תגית: הוצאת אריה ניר

"אתן הנשים עושות עניין מכל שטות"

 מעולם לא ראיתם מהומה כזאת בכל הבית כמו המהומה שמתרחשת כשדודי פוג'ר לוקח על עצמו לעשות משהו. נניח שהגיעה הביתה תמונה מחנות המסגרות, והיא עומדת בחדר האוכל ומחכה שיתלו אותה על הקיר. הדודה פוג'ר שואלת מה יעשו איתה, והדוד פוג'ר משיב: "אה. תשאירי את זה לי, ואתם, כולכם, אין לכם מה לדאוג, אני אטפל בזה."

ואז הוא מסיר את המעיל ומתחיל. הוא שולח את המשרתת להביא מסמרים בשישה פני, ואז שולח אחריה את אחד הילדים שיגיד לה באיזה גודל. ומאותו רגע הוא נכנס לעניינים ומשגע את כל הבית.

"עכשיו אתה ויל, לך ותביא לי את הפטיש," הוא צועק, "ותביא לי את הסרגל, תום, ואני אצטרך את הסולם, וכדאי שתביא גם כיסא מהמטבח ו… ג'ים! קפוץ למר גוגלס ותגיד לו: 'אבא מוסר ד"ש ומקווה שהרגל שלך בסדר, ושואל אם תוכל להשאיל לו פלס מים?' ואל תלכי מריה, כי אני צריך מישהו שיחזיק לי את המנורה; וכשהמשרתת תחזור שתצא שוב ותקנה חוט לתליית תמונות; ותום! איפה תום, בוא הנה, אני ארצה שתגיש לי את התמונה."

ואז הוא מרים את התמונה, ומפיל אותה, והיא מתפרקת. והוא מנסה להציל את הזכוכית, ופוצע את עצמו. ואז הוא מקפץ מסביב לחדר ומחפש את הממחטה שלו. הוא לא מצליח למצוא את הממחטה, כי היא בכיס של המעיל שהסיר, והוא לא יודע איפה הוא הניח את המעיל. כל בני הבית חייבים להפסיק לחפש את כלי העבודה ומתחילים לחפש את המעיל בזמן שהוא מנתר מסביב ומפריע להם.

"אין אף אחד בכל הבית הזה, שיודע איפה המעיל שלי? בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. אני נשבע לכם, שישה אנשים, ואף אחד מכם לא מסוגל למצוא מעיל שהסרת לפני חמש דקות! בחיי מכל ה…"

אז הוא קם, ומתברר לו שישב על המעיל, והוא צועק "טוב, אתם יכולים להפסיק לחפש! הנה, מצאתי אותו בעצמי. הייתי יכול באותה המידה לבקש מהחתול שימצא לי אותו, הוא היה מצליח בדיוק כמוכם."

ואז מבזבזים חצי שעה בחבישת האצבע שלו, ומביאים זכוכית חדשה ואת הכלים, והסולם והכיסא וגם נרות, והוא מתחיל מחדש, וכל המשפחה, כולל המשרתת והעוזרת, עומדים מסביבו בחצי גורן מוכנים לעזור. שני אנשים צריכים להחזיק את הכיסא, והשלישי עוזר לו לעלות עליו ומחזיק אותו, והרביעי מגיש לו מסמר, והחמישי מעביר לו את הפטיש. הוא לוקח את המסמר ומפיל אותו.

"הנה," הוא אומר בטון נעלב, "עכשיו נפל המסמר," וכולנו חייבים לרדת על ברכינו ולחפש אותו, בשעה שהדוד עומד על הכיסא ורוטן ורוצה לדעת אם אנחנו מתכוונים שהוא ימשיך לעמוד שם כל הערב.

בסוף נמצא המסמר, אבל אז הוא מאבד את הפטיש. "איפה הפטיש? מה עשיתי עם הפטיש? אלוהים אדירים! שבעה אנשים עומדים מסביב ומפהקים, ואף אחד לא יודע מה עשיתי עם הפטיש!"

וכשאנו מוצאים את הפטיש, נעלם הסימן שהוא סימן על הקיר במקום שבו צריך להיתקע המסמר, וכל אחד מאיתנו בתורו צריך לעלות על הכיסא שלידו ולראות אם הוא מצליח למצוא אותו; וכל אחד מאיתנו מגלה אותו במקום אחר, והדוד קורא לכל אחד טיפש ואומר לו לרדת מהכיסא. והוא לוקח את הסרגל ומודד שוב ומוצא שצריך לחלק שלושים ואחד אינץ' ושלוש שמיניות לשתיים, והוא מנסה לעשות את החשבון בראש ומתעצבן.

כל אחד מאיתנו מנסה לעשות את החשבון בראש, וכל אחד מקבל תוצאה אחרת וכולם לועגים זה לזה. בריב הכללי נשכחת המידה שאותה יש לחלק, והדוד פוג'ר חייב למדוד שוב.

הפעם הוא משתמש בחתיכת חוט, וברגע הקריטי הוא מטה את עצמו מעל הכיסא בזווית של ארבעים וחמש ומנסה להגיע לנקודה שנמצאת שלושה אינצ'ים מעבר להשגתו, החוט נשמט, והדוד נופל על הפסנתר.מנגינת פלאים מיוחדת במינה עולה פתאום כשראשו וגופו לוחצים בו זמנית על כל הקלידים.

הדודה מריה אומרת שהיא לא רוצה שהילדים יעמדו וישמעו מילים כאלה.

לבסוף מצליח הדוד פוג'ר לסמן שוב את הסימן, לוקח אליו את המסמר ביד שמאל, ולוקח את הפטיש,  ובמכה הראשונה הוא מועך את האגודל שלו ומפיל את הפטיש בצעקה על בהונות רגליו של אחד מאתנו. מריה מעירה בעדינות, שבפעם הבאה שהדוד פוג'ר מתכוון לתקוע מסמר בקיר, היא מקווה שיודיע לה בזמן, כדי שתוכל לעשות סידורים לעבור לשבוע לאימא שלה, בזמן שהוא עובד.

"או, אתן הנשים. אתן עושות עניין גדול מכל שטות עונה הדוד פוג'ר כשהוא מתרומם מהרצפה, "ואני דווקא אוהב את העבודות הקטנות האלה."

ואז הוא מנסה שוב, ובניסיון השני המסמר נכנס בקלות לתוך הגבס ואחריו חצי מהפטיש, והדוד פוג'ר מוטח אל הקיר בעוצמה שמסוגלת לרדד את אפו.

ואז אנחנו צריכים למצוא שוב את הסרגל ואת החוט, ועוד חור נפער בקיר; ולקראת חצות התמונה תלויה, עקומה ורופפת מאוד, והקיר בטווח של כמה יארדים מסביב נראה כאילו טיפלו בו בקלשון, וכולם תשושים ואומללים חוץ מהדוד פוג'ר.

"הנה, בבקשה," הוא אומר כשהוא יורד בכבדות מהכיסא על היבלת של העוזרת וסוקר בגאווה את המהפכה שחולל, "ויש כאלה שמזמינים בעלי מקצוע בשביל עבודה פשוטה כזאת. "


(THREE MEN IN A BOAT (To say nothing of the dog

לעברית: דני קרמן
מהדורה מוערת, עם מסלולי טיולים

אמה דונהיו, "הפלא של אנה", איזה סוד איום מסתירה הילדה?

ברומן השביעי שלה, חדר, שראה לראשונה אור באנגלית לפני שבע שנים, קיבלה לדבריה הסופרת אמה דונהיו השראה מהמקרה המחריד של פריצל, הפושע האוסטרי, שכלא במרתף את בתו ואת הילדים שילדה, אחרי שאנס ועיבר אותה. חדר זכה להצלחה עצומה, נמכר במיליוני עותקים ואף עובד לסרט שובר קופות.

אפשר בהחלט לדמיין את הרומן החדש שלה, הפלא של אנה, מצליח לא פחות. הספר ראה אור באנגלית בשנה שעברה, ולאחרונה הופיע בעברית (מתורגם היטב, בידיה של נעה בן-פורת!).  ברומן החדש עוסקת דונהיו בתופעה מוכרת מההיסטוריה של מערב אירופה, האיים הבריטים ואמריקה: נשים ונערות צעירות (לעתים רחוקות יותר גם בנים) נהגו להרעיב את עצמן, לפעמים למוות. אצל חלקן היה לכאורה מניע דתי להרעבה. בימי הביניים הוכרזו כמה נערות כאלה (למשל − קתרין מסיינה, ולידווינה מסכידאם) כקדושות.

התופעה מוכרת כמובן גם כיום. קוראים לה אנורקסיה, ויש מי שתולים אותה בהשפעה של עולם האופנה על דימוי הגוף של נערות. בישראל ידוע מאבקו של צלם האופנה עדי ברקן שמנסה להילחם נגד התופעה, כמי שמגיע מתוך תעשיית האופנה ולכן יודע כמה מסוכנת והרסנית השאיפה לרזון.

מי שקרא את הספר גוף זר של ענת גור יודע שאנורקסיה אינה מסתכמת בשאיפה להתאים למודל יופי מקובל. במקרים רבים היא תוצאה של פגיעה מינית בילדות. במחקרה גילתה ענת גור כי  הפרעות האכילה מבטאות האשמה והרס עצמיים והן פועלות כמעין התאבדות אטית.

הספר הפלא של אנה מדגים היטב את מה שידוע מהמחקר. ליב, אחות שהתחנכה אצל פלורנס נייטינגייל ושירתה עמה במלחמת קרים, מקבלת משימה קשה ומוזרה: היא נשלחת לכפר נידח באירלנד, ומוטל עליה לצפות במשך שבועיים בילדה בת אחת עשרה, אנה, שכמה חודשים לפני כן הפסיקה לכאורה לאכול. על ליב, ועל אחות נוספת, נזירה, להשגיח על הילדה ולבדוק אם הטענה נכונה: האם באמת אינה אוכלת מאומה? הכומר המקומי חולם שאנה תוכר כקדושה ובעקבות כך יזכה מן הסתם הכפר לתהילה. כבר עכשיו החלה עלייה לרגל של אנשים ששמעו על אנה ובאו לראות מקרוב את הפלא ולזכות בברכות ממנה. באותה הזדמנות המבקרים תורמים כסף וחפצי ערך, שמעשירים את קופת הכנסייה המקומית – הוריה של אנה מקפידים לכאורה לא להשאיר בידיהם את התרומות. רופא הכפר מקווה לעלות על תגלית מדעית מרהיבה: ילדה שקיומה משתנה מזה של יונק בעל דם חם ליצור דמוי זוחל בעל דם קר, סוג של לטאה, שאינו זקוק לאוכל רב.

ליב מתחילה את התצפית מתוך פקפוק ותחושה שבתוך זמן קצר תגלה את התרמית שמאפשרת לאנה לאכול בחשאי. היא בטוחה שאנה עצמה מרמה. בהמשך היא חושדת בבני משפחתה, שיש להם אינטרס לשמר את המיתוס, ובה בעת להחזיק את אנה בחיים, כדי להפיק תועלת מהמוניטין שלה.

אבל בהמשך נחשפים בפניה סודות מסמרי שיער, שמשנים אותה ואת האופן שבו היא תופסת את תפקידיה כאחות.

אמה דונהיו היא ילידת אירלנד, קתולית, שלמדה בילדותה במנזר. בשנות העשרים לחייה עברה לאנגליה, למדה ספרות אנגלית, והחלה לכתוב ולפרסם. קורות חייה משתקפים בבירור ברומן שלפנינו, אם כי הוא מתרחש במאה התשע עשרה, בתקופת זמן רחוקה, אבל אין ספק שעד היום קיים בתודעה האירית הקונפליקט המשמעותי ביותר בהיסטוריה שלהם: המאבק נגד האנגלים, וההתנגשות בין הדתות.

ליב, האחות האנגלייה, מגיעה אל הכפר האירי שתושביו אדוקים מאוד בדתם. היא שייכת כנראה לכנסייה האנגליקנית, אבל בעצם היא חילונית לגמרי, "כופרת". היא באה מהמדע, וגם כשהיא מנסה, ברגע של מצוקה קיצונית, להתפלל, היא שומעת בתשובה רק "דומייה מוחלטת". מבחינתה אין קדושה זולת כבוד האדם וקדושת החיים. היא בזה למנגנונים שמוכנים להקריב ילדה קטנה, כדי שיוכלו אחרי מותה להתפאר ולהתגאות בה.

הפלא של אנה אולי אינו ספרות גדולה, אבל הוא קריא מאוד, וכאמור, יש לו בהחלט פוטנציאל להצליח לא פחות מקודמו. אני כבר יכולה לראות בעיני רוחי תמונות מסרט הקולנוע העתיד לבוא: נופי אירלנד הירוקים ילדה קסומה ונוגעת ללב, והסוף, שאסור לי כמובן, לגלות, אבל גם הוא מבטיח כמה תמונות מרהיבות עין.


Emma Donoghue The Wonder

איך מרעילים חיילים ועכברים

"אז מה, קדוש, אתה כבר יודע מה אתה רוצה לעשות בשירות הצבאי שלך?"

"לא." באמת שאין לי מושג.

"אתה רואה סיבה שלא תהיה טייס? או לוחם בסיירת? או צנחן? שבעוד כמה שנים כשאני אסע בבכורות אני לא אראה שלט שתלו לכבודך? אז מה אתה אומר, קדוש?"

הוא לא יודע הרבה על בכורות אבל הוא בכל זאת מצליח לשכנע אותי. אולי בגלל שאני צעיר והוא מנצל את התמימות שלי. בבכורות לא תולים שלטים אבל זה לא מפריע לי לדמיין את השלט שיתלו לכבודי בכניסה למושב ובאותו רגע אני מוכן לעזוב את התיכון ולהתגייס לצה"ל בלי תעודת בגרות. אני מלא התלהבות. שום דבר לא יכול לעצור אותי. אני אשאר עשרים שנה בצבא ואחר-כך אחליף את אהוד תבן כמנהל בית הספר. העתיד נראה כל-כך מבטיח. עכשיו גם אני מאוד מרוצה מעצמי. ברור לי שאני הולך להיות גיבור גדול. מלח הארץ, כמוהו. אני נותן לשיגעון הגדלות להשתלט עליי. חמימות נעימה מתפשטת בכל גופי. אני רואה את עצמי כחלק ממשפחה יותר גדולה. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה.

מה אפשר לומר. אני יוצא מהמשרד שלו וצועד במסדרון הריק לכיוון הכיתה בהרגשה מרוממת. בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש שייך. הוא הצליח להרעיל אותי, כמו שמרעילים עכברים.

ינון ניר, "החייל האחרון": חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר.

ינון ניר. צילם: ינאי יחיאל

הימים – שנות התשעים. עשר שנים חלפו מאז שהחלה "מלחמת לבנון הראשונה", ויחלפו עוד שנים עד שצה"ל ייסוג. בינתיים ממשיכים חיילים להיהרג שם ולהיפצע. 1,500 צעירים מצאו את מותם במשך שמונה עשרה שנה, מאז שפרץ "מבצע" שלום הגליל ועד שאהוד ברק, ראש הממשלה דאז, החליט על נסיגה חד צדדית.

איך השפיעה השהות בלבנון על הצעירים שהגיעו ללבנון, ראו את חבריהם נהרגים ויצאו חבולים בנפשם?

לפני שנתיים ראה אור ספרו של ינון ניר, החייל האחרון, שמתעד את ההבל המטורף, את הזוועה שאין לה שיעור, את הכאב המיותר כל כך, חסר הפשר, שבהקרבת החיים הצעירים במלחמה מתמשכת, מה שנקרא אז "הבוץ הלבנוני" בפרט, ושל השירות הצבאי בכלל: "ממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. […] כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות, להסביר איך זה שלא רק ששיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, אלא גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם."

גיבור הסיפור, המספר, הוא אליאב קדוש, ממושב בכורות, שהאמין לשקרים שנטעו בו. הרומן נפתח כך: "השירות הצבאי שלי התחיל בתיכון". בנו של מובטל שעבד בעבר במפעל לעיבוד עופות רוצה לשנות את מעמדו. להיות "מלח הארץ", כמו בני המושבים העשירים. הוא מתפתה לעבור ללמוד בבית ספר תיכון ביישוב בשם מעלה דגן, ולסלול את דרכו להיעשות "גיבור גדול […] חלק ממשפחה גדולה יותר. משפחה שתולה שלטים לכבוד הבנים שלה, והאמהות נושאות את יגונן בכבוד ראוי להערצה."

הטמטום של הצבא, חוסר התוחלת שהוא מתאר, מזכירים לרגעים את הספר מלכוד 22, את האבסורד הגובל באי שפיות: "אנחנו צובעים שוב את הסלעים שצבענו אתמול. הרס"ר החליט לרענן את הצבעים בבסיס לכבוד המחזור שיבוא אחרינו, רחבת המסדרים מוקפת סלעים. אדום ולבן הם הצבעים של הצנחנים. היום אנחנו אמורים לצבוע כל סלע שני באדום. אתמול צבענו את כל הסלעים בלבן: כולל את הסלעים שהמחזור לפנינו צבע באדום".

ינון ניר שם בפי הגיבור שלו דברי התנגדות ברורים וגלויים למלחמה הממושכת שאליה נקלע בשירותו הצבאי, ומסביר מדוע השהות בלבנון נראית לו מרושעת, מטופשת, אכזרית ומיותרת לחלוטין: "יכול להיות שאני קשה הבנה כי גדלתי במקום כמו בכורות, אבל עוד לפני שעלינו לשם לא היה לי ברור לגמרי על מה נלחמים. לא צריך יותר מדי שכל כדי להבין שזאת רק שאלה של זמן עד שנצא משם אבל בכל זאת כמעט בכל שבוע נהרגים בלבנון חיילים. […] נראה היה לי שנכון להפסיק את הטירוף הזה, אבל המפקדים וכל החברים שלי היו מוכנים להקריב את החיים שלהם. חיילים שהחברים שלהם נהרגו נהרגים טוב יותר. זה ידוע".

הנימה האירונית, צינית, מרירה, שנונה, מזכירה לפרקים את כתיבתו של חנוך לוין: "בצבא כמעט לכל אחד יש שלב שהוא רוצה להידמות למישהו אחר. זאת הדרך הכי קלה להרגיש יותר חשוב […] המ"מ רוצה להיות כמו המ"פ, המ"פ כמו המג"ד, וכן הלאה וכן הלאה, עד הרמטכ"ל שבטח רוצה להיות אזרח או בלרינה. אני לא אתפלא אם הוא מגלח את השערות מהרגליים"; או: "בישראל העניים הם לא בשר תותחים פשוט כי לא צריכים אותם. יש מספיק שיהרגו במקומם רק בגלל ששכנעו אותם שזה מה שצריך כדי להיות מלח הארץ."

החייל האחרון שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל יפני שאחרי 29 שנים התגלה במסתור בפיליפינים. הוא סירב להפר פקודה שקיבל ב-1944, וכדי לשכנע אותו נאלצו להביא אליו את מפקדו ממלחמת העולם השנייה, כדי שיבהיר לו שהמלחמה הסתיימה ושמותר לו להניח את נשקו. הדובר מקביל בינו ובין אותו חייל יפני: "אני משער שאני לא שונה בצורה מובהקת מסגן משנה היראו אונודה". ההשוואה כמובן ברורה, גם בלי ההתייחסות המפורשת. זאת לא הפעם היחידה שהסופר מקפיד להסביר לנו את מה שאנו אמורים להבין בין השיטין. כך למשל הוא מתאר מפגש עם בנות קורס מאבחנות פסיכוטכניות. הוא מתנדב להתראיין אצלן כחלק מהתרגול בקורס שהן עוברות, ומאלץ את עצמו לחזור על הדברים שאמר כשהתראיין בלשכת הגיוס: "אני רוצה להיות טייס או לוחם ביחידה מובחרת, אחת הסיירות, או בכל יחידה קרבית שבה אני גם אתרום למדינה וגם אממש את עצמי". במהלך הריאיון המדומה הוא נזכר בתעשיית העופות, בעובדות שמפרידות בין הזכרים לנקבות, שכן "הנקבות נשלחות לבתי גידול והזכרים ממשיכים על המסוע שמוביל אותן למגרסה". כאן לא מתאפק הסופר, וממשיך וכותב: "אני רוצה […] להסביר למאבחנות לעתיד שזה התפקיד שלהן בפס הייצור של צה"ל, להמליץ להן להציע לצה"ל להחליף את המדים של המאבחנות עם שרוך ההדרכה, בבגדי עבודה בצבע כחול וכפפות לטקס לבנות. שלפחות נדע לאן אנחנו הולכים". הביאור הנוסף הזה אינו נדרש, אפשר לסמוך על הקורא שיבין את ההקבלה. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי המהמורות הללו נדירות ואין בהן פגם של ממש.

לקראת סופו של הרומן (שנעשה סוריאליסטי, מתפרע בתיאורים ספק ריאליסטים ספק הזייתיים) חוזר הדובר שוב ושוב ומשרטט את החלופה שהייתה יכולה להיות: אילו אילץ אותו מפקדו לצאת לקרב, למרות שחום גופו עלה, היו ודאי מדיחים את המפקד "וזה היה גומר את הקריירה הצבאית שלו", אבל, הוא מוסיף, "מצד שני, אם היו מדיחים אותו מהצנחנים סביר להניח שהוא לא היה נהרג בלבנון". וכך זה חוזר שוב ושוב. חבר אחר תכנן להכות בכל הכוח את המפקדים שאיימו לגנוב ממנו את הנשק כשישן, אך לא הספיקו לעשות זאת. "זה בטח היה מציל את החיים שלהם. וגם את החיים שלו. כי למרות שהוא חשב שמותר לו לעשות הכול מתוך שינה, סביר להניח שהצבא היה חושב אחרת ושולח אותו לכלא במקום ללבנון."

באחד הראיונות שהעניק הסופר עם צאת הספר הוא הסביר במה שונה בעיניו החוויה הצבאית הישראלית מזאת של שירות בצבאות אחרים: בישראל אין כמעט הפרדה בין הצבא לאזרחות. כמו כן, בישראל "לצבא ולמדינה יש שלל שיטות אלטרנטיביות לשמור על המוטיבציה. ניסיתי לתאר חלק מהשיטות הללו בהחייל האחרון.

ינון ניר ניסה, ואף הצליח.