מרגע פרסומו החל “פרנקנשטיין”, שה”מודרני” היה חלק מהותי ממנו, תופס מקום הולך וגדל בתרבות שהלכה ונעשתה מודרנית יותר ויותר. עבור הסוציאליסטים הוא ייצג את מרד העבד באדונו, אמצעי הייצור בקפיטליסט; עבור הפסיכואנליטיקאים – אדיפוס חדש, סיפורו של הבן המבקש לרצוח את אביו; עבור התיאולוגים – משל אתאיסטי על לוציפר הנלחם באל; הפמיניסטיות ראו בו סיפור על היריון שמחוץ לגדר הטבע, על גבר המבקש לקחת לעצמו את כוחה הייחודי של האישה ליצור חיים; עבור אנשי המדע היה זה רומן על אימתו של האדם מכוחות הטבע האדירים שאך זה החל לרתום לשימושו, על חששותיו מפני האופן שבו עשויים אלה לחרוג משליטת ולפנות נגדו, ועל הפנים המורכבות שהקדמה עשויה לעטות – פניהם של שניים מהארכיטיפים המכוננים של העידן המתועש והממוכן: זה של המפלצת ילודת המעבדה ושל המדען המטורף. 

הקדמה המהוללת שלנו מאפשרת לדמותו של הרוצח הסדרתי לפעול, ולנו להעלות על הדעת, על המסך והנייר, את מפעלותיה המחרידים. היא קיימת כי אנחנו צופים בה ומצפים לה. היא רודפת אותנו בסיוטי הלילה, בעוד הטלוויזיה שלנו מחזרת אחריה בשידורי הערב. היא הגרסה המודרנית של איש הזאב[i] והערפד, המפלצת מתחת למיטתנו הקולקטיבית, שאותה יצרנו במו ידנו.

[i] שבעצמו היה – לפחות במקרה אחד – רוצח סדרתי (פרק 9)

רוב היצירות העוסקות ברוחות ובשדים מתמקדות בקורבנותיהם האומללים, ובעיקר במי שמסייע להם במלחמה נגד כוחות השחור: בגרסאות משועשעות, כמו “מכסחי השדים” של איבן לייטמן מ־1984 או “עיר הרשע” של פיטר ג’קסון מ־1996. ובסדרות טלוויזיה רוויות פעולה כ”על טבעי” או אימה, כמו בסדרה “אימה אמריקאית”. 

אחרי דיאטה רוחנית שכזו, שבה מזינה אותנו התרבות הפופולרית זה עשורים, קשה להאמין שכיום יציבו אמבולנסים בפתחם של בתי קולנוע, כפי שנעשה בהקרנת הבכורה של “מגרש השדים” ב־1973, לאחר שצופים רבים התעלפו למראה ראשה של לינדה בלייר מסתובב על צירו ופולט מרק אפונה כממטרה מהגיהינום. החלחלה שמחולל ויליאם פרידיקין, בהשראת ספרו של ויליאם פיטר בלאטי, נדמית כמעט פושרת בעיניו של צופה עכשווי, המורגל בנהרות של דם, בעריכה הקופצנית ומטרידת המנוחה של סרטי אימה אסייתיים כדוגמת “הטינה”, הצלצול” וגרסאותיהם המערביות, ובזוהמה סטרילית, ילודת מחשב.  המורכבות הרעיונית שאפיינה רבות מהיצירות העוסקות  באיחוז, שרמזה על האפשרות היחידה שגרועה יותר מקיומו של רוע על־טבעי – קיומו של רוע אנושי – הומרה באלימות גרפית ומעוצבת שהיא חזות הכול, העמימות הפסיכולוגית,  שמותירה את הגבול שבין חוויה מיסטית לפסיכוזה, בין דיבוק לסכיזופרניה, פרוץ ומסקרן, הוחלפה בוודאות תאולוגית, אייג’ית ונוצרית כאחד, שהנחת העבודה שלה היא שלא רק שיש חיים אחרי המוות, אלא שמהותם היא לעשות את המוות לחיים. ועם זאת, מה שנותר על כנו הוא ההיבריס הנרקיסיסטי, אותו תנאי הכרחי של הפרנויה, שכן עלינו להאמין שאנו חשובים דיינו, מעניינים ומושכים דיינו, כדי שמישהו, לא כל שכן ישות שלא מעלמא הדין, יחליט ששווה לרדוף אותנו ואחרינו. ביהירותנו אנחנו מספרים לעצמנו שאי

אפשר לעמוד בפנינו: שדים רוצים את נשמותינו, מלאכים מתקנאים בנו ונופלים[i], דיבוקים חושקים בגופנו, ורוחות מפתחות אובססיה כלפינו. אך האמת היא שאנחנו פשוט מפחדים. אחרי עידנים של שטיפת מוח מונותאיסטית, המבקשת למכור לנו גן עדן הכול כלול, עם סעודת לוייתן ומנת צד של כרוב מנגן בנבל[ii], אנחנו חוששים להגיע למקום האחר[iii], ועוד יותר מכך אנחנו חוששים ששיקרו לנו. שאין לאן ללכת. שניתקע באמצע. בתווך, בעולם הבא שאין בו פרדס או שאול, שבו אנחנו ממשיכים להתקיים לנצח כצללים בזווית העין של חיינו שלנו. ככל שאנו מרחיקים מאיתנו את אפשרות מותנו כתוצאת לוואי טבעית של חיינו, במאבק להיות צעירים לנצח, אנו מזמנים את מה ששוכן בדמיוננו מעבר למוות ולעולם הנראה, לשוב ולרדוף אותנו שוב ושוב בצורתו האיומה ביותר, התגלמות פחדינו כולם.

[i] נראה אתכם קוראים לו קנאי בפניו (פרק 36)

[ii] ויין ששומר משבעת ימי בראשית במחיר מבצע (פרק 19)

[iii] שממנו לא יוצאים בל כך בקלות (פרק 20)

בימים שבהם הופיעו המסות של נועה מנהיים במוסף סוף השבוע של עיתון “הארץ” נהגתי להניח אותו בצד “כדי לקרוא בהמשך”. הנושאים נראו לי מרתקים, כמו גם הטיפול בהם, אבל איכשהו הרבה פעמים העיתון, כדרכם של עיתונים, נזרק לפני שמיציתי את הקריאה בו.

לשמחתי הגיע לאחרונה לידי הספר המקבץ את כל המסות הללו. הנה ההזדמנות לקרוא אותן בנחת, לאט לאט, ובמלואן. מפליא להיווכח (שוב) עד כמה הפורמט של ספר משנה את התחושה ואת איכות הקריאה. 

הספר שלפנינו נפלא. שמו מתאים לו מאוד, שכן מדובר ברצף של עניינים הנקשרים זה לזה בכישרון רב ובמאות צורות ודרכים. כל פרק מתייחס אל קודמיו ואל הבאים אחריו, ולפיכך גם הפורמט שלו מזכיר את רשת האינטרנט: בכל מקום שיש בו נגיעה אל נושא שכבר נדון או אל כזה שעוד יוזכר, נוסף מלבן אפור ובו הערה שנמשכת בקו מהשוליים הצדדיים של הדף, והיא מכילה קישור אל הרעיון האחר, הקשור. אי אפשר אמנם להקליק באמצעות העכבר, כפי שאנחנו רגילים לעשות במחשב, אבל הקישוריות הרבה, שאליה כבר התרגלנו כל כך כשאנחנו גולשים באינטרנט, מעצימה את התחושה שעולם התרבות הוא באמת מין רשת מסועפת, מרובת קשרים והקשרים.

היקף הידע של מנהיים ויכולתה לקשר  בין מגוון עצום של עניינים שאין ביניהם לכאורה שום קשר, מעוררים השתאות. אפשר להיווכח בכך אפילו רק משמות הפרקים המסקרנים. הנה כמה דוגמאות אקראיות: “המתיקות שאחרי, החיים שלאחר המוות, גן עדן וסעודת הצדיקים” – פרק 18; “לזכור ולשכוח, פסולת גרעינית, סמיוטיקה וכהונה אטומית” – פרק 12″; “לשון החוק, שפה, תודעה ופמיניזם – פרק 40”; “סומסום היפתח, אוריינטליזם, אלאדין וביבליותרפיה” – פרק 4; “האש והעש, מחזות אבודים, צנזורים אכזרים וסופרים מדליקים” – פרק 3, ועוד ועוד, אינספור יוצרים, הוגים, היסטוריונים, אמנים, תופעות באמנות ובתרבות ההמונים, עניינים ורעיונות, מוזכרים בספר, רבים כל כך – רובוטים והיפה והחיה, מלאכים ושדים, אנשי זאב ואבירים, כיבוש החלל ושירי ערש, המצאת הקיטור והחשמל, תרגום השבעים, פרנקנשטיין, שחרזדה, השאול, המינוטאור (מה ההבדל בין לבירינת למבוך? הנה תשובתה המפורטת של מנהיים לשאלה שהיא עצמה מציגה: “ההבדל המרכזי בין מבוך ללבירינת הוא שהמעברים של הראשון מתפצלים, מטעים ומתוכננים להקשות על הנכנס אליו את היציאה, ואילו השני פשוט יותר בצורתו, ומטרתו להוליך את הנכנס אל המרכז. מאפיין זה של הלבירינת קסם לנצרות, שהפכה אותו למעין מחרוזת תפילה דו-ממדית שהוטבעה ושובצה ברצפותיהן של קתדרלות, כמו זו בשארטר, המזמינה את עולי הרגל, שידם אינה משגת לצעוד את כל הדרך לירושלים, לזחול על ברכיהם בעודם מתפללים ומתפתלים סביב -סביב לאורך הסתעפויותיו, עד לב הלבירינת, המייצג את העיר השמימית”). מה אין בו, בספר? דרקונים בכלל והמשחק “מבוכים ודרקונים” בפרט, פסיכואנליזה ובלשנות, שייקספיר ונעם חומסקי – רבים כל כך עד שהניסיון להזכיר אפילו מעט מזעיר מהם כמעט מצחיק! 

הספר מתחיל עם “הולדת הספר” ועם מהפכת הדפוס. מנהיים מראה בפרק הראשון כיצד מכבש הדפוס של גוטנברג היה לכנסייה “מכונה להדפסת כסף”, בזכות כתבי המחילה, האינדולגנציות, שנמכרו והופצו בכמויות גדולות יותר. והנה אחד הקישורים הראשונים, אל מה שיגיע בפרק 36: גוטנברג נקלע לקשיים כלכליים ונאלץ ללוות כספים, שהרי בניגוד לפאוסט, “המלומד שמכר את נפשו תמורת ידע” המופיע בהמשך, “ידו של גוטנברג חדלה מלנוע תריסר שנים בלבד לאחר שהזיז את אותיות הסדר שלו ושינה סדרי עולם”, שכן הדפוס “היה קצת יותר מצעד קטן לאדם שהמציא אותו, וזינוק אדיר לאנושות”.  מכאן ממשיכה מנהיים לתאר את התפתחות הקריאה: “בתוך חמישים שנה הגיע מספר הספרים המודפסים באירופה מכמה מאות לשמונה מיליון”. הספרים הגיעו “לכפותיהם המיובלות של האנשים הפשוטים”. אבל הנרי ה-8 “אסר על נשים ושוליות לקרוא”, שמא הקריאה תשחרר אותם. רק, ממשיכה מנהיים ומספרת, במאה ה-18 “האישה זכתה בשחרור, קודם כקוראת ואז ככותבת,” אבל גם אז הזהירו גבירות לבל ירבו בקריאת ספרים, “שמא ילקו בפריצות ובנכויות הגוף”. 

“סיכמתי” כאן ברפרוף רק שני עמודים מהספר, וכמה מידע, כמה הקשרים, כמה עניין! 

אחת מסגולות כתיבתה של מנהיים היא חוש ההומור והשנינות שבהם היא נוגעת בכל אלפי העניינים שלפניה. את הפרק על המצאת הדפוס היא מסכמת כך: “ספרים עלולים לטבוע במים או לעלות באש (את זאת היא מקשרת בהערה מסקרנת, אל פרק 3, שם תרחיב את העניין: “לפעמים הם מושמדים על ידי אלה שיצרו אותם”) […] אך כפי שכבר אמר בולגקוב, הם אינם נשרפים. בתמורה, הם מדליקים אותנו”.

בפרק 19, “המתיקות שאחרי”, העוסק בחיים לאחר המוות כפי שהם נגלים בתרבות האנושית ובעיקר בדתות, היא מספר על “עדן” של דנטה אליגיירי ועל הרגע שבו המשורר פוגש את ביאטריצ’ה המובילה אותו בין כוכבי הלכת, “משכנן של נשמות הנגאלים שהזוהר שלהם מתחזק עד שאי אפשר עוד לתארו במילים”, ומוסיפה בסוגריים כי דנטה “הצליח בכל זאת למלא עשרה מעגלים שונים בתיאורים”… 

בפרק 25, העוסק בירח, “קידוש לבנה, הירח, קפיטליזם וזיוף”, שבו היא דנה בין היתר בתיאוריות הקונספירטיביות כאילו הנחיתה על הירח לא התרחשה באמת, היא מציינת ביובש כי הפסיעה הראשונה על הירח הייתה “צעד קטן לאדם וזינוק ענק לבני מינו, כל עוד הם שייכים למגדר הנכון”, וזאת אחרי שסיפרה איך הרעיון להכשיר אסטרונאוטיות נתקל בהתנגדות שכן “הדבר נוגד את הסדר החברתי שלנו”, כדברי ג’ון גלן, האמריקני הראשון שהקיף את כדור הארץ. באותו פרק היא מסבירה באופן משעשע כי את העלאת המורל של העם האמריקני אפשר היה להשיג גם “באולפן מצויד, בלי הטרחה שבישיבה בחללית בציפייה שידליקו טונות של דלק סילוני מתחת לישבן שלכם”. 

בפרק הבא, 26, “מארס, הכוכבים, חייזרים מהמאדים, מלחמות וקונספירציות” היא מתבדחת על חשבון סיפורי החטיפה על ידי חייזרים שנפוצו בשנות ה-60: “רבים מהחטופים דיווחו על כך שנאלצו לעבור ניסויים רפואיים בעלי אופי מיני, שעשו שימוש באביזרים אנאליים מסתוריים. ההנחה הייתה שמטרתם הסופית של החייזרים היא ליצור צאצא היברידי של אדם וחוצן, אך קשה יותר להסביר את העניין האנאלי שלהם בנו.” 

את פרק 28, העוסק ב”דתות חדשות והצבעות מחאה” היא מסיימת במילים “מי ייתן והכוח יהיה אתם”: ברכתם המומצאת של מי שמאכלסים את “מלחמת הכוכבים”. 

בתחילתו של פרק 29, “שריד ופליט, קדושים מגוננים, פגנים מושפלים ומיתוג מחדש” היא פותחת בתיאור חייה של אגתה הקדושה, שבהיותה בת חמש עשרה “לכדה את עינו של אציל רומי זוטר”. לאחר שסירבה לחיזוריו “הוא שלח אותה לבית בושת, שבו ילמדו אותה מה ייעודה האמיתי של אישה”. (הוא לא הצליח. היא נשארה בבתוליה ועברה עינויים שהקנו לה את תואר הקדושה). באותו פרק מספרת מנהיים על סיפוריהם של קדושים נוספים ומציינת: “סיפורים אלה סיפקו להם תיאורי אלימות גרפית בשפע, סקס מרומז, מעשי נסים, סוף טוב” ומוסיפה בציניות – “אם מות קדושים עושה לכם את זה.” 

באותו פרק היא מספרת על מהלכיהם המקודשים של “פיסות מהצלב באמיתי” שעליו הועלה ישו, ומוסיפה כי “מאחר שהביקוש גבר תמיד על ההצע, הסחר הער בשרידי קדושים גרם לכך שמרסיסי הצלב האמיתי הזה, שצצו תחת כל עץ רענן, היה ניתן לבנות סולם שרגליו מוצבות ארצה, אבל כל עוד ראשו הגיע השמימה, לאף אחד לא היה אכפת במיוחד”. 

בפרק 31, “שנהיה לראש ולא לזנב, בתולות ים, סירנות וטרנסג’נדרים” שבו היא עוקבת אחרי ההיסטוריה של בתולות הים (ומראה כמה מיזוגני סיפורו הנודע של אנדרסן), היא מראה כי סופו של הסיפור (בתולת הים לומדת כי “בחורה מבית טוב צריכה להיות תמימה ולשתוק הרבה” ומעדיפה להתאבד, לקפוץ לתוך הים, להתמוסס בין גליו ולהפוך לקצף ולא להציל את עצמה “על ידי כך שתחתוך את גרונו של הנסיך ותרחץ את רגליה בדמו”) הוא “פתרון שהיה מתקבל באהדה בסעודיה”. 

בפרק 32, העוסק בחד-קרן, היא מציינת כי “שנות ה-80 של המאה ה-20 היו טובות לחדי-קרן”, וכי במאה ה-17 “הוא הוגלה אל ממלכת האגדה והמעשייה, שם הורשה להתרבות באין מפריע”… 

ניסיתי לתת משהו, מעט מזעיר, מרוחו של הספר, מרוחב היריעה שלו, ומהמזג השובב שבו מוצגים שלל העניינים. אסכם בקצרה: מדובר באוסף מרתק של מסות מרחיבות דעת.