תגית: הוצאת אחוזת בית

אסתי ג' חיים, "סיד": על כוחו המחמיץ של הסוד

מהו סיד? הוא "החומר ששפכו על גופות בזמן מגפה כדי לחטא אותם, שלא יידבקו החיים והבריאים עדיין". הוא כמובן גם צבע, חומר טרי, לבן, שיכול לכסות "את פצעי הקיר" ויש "דבר מה מרפא ביד הנעה על פני המשטחים" שנעשים שוב "מבהיקים וצחורים", כאילו נוצרו להם חיים חדשים – כך לפי הנובלה הראשונה, "זיכרון סמוי",  בספרה החדש של אסתי ג' חיים. האם שכבה חדשה של סיד יכולה באמת לתקן את מה שמסתתר מתחתיה? סיפוריה של ג' חיים מעוררים את התחושה שלא, לא בהכרח; שגם מי שנראה כאילו "החלים" מפגעי העבר, בעצם לא נפטר מהם, ולמעשה לא יוכל לעולם לעשות זאת. גם ניצולי שואה שנראים כאילו ניצלו, בעצם נושאים בתוכם לצמיתות את הכאב ואת האובדן, ולא יהיה להם תיקון, כי אפילו משפחה שנראית מבחוץ לגמרי תקינה ומאוששת – אבא, אימא, ילדה וילד, היא בעצם הרוסה מבפנים, היא רק ניסיון לאחות ולהעלים את מה ששכבות חיצוניות לא יתקנו.

המילה "סיד" מחברת את שלוש הנובלות היפיפיות שלפנינו. בשנייה, "שישים ותשע", סיד משמש אמצעי ליצירת קשר אולי אחרון של גיבורת הסיפור, אישה שחוגגת את יום הולדתה השישים ותשעה. אישה בודדה – בנה בטורונטו, רוב חברותיה כבר הלכו לעולמן, בעלה דמנטי ואבוד בעולם השכחה, אבל היא עדיין חיה בתוכה ותוססת. היא עדיין רוצה! משתוקקת להרגיש, להתלהב, לשמוח. מנסה להסכין עם זקנתה, ויודעת שהיא רק חיצונית ולא אמיתית, שכן בתוך לבה היא עדיין בת עשרים! מצד אחד היא מנסה להיפרד מהחיים: "פתאום נהייתי מודעת לחפצים הללו שיישארו אחרי. נעליים, חולצות טריקו, שמלות לאירועים, מכנסי ג'ינס, ספרים, שפתונים, מייק אפ. דמיינתי מה יהיה עוד שימושי וייאסף על ידי בני משפחתי, ידידותי. מה יושלך". מצד שני היא נשמעת ממורמרת: "לא יכולתי לחמוק מן הפנים המחורצות שהשתקפו מולי במראה. לא הרווחתי אותם כלל. הפסדתי לַזמן", אבל לפחות יש לה חוש הומור! "איך קרה שהפכתי לסבתא שלי?" היא תוהה, ומסרבת להיכנע: היא, למשל, האֵימה של המנחה בקבוצת כתיבה אוטוביוגרפית, שכן אינה מוכנה שלא להטיל פקפוק בדברים שאומרת המנחה: "היא דיברה על סיבה ותוצאה ודרשה מאיתנו לנמק את אירועי חיינו הכתובים. דמות אינה יכולה לפעול סתם כך. לכול יש מניע, ועל הדמות להיות מנומקת. בצעירותי, הייתי שותקת," היא נזכרת, ואז תוקפת: "מה את חושבת, הרמתי את קולי, בחיים יש תמיד סיבה ותוצאה?…" וכן הלאה. חוש ההומור שלה מתגלה שוב ושוב, כשהיא חוזרת בפני עצמה על גילה: "שישים ותשע. מין ציון ביניים של תלמידים בינוניים. לא נכשל אבל גם לא הצלחה גדולה". היא יודעת לראות את עצמה מבחוץ: "בשביל רובם אני אישה בגיל העמידה שמאכילה חתולים מפני שהבדידות שיגעה אותה", אך אינה שוכחת את ערכה: "איש מהם אינו יודע על התואר השני במדעי החברה, הנוסף לרוקחות, שעשיתי ככה, בשביל הכיף…" היא תוקפת צעירים (מנומסים!) שקמים למענה באוטובוס, ו"נאחזת בהקלה בעמוד המתכת, אסירת תודה, שומרת בקנאות על חסד העמידה, השמור לצעירים בלבד."

מפגש מפתיע מרעיד את נפשה, מעורר בה הבטחות (שווא?) ומעורר בה חמלה, תקווה, ייאוש ורצונות עזים. האם יתגשמו? האם תהיה לה עדנה?

הסיפור השלישי, זה שהעניק לספר את שמו: "סיד", הוא המורכב בין השלושה. אנחנו פוגשים בו דמויות שכבר הכרנו בספר קודם של אסתי ג' חיים אנשי פינות (שעליו זכתה – בצדק רב! – בפרס ברנר). שם חווינו את הופעתה של הדודה אסתר מנקודת מבטה של דבורי, אחייניתה. שם נשארה אסתר דמות לא מפוענחת עד הסוף, צופנת סוד שאינו מתגלה. כאן, בנובלה החדשה, אנחנו מכירים את אסתר דרך עיניו של אביה של דבורי, שגם הוא, כמו בתו, התאהב, נסחף, התמלא בתשוקת חיים שכמעט אבדה לו, בעקבות הגעתה אל חייהם. כמה טוב לפגוש שוב את הדמויות הללו! כמה מרגש לגלות את הסוד שהוסתר מאתנו בספר הקודם. גם אם הוא מכאיב עד בלי די. וכן, גם בסיפור "סיד" מופיע החומר המקשר, אותו סיד, שכאן מישהו כמעט טובע בתוכו.

מעניין להבחין שהמילה "סיד" כמו מבליעה בתוכה בסמוי מילה נוספת: סיד מוכל גם במילה "סוד" שהוי"ו שלה התקצרה; וסוד שנקבר, כך אנחנו לומדים מהסיפור הראשון בקובץ – "זיכרון סמוי", אינו יכול אלא להתקשות בתוך הנפש ולחבל בה. וכך, אפילו שלושים השנים שחלפו בחייה של אליה, גיבורת הסיפור, מאז שעברה ניסיון אונס ועד ההווה הסיפורי, לא יכלו לגבור על הסוד שהסתירה.

הוא, הסוד, הרס כל חלקה טובה בחייה. "זיכרון סמוי" עוקב בעדינות, צעד אחרי צעד, אחרי התפוררות חיי הנישואים והמשפחה של אליה, שגם חברותיה חשות בשינוי הפתאומי שעברה, ואין לאף אחת ולאף אחד מאוהביה אף רמז שיבאר להם מה בעצם  קרה לה. "כמה פעמים כמעט סיפרה להן, אבל תמיד משהו לא התאים. מישהו או משהו קטע אותה – מכר אקראי שפגשו, מלצר שניגש לשאול לרצונן, צלצול הטלפון הנייד של אחת מהן." גם מבעלה התרחקה, התנכרה לו, ולא סיפרה לו מעולם: "היא זוכרת איך הטיחה את הטלפון אל הקיר כדי שלא תחייג אליו ותיילל את כל מה שנאגר בחללי הגוף, בתוך העור שלה, כבשק."

כיום היא מביטה לאחור אל כל השנים שחלפו, וחשה שהסוד הכלוא "החמיץ" בתוכה. אי אפשר שלא לחוש כאן במשמעות הכפולה של המילה: הסוד החמיץ בקרבה כמו שקורה לחלב, והוא גם גרם לה להחמיץ את חייה ואת אהבתו של נועם, בעלה. ואיזו החמצה! הסוד שיבש אפילו את הקשר שלה עם נוגה, בתה: אלִיָה מציקה לה בהגנת יתר, למשל כשנוגה הייתה בכיתה ד' אילצה אותה אמה לשאת אתה בילקוט פטיש לשניצלים, שמא יתקוף אותה מישהו והיא תוכל להתגונן.

אבל הדברים אינם פשוטים כל כך, שכן אסתי ג' חיים מערימה על הגיבורה שלה. אנחנו אמורים לכאורה לחוס עליה, להזדהות אתה, לכאוב את כאבה, להבין אותה. ועם זאת, אי אפשר, ככה, בחשאי ומאחורי גבה, שלא להתעצבן ממנה. כשהיא מטלפנת אל בתה הבוגרת, בת השלושים, כדי לברך אותה ליום הולדתה, אליה מתנפלת עליה עם מונולוג מהגיהנום: "את שומעת נוגי, תיזהרי ממניאקים. מאנשים מפוקפקים. שלא יסדרו אותך. תראי אותי, חלמתי להיות שחקנית. למדתי משחק. מהפחד, לא העזתי לעלות על במה. נשארתי מאחורי הקלעים. התפטרתי לפני שנים, כשהיית קטנה, אבל חזרתי על ארבע כשאבא עזב. מוכרחים להתפרנס נוגי. תמצאי עבודה שאשכרה משלמים בה, לשם שינוי. לא אצל הרמאים האלה שמנצלים אותך, כמו שניצלו אותי."

אליה מתעשתת אמנם ממש בו ברגע. נוזפת בעצמה: "טעות גדולה" אבל לא באמת מבינה, כשמגיעה תגובתה המוצדקת כל כך של בתה: "שוב את! שוב את ואת ואת! ואיך סבלת ואיך ניצלו אותך! זה יום ההולדת שלי, למה לבאס אותי? [באמת למה? למה??] את תמיד הקורבן, המסכנה, הסובלת, ואני צריכה להיות קשובה לך? להתחשב. למצוא עבודה טובה, בשבילך, שתהיי רגועה. זוגיות טובה, בשבילך, שתהיי רגועה, הכול בסדר, הבת שלך נורמטיבית. אפשר להתגאות בה או לפחות לא להתבייש בה. תרדי ממני אמא. תתמודדי עם הקורבניות שלך לבדך, לא על הגב שלי."

כאמור, אליה לא באמת מבינה. "אבל מה אמרתי, נוגי?" היא שואלת, ובהמשך, בינה לבינה, תוהה "ובעצם למה מוקצה כל כך להיות קורבן? למה אין כבוד לקורבנות של אלימות?"

ומתחשק לצעוק לה באוזן – די! די! הבעיה היא לא שהיית קורבן (לניסיון של אונס שלא התרחש), ולא שאין כבוד לקורבן, אלא בכך שאת כל חייך עיצבת סביב אותו רגע. הטראומה מובנת וקשה, אבל את התעקשת לא לדבר ולא לספר. לא הסכמת לעזור לעצמך, לעשות למשל מעשה פוזיטיבי וללכת לפסיכולוגית שהחברה הטובה שלך המליצה לך עליה. וכן, היית לגמרי אנוכית ומרוכזת בעצמך, כפי שאותה חברה אמרה לך: כשהיא הייתה זקוקה לך לא היית שם בשבילה. היית עסוקה רוב הזמן בעצמך ובכאב האינסופי שלך.

אכן, עברת התנסות קשה, אבל מכאן ואילך יכולת לפעול. לא לוותר לעצמך. לא לסגת אל פסיביות ואל רצף ארוך של קינה וויתור!

האם תיתן הסופרת לאליה כוחות? האם היא תלמד בכל זאת לעזור לעצמה? את התשובה לשאלה אתם מוזמנים לקרוא בספר…

פגשנו בו שלוש דמויות של מי שהוגדרו לאחרונה "זקנים בקבוצת סיכון". גילינו את התשוקות הנסתרות, את הסודות האיומים, את התקוות שלא נעלמות עם הגיל ובעיקר את החיים הממשיכים לפעום בגוף ובנפש. התעשרנו מאוד מהן ובזכותן.

דרור משעני: "שלוש": שוב ספר מתח משובח!

דרור משעני עושה את זה שוב, ובגדול. אחרי הספר שעובד לסרט תיק נעדר, אחרי הספר האיש שרצה לדעת הכול  (על שניהם כתבתי, אפשר לקרוא בקישורים), ואחרי הספר אפשרות של אלימות: אברהם אברהם, החקירה השנייה שגם ממנו נהניתי מאוד, הוציא משעני לאור את ספר הבלש החדש שלו, שלוש. 

משעני נפרד בספר (אולי רק לזמן מה?) מהבלש הנֶבֶּך, אברהם אברהם,  ובחלק גדול של הספר החדש  נדמה כאילו נפרד גם מהז'אנר. עד שלב מסוים שלוש בכלל לא נראה כמו בלש (אם כי יש בו בהחלט הרבה מתח!), אלא כרומן "רגיל", הכולל עיצוב נפלא של דמויות ושל סיטואציות אנושיות, ומביע עמדות חברתיות מעניינות וחשובות.

מה קורה לאישה שנאלצה להתגרש מאהובה, אבי בנה? שמתמודדת לא רק עם הפרידה ממנו, אלא גם עם התאהבות חדשה שלו, ועם משפחה אחרת שהוא מקים? תיאורי הרגשות, המעשים, המקומות, מפורטים, מדויקים, ומשכנעים מאוד.

ומה חשה מהגרת עבודה בישראל? עם מה היא מתמודדת? מה מניע אותה? על מה היא חולמת? למה היא זקוקה?

שתי הדמויות הללו, של אורנה ושל אמיליה, קמות לתחייה מתוך דפי הספר עם כל מצוקותיהן ומאווי נפשן, וניצבות בפנינו אמינות מאוד. בשלב הזה הרגשתי שאני נכונה "ללכת" עם משעני בדרכו החדשה: בסדר גמור. רומן, לא ספר מתח.

עד שהוא הפתיע אותי. כי בכל זאת מדובר שוב בבלש עשוי היטב, כתוב בחוכמה רבה ומפתיע, כיאות וכרצוי.

משעני שולט היטב בטכניקות הכתיבה שבהן הוא משתמש. למשל, השימוש שהוא עושה בעיצובי הזמנים השונים פשוט נפלא. שני הפרקים הראשונים כתובים בלשון הווה. משהו מתרחש לנגד עינינו ממש כאן ועכשיו. פתאום בפרק השלישי הכול נמסר בזמן עתיד. מה קורה פה? שואלת הקוראת המופתעת. למה הכוונה? וממשיכה לקרוא בנשימה עצורה, בסקרנות גוברת והולכת. ואז יש חלק שלם שנמסר בזמן עבר, וגם זה נכון, ופועל היטב.

מדובר, כאמור, בספר מתח, ולכן אסור על פי חוק להוסיף ולכתוב עוד, שמא אסגיר פרטים.

אומר רק שהפעם דעתי זהה לזאת של דעת הקהל, שהציבה את שלוש במקום איתן בראש רשימת רבי המכר (גם אם הרשימות הללו, כפי שכבר גיליתי לצערי בעבר, מפוקפקות במידה לא מעטה).  הפעם אני בטוחה שיש קשר אמיתי בין הרשימה למציאות, והוא לגמרי מוצדק. כה לחי, דרור משעני! מקווה מאוד שאתה כבר כותב את הספר הבא…!

יעל נאמן, "היֹה היתה": איך השפיעו חייה של אישה לא מוכרת

לא רבים הספרים שבהם ברגע שאני מגיעה אל סופם אני ממהרת לחזור אל הדף הראשון ולהתחיל לקרוא שוב. כך קרה לי בספרה החדש, עטור השבחים (המוצדקים!) של יעל נאמן, היה היתה. מיד כשגמרתי לקרוא הרגשתי חייבת לחזור אל ההתחלה. לא רק מכיוון שהתקשיתי להיפרד ממנו, אלא גם כי רציתי לעמוד שוב על טיבו. להעמיק לתוכו. לנסות לאחות בעצמי את כל החלקים שמהם הוא מורכב כמו – וזה לא דימוי שלי אלא של המחברת – עבודת טלאים ססגונית: תיעוד של דברים שנאמרו לה בעל פה; מכתבים ואי-מיילים שקיבלה, ובמקרה אחד, אפילו מכתב של פזית ששרד: "אני אוספת," כתבה נאמן, "כבר כמה שנים קרעי מחשבות וסיפורים על פזית, כי פזית היתה כאילו צרופה משאלות קיומיות, ומהם אני מנסה לסרוג מחדש את דמותה."

לפני שנים רבות אישה אחת, פזית (סילביה) פיין, לכדה את תשומת לבה של יעל נאמן. המפגש ביניהן היה קצר כהרף עין ולא ישיר. פזית הגיעה אל בית חברתה של נאמן, ודיברה אתה כמה דקות. אבל משהו בה עורר ביעל נאמן תחושה שהיא חייבת להכיר את פזית. נאלצת, ממש, לשאת אותה בתוכה. נאמן מתארת איך פזית כמעט נטמעה בה, עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעשות הכול כדי להכיר אותה מקרוב ככל שיתאפשר לה: "היא בכלל גרה בתוכי באותה תקופה או אני בתוכה. או גם וגם." לשם כך פנתה לאנשים שהכירו את פזית, שנים אחרי שזו הלכה לעולמה. כל אחד מהם שיתף את נאמן בסיפורים על פזית, ואז הפנה אותה לאנשים אחרים שהכירו אותה בתקופות שונות של חייה, וכך התפתחה מלאכת חיבור הטלאים, והיצירה התארכה ונעשה מורכבת, ססגונית ומרגשת.

פזית המצטיירת בספר היא דמות מרתקת ורבת סתירות, שיעל נאמן עומדת עליהן. מצד אחד – אניגמטית, ומהצד השני – ידועה ומוכרת לחבריה. מצד אחד בודדה מאוד, חיה בגפה, משדרת תחושה שהיא גלמודה בעולם, ובעצם – מוקפת בהרבה מאוד אוהבים, חברות קרובות, ידידים ומכרים, שכולם, מסתבר, אהבו אותה מאוד, והיו קשורים אליה ומסורים לה עד בלי די. רבים מהם מספרים כמה השקיעו בה. כמה הייתה יקרה ללבם. כמה העריכו אותה והתפעלו ממנה. כמה הרבה היו מוכנים לעשות למענה: להסיע, להציע, לבשל, לייעץ, לתת, להשפיע עליה רגש, הערצה, זמן, כוחות. ועוד סתירות מתגלות בדמותה: התשוקה שהביעה למות, ניסיונות ההתאבדות שלה, ולעומתם הרצון לחיות,  שהרי בכל פעם כזאת מיהרה להודיע לאחד מחבריה.  ניסיונותיה למחוק את עצמה – היא למשל גזרה את מראה פניה מתוך תצלומים ומחקה הערות שכתבה בתוך ספרים, ולצד זאת – תחושתם של רבים ממכריה שלא באמת רצתה להימחק מהעולם. "היא רצתה שמישהו יחבק אותה, אבל אם הוא לא יכול, אז לפחות שיהרוג אותה".

יעל נאמן מתארת את הקונפליקט שהתעורר בה: האם התיעוד והחיפוש אחרי פזית מוסרי? האם מותר לכתוב עליה ספר, בשעה שהיא הביעה רצון מפורש לא להיות מוכרת וידועה?

לטעמי הספר שלפנינו, זה שנאמן מעידה כי לא הייתה בטוחה אם תצליח בכלל לכתוב אותו, מוכיח שהמעשה היה נכון. לא רק בגלל הדמות של פזית העולה ממנו, אלא גם משום שהוא מתעד דור ושכבת אנשים שכונו לימים "בני הדור השני": אותם בני ניצולים שרובם נֶהרו זמן קצר מאוד אחרי מלחמת העולם, אחרי "השואה" שעדיין לא כונתה כך, כשם שהם (אנחנו!) טרם ידעו (טרם ידענו!) שיש קטגוריה כזאת, "דור שני", ושהילדים שלנו יכונו "דור שלישי", ואולי כך הלאה גם הנינים ובני הנינים, עד קץ הדורות?

התיעוד של בני אותו דור, ילדים של הורים שניצלו אבל משהו מהם נשאר באירופה, עם בני הזוג והילדים הקודמים שנספו, מזעזע וחשוב כל כך, כמו גם תשומת הלב שיעל נאמן מעניקה להם, לסיפורי החיים שלהם ולהשפעה שהשפיעו עליהם המוראות שעברו הוריהם.

"ההורים באותם ימים היו תהום של בושה. מחצב של אשמה. הם היו עתיקים. הם באו מתרבויות אחרות, הם לא ידעו עברית טוב, רבים מהם יצאו חיים מקברי ענק, נהר שחור עבר ספק בתוכם, ספק בינינו לבינם, בינם שהיו שם ועכשיו הם כאן ובינינו שנולדנו כאן." בני הדור השני חשו שמה שקרה להוריהם היה "מעבר להרי החושך, מעבר לזמן האמיתי". אחת מהן מעידה כי רק בגיל מבוגר יותר הבינה "כמה מעט זמן חלף מהמלחמה ועד שנולדנו ואיך הכול היה מעבר לפינה".

יעל נאמן מביאה את עצמה לתוך הספר. לא רק אל הקשר שלה עם פזית, אלא גם את חייה שלה, של בת הקיבוץ שהגיעה לעיר, והיא אמנם צעירה בהרבה מבני דורה של פזית, אבל גם המעברים שלה בחייה מרתקים (וקשורים!). למשל – בחירתה להתנדב עם זקנים, כי "במקום שבאתי ממנו לא היו זקנים". או  תיאור הדירות התל אביביות השכורות, שבהן "אי אפשר היה לנקות באמת את הדירות מהפיח, מאבק הרהיטים, מהזקנה, מהקמצנות, מחרדת השואה. אבל לאבק ולפיח היה גם טעם של חירות. כי הכיעור בכל דירה היה שונה. בקיבוץ הדירות היו זהות…" או: "בקיבוץ לכל צעקה ושיגעון היה שם. בעיר זה היה אלמוני, שייך לחלל, לציבור ולאף אחד."

"בכל דירה שגרתי בה בתל אביב היו שכן או שכנה משוגעים או כואבים", היא כותבת. משפט כה ישיר, עובדתי-לכאורה, ובעצם מקפל בתוכו תיאור של חברה שלמה שהיא פוסט טראומטית, החברה הישראלית, משפט שמטריף את הדעת בכאב שהוא מביע כך, בפשטות גמורה. הספר כולו כתוב באותו אופן: תיאורים עובדתיים שאינם אלא דלתות שנפתחות אל התופת המוסווית בשגרת חיי היומיום הרגילים.

אחת העדות לחייה של פזית הסבירה כי לא רק שהכתיבה "לא מרפאה ולא תרפויטית ולא מנחמת. אלא שאם כבר עולם הדימויים הזה, הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום".

אבל הקוראים – הם זוכים במשהו אחר. מבחינתם יש כוח מנחם בנגיעה בָּאמת. ועל כך תודה מעומק הלב ליעל נאמן ולספרה.

גם את היֹה היתה קראתי כדרכי באפליקציה הנוחה כל כך של    e-vrit. הנה קישור ישיר אליו: היה היתה, יעל נאמן

 

איימן סיכסק, "תשרין": האם ספר נוגע ללב יכול לגשר בין עמים

בתחושה עמוקה של עצב, וחמלה מהולה ביִרְאה, מסתיימת קריאת ספרו השני של איימן סיכסק, תִשְרִין. הרומן הזה חודר אל הנשמה, ומכמה טעמים שלא קל לפרקם זה מזה כדי להצביע עליהם ולתאר אותם, שכן המכלול הוא הרבה יותר מסך כל חלקיו.

עלילתו של הספר נפרסת בפני הקורא במגוון של מה שנהוג לכנות "תחבולות" כתיבה, אבל הקריאה אינה מעוררת שום תחושה שאלה תכסיסים ספרותיים. הפרקים הנמסרים כל אחד מזווית ראייה שונה − מכתבים, שיחות, דיאלוגים חד צדדים ותיאורים בגוף שלישי − נחווים טבעיים, מפתחים את העלילה, מציגים את הדמויות, כל פעם באור שונה ונוסף, ומעוררים הזדהות ועניין שגובר והולך. כל אחת מהדמויות המוצגות בפנינו מעניינת בפני עצמה ואנו נקשרים אל האנשים הללו, אל חידותיהם, אל סודות קיומם.

אכן – המילה "סוד" מתקיימת במהותו של הסיפור הזה: סודם האפל של בני המשפחה, שחלקם יודעים עליו הכול ואחרים אינם יודעים מאומה, ניצב בבסיס חייהם, מכתיב אותם ומנהל את התנהגותם. ככל שהעלילה מתפתחת חש הקורא בעוצמת הדחיפות שנוצרת בצורך לפענח את הסוד, להתוודע אליו, להבין אותו, ללמוד לחיות אתו. בניגוד לדמויות, אנחנו יודעים בשלב מסוים חלק גדול מפרטיו, ומתעורר רצון − כמו של ילד שיושב בהצגה וזועק אל הדמות הפועלת על הבמה כדי לגלות לה היכן מסתתרים אויביו הבדויים וכיצד עליו להימנע מהם – לטלטל את הדמויות, לגעת בהן, להזהיר אותן מפני הטעויות הבלתי נמנעות שיעשו, מהנזק שיעוללו לעצמן, לא משום רוע, או זלזול, או כוונות רעות, אלא להפך – דווקא משום שהם אוהבים כל כך, וחסרי ישע בפני הגורל שהועידה להם המציאות המשחקת בהם. הסוד הוא זה שמכתיב את פעולותיו של אחד מהם, וואחיד, ואפילו את בחירת המקצוע שלו. הוא כימאי שמתחיל להתעניין בשימוש שעושים בתחומו כדי לפענח פשעים: "תאר לעצמך מה זה להקדיש את היום שלך כדי לשלוף את העובדות מתוך מצב שאף אחד לא מבין, להניח את המהומה הגדולה שאחרי רצח לא פתור מתחת למיקרוסקופ, ולא להרים ממנו את הראש עד שיש לך מסקנות," במילים אלה הוא מסביר את משיכתו לכימיה פורנזית.

וואחיד מתהלך במציאות שברובד שונה, אבל לגמרי קשור, מעוררת עצב עמוק. לא רק המציאות התוך סיפורית, הנרקמת בפרטי פרטים מדויקים, אלא גם זאת שמשתקפת ממנה וסובבת את הקורא הישראלי בתוך החיים של עצמו, מחוץ לספר. איימן סיכסק הוא סופר ערבי ישראלי, יליד יפו. הספר כתוב בעברית המשובחת של כותבו. הסיפור מתרחש ביפו ובחיפה. לעיני הקורא היהודי-ישראלי נפרסים החיים המתקיימים כאן, לכאורה במקביל, אבל בעצם לגמרי בקרב כל אחד מאתנו. זהו תיאור של עולם אחר ונפרד כביכול, אבל כזה ששורשיו נטועים למעשה עמוק, בדיוק במקומות שבהם הקורא היהודי-ישראלי נולד וגדל, ומרגיש כה שייך אליהם.

באחת מרשימותיו האחרונות של סייד קשוע כתב הסופר הערבי-ישראלי (שבחר לפני כשנתיים לעזוב את ישראל ולחיות בארצות הברית) על תופעה שנתקל בה זה לא כבר. הרשימה בעיתון "הארץ" נקראת "סליחה, איזו מפה יש לך שם על הצוואר?" וכותרת המשנה שלה היא: "התליונים המונחים על צוואריהם של פטריוטים יהודים או פלסטינים מוכיחים: אנחנו כבר מזמן במדינה דו־לאומית". לדבריו של קשוע ישראלים רבים, יהודים וערבים, נוהגים להתהלך עם עדי זהה כקישוט על הצוואר, תליון שמצייר את קווי המתאר של ישראל, את קו החוף המתעקל ליד מפרץ חיפה, את האליפסה המוארכת של הכינרת ואת ים המלח עם לשונות החוף שלו (כתם שבמציאות כבר מזמן אינו נראה כמו הצורה שנותרה בעיני רוחנו). "כמו במפות, כמו בדימוי וכמו בתודעה של הישראלים והפלסטינים, מדובר בישות אחת שנשלטת על ידי מדינה אחת," כתב קשוע ברשימה עיתונאית. איימן סיכסק מדגים בפנינו את האמת הזאת בדרכו הספרותית. הנה, למשל, אביה של אחת הדמויות, רנין, מספר לה על אהבתו לעיר הולדתו חיפה, מסביר לה "שאין כמו האוויר של חיפה, שזה מבחינתו הריח של הבית"; ואמו של וואחיד, לעומתו, נזכרת בפרדסים שהקיפו את יפו, בתפוזים שהיא ואחותה נהגו לגנוב ביחד בילדותן.

איימן סיכסק מצייר בפנינו לא רק את ההשתייכות שלו כערבי ישראלי לארץ הזאת, אלא גם את הקושי הבלתי נסבל של מי שנמנה עם מיעוט שחי במולדתו. והוא עושה זאת במרומז, בעדינות, ורק מגביר בכך את עוצמת הדברים. כך למשל מישהי מספרת שרשמה את בניה למתנ"ס יהודי-ערבי, בתקווה להיטיב אתם, אבל התוצאה בינתיים היא שהם מתביישים במבטא שלה כשהיא מדברת עברית: "בשבוע שעבר אחד מהם תיקן אותי בלי סוף כשדיברתי עם המורה שלו בטלפון. הוא אמר שאני מדברת יותר מדי. וכשסיימתי את השיחה חשבתי על הפנים שלו כשהוא תיקן אותי בפעם השלישית או הרביעית, איך הוא ניענע את הראש בייאוש, כאילו הראיתי לה תמונות שלו בעירום מברית המילה, וכעסתי. לא עליו. אני לא יודעת על מה." כאילו לא ברור לגמרי על מה אישה כזאת יכולה לכעוס… במקום אחר מציין וואחיד כיצד הוא ואחיו היו עסוקים בנעוריהם "במירוק המבטא שלנו בבית הספר, במכולת, בתור בקופת חולים". (נזכרתי בסצנה שהייתי עדה לה פעם, לפני יותר מעשרים שנה, כשלימדתי בבית ספר תיכון ביפו: מנהל בית הספר הציץ לתוך כיתה שישבתי בה עם ארבע בנות, שכולן, אגב, נקראו נסרין, ושאל בכעס מי הניח על שולחן אגרטל עם פרחים, בלי תחתית. לאחר שהמנהל יצא מהחדר הנערות לא הפסיקו לחקות את המבטא שלו: "אגרטל עם ברחים… ראית בעם ברחים…" הן שבו וצחקקו. המבטא שלהן בעברית היה צברי למשעי.)

מעבר לצורך העמוק להשתלב בישראליות היהודית או לפחות לחיות בקרבה בנוחות מתקבלת על הדעת, מתבסס הספר על כאבים, קונפליקטים, צרכים, אירועי-עבר ותפיסות עולם שנוגעים במובהק בנרטיב הפלסטיני. אחת מאבני היסוד שעליהן מתבסס הסיפור הוא הקשר הכאוב, המסוכן, הרגשי, הסימביוטי, בין פלסטינאים תושבי עזה לקרובי המשפחה שלהם ביפו. על המאבק בייהוד הארץ. על נורמות שנויות במחלוקת גם בקרב החברה הערבית, למשל מה שנקרא "כבוד המשפחה" ורצח נשים הכרוכים בו. סיכסק מיטיב לתאר את הכאב האינסופי שמעשים כאלה מותירים אחריהם ואת הזעם והעלבון שהם מולידים.

מה יכול להיות גורלו של ערבי יליד יפו, אזרח מדינת ישראל שתרבותו מקומית ושזורה בזאת היהודית? מי שכמו וואחיד שבספר חוקר את רצח גנדי, מתלהב מיכולתו של המדע לפענח את הרצח ולאתר את הרוצחים, קורא את שיריו של אברהם סוצקבר ומבין את כאבו של משורר ששפתו, היידיש, ירדה לטמיון?

ואיך נראים חייו של סופר ערבי שהעברית שלו עשירה ומדויקת כל כך, שעולם האסוציאציות שלו נובע מכאן, מהמקום הזה, שילידי שני עמים מרגישים במובהק ובבירור שייכים אליו? האם סופר כזה יוכל לגשר בין כל השונאים שלא בטובתם?

כנקודת התחלה צנועה אבל מרגשת אני ממליצה לקרוא את תשרין, ספר כה ראוי.


איימן סיכסק, תשרין, הוצאת אחוזת בית