ארכיון תגיות: הוצאת אסיה

צילה זן־בר צור, שמרי על הקיכלי: "קמה בבוקר אל תוך העצב"

מְטַאֲטֵאת אָבָק מֵהַחֶדֶר
פּוֹתַחַת סֵפֶר יָשָׁן
וּמְנַסָּה לִקְרֹא.
כָּל אוֹת הִיא צִפּוֹר זַהֲבָן
הַמִּתְנַגֶשֶׁת בְּמִצְחִי.

מִי אֲנִי?

שֵׁשׁ בַּבֹּקֶר. זְמַן לִשְׁפֹּת
קֻמְקוּם עַל הַכִּירָה.
לְהָעִיר אֶת הַיְלָדִים
וּלְשַׁנֵּן
חַיַּי לֹא הָיוּ לִשָּׁוְא.

צילה זן־בר צור, "שמרי על הקיכלי": איך נשמע קולן הקפוא

"לא קל להיות אישה", אומרת הדוברת באחד משירי ספרה החדש והמרטיט של צילה זן־בר צור, "שמרי על הקיכלי". בהקדמה לשירים מספרת המשוררת על המחקר שערכה בדוקטורט, שאותו סיימה לכתוב באוניברסיטה העברית, ב־2012. נושאו היה "תפישת הנשיות וביטוייה הפולקלוריסטים אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל". במחקרה שוחחה עם נשים אפגניות. המרואיינות היו "בנות 80, 90 ואף 100", והשירים שלפנינו הם "חלק מעדות פואטית של עבודת שדה" עם אותן נשים, כדבריה בהקדמה לספר.

ההזדמנות שזן־בר צור מעניקה לנשים רבות ושונות לספר לנו על עצמן, על גורלן, סבלן, חייהן, פשוט מופלאה.

אנחנו פוגשים בספר נשים רבות שאולצו להינשא בהיותן ילדות. "בגילך התחתנתי", מספרת הדוברת לבת שיחה בשיר "ג'ינאד שלי / היום קל יותר להיות אשה". בת שיחה של האישה האפגנית מספרת לנו על התנסות נשית משל עצמה: איך כשהייתה ילדה, בגיל שבו האישה האפגנית אולצה להינשא, הוציאה מתוך ילקוט בית הספר "ספר היסטוריה מקופל / בפרק על דריוש המלך" וקרעה מתוכו דפים, כדי להכין לעצמה רפידה. "לו ידע המלך הפרסי / שכבר אז הוא רחץ בדמי", היא מוסיפה, ואנחנו מבינים את מצוקתה של ילדה שהחלה לדמם, כנראה שבפעם הראשונה, דווקא בבית הספר, את חוסר האונים שלה, את הצורך לאלתר פתרון:  שתי ילדות, שאחת צריכה לפתור בעיה מביכה, והאחרת, המבוגרת ממנה בשנים רבות, זוכרת עד כמה בילדותה היה "קשה מנשוא" להיות אישה.

בשיר "תרשמי את המילים שלי / במחברת שלך" אנחנו פוגשים את ח'אנום שוּשן, שמספרת לה: "אמא שלי לא קוננה על המתים / היא קוננה על הנשים שלנו / שנמכרו להיות שפחות / בילדותן, שהתחתנו בתוך / שק מלא עקרבים, / שמתו בלידה, / ואלה שנשארו בחיים המשיכו לסבול". ח'אנום שושן זועמת, ומבטיחה כי "תלמד לכתוב בעפרון במחברת", ואז "תלמד נשים / זכויות".

אנחנו שומעים נשים שמסרבות להמשיך לשתוק. כך בשיר, שנקרא כמו חבטת אגרוף בלב, "כל חיי אמרו לי לשתוק. לא עוד":

זֶה הָיָה בַּחַמָּאם. הִפְשִׁיטוּ אוֹתִי מֵהַלּוֹנְגִי. הָיִיתִי
עֵירֻמָה. הֵם בָּדְקוּ אוֹתִי כְּמוֹ שֶׁבּוֹדְקִים סְחוֹרָה
בַּשּׁוּק. הַשְֻמָּן שֶׁלִי. הָעֲצָמוֹת. הַיַּשְׁבָן. הַמִּשְֻלָּשׁ.
הַבְּלִיטוֹת הַקְּטָנּוֹת בֶּחָזֶה. הַצֶּבַע שֶׁלִי. אַחַר כָּךְ
מָרְטוּ לִי אֶת כָּל הַשֵׂעָר מֵהַגּוּף, מָרְחוּ אוֹתִי
בְּלַחְ'לַחָ'ה וְשָׁלְחוּ אוֹתִי אֶל גֶבֶר שֶׁבִּכְלָל לֹא
הִכַּרְתִּי. כְּשֶׁאֲנִי מַבִּיטָה לוֹ בַּפָּנִים, אֲנִי לֹא רוֹאָה
פָּנִים. הוּא פֵּרֵק לִי אֶת הָרַגְלַיִם כְּמוֹ שֶׁמְּפָרְקִים
עוֹפוֹת בָּאִטְלִיז. כָּל הַמַּעַיִם שֶׁלִי נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה.
זֶה הַזִכָּרוֹן הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן מֵהַחֲתֻנָּה שֶׁלִּי.

אני לא זוכרת שקראתי פעם תיאור מזעזע יותר של הלילה הראשון שבו כלה נאנסת כך, ועל הברוטליות של החתן. אבל בהחלט לא רק שלו: כל הסביבה מקריבה ילדה לגבר לא מוכר לה, בודקים אותה (מי עושה את זה? ודאי הנשים: אמה, סבתה, לא צריך לפרט, זה לגמרי ברור), מכינים את השה לעולה, גוזלים (גוזלות!) ממנה את זכויותיה, את כבודה – את אנושיותה!

הדוברת בשיר היא רק אחת מכמה נשים שמעידות כולן על האונס הנורא שביצעו בהן בילדותן. אפילו בעל שהושאה לו הדוברת בשיר "אני זוכרת", שהתחיל כצעיר עדין ש"היה ילד כשהתחתנו", והתנהג בהתחלה אחרת: "הוא דיבר אלי במילים מתוקות", השתנה עד מהרה. הוא "חזר חיה. / עם שינים חדות כמו של גורגרה־עלי. / של זאב. תפס לי בבשר וקרע אותי. // לא נשאר לי גוף. / לא נשאר לי גוף."

בשיר "השכם בבוקר" תוהה האישה מה יקרה כשייוולד הילד שייווצר בעקבות האונס הלילי שעברה: "איך אניק אותו / וריח חלבי הוא / צער איברי הפגועים." ובלי קול היא קוראת אל הגבר (ושמא אל ילד שטרם נולד?): "בדממת הבוקר הזה / אני קוראת לך: // אל תעשה בי שמות."

סבלן של הנשים אינו נובע רק מכך שנאנסו. בשיר "אחיות" מספרת הדוברת על אחותה האהובה, שהייתה בת שש עשרה, מבוגרת ממנה עצמה בשש שנים. זוכרת את דבריה האחרונים: הסוד שגילתה לאחותה הקטנה, סיפרה לה על אהבתה האסורה, ה"מתוקה יותר מסוכר נבאט" למישהו שהעניק לה "את / פרחי היסמין" שאותם היא שומרת "בתוך ספר מעשיות." מספרת איך נשבעה לא לגלות לאיש את הסוד של אחותה, אבל זה לא הספיק. כי "אֵילו כל זיכרונותי מאחותי": רק "אחר כך נודע לי שכרו בור במדבר / גלגלו אותה בשטיח / והניחוה בתוכו. היא לא התנגדה. /אפילו לא בכתה. / לא היה צריך לחפש אבנים כדי לרגום אותה." כל הפרטים נמסרים בצורה עניינית. ביובש. בלי דרמות. ודווקא משום כך הם שוברים את הלב.

סבל אחר של אישה מבטאת הדוברת בשיר "מי אני, את שואלת". אפשר ממש לראות את דמותה: "כבר לא צעירה", היא מעידה על עצמה, "חומה כמו ענף, / צנומה ויבשה. / לא יפה", כאן היא מפתיעה אותנו בשורה קצרה, חזקה כל כך: "סליחה, גבירתי, שאני צוחקת." מה יש לה לצחוק? אנחנו יכולים לדמיין אותה: חזקה. מפוקחת. מיואשת, אבל עדיין עם שמץ של אירוניה עצמית. "ביום־יום אני מסקלת אבנים / מן הדרכים", היא מספרת. ועוד היא אומרת שאמנם בכפר שלה "יש לאנשים טלפונים סלולריים / וצלחות לווין," שהאנשים "אוהבים לראות סרטים רומנטיים / בטלוויזיה", אבל, היא מוסיפה בפסקנות: "לי אין." כי היא "מסקלת אבנים / בידיים חשופות." היא מעידה על עצמה שהיא שתקנית. כן, "לפעמים אני מעזה לשוחח עם הרוחות / העזות שנושבות כאן", אך אינה בת שיח לאיש. כאן היא מתחילה להתמוטט: "סליחה, גבירתי, על הקול שלי," ובהמשך, בסוף, "סליחה, גבירתי שאני נשברת." כי אין לה משפחה. כי אין לה ילדים, הורים, אחים. וברור שגם אין לה חברים, אין לה אף נפש קרובה. הנה, עוד צבע אחר, שונה, של ייסורים.

ועוד סבל, זה של ספיד בחצ'י, בשיר "תרשמי במחברת שלך": "בלילות הייתי שפחת המין של בעלי / ובימים שפחת אמו." הילדים שילדה – בפעם הראשונה כשהייתה בת שלוש עשרה – מתו כולם. "את בתי השנייה ילדתי / כשהייתי בת ארבע עשרה. / היא מתה." ושוב, ושוב. "שאגתי את הכאב שלי / עד שנרעדו הרי הינדו כוש", היא מספרת על מות הבן שילדה כשהייתה בת חמש עשרה. ואז ביקשה מחמותה: "עכשיו תעקרי לי / את הלב." והיא מסיימת: "תרשמי במחברת שלך / שעומדת מולך אישה / בלי לב."

פה ושם יש ניצוץ של אור. בשיר הכאוב "על השולחן" שבו "החושך פשה לכל עבר בכפר", שיש בו "כלבי בר רעבים", שיש בו ילד קטן ותמים "כקליפת שקד ירוק" ש"שוכב בארגז העץ" ואינו יודע כי "אביו מת במלחמה," כי "סבתו מקוננת / בקול סדוק ומאובק / של עיי חורבות", שבו האימא "מטיחה אגרוף בקיר", אבל מפצירה בעצמה "עשי משהו" ומציעה: "סרגי לילדך / שמיכה חמה לחורף." מה עוד היא יכולה לעשות? "לשתול אורז בטרסות", או "לזרוע פרחי סיגליות." ואלה "יספרו את הסיפור שלך: / היה פה הרס / ועכשיו / יש כאן חיים." איזו גבורה! איזה מאבק הירואי לחיים, לאופטימיות, לתקווה שאולי בעתיד עוד יתאפשרו צמיחה ויופי!

יופיים של השירים נובע, בין היתר, מהניחוח האקזוטי, הלא מוכר, שהם מדיפים, וזאת בזכות השימוש החוזר במילים אפגניות: צ'ולצ'ול (=פות), אָש־י ח'יראתי, אש־י מש, אשי־פלאו (אש=נזיד), כורסי (=קמין פחמים נייד), זנגולה (=פעמונים), שמות של מקומות מרוחקים: עמק כמיאן, מכרות הלאפיס, אזכורי תבלינים וטעמים שריחם עולה באפה של הקוראת: זנגביל, קינמון, מיץ רימונים, תה אפגני ירוק, שן ארי, אכילאה וקורנית… כל אלה, ורבים אחרים, מהדהדים לאורך השירים ומעוררים תחושה של מסע אל מקום אחר.

ההיבט החשוב ביותר בקובץ הזה הוא, לטעמי, שיש בו מעין תשובה לבקשותיהן של כמה מהנשים: למשל, האישה בשיר "אני זוכרת" מסיימת את דבריה ואומרת: "עכשיו אני רוצה לכתוב יומן. / בתוך הגרון שלי יש צעקה / שמבקשת לצאת".

צילה זן־בר צור עשתה מעשה של חסד רב: היא העניקה להן מילים: לסבתה שהסבירה לה שהיא "כותבת בתבלינים", כמו שעושה גם האישה בשיר "אני זו המכונה בכפר שלנו / הכותבת בחינה", שמערבבת "חינה עם זעפרן ושמן שמשום" וכותבת על כף ידן של נשים אחרות "קו גורל חדש"; המשוררת מעניקה מילים וקול לאישה בשיר "שלא תחשבי / שאני אישה בלי אהבה" שמספרת לה שהיא כותבת "באניץ זעפרן", שהאותיות שלה "נראות כמו הנשרים / בעמק במיאן", ששואלת אותה: "התוכלי לקרוא לי שיר?"; וגם לאישה שמייצרת עפרונות, כדי שילדות ילמדו לכתוב, ולכל הנשים אחרות, שהזעקה קפאה להן בגרון, ועכשיו אנחנו יכולים לשמוע אותה.

ג'ון פאולס, "העץ": איך בני אדם מאמללים את העצים שבגינה

הסופר ג'ון פאולס מוכר מאוד בעיקר בזכות רב המכר שלו אהובת קצין הצרפתי שעובד לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ.

הספר שלפנינו הוא מסה פיוטית שעוסקת בהבדל שבין טבע "מאולף" וממושטר, כמו למשל בגינות מעוצבות בהקפדה, לבין הטבע הפראי שיד אדם לא נגעה בו.

פאולס מבכר את הטבע הפראי, בעיקר את היערות, שמבטאים לטעמו אמת פנימית. אין לו צורך בהסתכלות המדעית על הטבע, אותו שיגעון לדבר אחד שהחל לדבריו בתקופה הוויקטוריאנית, הצורך למיין, לסווג, להעניק שמות לזנים ולמינים.

פאולס סבור שבני אדם חוששים למעשה מהטבע האמיתי, הפרוע, הצופן סוד. פחד שנשאר עוד מהימים שקדמו למאה ה-19, כשנאלצו לחלוף בתוכו בדרכם ממקום מתורבת אחד לאחר (על הדעת עולה למשל האגדה על כיפה אדומה שפגשה ביער את הזאב: חיה לא מבויתת ומסוכנת!).

הוא משווה בין הטבע החביב עליו לזה של אביו, שטיפח עצי פרי בגן הקטן הצמוד לביתו, מִשטר אותם, הרבה לגזום את ענפיהם ובכך לקבוע בשבילם לאן יצמחו. פאולס חס על העצים שאין בכוחם להגן על עצמם, שהרי הם נעוצים במקומם, וכוחם היחיד בכך שהם רבים כל כך. בדבריו אלה הזכיר לי את השיר "שני יסודות" של  זלדה שבו היא אומרת לברוש שהיא רואה: "אֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ / בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל", את היותו "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת", שכן הוא נייח.

עניין מספרם הגדול של העצים מעלה כמובן על הדעת את הכריתה החמורה של יערות הגשם באמזונס. פאולס פרסם את המסה שלפנינו ב-1979, כאשר הרס היערות כבר החל, ומאז רק הואץ.

משעשע תיאורו של פאולס כיצד אביו וידידו נחרדו כאשר אחד השכנים בעיירה שבה גר התאלמן, ומרוב אבל הפסיק לטפח את הגינה שלו. "האיש האומלל זכה לאמפתיה" כשהפנה עורף לעולם, "עד שהתברר שהעולם החיצון כולל גם את הגן שלו. הדשא לא כוסח, העשבים לא נעקרו, העצים לא נגזמו: המקום התפרא בתועפות של שן הארי, סביונים, סרפדים, ערברבות, אלוהים יודע מה עוד. הזמנה כה שערורייתית לגיס החמישי הנתעב זיעזעה את אבי ואת שכניו עד עמקי נשמתם". "הגיס החמישי" הוא, כמובן, ה"אי סדר הטבעי", הפרוע, הלא מבוית.

בדבריו של פאולס – "האבולוציה לא ייעדה את העצים לצמוח ביחידות. הם יצורים חברתיים הרבה יותר מאיתנו, וכדגימות מבודדות אינם במצבם הטבעי יותר משהאדם במצבו הטבעי כמלח נטוש על אי או כנזיר" – הוא הזכיר לי את הספר המרתק החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי שבו תיאר המחבר, פטר וולבן, את יחסי הגומלין שמתקיימים בין עצים במקום הגידול הטבעי שלהם.

כשפאולס כותב על העונג שלו לשוטט ביער, לבחור שביל ובכך לוותר על אפשרויות אחרות, הוא בלי ספק חושב על השיר "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט.

המסה העץ מעניינת מאוד, במיוחד למי שקרא את ספריו האחרים של פאולס. מעניין לגלות שברומן המותח מאוד משחקי האל (The Magus) שיבץ הסופר קטעי זיכרונות ממלחמת העולם הראשונה של אביו, ולהבין מהמסה שלפנינו מדוע תיאר ברומן אהובת הקצין הצרפתי את הטבע כמקום של התבודדות ובריחה.

יש קושי מסוים בתרגום לעברית. חלק מהמשפטים מסורבלים מאוד, ואפילו לפעמים לא לגמרי מובנים. הנה כמה דוגמאות:

"נדמה לי שהאות הראשון לכך שאהפוך באחד הימים לסופר (אף כי בזמנו לא הבנתי את זה), היה התיעוב הנחרץ שפיתחתי בבית הספר כלפי כל ספרי הבחינה שהחלו בהקדמה ארוכה". ספרי הבחינה? למה הכוונה?

"על האמנות לא מוטלת שום חובה מיוחדת להיות ריאליסטית, נטורליסטית או כל דבר אחר, פרט לחובה לבטא את מה שהאמן רוצה ובוחר לומר" – עד כאן בסדר גמור. ואז: "יחד עם זאת, אותה אייכולת להעביר את המכלול השלם במלוא האמת, ממש כמו את הפרט המבודד – כישלונו של הניסיון להשתוות לעין האנושית (או למצלמה) בייצוגו של הריבוי, וזאת על אף שלפחות ארבע מאות שנה לפני המצלמה ייצוג הפרט היחיד כבר הגיע למדרגת הדיוק של העין האנושית (פיסאנלו מת ב־1455) – הוא סימן אופייני לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם". אני מניחה שגם במקור מדובר במשפט ארוך ומורכב, אבל כשמתרגמים יש תמיד מידה מסוימת של פענוח, שכאן, לדעתי, חסר. עד כדי כך שקשה להבין למה הכוונה במיוחד בסיומו של המשפט: "לנוכחותו של פקפוק עתיק ונפסד באדם": האדם מפקפק? מפקפקים באדם? 

"הטבע כולו, כמו האנושות כולה, מורכב מחריגות קלות, מיצורים שבדרך זו או אחרת מזולזלת מדעית ככל שתהיה, אינן סרות למרותו של שום חוק כללי." "מזולזלת מדעית"? זהו צירוף מוזר ומסורבל שמעכב את הקריאה.

אלה לא הדוגמאות היחידות.

מכל מקום, וחרף כך, המסה מעניינת ומעשירה.

  THE TREE, J.R FOWLES

מדוע היער ירוק?

מדוע אנו מתקשים יותר להבין צמחים מאשר חיות? ההיסטוריה האבולוציונית היא שפיצלה אותנו מהצמחייה בשלב מוקדם ביותר. כל החושים שלנו התפתחו בצורה שונה, ולכן עלינו להפעיל את הדמיון כדי לקבל מושג קלוש באשר למתרחש אצל עצים.

ראיית הצבע שלנו היא דוגמה טובה לכך. אני אוהב את השילוב של השמים הכחולים הזורחים מעל לצמרות העצים בירוק עמוק. זו אידיליית טבע מושלמת, והמקום המרגיע ביותר מבחינתי.

האם היו העצים מסכימים לדעתי? התשובה שלהם הייתה כנראה: "במידת מה."

אין ספק שמבחינת האשור, האשוחית ומינים אחרים, שמים כחולים, כלומר שפע של שמש, נעימים בצורה דומה. עם זאת, הצבע הזה אינו נחשב רומנטי או מרגש בעיניהם, אלא בעיקר אות בשורה: "הסעודה החלה." כי רקיע ללא עננים פירושו עוצמת אור מיטבית, כלומר תנאים אופטימליים לפוטוסינתזה. יום כזה עומד בסימן פעילות קדחתנית, צבע כחול פירושו עבודה בפרך. פחמן דו-חמצני ומים נהפכים כעת לסוכר, לתאית ולשאר פחמימנים ונאגרים למשמורת, העצים ממלאים את בטנם.


DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

החיים הנסתרים של העצים לעברית: ניב סבריאגו

 

פטר וולבן "החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי"

ממש בסופו של הספר החיים הנסתרים של העצים: על תחושות ותקשורת. גילויים מעולמם הסודי זכיתי בדברי הרגעה: "אמנם," כתב מחברו, פטר וולבן, "אנו מנצלים יצורים חיים, המומתים לתועלתנו," אבל "עולה השאלה אם ההתנהגות שלנו אכן ראויה לגנאי." והוא מסביר מדוע הוא מאפשר לנו, קוראיו, ליהנות מהספק ולא להתייסר: "אנו משתייכים לטבע במידה שווה, והגוף שלנו בנוי בצורה המאפשרת לנו לשרוד רק בעזרת החומרים האורגניים של מינים אחרים. אנו חולקים בהכרח הזה עם כל שאר החיות".

עם זאת, וולבן אינו פוטר את האדם מאחריות לנהוג בהתחשבות: "לקחת רק את הדרוש לנו מהמערכת האקולוגית של היער," ולחסוך מהעצים, כמו גם מהחיות, כל סבל מוגזם או מיותר.

סבל? לעצים? בשלב הזה של הקריאה בספר הקביעה הזאת כבר אינה מפתיעה, שכן לכל אורכו מראה וולבן בפירוט מרתק כי עצים אינם חפצים דוממים; שיש להם רגשות ואופי; שהם נוהגים לעזור זה לזה; שהם, בעצם, יצורים חיים לכל דבר, גם אם תגובותיהם אטיות מאוד, ונסתרות מעיניהם של מי שאינו מבין מה הוא רואה.

והוא, וולבן, בהחלט מבין. הוא יערן, מלמד יערנות, מנהלו של יער במערב גרמניה ויותר מכל – הוא אוהב עצים מושבע. ספרו הוא מעין שיר הלל להם, ליכולותיהם, לעוצמתם הפלאית, ליופיים ולחוכמתם, ולכך שבני האדם היו נוהגים בתבונה אילו למדו מהם!

אחד הפרקים הראשונים בספר עוסק בקשרי החברות שמתקיימים בין עצים שגדלים בטבע, לא אלה שצומחים ביערות שבני אדם שתלו. אלה, האחרונים, "מתבודדים וחייהם קשים במיוחד", שכן "אינם מסוגלים להתקשר יחדיו ברשת משותפת של עזרה הדדית".

מי שסבור כי הדברים הללו נשמעים מיסטיים או ניו אייג'יים, טועה. וולבן מתבסס לכל אורך הספר על מחקרים ותצפיות. למסקנה כי יש מערכת של עזרה הדדית בין עצים הגיע לראשונה אחרי שנתקל ביער בגדם עץ עתיק מאוד, שהיה אמור להיות גוף מת, אבל בניגוד לכל היגיון המשיך לחיות לאורך אלפי שנים, בזכות העובדה ש"רוב העצים מאותו מין באותו החורש מחוברים זה לזה," וכי "חילופי חומרי תזונה והגשת סיוע לשכנים בעיתות מצוקה הם עניין שבשגרה מבחינתם, בצורה המזכירה למשל מושבת נמלים."

אז מסתבר, לפי וולבן, שעצים סובלים כשפוצעים או ממיתים אותם. (מחשבה קשה למי שבחרה בילדותה להיות צמחונית. כי מה נותר לו לאדם לאכול, אם גם הצמחים מרגישים? אבל, כאמור, וולבן פוטר את הקוראים מתחושות אשמה כשהוא מסביר שהצורך להיזון מחומרים אורגניים הוא בלתי נמנע). ויש לעצים חוש טעם. הם נעזרים במעין רשת אינטרנט, של פטריות שמתפשטות, מתווכות ביניהם, ומספקות להם מידע חיוני, כך ש"בקהילת היער לא רק עצים אלא גם שיחים ועשבים, ואולי כל מיני הצומח, מחליפים ביניהם מסרים" (אבל זה לא יכול לקרות, ולא קורה, בשדות חקלאיים. רוב הצמחים התרבותיים "איבדו את יכולת התקשור מעל לקרקע ומתחתיה"). הם עושים זאת לא רק בעזרת הפטריות, אלא גם "על ידי אותות ריחניים, חזותיים וחשמליים, בעזרת מעין תאים עצביים בקצות השורשים".

מרגש במיוחד תיאור העזרה ההדדית שמגישים עצים זה לזה, "כי עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו", ולכן העצים ביער מחלקים ביניהם בצורה אופטימלית חומרי תזונה ומים, "כך שכל עץ יכול לצמוח בצורה המיטבית מבחינתו."

עצים מתאמים ביניהם את תקופת הפריחה שלהם, "כי כך הגנים של פרטים רבים יכולים להתערבב כיאות". העצים הבוגרים "מלמדים" את הצעירים לצמוח לאט, כדי שיוכלו להתבסס ולהתחזק. יש להם כללים ל"התנהגות" (למעשה – לצמיחה נאותה), שמאפשרים להם לשרוד לאורך אלפי שנים, ויש בהם יכולת ללמוד, להפיק לקחים, ואפילו להזהיר זה את זה, למשל – מפני מתקפת חרקים מתקרבת.

האהבה שבה וולבן כותב על העצים מופלאה. הוא רואה עצים-אמהות שמניקים את "התינוקות שלהן", ומאפיין אותם בלא מעט תכונות אנושיות. למשל, האורן לדעתו חצוף, כי "הוא היחיד שמעיז פנים ומסיט בתאווה את הכותרת שלו" (לאורך הספר משתמש המתרגם במילה הזאת, "כותרת", במקום במילה המקובלת "צמרת". ייתכן שיש לכך הצדקה, שלא עמדתי על טיבה); עצים בדרך כלל "אינם אוהבים להתאמץ", הם "מזדקנים בחן", הם אמיצים או מוגי לב, הם רעבים או צמאים, הם מתפטמים כשמתאפשר להם, צעיריהם – הוא מכנה אותם "זאטוטים" – "להוטים" לצמוח. את העצים שנשתלים בפארקים עירוניים הוא מכנה "ילדי רחוב", שנתקלים ב"הפתעת חייהם" כשהם מנסים להרחיב את טווח צמיחת השורשים שלהם ונתקלים בכביש, או בקרקע הדוקה מדי, שנסללה בעזרת מכונות.

נוגעת ללב במיוחד הבנתו העמוקה את גורלם של העצים אשר "יכולים לגדול בסביבות קיצוניות רבות. יכולים? מוכרחים! כי כשזרע נופל מעץ, אתר הנחיתה שלו יכול להשתנות אם הרוח או חיה כלשהי מזיזה אותו. אך מרגע שהוא נובט באביב, גורלו הוכרע. מעתה ואילך השתיל קשור לחלקת האדמה הקטנה הזאת לכל חייו ונאלץ להתמודד עם מה שמזדמן בדרכו". (בדרכה הפיוטית הביעה זלדה רעיון דומה, בשיר "שני יסודות").

אהבת העצים של וולבן, המפורטת ומגובה בהסברים מדעיים, מרגשת ומרתקת.

DAS GEHEIME LEBEN DER BÄUME PETER WOHLLEBEN

לעברית: ניב סבריאגו