תגית: הוצאת חרגול

גיא דויטשר, "גלגולי לשון – מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם"

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי "נורא יפה" תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: "ההווה הוא המפתח לעבר". תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: "אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש."

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. "היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם", שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא "אינה אומרת הרבה מעבר לכך". כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: "לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה', נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא "מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה". מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר "טבעי", שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים "הדקדוקיות", שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה"מין הדקדוקי" של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: "לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום"). כך, למשל, בגרמנית, המילה "סלק" היא נקבה, ולמילה "נערה" אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: "איפה הסלק?" "היא הלכה למטבח". "איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?" "זה הלך לאופרה"…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ"ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב' (ו', 16) "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", ובדברי הימים א', (ט"ו 29) "הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק": המילים "מפזז ומכרכר" יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה "נורא" שיש לה, לדברי דויטשר "תעודת יוחסין די מכובדת". בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה "נשגב, מדהים, מעורר הערצה." ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים "נוטרי השפה העברית" כשהם נתקלים בביטויים כמו "נורא יפה"…

ובכן "כל השפות משתנות, כל הזמן". (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: "שפה היא ניב עם צבא וצי"). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם "סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)". ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, "מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות".

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: "חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה".

פירושו של "חיסכון": הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה' נהפך ברבות הימים לצליל א', כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת' בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל ("תלך"), מה שדויטשר מכנה "התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל".

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה "כן" שהולכת ומצטמצמת ל"כֵּ", ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של "דחף להבעה" הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה "אפילו". תחילתה במילה "אם", שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: "אם לוּ". אבל אז היא התכווצה ל"אילוּ", ובעקבות זאת התרחבה ל"אף אילו" ומשם התכווצה שוב ל"אפילו", שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה "אם", ויוצרים את הביטוי המשעשע "אפילו אם", שמשמעותו המילולית היא "גם אם אם אם".

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן "מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים". כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. "מלונדון": אות השימוש מ' מציינת מרחב, לעומת "הוא רעד מקור", שאז מ' השימוש מציינת סיבה; "מלונדון לפריז": מ' השימוש מציינת מרחב, לעומת "דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני" – מ' השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

 

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

מאיה ערד, "המורה לעברית": מיהו ישראלי?

מאיה ערד סופרת פורה מאוד. למרבה השמחה, מאז שהפציעה ב-2003 עם ספרה המרהיב הראשון מקום אחר ועיר זרה,  כתבה ערד עוד תשעה ספרי פרוזה, ספר עיון העוסק במערכת בנייני הפועל בעבר, ותרמה לספרו של בן זוגה, רויאל נץ, מקום הטעם כלומר – כמעט ספר בשנה.

מאז שהופיע מקום אחר ועיר זרה, רומן בחרוזים – יצירה מקורית, שנונה ומרתקת, שנכתבה כמעין פסטיש ליבגני אונייגין של פושקין – אני מקפידה לקרוא ולהתענג על כל מה שערד מוציאה תחת ידיה. (על שניים מספריה, העלמה מקזאן,  ומאחורי ההר, כתבתי כאן בבלוג).

הספר החדש, המורה לעברית, מאפיין מאוד את כתיבתה של ערד. כמו ברוב ספריה, עלילתן של שלוש הנובלות הכלולות בו מתרחשת בארצות הברית, שם ערד מתגוררת כבר שנים רבות. מרתק לקרוא על הווי החיים של ישראלים גולים, על הקשר הרגשי שיש להם עם מולדתם, ועל התאקלמותם, המלאה או החלקית, בארץ שאימצו לעצמם. בספר שלפנינו, בניגוד לקודמו, מאחורי ההר, נראה כי שאלת השייכות למקום שבו חיים הישראלים הללו אינה מטרידה אותם במיוחד. אפילו המורה לעברית הפטריוטית שמהרהרת – "אין לנו מדינה אחרת", חושבת על עצמה: "אבל מי היא שתדבר? כבר ארבעים וחמש שנה היא באמריקה".  האם הם אכן גולים, עדיין? האם שוב אינם "ישראלים"? האם אורח החיים המקומי באמת טבעי ומובן להם לחלוטין? האם נעשו מקומיים, אם הם חוגגים, למשל, את חג ההודיה כיאות, עם תרנגול הודו ודלעת? בספר שלפנינו נראה שלרובם אין עוד התלבטות. הנופים והמנהגים קרובים לגמרי ללבם.

לאורך הספר התעוררה בי לא פעם התהייה באיזו שפה הם מדברים זה עם זה. בסיפור הראשון, "המורה לעברית", שהקובץ כולו נושא את שמו, די ברור שהגיבורה מדברת באנגלית עם בעלה, פרופסור יהודי אמריקני, או עם רוברט, הבוס שלה, אמריקני לא יהודי. אבל באיזו שפה היא מדברת עם בנה, שגדל בארצות הברית? כשהוא אומר לה "אז יאללה, מה את עושה עניין? תתמודדי ותעברי הלאה", הוא מדבר בעברית? אם כן, מניין לו הסלנג העכשווי המדובר בישראל? ואם באנגלית – מה בעצם היו המילים המקבילות?

גם בסיפור השני, "ביקור", מרים, שמגיעה מישראל לראשונה לביקור אצלה בנה ואשתו, מדברת אתם בוודאות בעברית. אבל בסיפור השלישי, ששמו מופיע באנגלית Make New Friends, שעניינו – יחסים בין אישה לבתה המתבגרת, לא היה לי ברור אם הנערה מדברת עם אמה בעברית, בסלנג הישראלי העכשווי, למשל – "אפשר את הטלפון שלי?" (בהשמטת הפועל האופיינית כל כך לבני נוער ישראלים),  או שדבריה נאמרים בעצם באנגלית והסופרת מצטטת אותם תוך שמירה על הרובד הלשוני המקביל לעברית בת זמננו. ברגע מסוים בסיפור הוריה של הנערה שמחים להיווכח שהיא מסוגלת לקרוא מתכון שנכתב בספר בישול מישראל. הסוגיה הדו-לשונית עולה אם כן, אבל אינה מובהרת עד סופה. בסיפור הראשון ערד כותבת במפורש על  הקושי של מהגרים, שאחרי עשרות שנים איבדו את היכולת להתבטא ברהיטות נינוחה בשפת אמם, אבל לא הצליחו להגיע ליכולת דומה בשפה הנרכשת.

אין ספק שמאיה ערד יודעת היטב את מלאכת הכתיבה. ספריה ממלאים רובד מצומצם למדי בספרות העברית: הם קריאים וידידותיים מאוד. התכונות הללו אינן גורעות מחוכמתם. כשמאיה ערד רוצה לטפל בסוגיה פוליטית משמעותית, היא עושה זאת בעדינות כמעט סמויה. כך למשל, בסיפור הראשון שבספר היא מראה לנו את הפער העצום שנוצר בין ישראלים "ותיקים" שנשארו בארצות הברית, אין לדעת מדוע בעצם, אבל בלבם הם עדיין פטריוטים של ארץ מולדתם, לבין אלה שהגיעו לאחרונה, נציגי השמאל הרדיקלי, יקירי ה-BDS  והחוגים הערביים באוניברסיטאות האמריקניות, אלה שמתעבים את ישראל ואת היהדות, ואינם מהססים להביע וליישם את התיעוב הזה באופן אקטיבי, בפעילויות אנטי-ישראליות. ערד מציגה את התמימות של הוותיקים, נטולי היכולת להבין את התיעוב הזה. והרי גם הם בחרו לעזוב את ישראל, והרי גם הם מתרפקים רק על סממנים שמסמנים אותה בעיניהם: במבה ומקופלת בימי העצמאות, שאז הם חוגגים  ושמחים "לנופף"  בגאווה בהישגים הישראליים: "הטפטפות החסכוניות. הפטנטים הרפואיים. אומת הסטרט-אפ", מציגים לראווה תמונות שנגזרות מעיתוני הסברה ושבועונים: "הכנרת. החרמון. פריחה בנגב. מכתש רמון"… עוטפים שולחנות בנייר קרפ כחול לבן, מניחים דגלים ומשמיעים שירים של אריק איינשטיין, חוה אלברשטיין ואילנית (ערד מדגימה איך קפאו בזמן: ישראל שלהם נותרה בלי שינוי מהיום שבו עזבו אותה), ואפילו של זמרים "עכשוויים" יותר, כך הם סבורים, כמו ריטה, רמי קליינשטיין, אהוד בנאי. והם כמובן מגישים אוכל "ישראלי" שאותו הם קונים "מהמסעדה הלבנונית, בעיר הסמוכה", או "בכלבו של הירדני".

שלוש הנובלות נוגעות בעיקר בעניינים שמתרחשים בתוך המשפחה. בכיסופים לסבתאות. בפער הדורות שבין אימא מסורה מדי, שתלטנית להחריד ועיוורת לצרכים העמוקים של בתה, ביחסים שבין חמות וכלתה ובין אם ובנה המבוגר, ובכלל – בין מבוגרים לצעירים. אלה כבשו את מקומם בעמל רב, והם שטופי נוסטלגיה אל העבר, אל מי שהיו ומה שהיה להם בצעירותם, ואלה מנופפים ביכולות האינטלקטואליות שלהם ובעתידם המבטיח. אלה קשובים, רגישים, מנסים להבין, אלה מתנשאים, נטולי סבלנות, אך מובסים וחסרים בדרכם.

רגעי החסד המתוארים בסיפורים נדירים אמנם, אבל מעניקים להם ממדים של עומק ואמינות.

כדרכה, נוגעת ערד גם בעניין ארס פואטי, כמו שהיא מרבה לעשות בספריה. כך למשל בספר אמן הסיפור הקצר טיפלה באופן מרהיב במקומו של הסיפור הקצר בספרות, ובספר מאחורי ההר חשפה את המנגנונים הסמויים של הספרות הבלשית. כאן היא דנה בהבדל שבין אוטוביוגרפיה לכתיבה של מֶמואָר, אם כי הסוגיה הזאת שולית יחסית בספר שלפנינו.

כתיבתה של מאיה ערד ריאליסטית לחלוטין. היא לוכדת בנאמנות ובדייקנות שיחות, הלכי נפש והתנהגויות, ומעוררת לעתים תחושה שמדובר כמעט בתיעוד, לא בבדיון. למי שאוהב כתיבה כזאת צפויה (שוב!) חגיגה.

גם את המורה לעברית קראתי באפליקציה  e-vrit. הנה קישור אליו: המורה לעברית. מחירו אצלם רק 39 ₪!

 

 

 

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": מה קרה כשנציגי השלטון הנאצי פלשו לפרקליטות

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד "עשה בעיות" והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה: "הלא-ארים חייבים לעזוב את המועדון מייד!" הבחנתי בכך שהוא השתמש בביטוי "לא-ארים" ובלי משים גם במילה "מועדון", שלא התאימה כאן בעליל. מישהו, כנראה מי שדיבר כבר קודם, אמר: "הם כבר הלכו." השומרים שלנו התמתחו כאילו הם עומדים להצדיע. ליבי הלם. מה עלי לעשות? איך לשמור על יישוב דעת? להתעלם מהם! לא לתת להם להפריע לי! השקעתי עצמי בתיקים שלפני וקראתי משפטים אחדים באופן מכאני: "טענתו של הנאשם אינה נכונה והיא אף חסרת חשיבות…" – העיקר לא לשים לב!

בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן." מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי.

"כן" אמרתי! נכון, הייתי אומנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך ולשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. וכל הזמן – השאון המתגלגל של הבלתי נודע באוויר…

הטור על אודות הספר

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

 

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם?

את כתב היד, למעשה את הטיוטה, לספר סיפורו של גרמני מצא בנו של הסופר, סבסטיאן הפנר, בעיזבונו. האב השאיר הנחיה ובה התיר ליורשיו לעשות בכתביו ככל העולה על רוחם. הבן החליט, בצדק, להוציא אותו לאור. את הספר כתב הפנר ב-1939, והוא ראה אור לראשונה בגרמניה בשנת 2000. הפנר מנתח בו את המהלכים שקדמו לעלייתו של היטלר לשלטון, ומתאר את הלכי הרוח של הציבור באותן שנים ראשונות של המשטר הרצחני והברוטלי. מרתק לקרוא על כך לא מתוך ספרי היסטוריה, אלא כתיעוד ראשוני, הישר מתוך המציאות של אותם ימים. יתר על כן: חלקים מסוימים בספר מרתקים ומפחידים במיוחד, כי אפשר למצוא בהם הדים לתופעות שמוכרות לנו בהווה.

הפנר מראה כיצד נוצר המצע הרגשי שעליו צמח הפשיזם. איך בני הנוער הגרמנים שגדלו בתקופת מלחמת העולם הראשונה התרגלו להתרגשויות שסיפקה להם המלחמה, איך פיתחו נאמנות לארצם, בדומה לזאת שחשים אוהדי כדורגל כלפי הנבחרת שלהם. המלחמה הייתה מבחינתם "משחק גדול, מרגש ומלהיב, משחק בין עמים". מאחר שלא הגיעה ממש עד אליהם, לא סבלו בגללה. הם אפילו לא זכרו ולא הכירו מציאות שונה. "במהלך ארבע שנות מלחמה איבדתי כל תחושה באשר לשלום, וכל מושג על איך ומה זה." (כמה ישראלים זכו לחיות במציאות נטולת מלחמות?)

הפנר מתאר את תחושת הביטחון-בעתיד שהעניק לגרמנים מי שהיה שר החוץ, ולטר רתנאו (היהודי), עד שצעירים מחוגי הימין הקיצוני התנקשו בחייו, ב-1922. "הייתה תחושה שהאדמה נעה תחת הרגליים, ותחושה זו רק התחזקה כשהתברר לנו באיזו קלות זה קרה, בלי מאמץ מיוחד, כדבר מובן מאליו […] הרי זה כל כך פשוט, עד שמרוב פשטות איש לא חשב על כך. בשיא הפשטות, צריך להודות, אכן אפשר לעשות היסטוריה." האם אפשר לקרוא את הדברים הללו ולא לחשוב על התדהמה שירדה על הציבור הישראלי כשצעיר ימני רצח את יצחק רבין? את ההבנה שבעצם פשוט כל כך לממש את האיומים שריחפו באוויר, שכל אחד היה אמור להבחין בהם, שכולם התעלמו מהם, כי לא האמינו, עד שזה קרה? האם אפשר לא לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של הרצח, שלא את כולן אנחנו יודעים עדיין?  (גם סבסטיאן הפנר לא ידע כשכתב את הספר ב-1939 במקום גלותו באנגליה מה עתיד לקרות בתוך זמן לא רב).

הפנר מתאר את תקופת המשבר הכלכלי. איך הציבור כולו השקיע את כספו במניות. מה קרה לחברה כשלצעירים נועזים היו פתאום עודפי כסף מופרזים ביותר, שאותם הרוויחו בלי מאמץ, ובזבזו בקלות מטורפת: קבצנים והתאבדויות לעומת חיי הוללות פרועים. איך הבועה תפחה, עד שהבורסה קרסה, וכמה איומים היו חיי היומיום בתקופת האינפלציה, כשהכסף איבד מערכו במהירות, עד כדי כך שאנשים נאלצו להוציא את כל משכורתם בימים הראשונים של החודש, וקנו אוכל עמיד בכמויות, כי תוך יומיים או שלושה כבר לא היה לכספם שום ערך.

הוא מתאר את הופעותיו הראשונות של היטלר. כמה מגוחך וחסר סיכוי נראה לכולם. איך "התבלט בלשון הביבים של נאומיו המקוממים ובשיאים חדשים של איומים ואכזריות גלויה…" והזכיר להם תימהונים אחרים, למשל אחד שרצה להציל את גרמניה "בעזרת ריקודי עם, שירה וקפיצות באוויר."

אבל אחרי תקופת שלום קצרה שנמשכה רק שש שנים, תקופה של יציבות  כלכלית וליברליות, סירב הציבור הגרמני לבחור בחיי שלווה, במה שהפנר מכנה "חיים פרטיים". אלה נראו לאנשים "'משעממים', 'בורגניים', ו'מיושנים.'" תחילה נאחזו בספורט תחרותי. דבקו בו, כתחליף להתרגשויות של פוליטיקה סוערת ושל מלחמה. אנשי השמאל האמינו שהספורט מספק להמונים סובלימציה, ולא הבינו שהוא רק משמר ומעצים את הדחפים המלחמתיים. ואז החלה להתפתח מה שהפנר מכנה "גרמניה החומה": "עם רבים מבני דורנו לא יכולנו להחליף מילה, משום שדיברנו בשפה אחרת. סביבנו חשנו ב'גרמניה החוּמה' ההולכת ומתהווה. היתה לה עגה מתועבת, שצפנה בחובה עולם שלם של טיפשות אלימה: 'משימה', 'ערבויות', 'מסירות נפש', "בני עמנו", 'רגבי אדמתנו', 'נוכרים', 'תת-אדם'. גם לנו היתה שפת סתרים משלנו. הסכמנו בינינו מייד על מי שהיה בעינינו 'חכם', ולא היה לזה כל קשר לתבונה אלא רק ליכולת להבין את מהות החיים – וכן היכולת להשתייך 'אלינו'. ידענו גם שמספרם של הטיפשים רב לאין ערוך ממספרנו." (האם יש כאן רמז למשהו מוכר? רבים חשים כי מוטב לא לדעת. מוטב לא לראות).

את עלייתו של היטלר מתאר הפנר באורח מעורר פלצות. מסביר איך "המפלצת החלה להלך קסם על סביבותיה. וכך הסתבר אותו מסתורין שהוא בסיס התופעה שנקראת היטלר: המתנגדים לו סבלו מעירפול וטשטוש חושים. הם לא הצליחו להתמודד עם התופעה הזאת ומצאו את עצמם מאובנים תחת מבט המדוזה, לא מסוגלים לתפוס שמה שעומד מולם זה העולם התחתון בדמות אדם." הוא מתאר איך "החוצפה הפרועה שהפכה בהדרגה את מטיף השטנה הקטן והלא סימפטי הזה לדמון; הטמטום של מאלפיו, שתפסו תמיד מאוחר מדי מה בעצם אמר או עשה – כלומר רק אחרי שאמירה מטורפת יותר ומעשה מפלצתי יותר העמידו בצל את האמירות הקודמות והמעשים הקודמים; הקהל מהופנט, עם הזמן פחות ופחות מוגן מפני הקסם שבמבחיל ומפני שיכרון הרוע."

כשחלה המהפכה, כשהיטלר השתלט על מוסדות המדינה, רבים התבלבלו. הפנר מעיד על עצמו כי לרגע לא שגה באשליות, וידע מיד שהנאצים האויב, אבל, הוא כותב, "טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו" – ואת זה הוא כותב ב-1939! עוד לפני שהמלחמה פרצה!

הוא מתאר את ההתדרדרות המהירה, שתחילה לא ראו אותה. או שראו והתרגלו – למצעדים, למשל. במשך זמן מה הכול נראה כרגיל. עד שהשלטון הגיע אל בתי המשפט, עד ששינו את החוקים.

"המשכנו לרקוד שעה שלמעלה על הסיפון כבר הוחלט להציף את האגף הזה כולו ולהטביע את כולנו" הוא מסביר בדימוי את תחושת חוסר האונים מצד אחד, ואת הניסיונות להתעלם מהאמת, מצד שני.

הוא מספר על השקרים שהשלטון הפיץ והעיתונות הנשלטת פרסמה, "בהתלהבות, בטון חנף, שבע רצון ופטריוטי", ועל תחושת הטרור והאימה הגוברים: "זריעת פחד בכל, גרימת בהלה והשגת כניעה מוחלטת".

הוא מראה כיצד למעשה לא כל הציבור בחר בנאצים, אלא רק 44 אחוז ממנו. "רוב הבוחרים היו עדיין נגדם. אם נביא בחשבון שאז כבר הופעל הטרור במלוא המרץ, ושלמפלגות השמאל כבר סתמו את הפה במהלך השבועות המכריעים שלפני הבחירות, אפשר לומר שהעם הגרמני נהג עדיין ברובו בהגינות," הוא כותב, ומוסיף כי "הנאצים לא נתנו לזה להפריע להם."

ואז החלו בכל זאת אנשים לשתף פעולה עם השלטון, תחילה מתוך פחד, ואחרי שכבר שיתפו פעולה, וחשו שיש משהו "זול ומשפיל" בשיתוף פעולה כזה, צירפו אל הפחד גם את "השקפת העולם המתאימה." בין היתר כי המפלגות באופוזיציה נטשו אותם, בגדו בהם.

הפנר כותב כי בעתיד הציבור ישלם לדעתו מחיר כבד על הפחדנות והחולשה שהפגין, על ההתמכרות שלו לתחושה המשכרת של היחד, "הכוח המגנטי של ההמון". גרמניה תיתן את הדין על כך שמשלב מסוים לא דנו עוד "בצדקת קיומם" של הנאצים, אלא "בזו של האחרים"; על כך ששיתפו פעולה עם ההסתה וההסטה של אינסטינקט הציד החייתי, הטמון לדעתו בכל בני האדם, שבדרך כלל מכוון נגד בעלי חיים, "אל חלק מן האנושות עצמה". הוא סבור שהתוצאה תהיה כנראה  "פירוקה של האומה הגרמנית ופירוק כל מערכות השלטון שלה."

מדהים לזכור שאת כל הדברים הללו ראה עוד לפני הפלישה, הניצחונות, הקרבות העקובים מדם, רצח העם, וגם – התבוסה, הכניעה, ההתאבדות.

הפנר מסביר עד כמה חשוב שהציבור לא ייכנע ולא יתעלם. מדגיש כי אסור לאנשים להשלות את עצמם ולהאמין שאם יתכנסו בדל"ת אמותיהם ויתעלמו מהמציאות, היא בתורה תשתף אתם פעולה ותתעלם מהם. אפילו הוא, המתנגד הנחרץ לשלטון, נסחף בשלב מסוים ונגרר, ממש בניגוד לרצונו, לפעילות כמו-צבאית שבה ענד את סרט היד עם צלב הקרס, ותהה לא רק בדיעבד, אלא גם בשעת מעשה, איך זה קרה לו, וכיצד יוכל לנקות את מצפונו.

סבסטיאן הפנר הציל את עצמו. לא רק את גופו, אלא גם את נפשו. ב-1938 עזב את גרמניה, וחזר אליה רק ב-1954. באחרית הדבר לספר נכתב כי "במהלך מלחמת העולם השנייה פרסם מסות וספרים על גרמניה הנאצית, שנועדו לקהל קוראיו הבריטים," ובכך "תרם למסע התעמולה נגד משטרו של היטלר".

שבע עשרה שנים חלפו מאז שסיפורו של גרמני ראה אור בעברית. הן לא הקהו מעוקצו, ולא הפחיתו מהעניין שהוא מעורר.

 

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב

 

 

ג'נט וינטרסון, "למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית?"

לא בכל מקרה מאיר שמו של ספר בדייקנות מתומצתת את תוכנו. כמה דוגמאות לכותרות כאלה הן – החיים הם במקום אחר של קונדרה; בעולם נהדר ואכזר של פלטונוב; מלחמה ושלום – טולסטוי; החטא ועונשו – דוסטוייבסקי.

גם שמו של הספר למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מצליח להביע לא מעט מתוכנו. כתבה אותו ג'נט וינטרסון, סופרת אנגליה שנודעת בעיקר בזכות הרומן המצליח שראה אור ב-1985 − תפוזים הם לא הפרי היחיד. אותו רומן מפורסם היה כביכול בדיוני, אבל התבסס במידה רבה על חייה.

ספרה החדש הוא אוטוביוגרפיה ישירה וגלויה, בלי שום הסוואות. וינטרסון פורשת בו את כל מצוקות ילדותה, שחלקן  קשות ומרות עד כדי כך שהמוח מסרב לקלוט אותן ולהשלים עם קיומן.

ג'נט וינטרסון אומצה כשהייתה בת שישה שבועות. את המשפט שהעניק לספרה החדש את שמו אמרה לה אמה המאמצת אחרי שהודתה באוזניה שהיא לסבית, ושאינה מתכוונת לוותר על אהובתה. מהשאלה הרטורית המוזרה אפשר להבין לא מעט על ייסורי החיים של וינטרסון ועל יחסיה עם האם המאמצת, שאותה היא מכנה בספר "אמי", "אמי המאמצת" ולעתים תכופות יותר − "גברת וינטרסון". לכאורה הטיחה בה האם את הדרישה ל"נורמליות", כלומר, תבעה ממנה לוותר על נטייתה המינית, אבל בתום הקריאה של הספר ברור לגמרי שמצוקתה האמיתית והעמוקה של ג'נט וינטרסון אינה קשורה בעיקר בלסביות שלה, אלא בכך שאמה הביולוגית ויתרה עליה. בתחושה שלא הייתה נאהבת, שאיש לא רצה בה ולא דאג לטובתה. כי חייה עם האם המאמצת היו קשים מנשוא. "גברת וינטרסון" מתוארת כחולת נפש שהקפידה להסביר לבתה כי אינה אמה האמיתית, ושלא בה רצתה מלכתחילה, כשהחליטה לאמץ. נראה כי המאמצת סבלה מהתקפים של מאניה דפרסיה, אדיקותה הדתית הקיצונית מצטיירת כלא שפויה, והיא הפגינה שלל התנהגויות מוזרות. יחסה לילדה היה אכזרי במידה קיצונית, ההתעללות החריגה הייתה גופנית ונפשית. שוב ושוב הסבירו לילדה שאינה רצויה, הרעיבו אותה, לא היה לה מעולם מפתח משלה לבית, השאירו אותה לעתים תכופות לילות שלמים נעולה בחוץ, הכאיבו לה ופגעו בה. רק לקראת סוף הספר חושפת וינטרסון כמה סודות שאמורים להציע הסבר לחלק מההתנהגויות המטורפות והמייסרות של האם המאמצת.

ככל שהסיפור מתקדם, מתחיל להיווצר מתח: האם יתעורר בכותבת דחף לאתר את משפחתה הביולוגית? האם תיעתר לדחף? ואם כן – האם תצליח? מה המחיר שתשלם אם תצא לחפש את אמה הביולוגית, ולחלופין, מה תרגיש אם תחליט לוותר על החיפוש, או אם תתמיד בו, ואז תתאכזב?

האם יכול להיות "סוף טוב" לסיפורה של תינוקת שאמה הביולוגית הניקה אותה במשך כמה שבועות, עד שהחליטה, או נאלצה, למסור אותה לאימוץ? (הפרט הזה נודע לווינטרסון, מהעובדת הסוציאלית שהסבירה לה שהוא ייחודי: רוב האמהות הביולוגית שנאלצות לוותר על התינוקות שלהן אינן מניקות אותם, היא מדגישה באוזניה).

העוצמות הרגשיות שג'נט וינטרסון מתארת, התהפוכות השונות והתגובות הנפשיות והגופניות שלה לכל מה שקורה נוגעות ללב ומעוררות מחשבה.

יחד עם זאת, יש בספר לא מעט קטעי "הגיגים" שנדמה כאילו נוספו כדי לעבות את תוכנו ו"להעשיר" אותו. בכל פעם שווינטרסון עוסקת בפוליטיקה הבריטית הפנימית, מסבירה מדוע הצביעה למרגרט תאצ'ר או דנה באיגודים המקצועיים, היא מאבדת את הקוראת שהוזמנה כדי לשמוע את סיפורה, ולא כדי לברר אתה מה הקשר בין המניפסט של קארל מרקס וחיי המסחר בעיר מנצ'סטר. כל אלה נראים "מודבקים" מבחוץ, לא אינהרנטיים למכלול, ולכן מיותרים, ויש להודות – מייגעים.

גם תיאור צמיחתה כסופרת מאכזב. היא מספרת כיצד החלה את דרכה בכך שהרבתה לקרוא: בספרייה הציבורית המקומית מצאה לעצמה מחסה ומקלט, והחלה לקרוא את כל מה שמצאה על מדף הספרות האנגלית, החל באות A. היא תכננה לקרוא את כל הספרים, לפי סדר האותיות, עד ל-Z. התיאור משכנע ואפילו משעשע. אין ספק שהקריאה האינטנסיבית, האובססיבית, שינתה את גורלה (בשלב מסוים, כשהייתה בת שש עשרה ואמה המאמצת זרקה אותה מהבית לצמיתות, הצילה הקריאה את חייה, תרתי משמע), אבל – מה קרה אחר כך? איך ובאילו נסיבות כתבה את ספרה המצליח ביותר? עליו היא מספרת רק שהמאמצת טלפנה אליה אחרי שראה אור כדי לנזוף בה ולספר לה שזאת הייתה הפעם הראשונה שנאלצה להזמין ספר בשם בדוי, עד כדי כך התביישה בו. המעבר בין ג'נט וינטרסון הצעירה, שבאה ממשפחה של פועלים קשי יום, אך מצליחה להתקבל ללימודים באוקספורד, לג'נט וינטרסון האמידה, המקושרת (היא מציינת כבדרך אגב שידידתה הקרובה היא הסופרת הנודעת רות רנדל, מי שכתבה, בין השאר, את סדרת Chief Inspector Reginald "Reg" Wexford), חד ופתאומי, באופן לא מובן.

עם זאת, אי אפשר לשלול חלק מהתובנות המרתקות שווינטרסון מציעה הנה שלוש שסומנו: "נזקקתי למילים, כי משפחות אומללות הן קנוניות של שתיקה. לא סולחים למי שמפר אותה."; "ספר הוא שטיח קסמים שעליו אפשר לעוף למקום אחר. ספר הוא דלת. פותחים אותה. פוסעים פנימה. האם שבים משם?"; "שירה איננה מקום מפלט. היא מקום שבו אפשר למצוא".

התובנות שלה כלפי עצמה מרעישות: "יש אנשים שלעולם לא ירצחו. אני לא דומה להם," היא כותבת, ומבהירה באחת את עוצמת הזעם שממשיך לפעם בה, עד עצם היום הזה.


Jeanette Winterson: Why Be Happy When You Could Be Normal


מאחר שקראתי את הספר באנגלית, הרשיתי לעצמי לתרגם את הציטוטים בעצמי. מיכל אלפון תרגמה אותו לעברית.

מאיה ערד, "מאחורי ההר": השאלות שהוא מעורר

כל ספר חדש של מאיה ערד הוא חגיגה לקוראיה הנאמנים, וכך גם מאחורי ההר שראה אור בימים אלה. כמו בספר קודם שלה, אמן הסיפור הקצר, מגישה לנו כאן ערד רומן ארס פואטי, שמעיד על עצמו ועל תכניו: חוקר ספרות מוזמן לסדרת הרצאות על ספרות בלשית, והרומן עצמו מדגים בכישרון רב את הסוגיות שהמרצה מספר עליהן תוך כדי כך שהוא מתייחס לספרי בלשים ידועים וידועים פחות, בעיקר אל אלה שכתבה אמנית הבלש האולטימטיבית, אגתה כריסטי.

כדרכה של ערד, הכתיבה משובחת. העלילה משכנעת, חוטיה נשזרים היטב והדמויות משכנעות. מרתק לראות איך היא מיטיבה ליישם את העקרונות שהיא מציגה בפנינו מפיו של המרצה. הקורא חש שזכה במבצע, אחד פלוס אחד: גם תחקיר מלומד ומנומק על ספרות בלשית, וגם ספר מותח כיאות, ומושך מאוד לקריאה.

מאיה ערד כתבה בשיתוף עם בעלה, רויאל נץ, את הספר מקום הטעם: מסה מרתקת העוסקת בז'אנר ספרותי אחר: שירים, פזמונים, ודקלומים מחורזים.

יכולתה לשלב בין תיאוריה לפרקטיקה, כלומר, לצאת מהעולם האקדמי – ערד לימדה באוניברסיטת הארוורד וכיום בסטנפורד – אל עולם הבדיון, לברוא את המציאות החלופית שמאפשרת הפרוזה, היא נכס לקוראיה.

ערך נוסף שיש לחלק מספריה (למשל שבע מידות רעות וחשד לשיטיון) הוא במבט שהיא מעניקה לקורא הישראלי שחי בישראל אל המציאות האחרת, החלופית של ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, ליתר דיוק – בארצות הברית. ערד, כזכור, חיה שם כבר שנים רבות ביחד עם בעלה, פרופסור ללימודים קלאסיים ולהיסטוריה ופילוסופיה של המדע. בהקשר לכך התעוררה לאחרונה סוגיה בעניין פרס ספיר. בעבר גם סופרים ישראלים שחיים מחוץ לגבולות המדינה, כמו מאיה ערד וראובן נמדר, מי שזכה בפרס לפני שנתיים, יכלו לזכות בפרס. ערד אף הייתה מועמדת שלוש פעמים, על שלושה מספריה. לאחרונה שונו הכללים, ונקבע שרק תושבי ישראל רשאים להציג מועמדות. מאיה ערד היא בלי ספק סופרת ישראלית, אבל לא תמיד מקומית. חלק מספריה נטועים בהוויה הישראלית, ואחרים, כמו הרומן שלפנינו, מתרחשים בארצות הברית.

לקוראת שחיה בישראל מוזר ומעניין לקרוא על ההווי הזה – ולתהות על השאלות המתעוררות: איך הישראלים הללו משתלבים שם, בנופים, במנהגים, אפילו בחגים המקומיים? מה הם חשים, בהיותם ישראלים כל כך, ויחד עם זאת קשורים יותר ויותר אל התרבות שאימצו לעצמם? מה הם יודעים על מה שנדרש, מה שנהוג, מה שמתרחש סביבם? איך קורה כשהם מאמצים את "חג ההודיה" ובאיזו דרך הוא נהפך לחג ממשי מבחינתם? מתי הם לומדים לצאת לסקי או ל"קרוס קאנטרי" מושלג וכיצד ומדוע לקנות שרשרות-שלג למכוניתם? עד כמה הם מעורים באמת בארץ החדשה שאימצו לעצמם? האם הם מבינים עד הסוף את כל הקודים החברתיים? מה הופך אותם מתושבים זרים למקומיים? האם זה בכלל קורה? מה מרגישים אנשים שתלשו את עצמם מהארץ שבה נולדו ונטעו את עצמם בארץ אחרת, האם באמת נקלטו שם? האם הם מרגישים שייכים? מה מהישראליות שלהם נשאר כחלק כל כך מהותי מהם, עד שאינם יכולים להשילו מעליהם, לא משנה כמה זמן יחיו באמריקה? מה המאמצים הנדרשים מהם כדי להשתייך? ומה בעצם הסיבות לכך שישראלים "גולים" לארצות הברית?

ערד עונה על חלק מהשאלות הללו, ואת האחרות היא מציגה בפנינו. נראה כי לפעמים אין צורך בכל התשובות. לפעמים די בתהיות כדי לעורר את המחשבה, ואם ספר בלשי מצליח לא רק למתוח את הקוראים אלא גם לעורר בהם תהיות, דיינו.