ארכיון תגיות: הוצאת הכורסא

ואני רק הסתכלתי

1

היו שישה הרוגים ופצועה אחת באותו יום. ראשונות היו אמא וסבתא. אחר כך סטודנט שניסה לעצור את האיש. אחריו היו שני גברים בשנות החמישים לחייהם שעמדו בראש התהלוכה של צבא הישע ושוטר אחד. ובסוף היה האדם עצמו. הוא בחר בעצמו כקורבן האחרון של מסע הדקירות המטורף שלו. כמו שאר קורבנותיו, האיש שנעץ את הסכין עמוק לתוך החזה של עצמו נשם את נשימתו האחרונה לפני שהאמבולנס הספיק להגיע. כל זה קרה מול עיני, ואני רק הסתכלתי.

 

ללא הבעה, כמו תמיד.

2

הפעם הראשונה היתה כשהייתי בן חמש. הסימנים היו שם הרבה קודם, אבל רק בגיל חמש התגלה עומק הבעיה. מאוחר מכפי שאמא ציפתה. אולי כי היא היתה שאננה מדי. באותו יום אמא לא באה לאסוף אותי מהגן. מאוחר יותר גיליתי מה באמת קרה. אמא אמרה שבאותו יום היא הלכה לבקר את אבא בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, כמה שנים אפילו. "אני מנסָה עכשיו לשכוח אותךָ. זה לא אומר שאכיר מישהו אחר, אבל אני בכל זאת מנסה לשכוח אותך," היא אמרה וניגבה את הקיר הדהוי שעליו היה שמו. וברגע שאהבתה של אמא תמה סופית, כך גם אני, אורח לא קרוא, תוצאתה של אהבה ילדותית, נשכחתי לחלוטין.

 
 

אחרי שכל הילדים הסתלקו יצאתי גם אני בשלווה מהגן. הדבר היחיד שידעתי על הדרך הביתה בגיל חמש היה שצריך לחצות את הגשר. עליתי על הגשר והרכנתי את ראשי מעבר למעקה. המכוניות נסעו במהירות למטה, כאילו הן גולשות על הכביש. נזכרתי פתאום במשהו שראיתי פעם ואספתי את כל הרוק שבפי. ניסיתי לפגוע במכונית חולפת, אבל הרוק שלי נעלם באוויר לפני שהגיע לקרקע. הסתכלתי והמשכתי לנסות לפגוע בעוד כמה מכוניות עד שהיתה לי סחרחורת.

ג'ולייט בלקוול, "הקרוסלה האבודה מפרובנס": "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה"

יש מקום גם לספרים מהסוג הזה: כאלה שקוראים אותם בנחת, בלי שיתעורר רצון לסמן שורות נבחרות בזכות הרעיונות המעניינים, הניסוחים המקוריים או התיאורים המשמחים. כאלה שהקוראת מגיעה אל סופם הלא מפתיע ואינה חשה שמשהו בה השתנה. ספרים שאינם מרגשים במיוחד, אבל הם גם לא משעממים. יש בהם "משהו" שמושך בכל זאת להמשיך לקרוא, גם אם ברור לגמרי שלא מדובר ביצירת אמנות מסוג כלשהו, ושהספר לא יותיר שום חותם.

הרומן הקרוסלה האבודה מפרובנס נע בין זמנים ועלילות, אבל מקל על הקוראת: כל פרק נפתח בכותרת שמבהירה לאיזו שנה הגענו: 1901, 1944, ו"כיום". גם המקומות ושמות הדמויות המרכזיות בכל פרק מצויינים: פרובנס, צרפת, שאטו קלמן, ז'וזפין קלמן; אוקלנד, קליפורניה, קיידי אן דרייק; כיום, פריז, קיידי; 2001, אוקלנד, קיידי בת 13; 1944, פריז, פבריס קלמן.

אין אם כן צורך להתאמץ: הכול מוגש מעובד, מפורט, אפוי היטב – לנגוס ולבלוע.

גם הרגשות מוסברים היטב ומסוכמים בעבורנו: "מאל חשה ניצחון מתוק גועש בעורקיה", "צחוקו העמוק והמהדהד מעורר ריגוש מבלבל ומרגיז עמוק בבטנה", והתיאורים פשטניים וחיצוניים: "הדירה הזעירה, המקסימה", "החוף פראי ויפהפה", "כפרי הדייגים מקסימים", וכן הלאה: קלישאות על גבי קלישאות.

ובכל זאת – קראתי אותו עד סופו. אז מה יש בו, בכל זאת?

ברור לגמרי שהמחברת – ודברי הסיכום שלה מאמתים זאת – ערכה מחקר מקיף על דבר שלא ידעתי עליו מאומה: הקרוסלות שייצרו בתחילת המאה ה-20 (וכנראה שגם שנים רבות לפני כן), בעבודת כפיים, מעץ. למדתי להכיר את שמו של אמן קרוסלות נודע, גוסטב באיול, וקיבלתי הצצה קלה על עבודות השחזור של יצירות מגולפות בעץ.

בד בבד לקחה אותי הסופרת אל צרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה ואל מצוקות הצרפתים באותן שנים. אמנם אי אפשר להשוות שום דבר למה שעבר על יהודי אירופה באותם ימים, אבל גם עמים כבושים אחרים סבלו, התקוממו, נאבקו, והתמודדו גם עם בגידות מבין שורותיהם.

מעניין תמיד לקרוא על התקופה ההיא, ועל ההתנסויות הקשות, השונות, שעברו על אנשים במקומות שונים בעולם: "אחרי האופוריה של השחרור הכתה בצרפת המציאות המרה. בכל מקום הוא ראה עיניים שקועות וכבדות של שורדים. הגרמנים סולקו אך מוצרי המזון נגנבו מזמן, ובקרקעות לא היו טמונים יבולים אלא רק פצצות. נמלים, מסילות וכבישים נחרבו, ומערכת התחבורה קרסה. הבשר עדיין הוקצב במנות קטנות, והרעב והחולי רווחו במדינה. אחרי שביתת הנשק הגיעו קיץ של בצורת וחורף קר ואכזר, כאילו העונות עצמן עשו יד אחת נגד הישרדות העם הצרפתי. בפונטן דה ווקלוז עמדו רבים למשפט באשמת אהדה לנאצים. חלונות הראווה של חנויות שונות רוססו בגרפיטי כי בעליהן נחשבו למשתפי פעולה. עכשיו הגיעה העת להשלכות. שעת הנקמה."

אין בתיאורים הללו שום חידושים או הפתעות, אבל הם בכל זאת מעוררים עניין מסוים.

על העטיפה הקדמית מופיע ציטוט, כנראה שמאחת הביקורות על הספר: "הרומן הזה צריך להיות מלווה בתווית אזהרה: יעורר בכם חשק עז לטוס לצרפת". אכן, הספר מנסה ללכוד לא רק את צרפת, אלא גם את "רוחה" של הצרפתיות. יש בו תיאורים רבים של אוכל: גבינות ודגים, מאפים, תבלינים וניחוחות פרובנסיאליים,  לוונדר וטחב, ושל נופים: "נהר האזמרגד", בתי אבן נושנים, "חומות אבן זהובות באור השמש השוקעת", ומשקאות: "משקה דבש אלכוהולי", יינות מסוגים שונים, ששמותיהם מפורטים בדקדקנות: "סנסר מאו-גוז'ון", ומאכלים. האם זאת באמת רוחה של הצרפתיות? אין לי מושג, אבל כפי שהיא מצטיירת כאן בספר, היא משכנעת…

קיידי, הדמות המרכזית בסיפור, היא צעירה אמריקנית (שעברה עגום ומעניין כשלעצמו). קיידי מגיעה לצרפת כדי לצלם קרוסלות נושנות. באחד הערבים שבהם היא מתארחת בטירה עתיקה, שם היא שומעת שיחה של שני צרפתים, פבריס וז'אן פול, שמתפלספים על ספרות. בשלב מסוים קיידי "השאירה את הגברים לדבר על פריז בשיא תהילתה הבוהמיינית". היא אומרת לעצמה שהם משכילים וידענים, ולכן כל אחד מהם מרגיש "לגמרי בנוח בשעת שיחה על ספרות דגולה והגות דגולה". קיידי, לעומתם, "בקושי הצליחה לצלוח את הרומן של פבריס וגם כשהצליחה היא בקושי הבינה את מה שקראה." היא משתוקקת לקרוא "ספר שמספר עלילה בצורה פשוטה וברורה".

אין ספק שג'ולייט בלקוול מזדהה עם קיידי. אכן, הספר שכתבה נענה לציפיות שאותן היא מונה ברומן: העלילה שלו פשוטה וברורה, אולי פשוטה וברורה מדי, ובכל זאת, יש בו איזה חן.

THE LOST CAROUSEL OF PROVANCEL Juliet Blackwell

לעברית: תומר בן אהרון

סון וון-פיונג, "שקד": האם כולנו אטומים רגשית (במידה זאת או אחרת)?

באחרית הדבר לרומן שַקֶד, שכתבה הסופרת הקוריאנית סון וון-פיונג, נכתב כך: "אלקסיתימיה, או אי־יכולת להביע רגשות, היא נכות רגשית שדווחה לראשונה בשנות השבעים. היא נובעת מאמיגדלה קטנה עקב בעיות בהתפתחות בשלב הילדות, טראומה או גודל קטן מלידה. במקרים של אמיגדלה קטנה, הרגש שמתקשים במיוחד להרגיש הוא פחד. למרות זאת דווח שהחלקים באמיגדלה
שקשורים לפחד ולחרדה מתפתחים בעזרת אימון."

גיבור הספר הוא ילד שנולד עם התסמונת: מגוון שלם של רגשות אנושיים זר לו, והוא מתקשה להבין את זולתו. כדי לעזור לו "מאמנת" אותו אמו ומלמדת אותו מה התגובות הנאותות למצבים שונים שמתרחשים בין בני אדם. 

האם יצליח המספר, שכבר בעמוד הראשון מכנה את עצמו "מפלצת", להשתנות? ילמד להרגיש, יבין מה קורה בנפשו של אדם שאוהב, שונא, ובעיקר – מפחד?

האלקסיתימיה של הילד היא למעשה רק משל לכולנו, כל בני האדם, גם אלה שלא לקו "רשמית" בתסמונת. אפשר להבין זאת לקראת סופו של הרומן, כשהמספר עד לתגובה מוזרה‾לכאורה של אדם שיקר לו מאוד. האיש, ד"ר שים, צופה בטלוויזיה, שם מוקרן מבזק חדשות. "על מסך הטלוויזיה בכה ילד שאיבד בפיצוץ את שתי רגליו ואוזן אחת. בחדשות דיברו על מלחמה שפרצה באיזה מקום בעולם." המספר שם לב שד"ר שים צופה במסך "בפנים חסרות הבעה."

היינו מצפים לתגובה כזאת אצל אדם שלקה באלקסיתימיה, לא כן? היכן ההזדהות עם כאבו של הילד? היכן התגובה הרגשית שאמורה להתעורר בצופה?

המספר ממשיך ומתאר כיצד ד"ר שים "הרגיש שנכנסתי וסובב את הראש. כשראה אותי, הוא חייך בנועם ובירך אותי לשלום."

התמיהה גוברת:

"המבט שלי נדד אל הילד שהופיע מאחורי הפנים המחייכות של ד"ר שים. אפילו אידיוט כמוני ידע שלילד הזה כואב ושהוא סובל מדבר נורא ומצער."

המספר ממשיך ואומר: "אבל לא שאלתי למה הוא מפנה את גבו לילד ומחייך. לא שאלתי כי ראיתי את כולם עושים את זה. אפילו אמא וסבתא שהעבירו ערוצים באדישות. 'אסון שנמצא כל כך רחוק ממני הוא לא האסון שלי,' אמא אמרה."

אכן, מי מאתנו לא הגיב כך למראה אסונות של אחרים, אסונות רחוקים, שמופיעים בתוך הסלון שלנו, ומשאירים אותנו שווי נפש, שלא לומר – אדישים?

האם מופרך לסבור כי כולנו לוקים אם כך במידה זו או אחרת באלקסיתימיה?

כבר בתחילתו של הסיפור רומז לנו המספר על התרחשות איומה שתקרה בהמשך. אבל מוסיף: "אם לא אספר מה הסוף יגדלו הסיכויים שתמשיכו לקרוא את הסיפור הזה", והוא צודק, כי הסיפור אכן נקרא בהנף אחד, ובתחושה שיש בו ערך ומשמעות לא רק כשחושבים על התסמונת המסוימת שבה הוא עוסק.

לא ברור, ובעצם לא חשוב, אם הספר מיועד לקוראים צעירים, בני נוער, או למבוגרים, בני כל הגילאים. באחרית הדבר כתבה הסופרת כי לשמחתה בין אחד עשר השופטים של פרס ספרותי "לספרי נוער" שזכתה בו היו גם בני נוער. גיבורי הסיפור הם המספר, ושני בני נוער בני כחמש עשרה שהוא מתיידד אתם. מעניין אם הסיפור "יתפוס" גם צעירים בישראל.

אחת התהיות שהספר מעורר היא עניין שוודאי מעסיק מאוד בני נוער: האם יש לחיים משמעות?

אחת מגיבורות הסיפור, נערה ששמה דורה, אוהבת מאוד לרוץ. תשובתה לגיבור הסיפור ששואל אותה מדוע, מרתקת: היא מסבירה לו שהיא אוהבת לרוץ מאותה סיבה שהיא חיה ונושמת. כלומר – בלי שום "סיבה", אלא רק שהריצה מעניקה לה תחושה של משמעות. 

אותה תהייה מתעוררת בדעתו של המספר כאשר אביו של ידיד אחר שלו, גון, מספר עד כמה הוא סובל, מאז ומתמיד, בגלל בנו. המספר תוהה: האם מוטב היה אלמלא נולד גון מלכתחילה? אם כל הסבל שהסב להוריו היה נמנע? הוא מגיע למסקנה רגעית שלפיה "אם מחשבים הכול ככה, נראה שבאמת עדיף שגון לא היה נולד, כי יותר מהכול, הילד הזה הרגיש כל כך הרבה סבל ואובדן מיותרים."

אבל אז הוא ממשיך ואומר לעצמו: "אבל אם חושבים ככה, כל הדברים מאבדים משמעות. נשארת רק המטרה. דקיקה ועירומה."

והרי, אנחנו אומרים לעצמנו, החיים נועדו לשם עצמם, וכל אחד מאתנו מעניק להם את הפשר המיוחד שלו.

כאמור, קראתי את הספר בנשימה אחת. הוא מרתק ומעשיר, בעיקר כי בסופו של דבר יש בו הרבה מאוד אהבה, ובזכותה גם – התפתחות ושינוי גואל. 

מעניין במיוחד לקרוא ספר שמגיע מתרבות כה רחוקה מזאת שלנו, קוריאנית, ולהיווכח שוב באמת מובנת מאליה: כולנו, כל בני האדם, דומים כל כך. 

תרגמה מקוריאנית: ענת חיינה

אליזבת גאסקל, "קרנפורד": הרבה יותר מסטנדאפ-קומדי מהמאה ה-19

אין הרבה ספרים שדומים לקרנפורד, מאת אליזבת גאסקל. שנינותו מעלה על הדעת את, כן, כן, לא פחות, ספרו המוכר כל כך של ג'רום ק' ג'רום, שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב), בגרסה נשית, כמובן.

יש נופך דומה באירוניה המושחזת, המשעשעת, של שני הכותבים, שלא חיו באותה תקופה (גסקל: 1865-1810, ג'רום: 1927-1859), אבל היו אנגליים כל כך, ושאבו כנראה את חוש ההומור שלהם ממעיינות דומים.

הגיבור הראשי של קרנפורד הוא מעמד הביניים של החֶבְרה האנגלית בעיירה כפרית בדיונית, באנגליה. גאסקל שאבה את השראתה מעיירה אמיתית, נאטספורד שבצ'שייר, שבה גדלה בבית דודתה, אחרי שאמה מתה.

הרומן, שנדמה תחילה כאוסף של סיפורים קצרים – בהמשך מסתבר שכולם מתחברים ושנרקמת עלילה – נמסר מפיה של מספרת, שאל שמה, מרי סמית, אנו מתוודעים, ובעקיפין, רק בשליש האחרון שלו. זהו כמובן השם הסתמי והגנרי ביותר שהחברה האנגלית יכולה לספק. בתחילתו של הרומן נוכחותה של המספרת כמעט שאינה מורגשת, אבל בהמשך אנו לומדים להכיר את קולה, ומבינים משהו על אישיותה: היא נדיבה, ידידותית, נכונה לעזור, נאמנה, אבל בעיקר, ויותר מכול, חדת ראייה ומצחיקה מאוד. שום חולשה אנושית אינה נסתרת מעיניה, ואת כל מה שהיא רואה סביבה היא מיטיבה לתאר. (היא עצמה מודעת לשעשוע, מתבדחת מדי פעם בכוונה, ואפילו מתארת פעם או פעמיים איך פרצה בצחוק מוצדק מאוד).

נדמה לי שאילו אליזבת גאסקל, המוסווית בדמותה של "מרי סמית", הייתה כותבת בימינו, היא הייתה יכולה לספק טקסטים מצוינים לסטנד אפ קומדי, שהרי כמוה גם האמנים הללו, המופיעים על הבמות ומבדחים את דעת הקהל, חושפים בדבריהם אמיתות נסתרות, לפעמים קצת מכאיבות, אבל תמיד מצחיקות.

כאמור, הגיבורה הראשית של הרומן היא החֶברה שבה מסתובבת מרי סמית (ומן הסתם, גם הסופרת), בדגש על מדרג המעמדות החברתיים, שמתבטא בכל ניד ראש, הגיג, או חבישה של כובע. כל דבר מייצג את המעמד החברתי של כל אדם, את החשש שמא מעמדו יתדרדר, ואת השאיפה המתמדת לעלות למקום גבוה יותר. כל מעשה או אמירה נבחנים בהתאם לכך. גאסקל כמובן מלגלגת על כל זה, אבל עושה זאת בעדינות ובאהבה.

כך למשל חברתה של הדוברת: מרי מספרת שהיא הזמינה אותה לביקור "אף שראיתי שהתעורר בה החשש שמא אבי, שעבר לגור בדראמבל, החל לעסוק ב'סחר הכותנה האיום הזה' ובכך גרר את משפחתו אל מחוץ ל'חברה האריסטוקרטית.'"

נשות העיירה חוששת שמא "יחלפו עוד כמה שנים ולא תישאר לנו חברה גבוהה כלל", וזאת מכיוון ש"רוב הגברות בעלות השם הטוב מקרנפורד הן רווקות קשישות או אלמנות ללא ילדים". 

כולן עסוקות בלי הרף במראית העין הנדרשת כדי לשמור על מעמדן: "נעמדנו מול המראה כדי להעלות על פנינו את הארשת הנעימה והאדיבה הרצויה למפגש חברתי". 

לא רק בתיאורי העיסוק במעמד החברתי מתגלה שנינותה של גאסקל: אין כמעט עמוד שלא מסתתרת בו הלצה סמויה, מעין קריצת עין וחיוך ששולחת אלינו הכותבת. הנה כמה דוגמאות קטנות שקשה היה לבחור אותן, כי הן רבות כל כך:

"'הגיע הזמן שמיס ג'סי תניח לגומות החן שלה ולא תנסה להיראות כל הזמן כמו ילדה'", אומרת אחת הדמויות, והמספרת, אומרת לעצמה: "איני חושבת שהייתה לה היכולת לעשות דבר-מה בנוגע לגומות החן שלה"…

"ניכר היה," היא כותבת על מישהי, "שהתרגשות גדולה אחזה בה ושהיא מלאה בכוונות טובות, שכן היא אכלה בעמידה ופיזרה נזיפות לכל עבר."

הדוברת מספרת איך נאלצה להאזין למכתבים משפחתיים ישנים של חברתה ומספרת לנו "אוי לי, כמה השתוקקתי לעובדות במקום הגיגים במהלך ההקראה! היא נמשכה שני ערבים שלמים. לא אכחיש שניצלתי את הזמן הזה כדי לחשוב על דברים רבים אחרים, אבל הקפדתי להיות דרוכה וקשובה בסיום כל משפט."

היא מספרת איך המארחת מגישה לגבירות העיירה שבאו לביקור נימוסים מגש עם תקרובת. "נאות מאוד היו הכוסות, עתיקות מאוד היו הצלחות, דקות מאוד היו פרוסות הלחם ודקות שכבות החמאה על הפרוסות. קטנים מאוד היו שברי הסוכר. לא היה קשה לראות שסוכר הוא תחום החסכנות החביב על גברת ג'יימסון"… בהמשך, אותה גברת ג'יימסון משאירה לאורחות רק את קנקן החלב, ואת השמנת נותנת לכלב. "ואז היא אמרה לנו כמה הבחור הקטן חכם ונבון, שהוא יודע היטב מהי שמנת ואינו מוכן לקבל תה בחלב בלבד. אבל אנו עצמנו נותרנו עם חלב בלבד. בינינו לבין עצמנו חשבנו שאנחנו חכמות ונבונות לא פחות מקרלו, וחשבנו שהמארחת שלנו מוסיפה חטא על פשע כשהיא מבקשת מאיתנו להתפעל מהכרת הטובה של הכלב, המכשכש בזנבו בעודו טועם מהשמנת שהייתה אמורה להיות שלנו"…

היא מתארת איך אחת המארחות מושיבה את הנשים שבאו אליה לביקור: "גברת פורסטר הטובה והעדינה, בבגדיה הבלויים, הונחתה מיד אל מושב הכבוד השני בחשיבותו – כיסא שהזכיר במידת-מה את מושבו של הנסיך אלברט ליד המלכה – מקום טוב, אבל לא עד כדי כך טוב." 

כשמגיעה לעיירה ליידי (אמנם רק מסקוטלד, אבל בכל זאת!) מתלבטות הנשים איך לנהוג: "לא היינו רוצות שליידי גלנמייד תחשוב שהגברות של קרנפורד אינן מתמצאות בכללי הנימוס של החברה הגבוהה". 

גאסקל חומדת לצון כשהיא מערבת ברומן את צ'רלס דיקנס ואת סמואל ג'ונסון: שתיים מהדמויות מתווכחות מרה על איכותם הספרותית של השניים, זאת מצדדת בג'ונסון אך מתעבת את דיקנס, וזה נרתע מג'ונסון, אך מעריץ את דיקנס. הסצנה משעשעת במיוחד כשזוכרים שדיקנס הוא מי שהעניק לגאסקל את האכסניה הספרותית שבה הופיעו יצירותיה, וכתב עליהן שהן "דיוקן חברתי מן המעלה הראשונה. יצירה שובת לב ומעוררת את התיאבון" (הציטוט מופיע על כריכתו הקדמית של הספר).

חרף כל הסנוביות המעמדית, חרף הצורך המתמיד והמודגש לשמור על מראית עין מכובדת ונאותה שהיא מביאה בפנינו,  גאסקל מקפידה בסופו של דבר לצייר את הדמויות שהיא מתארת באורח חיובי ביותר. נדיבותן, טוב לבן, עדינות הנפש שבה הן ניחנות נחשפים למרבה השמחה בסופו של הרומן המרנין הזה. 

יש לשבח גם את התרגום הנפלא של תומר בן אהרון. בלי להשוות למקור האנגלי אפשר היה לחוש ברוחו, ועם זאת אף לרגע לא התעוררה תחושה "חצצית" של עברית לא טבעית. אדרבא, השפה זורמת, ולא פעם חשתי שהמתרגם מצא פתרונות מעולים למהמורות אפשריות. 

לסיכום: ספר שמבטיח שעות של הנאה. 

   CRANFORD Elizabeth Gaskell
לעברית: תומר בן אהרון

אוקטב מירבו, "יומנה של משרתת": האם העבדות עדיין קיימת (גם בישראל)?

"אני יכולה לומר בגאווה שראיתי חדרים ופרצופים ונשמות מלוכלכות… בלי סוף", כותבת סלסטין בפסקה הראשונה של היומן שלה. רק היום הגיעה אל הבית של מעסיקיה החדשים, וכדי לאסוף את מחשבותיה, היא מתמסרת לתיעוד קורותיה, בהווה ובעבר. הספר שלפנינו,  יומנה של משרתת הוא תיעוד דבריה, אך למעשה –האמצעי שנקט הסופר אוקטב מירבו כדי לכתוב על החברה שבה הוא חי ולמתוח עליה ביקורת נוקבת.

הדמות שיצר, סלסטין, היא צעירה נאה, דעתנית, רגישה מאוד, שעיניה פקוחות אל העוולות המקיפות אותה בעבודתה כמשרתת. הספר ראה אור לראשונה בצרפת בתקופה של פרשת דרייפוס, שהדים לה אפשר לחוש לאורך הרומן. כשקוראים אותו אפשר להבין מה הייתה עוצמתה של אותה פרשה. היא השפיעה, כך מסתבר, לא רק על תיאודור הרצל, שהגיע בעקבותיה למסקנה שהיהודים חייבים למצוא לעצמם מדינה משלהם, כי לעולם לא יצליחו להשתלב בארצות שבהן נולדו, אלא גם על החברה הצרפתית כולה. הפרשה, כך אפשר לראות בספר, הייתה משמעותית מאוד לכלל הציבור בצרפת. היא עניינה את המשרתים ואת הסייסים, כמו גם את האדונים בטרקלינים המפוארים. לכולם, מסתבר, הייתה עמדה, והציבור נחלק באופן ברור בין תומכיו של דרייפוס לבין האנטישמיים הלאומנים שתיעבו אותו ואת מי שצידדו בו.

אבל עניינו העיקרי של הרומן יומנה של משרתת הוא בתיאור הצביעות והסיאוב של החברה הצרפתית שמירבו חי בתוכה. סלסטין מתארת בגועל מתנשא את הבתים השונים שבהם עבדה. את הפער הבלתי נתפס בין מראית העין של הידור ומכובדות, לבין התנהגותם של העשירים, קמצנותם המבחילה, נצלנותם, שחיתות המידות שלהם, ריקנותם ובוגדנותם. "ראיתי את כל מה שבית מכובד ומשפחה טובה עלולים להסתיר – טינופת, חטאים מבישים, פשעים עלובים, במסווה של טוהר מידות." היא מתקוממת כנגד פערי המעמדות וכנגד גורלה שהועיד אותה להיות משרתת נטולת זכויות: "הבדידות, אין פירושה לחיות לבד, אלא לחיות אצל אנשים שאינם מתעניינים בך, שמחשיבים אותך פחות מכלב שהם מפטמים, או מפרח שהם מטפחים כמו בן עשירים. אנשים שאת מקבלת מהם רק בגדים משומשים ושאריות מקולקלות: 'את יכולה לאכול את האגס הזה, הוא רקוב. סיימי את העוף שבמטבח, הוא מסריח.'"

סלסטין זכתה ביכולת האבחנה ובשנינות של הסופר שברא אותה. כדי להסביר את כישרונותיה המופלגים של אישה שלא זכתה מעולם בהשכלה, שגדלה במשכנות עוני וספגה בילדותה רק אלימות מחרידה, "מפגיש" אותה מירבו עם גברים שעוזרים לה להתפתח. כך למשל היא מספרת על "צייר שחיזר אחרי ושהלכתי לפגוש מפעם לפעם, ושממנו גזרתי את הדעות הנזכרות מעלה." האין זאת התנשאות של הסופר עצמו, שלא היה מסוגל לאפשר לסלסטין להיות חכמה בזכות עצמה? ואולי נאלץ להוסיף את הגברים הללו, כדי שדמותה תיראה סבירה והגיונית? מכל מקום, ברור שהדמות שברא היא מעצם טבעה בעלת יכולות וכישרונות נדירים. היא רואה הכול. את הכיעור, הסבל, העמדות הפנים, הטיפשות. יש לה כבוד עצמי ויכולת עמידה מופלאים. מדי פעם אינה מסוגלת עוד לשאת את מה שהיא רואה והיא מתפרצת ואומרת לבני שיחה, גם אם היא תלויה בהם לפרנסתה, את כל האמת, ישר בפרצוף.

אבל לרוב היא שותקת, ורק מספרת לנו, הקוראים את יומנה, על כל מה שהיא חווה. הנה למשל היא מתארת את התנהגותה של בעלת הבית החדשה שלה: "היא לא מסוגלת לקרוא לי בשמי, ותחת זאת אומרת לי כל הזמן 'בתי' פה, 'בתי' שם, באותה נימה של בעלות פוגענית שמדכאת כל רצון טוב ויוצרת בן רגע מרחק גדול כל כך, שנאה גדולה כל כך, בין המעסיקות שלנו ובינינו. האם אני אמורה לקרוא לה בתגובה 'אימאל'ה'? מלבד 'בתי' המילים היחידות שיוצאות מפיה של מדאם הן 'יקר מאוד'. זה מרגיז: כל מה ששייך לה, גם חפצים עלובים ששווים פרוטות, הם 'יקרים מאוד'. אין לדעת איפה מקננת יהירותן של גברות הבית האלה. זה מעורר רחמים ממש."

סלסטין מתנשאת מעל הגברות: "היא מפגרת בעשר שנים בבגדים שלה"; וכשהיא אמורה להרגיש נבוכה מהתנהגותן, כשהן מתכחשות לאנושיותה ומתנהגות כלפיה כאילו היא אביזר שנועד לשירותן בלבד, למשל – מתפשטות בנוכחותה בלי להיות נבוכות מפניה, הם "מציגים את עצמם לראווה, בלי איפור ובלי מסכות, שוכחים שמישהו מסתובב לידם ומקשיב ורושם לפניו את הפגמים שלהם"  – היא חשה שבעצם היא זאת שמשפילה אותן: "אני חולמת לראות את מדאם עירומה לגמרי כדי לצחוק קצת. זה חייב להיות מלבב." זאת "אחת ההנאות הגדולות והבולטות של המקצוע וזו הנקמה המתוקה ביותר על השפלתנו", כי "בחדרי האמבטיה כל המסכות נופלות! החזות היהירה ביותר מתפוררת ונסדקת."

היא לועגת למעסיקיה: "נאלצתי לנשוך את שפתי כדי שלא לפרוץ בצחוק. הוא מצחיק הבחור, ובאמת שהוא קצת טיפש," ושואלת את עצמה לפעמים "מה הם עושים כאן ומה תפקידם עלי אדמות."

מה יחסי הכוחות בין אדונים ומשרתים? לכאורה בידי הראשונים מצוי כל הכוח, והאחרונים תלויים בהם, אבל מסתבר שיש למשרתים עוצמה רבה יותר מכפי שהאדונים יודעים. "בכל אופן, לעזאזל! אין לנו זמן להיות הוגנים כלפי האדונים שלנו…" היא כותבת, "ואין דבר, לא נורא! שהטובים ישלמו בשביל הרעים." היא מתכוונת בדבריה לאותה התפרצות זעם שהייתה לה כלפי אחת המעסיקות שלה, דווקא מישהי שנהגה בה בהגינות יחסית, אבל הגדישה את הסאה ברגע של טיפשות מופלגת והמאיסה את עצמה על המשרתת, שהטיחה בפניה את כל הגועל שהיא חשה כלפיה, ואת הסיבות להיווצרותו. אכן, משרתים שרואים ויודעים הכול, מצוידים בנשק קטלני, שיכול לפגוע מאוד במעסיקיהם, אם הם מחליטים לומר להם את כל האמת.

נגד מה סלסטין מתקוממת? נגד האכזריות שהיא סופגת: "לנו אין זמן להיות חולים, לנו אין זכות לסבול," היא מתארת את ההתעמרות, הטרטורים, חוסר ההתחשבות המחריד. לא רק כשבעלת הבית אינה מתחשבת בה כשנודע לסלסטין שאמה מתה, לא רק כשממשיכים לדרוש ממנה שירות מלא ותובעני, גם כשהיא חולה, אלא אפילו בסצנה מחיי היומיום שבה האדונית מזמנת אותה בצלצול פעמון להגיע שוב ושוב מהקומה השנייה כדי להגיש לה חוט, ואחרי כן שולחת אותה להביא חוט אחר, ושוב – מחט, כפתור מסוים, בעצם – כפתור אחר, "ואני הולכת לחפש את הכפתור הלבן, מספר 4. אתם ודאי מבינים כמה אני מתלוננת, כמה אני כועסת, כמה אני מגדפת את מדאם בתוך תוכי. בזמן שבאתי והלכתי, עליתי וירדתי, מדאם שינתה את דעתה… היא זקוקה למשהו אחר, או שאינה זקוקה לדבר. […] הגב שלי שבור, הברכיים מכווצות, איני יכולה עוד. זה מה שמשביע את רצונה של מדאם. היא מרוצה. ולחשוב שיש אגודה שדואגת לבעלי חיים!"

סלסטין פקוחת המבט רואה סוגים שונים של גיחוך. כמו זה של גבר שמתרברב בכך שהוא "אוכל הכול" (עד שהיא מאתגרת אותו, למרבה הזוועה, לאכול גם את חיית המחמד שלו, ומזדעזעת מתגובתו), כמו הגבר שיש לו פֶטיש למגפיים, כמו האישה שמאוהבת בנער צעיר, מאלצת אותו לשכב אתה בתמורה למתנות שהיא מעניקה לו ולהוריו, ומתעלמת מכך שהוא מעדיף גברים, כמו בעלת הבית שנוהגת לספור את השזיפים המונחים בקערה, כדי לוודא שאיש אינו אוכל אף שזיף אחד, בלי רשותה: "זה היה נכון. אכלתי שניים. היא ספרה אותם! לא! שכה אחיה, אני לא מאמינה!"

היא מגלה שבחברה הבורגנית, גם בקרב אנשי מקצוע כמו פסיכולוג שהיא מנסה להתייעץ אתו, "אדם מתחיל להיחשב נפש רק כשיש לו הכנסה של מאה אלף פרנק"; נוכחת שהדת היא מפלטם של הצבועים חסרי הדעת: "הוא תומך בדת כי… בסופו של דבר… ובכן… הוא תומך בדת"; ומגיעה לתובנה שלפיה השחיתות המוסרית מקובלת ואפילו רצויה: "מתן עדות שקר נחשב השנה בקרב החברה הגבוהה לעניין האופנתי ביותר, המשובח ביותר." היא בזה לקמצנות שמונעת מהעשירים ליהנות מכספם: "נכון שהם מוזרים, האנשים האלה, שמחביאים הכול, שקוברים את הכסף, את התכשיטים, את כל העושר שלהם, את כל האושר שלהם, אנשים שיכלו לחיות בשפע ובשמחה, ומתאמצים תחת זאת לחיות במעט בעליבות?" ומתקוממת נגד האי-צדק שבו פועלות אפילו רשויות החוק: "למרבה הצער, מפקח המשטרה טען שזה לא עניינו. השופט דחק בי לעזוב את זה, הוא הסביר: 'קודם כול, מדמואזל, לא יאמינו לך, ובצדק, תחשבי מה יהיה על החברה אם משרתת תגבר על המעסיקים שלה? לא תישאר חברה, מדמואזל… זאת תהיה אנרכיה…"

את המרירות שהיא חשה היא ממירה במבט מבודח: "מזל שהמחשבות השחורות האלה אינן מציקות כל הזמן. את מנערת אותן מעלייך ומסדרת את העניינים כך שתוכלי לצחוק כמיטב יכולתך, בינך לבין עצמך," אבל לא תמיד מצליחה בכך. כשאדון הבית עוגב עליה היא כותבת בכעס על רצונו "להשליך אותך על הספה, להדביק אותך למיטות, ולא להשאיר לך דבר זולת ילד בתמורה לסיפוק מהיר וארעי. תסתדרי אחר כך כפי שתוכלי ואם תוכלי, ואם לא תוכלי – מצדו שתיחנקי, את והילד שלך, זה לא מעניין אותו. הבתים המחורבנים שלהם! אח, באמת!"

במהלך הקריאה שאלתי את עצמי אם יומנה של משרתת עוסק באמת במציאות שנכחדה מהעולם. לכאורה אין עוד בימינו משרתות, כמו שאין עוד עבדות. סלסטין כותבת "האנשים חושבים שהעבדות פסה מן העולם… חה! יופי של בדיחה. המשרתים, מה הם אם לא עבדים? עבדים הלכה למעשה, על העיוות המוסרי הכרוך בשעבוד, על השחיתות הבלתי נמנעת ועל ההתנגדות המולידה שנאה."

ואז חשבתי על התופעה שנראית לכולנו מובנת מאליה: זאת של עובדי סיעוד שמגיעים מארצות רחוקות, גרים עם מעסיקיהם ומטפלים בהם. למעשה – חיים במקום העבודה שלהם. החוק הישראלי אמנם מגן על כמה מזכויותיהם, אבל בעצם תומך בניצולם. למשל, מחריג עובדי הסיעוד מחוק שעות עבודה ומנוחה, ובכך מאפשר העסקה ללא גבולות, תוך ניצול ושיעבוד. ההחרגה הזאת מאפשרת למעשה העסקה בתנאי עבדות, ללא חופשה, וללא אפשרות לחיות חיי פרטיים[1].

סלסטין כותבת על הקושי שלה להשתחרר ולהיות כאדם חופשי: "אם הצלחת להגיע לידי הסדר עם אחת הבורגניות החמסניות האלה, את צריכה לשלם לסוכנות העבודה שלושה אחוזים משכרך במשך שנה שלמה…"

מהאתר של קו לעובד אפשר ללמוד כי סכום דמי התיווך הממוצע שמשלמת עובדת סיעוד כדי להגיע לעבוד בישראל עומד על 10,688 דולר. כ- 75% מהסכום מועבר לחברות כוח האדם בישראל, בניגוד לחוק וללא דיווח לרשויות המס. רשויות החוק כמעט שאינן מטפלות בעבירות של גביית דמי תיווך ממהגרי עבודה בישראל, גם אם נעשו בישראל, על ידי ישראלים ובאמצעות חשבונות בנק מקומיים. הסכומים שעל עובדים לשלם כדי "לרכוש" את אשרת העבודה הם סכומי עתק במונחים של כלכלת ארץ מוצאם והם נאלצים ללוות כספים ממשפחותיהם או מקהילותיהם. במהלך תקופת החזר ההלוואה יעשו רבות מעובדות הסיעוד כל שביכולתן כדי לשמור על מקום עבודתן, לעיתים גם במחיר של ניצול קשה ואף אלימות מינית ופיזית.

באחד מביקוריה בסוכנות העבודה סלסטין מביטה בצעירה שמחפשת עבודה, כמוה, ותוהה: "לאן היא הולכת? מאין באה? מדוע עזבה את מולדתה? איזה טירוף, איזו דרמה, איזו רוח סערה, הדפה אותה משם וסחפה אותה אל הים האנושי הגועש הזה כספינה טרופה?"

ומה מביא לישראל את הנשים הללו, שמתרחקות מארצן, מבני המשפחה שלהן (לרוב גם מילדיהן!), מכל מה שמוכר להן ואהוב, מה מאלץ אותן למצוא כך את פרנסתן?

באחד הקטעים המזעזעים ביותר בספר, מתארת סלסטין מקרה של משרת שהתקבל למקום עבודה ביחד עם אשתו. שניהם הסתירו את הריונה, כי ידעו שאם ייוודע, לעולם לא יוכלו לקבל את המשרה: "אני חייבת להזהיר אתכם גם שאני לא רוצה כאן, בשום פנים ואופן, ילדים. אם תצפו לילד, אהיה מחויבת לשלח אתכם מכאן מיד!" אומרת להם המעסיקה, ששלושת ילדיה המטופחים משחקים לא הרחק ממנה. אחד מהם ניגש אליה, היא מנשקת אותו ברוך ושולחת אותו להמשיך לשחק עם אחיו, "רגוע ומחייך." והמשרתת "הרגישה פתאום שלבה מתכווץ. היא חששה שלא יהיה לה כוח לעצור את הדמעות. שמחה, רוך, אהבה, אימהיות, אלה קיימים אפוא רק בשביל העשירים? הילדים שבו לשחק על הדשא. היא שנאה אותם, שנאה פראית, היא נתקפה רצון לפגוע בהם, להכות אותם, להרוג אותם. להכות גם את אותה אישה חצופה ואכזרית, את אותה אֵם אנוכית, שביטאה זה עתה מילים מתועבות, מילים שגזרו כליה על האנושות העתידית שנמה בתוכה, בתוך בטנה הענייה."

מוכר מתוך מציאות החיים בישראל, לא כן? שהרי – מה דינה של מהגרת עבודה שהרתה ללדת? היא יכולה להשאיר אצלה את התינוק, אבל אז לעזוב את ישראל ולאבד את כל הכסף ששילמה לסוכנות שהביאה אותה, או להישאר בארץ, להמשיך לעבוד, אבל אז – לשלוח את התינוק בחזרה לארצה, ולא לגדל אותו בעצמה. מה חשה אישה כזאת כשהיא רואה את התינוקות הנולדים בסביבת האדם שבו היא מטפלת?

סלסטין מתארת את השנאה היוקדת שהיא וחבריה, המשרתים הנאמנים, המנומסים והרגועים מסתירים: "האם עלה אי פעם בדעתכם להרהר בשנאת המוות המוצדקת שאולי מתעוררת בנו, בדחף לרצוח – כן, לרצוח – כאשר כדי להביע דבר מה נחות או בזוי, האדונים צועקים בפנינו, בסלידה שמשליכה אותנו בכוח רב אל מחוץ לחברה האנושית", ואת פנטזיות הנקמה שהם מטפחים בחשאי: "'מכל דלק בוער מתחת למיטה שלהם… זאת המתנה שלי…' […] 'הציפורניים שלי בתוך העיניים שלהם!' […] 'אני הייתי שמח לרסס להם את הפנים בבקבוק חומצה, בכנסייה.'" (על שנאה דומה קראנו בספר שיר ענוגנובלה של לילה סלימאני שנפתח בתיאור של אומנת-משרתת שרצחה את שני הילדים שבהם טיפלה).

יחד עם זאת היא מנסחת גם את השקפת העולם שלה: "אני טוענת שברגע שמישהו משכן בצל קורתו אדם כלשהו – אם את אחרון העניים ואם את אחרונת הנערות – עליו לספק לו הגנה, עליו לתת לו אושר…"

לפי הנתונים באתר של קו לעובד, יש כיום כ-60 אלף מהגרי עבודה רק בתחום הסיעוד.

את הדברים הללו (ולא רק אותם), שאומר לנו אוקטב מירבו מפיה של סלסטין, ראוי להפיץ ברבים.

LE JOURNAL D'UNE FEMME DE CHAMBRE  Octave Mirbeau

לעברית: אסנת יקירה


[1] תודה לאירית פורת, ולדיסרטציה שלה, שכותרתה: "זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה – 'עבודת גבולות' בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה".