ארכיון תגיות: הוצאת ה-21

סיון בסקין, "שבעה ימים אביב בשנה": ספר שכולו הנאה צרופה

לקראת סופו של הספר הקסום הזה, הצטמררתי ודמעתי. לא היה בו שום דבר סנטימנטלי שאמור להעלות דמעות בעיניה של הקוראת – רק הסבר פשוט, ומרגש מאוד, של מהי יצירת אמנות בעיניה של סיון בסקין: "היא לא חייבת למצוא חן בעיני כולם, וזה בסדר גמור", כתבה והוסיפה: "אבל היא לא אמורה לוותר מראש על לבו של הקורא, הלא-יוצר בעצמו. היא לא אמורה לוותר מראש, בהגדרה, על תגובה רגשית בלבה האוהב של אימא שלי ואנשים כמוה". רגע לפני כן הסבירה בסקין שלדעתה "שירת תור הכסף" – כלומר, השירה הרוסית הדגולה של תחילת המאה ה-20 – שרדה לא בזכות האינטלקטואלים גבוהי המצח, אלא "בזכותן": בזכות הקוראות "שידעו לבקש מהספרות את מה שהאוונגרדיסטים ההם בזו לו, או התביישו לבקש: הנאה. הנאה מתוחכמת ועמוקה מבחינה אסתטית ורגשית, אבל הנאה".

ואני  – כן! כך בדיוק! – נהניתי כל כך מקריאת הספר שלה!

שבעה ימים אביב בשנה הוא ממואר ספרותי. בסקין פותחת אותו בביקור שערכה בעיר הולדתה, וילנה, קצת יותר מעשרים שנה אחרי שהיגרה ממנה לישראל, ב-1990. היא פותחת בתיאור ההתרגשות של הביקור במקום שהיה בחייה למיתוס, ובתובנה ש"המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת". והנה היא ממשיכה באפוריזם, אחד מיני רבים שיש בספר: "הספרות יוצרת את האמת. ולא רק את האמת – את הספרות", שכן, במקרה של וילנה, המיתוס הוא "יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים שהעריצו אותה – גם כשגלו ממנה כמוני".

כתיבתה של בסקין חפה מסנטימנטליות וגם, כפי שהיא מעידה בעצמה, מנוסטלגיה. היא אינה מתגעגעת אל מה שלא היה באמת, אינה מגזימה ואינה מייפה. חוש ההומור שלה עוזר לה במשימה ומאפשר לה לתאר תיאורים מדויקים ואמיתיים.

כך למשל כשהיא נזכרת בבית הילדות של חברתה הטובה סשה, שנשארה בווילנה, ושאותה היא שבה ופוגשת בביקור, היא מספרת על "ביתם המוזנח" ועל הרגלי ההיגיינה המפוקפקים של הוריה, שיכלו להכשיר אותה לטיול שערכה לימים בהודו… היא מצטטת תיאורים של אביה, שסיפר איך התכבד אצלם במרק כרוב, שהיה "לא רע בכלל", ו"לאחר שסיימתי את המנה שלי, העברתי את הכיסא, את הצלחת ואת הכף לסועד הבא". וכאן היא מוסיפה ביובש: "אבי יודע להפיק גוזמה ספרותית כשהוא רוצה." ברור לנו שהתיאור מדויק. כמו גם העובדה שאחרי שגומרים אצל הוריה של סשה לטגן נקניקיות בשמן עמוק, "מנגבים את הידיים על הספה". והנה, כל התיאור הזה אינו דוחה, שכן הוא ספוג באהבה. בסקין מספרת לנו איך "ביתם המוזנח האזין לנו בעצמו והוליד את הספרים" גם אלה הנדירים מאוד, ששתי הילדות היו מעוניינות בהן, "על פי הצורך מבין כתליו, שהיו נפתחים כמניפה ושחררו לעברנו את הכרכים המוכתמים בקפה".

ספרים, קריאה, הם לא רק מרכזו של הממואר, אלא הם גם מרכז לבה ונפשה של הכותבת. כך למשל היא מספרת שנהגה להעתיק בכתב ידה שירים מתוך ספרים שהגיעו אליה ושהייתה חייבת להחזיר אותם לבעליהם, שהרי "גישה למכונות צילום הייתה אז ליחידי סגולה בלבד, בעלי סיווג ביטחוני פחות יהודי משלנו". והרי כאן שוב דוגמה להומור השנון שנמסר כבדרך אגב שובה לב.

"הספר," היא קובעת, "אינו הנאה גנובה אלא חלק מהחיים, לצד תפוחי האדמה."

בסקין מתארת את צמיחתה כמתרגמת ומשוררת, ומראה כיצד חייה בווילנה, ועלייתה לישראל, יצרו אותה. כך למשל היא מתארת כיצד נאלצה ללמוד מקצוע "של יום", שיפרנס אותה כיאות, ואת הספרות למדה להשאיר לשעות הלילה. כיצד קראה בילדותה תרגומים של יצירות, ואיך חשה שהיא שייכת לשם. על אחת המתרגמות, זאת שהערתה את יצירתו של ג' ד' סלינג'ר לרוסית, היא כותבת: "היא ומתרגמים אחרים נשארים באפלה. אבל אני רוצה שישמרו לי מקום באפלה הזאת, עד שאגדל ואלמד."

אחד ממניעיה לתרגום יצירות לעברית היא התחושה שמי שרוצה להכיר אותה ולהבין לנפשה, חייב לקרוא את היצירות היקרות ללבה. "איש לא יוכל להביו אותי בלי לקרוא את הספרים שהם חלק ממני. אולי אי אפשר לאהוב אותי בלעדיהם."

חלקים שלמים בספר מוקדשים לקורות החיים של בני הדורות שקדמו לה. מה קרה להם בשנות המלחמה? איך קרה שניצלו? היא מתארת את הפתעתה כשמתחוור לה שווילנה בעצם "אימצה" את הוריה, כי הוריהם נקלעו לשם במקרה, במהלך המלחמה. וילנה הפכה "לנמל הבית שלנו. של אנשים ללא ספינות".

התרגשתי כשסיפרה שכמו בסרט האהוב עליה (ועלי, עד מאוד!) "חיים של אחרים", גם בני משפחתה "זכו" למצוא לא מזמן בארכיונים של עירם את החקירות שערכו השלטונות – "האינקוויזיציה" – לסבים שלה, ושחשפו מדוע נשלחו לסיביר.

מרגש מאוד התיאור שלה על קו התפר שבין תום מלחמת העולם לבין מה שהתרחש זמן לא רב אחרי כן: המלחמה הייתה בעצם חלק מרצף החיים של יהודי העיר, והשבר חל אצלם דווקא זמן מה אחרי כן, כשהבינו שהם כבר לא חלק מחיי המקום, שכן הערים עצמן השתנו, לאחר שרוב היהודים נרצחו. העבר נהפך בבת אחת למקום שנשמר במוזיאון, "אלא שמוזיאון, חיוני ומסעיר ככל שיהיה, אינו תיאטרון, מפני שאינו מבוסס על ייצור רצף תמידי של זמן, כי אם על עצירתו".

השואה הייתה טבועה גם בנפשם של מי שנולדו אחרי שהמלחמה הסתיימה: "להיות תלמידה גרועה אחרי ששמעת עליהם" – על יהודים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטאות למרות המכשולים וההתנכלויות – "היה מכוער כמו לזרוק לחם אחרי שסיפרו לך על הרעב במחנות הריכוז של אירופה ושל אסיה. היהודים שהכרתי היו בדרך כלל תלמידים טובים. ומעולם לא זרקו לחם".

בסקין מספרת על התשוקה של דור האמהות ללמוד "בתנאים של עוני מחפיר", על הקשיים המיוחדים שחוו בשל "ניצול מחריד של נשים ונטישת ילדים", ועל האחווה הנשית המופלאה והעזרה ההדדית שהושיטו זו לזו.

פרק מרגש במיוחד הוא זה שמוקדש להזדהות של בסקין עם כתיבתה של לאה גולדברג, גם היא ילידת ליטא, עם העברית של גולדברג שהיא "קרובה יותר ממה שנדמה לעברית של הופעות רוק או של מאמרים עכשוויים על משבר האקלים, נניח", שכן כתיבתה של גולדברג "קוסמופוליטית" ו"נטולת תסביכים פרובינציאליים", ועם הסיבות שהניעו את גולדברג, לפי תפיסתה של בסקין, לבחור בעברית כלשון היצירה העיקרית שלה, ובפרק מרגש אחר היא מסבירה את הקשר המיוחד של יהודי ליטא ליידיש, ששימשה להם חלון אל העולם הגדול: "היידיש של עירנו הצליחה לחמוק מהיידישקייט. תחת זאת היא הפכה ללטינית של היהודים. לטינית משלנו".

השתעשעתי מאוד מהדימוי של בסקין המתרגמת והמשוררת, והזדהיתי אתו: "אז אולי אני בעצם משחקת בקבוצה? הלא חרוז טוב הוא כמו קליעה לסל."

אין בספר עמוד אחד שלא סימנתי בו שורות נבחרות. יכולתי למעשה להדגיש אותו לכל אורכו, שכן הוא פעל בדיוק כפי שבסקין סבורה שאמנות צריכה לפעול: נגע ללבי, העשיר, שעשע ושימח אותי עד מאוד.

אנטון צ'כוב, "השחף", בתרגום רועי חן: מי רוצה להיות נינה?

12 באוגוסט 1938, עיתון הארץ: "'את המחזה הזה של צ'אֶחוב הציג קודם תיאטרון פאֶטאֶרבורגי ונכשל. צ'אֶחוב היה מיצר על כך הרבה. כישלון שני עלול היה להשפיע השפעה מרה על בריאותו של צ'אֶחוב החולה. כשעמדנו על הבמה', כותב סטאניסלבסקי, 'הקשבנו לקול הפנימי שלחש לנו: שחקו היטב, שחקו להפליא, זכו בהצלחה, בטריומף! ואם לא תזכו בה, דעו, כי כשתתקבל הטלגראמה על כך ימות הסופר האהוב עליכם, ימות מידכם. אתם תהיו התליינים שלו.'"

הדברים הללו היו ציטוט מזיכרונותיו של סטניסלבסקי, "אחד הבמאים הגדולים ביותר, ששמו קשור ביסודו, בניינו ותהילתו העולמית של התיאטרון המוסקבאי האמנותי", שמת כמה ימים לפני כן.

"המערכה הראשונה נסתיימה בקול דממה דקה", ממשיך הציטוט מדבריו של סטניסלבסקי, שתיאר את ההצגה השחף. השחקנים נבהלו כל כך, הוא מספר, עד שאחד מהם התעלף, וגם על עצמו מעיד סטניסלבסקי, "עמדתי בקושי על רגלי מרוב יאוש". אבל אז, אחרי אתנחתא, קם הקהל על רגליו בתשואות רמות. "המסך נפתח, נסגר שוב, ואנו [השחקנים] עמדנו כמטומטמים. אחר כך שוב סערה, שוב מסך, כולנו עמדנו בלי נוע, בלי להבין כי עלינו לקוד קידה. סוף סוף הרגשנו את ההצלחה." 

בימים אלה, כשמופיע תרגום חדש ועדכני לשחף של צ'כוב, מרתק לקרוא את הזיכרונות הללו, שהרי כבר ידוע שהוא – אחת הקלאסיקות החשובות והמוכרות ביותר בתיאטרון בעולם כולו, מחזה שממשיכים להציג אותו שוב ושוב בשפות שונות כבר יותר ממאה שנים – נחל כישלון חרוץ בפעם הראשונה שהוצג. 

את שבחיו של המחזה כבר אין צורך למנות. תמיד מרתק לחזור אליו: בקריאה של הטקסט, ואז – לנסות ולדמיין את ההצגה, "לביים" אותה בימוי אישי ופרטי, או – בצפייה בהצגה, שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר.

כאן בתחתית הדף אפשר גם לצפות ביוטיוב בעיבוד קולנועי של המחזה, בסרט שביים מייקל מאייר ב-2018. כדרכם של סרטים העיבוד כמו מרחיב את היריעה. כשצופים בהצגה בתיאטרון אפשר רק לדמיין את האגם שלצדו מתרחש חלק מהעלילה, ואילו בסרט – האחוזה, הנופים, אפילו הבמה המאולתרת, שעליה מופיעה נינה בפעם הראשונה במעין "הצגה בתוך הצגה", נראים כמובן שונה מהאפקט שאפשר ליצור על במת התיאטרון. 

ולא שאני סבורה שהחוויה הקולנועית עולה על זאת שמייצר התיאטרון, שהרי אין תחליף לתחושה שמשהו מתרחש לנגד עינינו, ושאנשים של כאן ועכשיו יוצרים אותו, נסחפים אל הדמויות שהם מגלמים ומציגים בפנינו מן הסתם צדדים נסתרים מתוך אישיותם. 

את ההשראה למחזה שאב צ'כוב מאירוע קטן בחייו. כך מתארת אותו ג'ין וקספורד בספר שכתבה על השחף[1]: "ההשראה באה תוך כדי מסע ציד בלתי חשוב עם הצייר הנודע איזק לויטין. לויטין הבהיל תרנגול בר והעוף נפל לתוך שלולית. מראה העוף המופתע הציק מאוד לשני הציידים ולבסוף הרגוהו. 'עתה קיים יצור יפה אחד פחות בעולם', כתב צ'כוב, ושני שוטים ישבו לסעוד פת ערבית. הָרְתִיעָה אותה הרגיש צ'כוב מן הקטל חסר הטעם, הפכה אחר כך לאחד המעמדים המרגשים ביותר בהשחף".

כשקוראים את המחזה אי אפשר שלא לתהות מדוע כינה אותו צ'כוב "קומדיה". ג'ין וקספורד טוענת שמדובר בקומדיה של העמדת פנים. "האנשים במחזה אינם רואים את אי החשיבות של עצמם" ורק הקהל מבחין ב"אי ההתאמה הקומית בין ערכן האמיתי של הדמויות ובין הערך שהן חושבות שיש להן."

זוהי נקודת מבט מעניינת: אכן, כל אחד מהם מלא בעצמו. כך למשל ארקדינה, אמו של המחזאי הכושל טרפלב, מתנהגת כמו דיווה וכוכבת, בשעה שהיא בסך הכול שחקנית שמופיעה בערי שדה. נינה הצעירה מלאה ביומרות – היא שואפת להיות שחקנית, אבל בסופו של דבר, כשהיא מוותרת על החיים הבורגניים שנועדו לה, מתברר שהיא לא באמת מוכשרת… בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב, כמובן, על הדיאלוג המושחז בסדרה "חזרות" כשמיה (השחקנית בסדרה), בגילומה של אגם רודברג (השחקנית במציאות) מתעקשת: "אני נינה!" (השחקנית במחזה), וורה, מנהלת התיאטרון, בגילומה של יבגניה דודינה שבה ואומרת לה: "את לא!". נראה שמיה בכלל לא מבינה על מה היא מתעקשת: אני נינה? כלומר – שחקנית יומרנית וכושלת? יש כאן כמובן אירוניה כפולה ומכופלת. את לא נינה, כי את לא מספיק בשלה? או כי את שחקנית טובה מדי? או כי את לא מספיק מוכשרת כדי לגלם שחקנית לא מוכשרת? והרי רודברג מוכיחה לנו עד כמה היא מיטיבה לגלם שחקנית שלא מיטיבה לגלם דמות…  

המחזה ראה כאמור אור בתרגום חדש. אי לכך, מעניין לערוך השוואה קלה בין גרסתו של אברהם שלונסקי מ-1980, לזאת של רועי חן מ-2021. 

קודם כול, שמו של המחזה. אצל שלונסקי, שביקש לשמור על צורת הנקבה של השם "שחף" ברוסית, הוא נקרא "בת השחף". צירוף מוזר, שמוזרותו אינה מוצדקת בהכרח, כי אמנם נינה מזדהה עם השחף, אבל היותו נקבה אינה מהותית. אכן, אצל רועי חן המחזה נקרא "השחף". אגב, אם רוצים לשמר את המבנה הרוסי, יש להשמיט לכאורה את ה"א הידיעה, אבל התוצאה בעברית תהיה מוזרה שבעתיים.

כך מתחיל המונולוג המפורסם ביותר במחזה, זה שבו נינה המיואשת מספרת על מה שעבר עליה בשנתיים האחרונות. אצל שלונסקי: "למה אתה אומר שנשקת את עפר האדמה שעליה התהלכתי?" אצל רועי חן: "למה אתה אומר שנישקת את האדמה שעליה דרכתי?" ההבדלים קטנים, אבל משמעותיים. "נָשַׁקת" או "נישקת"? מה טבעי יותר? "את עפר האדמה" או "את האדמה"? "שעליה התהלכתי" או "שעליה דרכתי"? בהמשך: "כל כך עייפתי" לעומת "אני מותשת!", "לא כך", לעומת "זה לא זה", הטבעי כל כך בפה; "הייתי לקטנונית, אפסית, שיחקתי משחק שאין לו טעם" לעומת "נהייתי קטנונית, קטנטנה, שיחקתי סתם…" וכן הלאה… לשחקנים המגלמים את הדמויות הבדלי הניואנסים בלי ספק עוזרים, והתוצאה הסופית של הטקסט קריאה וידידותית.

התרגום החדש הוא אחד מספריה הראשונים של ההוצאה לאור החדשה, ה-21

עכשיו לא נותר אלא להגיע ל"גשר" ולראות את אפרת בן-צור מגלמת את ארקדינה, את ג'וי ריגר כנינה, את סשה דמידוב בתפקיד דורן, הרופא, למעשה את כל הקאסט. החוויה מסקרנת ומעוררת ציפייה.  

[1] The Plays of Anton Chekov: A Guide to Understanding the Classics

"זר שלגים, מבחר משירת יידיש" בחר ותרגם בני מר: איך נראית המוזה?

איך נראית המוזה? כמו פרח? כמו פרפר? היא מצייצת? קולה קול של זמיר? הו, לא. לא כך רואה אותה י"ל פרץ, שחי וכתב ביידיש בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ומוכר יותר כפרוזאיקון, אבל בספר שלפנינו מובאים כמה משיריו. הנה, כך הוא מתאר אותה, את "הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי"' ומזכיר במידה מסוימת את סונטה 130 הידועה כל כך של שייקספיר, ששם הדובר מסביר כי אהובתו לא דומה לשמש, לאלמוג, לשלג. ורדים אינם פורחים בלחייה, ופיה אינו מדיף ניחוח… בשני השירים האהובה והמוזה אינן דומות לתפישה הקונוונציונלית, הבנלית והשחוקה: 

הַמּוּזָה שֶׁל שִׁירַי אֵינֶנָּה פֶּרַח.
לֹא בָּאָחוּ הִיא גְּדֵלָה,
הִיא לֹא פַּרְפָּר, נוֹשֵׁק בְּפֶה רַךְ
כָּל פִּרְחָח, בִּמְחִילָה.
וְלֹא צִיּוּץ מָתוֹק הִיא מְזַמֶּרֶת.
מוּזָה זוֹ — זָמִיר אֵינָהּ.
וְהִיא קְפוּצָה וּמְכֹעֶרֶת,
הִיא יְהוּדִיָּה זְקֵנָה.
הִיא עֲגוּנָה וִיתוֹמֶיהָ
בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ טְרוּפִים.
וְעַל עָנְיָהּ אַתָּה שׁוֹמֵעַ
עִם קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים!

כמה נכון לדמיין מוזה של שיר שנכתב ביידיש כיהודייה זקנה ואומללה. 

קובץ השירים זר שלגים שראה אור לאחרונה, עתיר פנינים כמו שירו של י"ל פרץ. בני מר הסביר בדברי ההקדמה שכתב לספר כמה מהעקרונות שהנחו אותו בבחירת השירים ובתרגומם. הוא מבקש להביא בפנינו "יצירה שירית מרהיבה שהתפתחה במשך יותר מ-150 שנה בשלוש יבשות", ומדגיש כי השירים שבספר הם רק "דוגמאות מן העושר הזה".

עצם הופעתם של השירים, כך אפשר להבין, גובלת כמעט בנס, שכן "כתיבת שירה בשפה המדוברת של העם לא הייתה בחירה מובנת מאליה": היידיש נתפסה כ"אמצעי נחות" לעומת השפה העברית, והשפות שבארצותיהן נולדו הכותבים השונים. 

ובכל זאת, הם כתבו, ועסקו בשיריהם במגוון נושאים. למשל: "העיירה והמעבר לעיר הגדולה, השאיפה לצדק חברתי, הזיקה המשפחתית, השואה, ההשתרשות בישראל."

אחד העקרונות שהנחו את בני מר, כך ציין בהקדמה, מצא חן בעיני במיוחד: רצונו  "להימנע ממליצות וקישוטים ולתת למקור לדבר בעד עצמו ככל האפשר". לפיכך החליט, כך הסביר, "להתגבר על הפיתוי, למשל, לחרוז 'ילֶד' ב'חלֶד' או 'מזכרת' ב'קֶרֶת.'" מלאכתו של המתרגם לא הייתה פשוטה, אבל הוא נחל הצלחה מסחררת. השירים בעברית פשוט מקסימים! 

החריזה בהרבה מקומות מפתיעה ביופייה. הנה כמה דוגמאות, מעטות מיני רבות: "צַמּוֹת־הַקֶּרַח" עם "דּוֹקֵר־רַךְ" בשיר של ביאליק "סף-אביב", "רֶגַע קַל" עם "הַכֹּל נִשְׁקָל" ועם "חֲצִי אֻכָּל", בשיר של פרץ מארקיש, "הַשָּׁמַיִם" עם "וְאָז מָה אִם", בשיר של יחזקאל דוברושין, "לִקְלֹעַ" עם "הַלֹּעַ" ועוד אינספור הפתעות מעין אלה. 

שמחתי מאוד לפגוש מכרים ותיקים, שאת שיריהם לא הכרתי. למשל, השיר "שערך הזהוב" של ישראל ראבון, שאת ספרו הרחוב אני אוהבת כל כך: איזו תוגה ופסימיות עולות מהשיר, שמזכיר את התוגה העולה מהרומן שכתב:
שְׂעָרֵךְ הַזָּהֹב
יִהְיֶה לְשֵׂיבָה;
לְכָל חַי עוֹד תַּגִּיעַ
שָׁעָה עֲצוּבָה.
רֹאשׁוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב
כְּיֶלֶד סָרוּחַ,
בְּעֵת שֶׁחוֹלֵף
כִּנּוֹרוֹ שֶׁל הָרוּחַ.
אַךְ סוֹעֵר בַּשָּׂדֶה
וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה.
הֲשָׁמַעְתְּ, יַלְדָּתִי,
שָׁם סְנָאִי שֶׁבָּכָה?
וְלָכֵן תְּנִי לִי יָד
וְהַכֹּל יְתֻקַּן.
חוּץ מִמֶּנִּי, מִמֵּךְ
רַק הַשֶּׁקֶט גָּר כָּאן.

התרגשתי לפגוש מכרים מסוג שונה: 

כך למשל, הזכיר לי השיר של אִיזִי כַארִיק, שנכתב ב-1924, את תקוות השיר, ספרה של נדייז'דה מנדלשטם, את סרטיו של ניקיטה מיכלקוב וגם את מה שידוע לי על מרינה צווטייבה, אוסיפ מנדלשטם ואנה אחמטובה. הנה שירו של כַארִיק:

וְהָאֵם תִּתְבּוֹנֵן בַּגַּבּוֹת
שֶׁהִצְמִיחַ הַבֵּן שֶׁחָזַר,
בְּעֵינֵי צִדְקָנִית נִשְׂגָּבוֹת –
אַךְ אֶת בְּנָהּ לֹא תַּכִּיר. הוּא כְּבָר זָר.
הוּא הָיָה אָז פִּרְחָח מְיֻמָּן,
רָץ כִּסְיָח אַחֲרֵי עֲגָלָה.
הוּא כָּל כָּךְ הִשְׁתַּנָּה עִם הַזְּמַן,
אֲבָל הִיא לֹא תֹּאמַר אַף מִלָּה.
"הַאֻמְנָם אֵם תּוּכַל לְשַׁנּוֹת?"
הִיא חוֹשֶׁבֶת. "וּמִי יְגַלֵּנִי
מַדּוּעַ עֵינָיו מְשֻׁנּוֹת,
וְעָלַי מַעְדִּיף הוּא אֶת לֶנִין?"
הִיא תַּבִּיט כָּךְ בַּיֶּלֶד שֶׁשָּׁב
וְהִצְמִיחַ גַּבּוֹת עֲבֻתּוֹת,
כְּמוֹ בְּאֵר חֲרֵבָה שֶׁעַכְשָׁו
גַּם הַדְּלִי לֹא יָשׁוּב בָּהּ לִשְׁתּוֹת.

השיר "בלדת מלחמה" שכתב איציק מאנגר "ביום שבו היטלר התמנה לקנצלר" מתחיל בשורות הנבואיות: "בְּעַצְבוּת וְקוּרִים הַבְּקָתוֹת מְשׁוּחוֹת, / וּבְדָם מֻטָּלִים הָאָבוֹת בַּשּׁוּחוֹת. / וְגוּפָהּ שֶׁל הָאֵם עִם הַמָּוֶת מֻפְקָר / בָּאֻרְוָה — בַּעֲבוּר קֹמֶץ לֶחֶם, סֻכָּר. / בַּחַלּוֹן נִצָּבִים וְרוֹאִים הַיְלָדִים: / חַיָּלִים בִּזְקָנִים לַחֲזִית צוֹעֲדִים. / נִצָּחוֹן! נִצָּחוֹן! וְהַשִּׁיר הַנִּלְהָב / כְּבָר קוֹצֵר בַּשָּׂדוֹת אֶת תַּלְמֵי הַזָּהָב".

השיר "סמוצ'ה" הזכיר לי כמובן את הספר הנפלא סמוצה – ביוגרפיה של רחוב יהודי, שכתב בני מר.

את שְׁמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, שמוקדש לו שיר, פגשתי לראשונה בספר מחתרת הנייר – המלחמה על אוצרות הרוח של ירושלים דליטא

התרגשתי לפגוש כמה וכמה פעמים את חוה אלברשטיין, בשירים שתרגומם הותאם ללחן שהיא שרה ביידיש. למשל השיר "מלכהל'ה, עץ הדובדבן", של אברהם סוצקבר:

מַלְכָּה'לֶה, הַיּוֹם הָעֵץ
הֵנֵץ, הַגָּן הִפְשִׁיר.
גַּם עֵץ הַדֻּבְדְּבָן חָפֵץ
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
אֶפְתַּח חַלּוֹן, מַבָּט אַיְשִׁיר:
צִפּוֹר תַּחֲלֹף בִּיעָף.
לִהְיוֹת הַיּוֹם לַשֶּׁמֶשׁ שִׁיר
גַּם הִיא וַדַּאי תִּשְׁאַף.
אֲנִי נוֹשֵׂא עֵינַי לִרְאוֹת:
עָנָן כָּסוּף מֵאִיר.
בַּשֶּׁמֶשׁ הוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת,
לִהְיוֹת הַיּוֹם לְשִׁיר.
וְכָל פּוֹרֵחַ וְנוֹשֵׁם
צוֹחֵק: מַשָּׁב עוֹבֵר.
צִפּוֹר, הַיֶּלֶד וְהָאֵם
וְשָׁם, קַבְּצָן עִוֵּר,
וְאִישׁ הָאֲרֻבּוֹת בַּגָּג,
וְגַם חַלְבָן קָשִׁישׁ,
מוֹכֶרֶת הַפְּרָחִים לַחַג –
רוֹצִים לִהְיוֹת לְשִׁיר.
הַדְּיוֹ דּוֹחֶקֶת לִי בָּעֵט,
הָעֵט לַיָּד נִדְחָק,
אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב כָּעֵת
עָלַיִךְ בַּמֶּרְחָק.
שָׁם אַתְּ, אֶל מְכוֹנַת תְּפִירָה,
תֵּשְׁבִי בַּחֲלוֹמִי,
וְאוֹר יַזְהִיב קְוֻצָּה שְׁחֹרָה
בִּשְׂעַר רֹאשֵׁךְ בִּשְׁמִי.
חַלּוֹן וַאֲגַרְטָל עָלָיו –
וּבוֹ יֵשׁ צִפָּרְנִים;
וְעַל הַסַּף, אֶת סַנְדָּלָיו
חוֹלֵץ כִּסּוּף נָעִים.
הוּא בָּא לְתוֹךְ בֵּיתֵךְ, פִּלְאִי,
בְּצַעַד חֲרִישִׁי,
וּמַלְכָּה הַיָּפָה, תִּרְאִי:
הַיּוֹם הָפַכְתְּ לְשִׁיר.

שירה הפשוט, הקצר, המושלם, של קדיה מולודובסקי קסם לי במיוחד:

מִי הִמְצִיא סוֹף לַיּוֹם בְּשָׁעָה
שֶׁאֵינֶנִּי רוֹצָה בַּשְּׁקִיעָה?
מִי הִמְצִיא וְשָׁלַח לִי עָנָן
בְּרָקִיעַ כָּחֹל, שַׁאֲנָן?
וְהַקּוֹל שֶׁרָצִיתִי לִשְׁמֹעַ, לִשְׁמֹעַ –
מִי שָׁלַח לִי שְׁתִיקָה שֶׁכָּמוֹהָ
תְּהוֹם?

והוא רק אחד מרבים כל כך, שכל אחד מהם יפה ומרגש בדרכו המיוחדת.