אחדים אחרי שהוא פוגש אותו לראשונה "הבונה" – אותו מכרסם שמצטיין בבניית סכרים – רק משום שהוא חרוץ ומתמיד בלימודיו. הוא מתאר סטודנט אחר ואת אבר מינו הענקי, כפי שהתגלה לו במקלחת, אבל מגמד את דמותו של האלמוני שבא להתרחץ כשהוא מצויד בדלי פלסטיק קטן של ילדים. את המורים בקולג' הוא מתאר כמקבץ של לוזרים. באופן כללי הוא מסביר שלהצחיק היה אסור, כי "הוטל עלינו לקדם את האנושות". את חבריו לכיתה שמשתדלים להתרכז בלימודים הוא מתאר כך: "שקיקי רוק נתלים להם על הסנטר, העיניים שלהם מכוסות בשיירי השינה היחידה שהם יישנו אי פעם, עפרונותיהם נעים בביטחון קסום בתוך המחברות שלהם, והם מרדימים את הנוסחאות." והוא תוהה: "מה גורם לכך שהם מחויבים כל כך? מי מסיק את האש בבתיהם? מה מחכה להם אם ייכשלו?" ומוסיף: "תמיד חשבתי שאבא הכה אותי יותר מדי, אבל אולי הוא לא הכה אותי מספיק?"

אכן, הדמויות העיקריות שעליהן מתעכב שטיינגרט הן אלה של הוריו. כותב על הטינה והאהבה שהוא חש כלפיהם. הכעס וההערצה. ההתפעלות והבוז.

החלק המרתק בסיפור הוא תיאור ההגירה. הפרידה מהמולדת ומהקומוניזם הגאה של הילד שנולד וגדל בלנינגרד, והמעבר אל ארצם של מי שראה בהם אויבים. "עדיין לא מרשים לי לדעת את מה שאבי יודע, כלומר: שכל הדברים היקרים לי שקריים ושגויים."

שטיינגרט אמנם יהודי, אבל לתחושתו הוא קודם כול רוסי. מעניין לקרוא שאחת הסיבות העיקריות שהניעו את הוריו להגר מברית המועצות הייתה – רצונם לאפשר לבנם להיות יותר יהודי! על מדינת ישראל כותב שטיינגרט (למעשה, כמו על כל נושא אחר), בלגלוג מרוחק ומגחך. הבנים הישראלים בבית הספר היהודי שהוא לומד בו בניו יורק הם הפרועים והבוטים ביותר, וישראל בכלל מצחיקה אותו, רק משום שאביו מאמין בה בכל לבו, ומהמרחק הבטוח שאליו היגר, סבור שלעולם אינה טועה. כדי להיות יהודי באמריקה נאלץ שטיינגרט בהיותו בן שש או שבע, "לקבל את המתנה שכל ילד משתוקק אליה: ברית מילה". תיאור החוויה מזעזע, אבל כמו תמיד שטיינגרט מתמודד עם מה שעוללו לו בעזרת הומור: "אני שוכב, עם אבר המין ההרוס שלי חשוף לעולם, ולמרבה התדהמה אנשים באים לבקר, כל בני המשפחה שלי באים לראות את הדבר האיום הזה שיש לי בין הרגליים. 'נו, איך אתה מרגיש?' הם שואלים…"

גם את הטראומות המשפחתיות הוא מתאר בצורה מצחיקה: למשל, הוא מסביר את הקלסטרופוביה שממנה הוא סובל כך: כשסבתו הייתה ילדה בת עשר הוטל עליה להשגיח בלילה על אחותה התינוקת. הקטנה נפלה מהעריסה ומתה. הוריה של בת העשר אילצו אותה להשתתף בהלוויה. מאז רדפו אותה ביעותים שמא תיקבר חיה. אותה בעתה רדפה גם את בתה, אמו של שטיינגרט. "ומאחר שאני אדם מודרני," מסביר הסופר, "אני לוקח את החרדה הבין דורית הזאת והופך אותה למשהו יותר מעשי: אני פוחד להיקבר חי בתוך מיכל מתכת חתום, למשל קרון של רכבת תחתית, או מטוס."

אין נושא או עניין ששטיינגרט אינו צוחק ממנו: אמו נעלבה כשילדה אותו, כי כשהאחות שיבחה אותה על מאמציה ללדת היא פנתה אליה בשם גוף לא רשמי, שמעיד על חוסר כבוד: "אמי רגישה לאבחנות האלה. היא ממשפחה טובה, היא לא סתם איזו יהודייה." הוא מעיד עליה שהיא "נראית חצי יהודייה, אבל באותו מקום וזמן, היא יהודייה מדי." על אביו הוא כותב כי "הפתרון שלו למרבית הבעיות קשור בקפיצה לתוך אגם קר." על הפחדים שהם מחדירים לנפשו: "פעם דובר על דוֹד-זרם-חשמלי, עכשיו – על הציפורים שליד הים הבלטי. העולם נוקשה ולא מתחשב, ואתה יכול לסמוך רק על בני המשפחה שלך."

קראתי את גרסתו המקורית של הספר באנגלית. מאחר שהוא רצוף מילים זרות – ברוסית ובעברית (בעניין השימוש הרב ברוסית המשובצת בטקסט האנגלי הוא מזכיר במידה רבה את אמנות הבישול הסובייטי, גם הוא ספר מלא הומור), אני מניחה שמשהו מהחן שלו אובד בתרגום. כששטיינגרט כותב כיצד הבנים הישראלים עסוקים ב"זין" שלהם, או כשהוא מצטט את השיר שהמורה שלו לעברית נהגה לשיר "ימין ושמאל…" וכותב את המילים הללו באותיות לטיניות, זה מצחיק. כנראה שהאפקט נעלם כשהמילים הללו מופיעות כחלק אורגני של הטקסט. (בעניין זה –  את הקטעים המצוטטים לא לקחתי מתוך התרגום, אלא הרשיתי לעצמי חרות ותרגמתי אותם בעצמי מהמקור).

עם זאת אני מרגישה צורך להטיל ספק בשתי בחירות של המתרגם: הספר נקרא בעברית כישלון קטן. מאחר שהסופר מתרגם לאנגלית את הביטוי הפוגע שבו נהג אביו לכנות אותו ברוסית, ומאחר שהעברית מכירה בסיומת "צ'יק" כדי לבטא הקטנה, נדמה לי שמוטב היה לקרוא לספר "כישלונצ'יק". כמו כן הביטוי "זב חוטם" שמתרגם את המילה האנגלית snotty  –  גם כך נהג האב לכנות את בנו –  אפשר לדעתי להחליף במילה סְמָרְקָץ'. היא מביעה את עוצמת העלבון המיועד להגיע לאוזניו של הילד, ויש בה נופך הרבה יותר דיבורי. קל יותר לשמוע את האב אומר אותה לבנו, בניגוד ל"זב חוטם", שהמנעד שלו גבוה והוא רחוק מאוד משפת היומיום המתועדת בספר.

את חלקיו האחרונים של הספר קראתי בדילוגים של קוצר רוח. יש בו אמנם לא מעט רגעים מרתקים ותובנות (לאחת מהן – "אנחנו משפחה של נרקיסיסטים" מתחשק להגיב בתהייה סרקסטית, נוסח "האומנם?"…), ויש בו המון תיאורים מבדחים ביותר, אבל בסיכומו של עניין, הוא  פשוט מייגע ואפילו מביך.

בניגוד לדבריו של הסופר בטריילר שלהלן, הספר רחוק מאוד אפילו מהתואר  ההיתולי "דיוקנו של האמן כמנץ' צעיר" (שטיינגרט מתלוצץ כמובן, ומשתעשע עם הכותרת לספרו של ג'יימס ג'ויס דיוקנו של האמן כאיש צעיר, רומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים שבו מתאר ג'ויס את צמיחתו כסופר). אפילו מההתבדחות הזאת נודף ריחה של היומרה הנרקסיסטית ששטיינגרט לוקה בה, ושפוגמת, בסופו של דבר, בהנאה שבקריאה.