הספר ג’וני שב משדה הקרב ראה אור לראשונה באנגלית בתחילת ספטמבר 1939, כלומר – ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. דלטון טרמבו (על קורות חייו כתסריטאי נוצר הסרט “טרמבו” המגולל את סיפור התנגדותו לרדיפות של חבר הקונגרס הרפובליקני ג’וזף מקארתי) הוסיף לו אחרית דבר פעמיים. את השנייה כתב ב־1970, ואת הראשונה – ב־1958. בשנייה הסביר טרמבו כי אילו אסרו על הפצת ספרו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא היה “מוחה על כך בלהט”, שכן, בניגוד לקודמתה, זאת שלימים כונתה “מלחמת העולם הראשונה”, השנייה “לא הייתה רומנטית”. טרמבו מתכוון מן הסתם לומר שלמרות כל מה שכתב בספרו, נגד היטלר כן היה מוצדק וראוי להילחם.
לעומת זאת, הוא מתאר את פרוץ המלחמה ב־1914 וטוען כי היא “החלה כחגיגת קיץ”. כך כתב עליה ב־1958, באחרית הדבר הראשונה. הוא מתאר את אותן “חצאיות מתנופפות וכותפות זהובות־גדילים מכל עבר”, את חגיגות היציאה לקרב, מספר על מיליוני האנשים שהריעו לעבר הפילדמרשלים ו”שאר השוטים מסוגם”, אלה שצעדו בסך “ברחובות ערי הבירה של אירופה”.
ג’וני שב משדה הקרב, מבכה את התמימות, את הששון שבו הלכו גברים אל מותם הוודאי, במקרה הטוב. גורלו של ג’וני, חייל ששב מהקרב, מר ממוות.
כידוע, מלחמת העולם הראשונה כונתה “המלחמה שתשים קץ למלחמה” (באנגלית: “The war to end war”). זאת הסיסמה שאליה מתייחס טרמבו בציניות מרה: “אף אחד לא אומר אני ארעיב את עצמי למוות כדי שלא לגווע ברעב, אף אחד לא אומר אני אבזבז את כל הכסף שלי כדי לחסוך כסף. אף אחד לא אומר אני אשרוף לעצמי את הבית כדי להגן עליו משריפה. אז למה שמישהו ירצה למות בשביל הזכות לחיות? בשאלות של חיים ומוות צריך להיות היגיון לפחות כמו בקנייה של כיכר לחם במכולת.”
הסיפור כולו מגיע אלינו מתוך התודעה של חייל אמריקני שנפצע פצעים אנושים, שמו ג’וני, והוא גיבור הרומן – אם אפשר לכנותו “גיבור”. אל זיכרונותיו ומחשבותיו אנחנו מתוודעים. ג’וני פצוע קשה כל כך, עד שהוא בטוח שאין בעולם אף פצוע שחומרת מצבו דומה לזה שלו: הוא איבד את כל גפיו, התעוור ונחרש. זמן רב נדרש עד שהכרתו המעורפלת מתחילה לחזור ולהתמקד, עד שהוא מבין מה מצבו. אין לו שום יכולת לתקשר עם הסביבה, שכן החוש היחיד שנותר לו הוא חוש המישוש, ליתר דיוק – עורו יכול לחוש נגיעות, ליטופים, ואת הטיפול בו. כך, כלוא בתוך גופו, חי־מת, הוא חושב ומהרהר, ואומר לעצמו על עצמו ש”הוא הדבר הקרוב ביותר לאיש מת על פני האדמה.” ומאחר שהוא “איש מת שעדיין יכול לחשוב, הוא “יודע את כל התשובות שהמתים יודעים אותן אבל לא מסוגלים לחשוב עליהן”, ולכן מרגיש שהוא “יכול לדבר בשם המתים מפני שהוא אחד מהם.” הוא “החייל הראשון מאז ששת ימי בראשית שמת ועדיין נשאר לו מוח שמסוגל לחשוב.”
ומה דעתו על המלחמה שאליה יצא? על הערכים שכדי להגן עליהן נפצע כך?
האם החיילים האחרים, הוא תוהה, “כל הילדים האלה חשבו על הדמוקרטיה ועל החופש ועל חירות ועל כבוד ועל ביטחון האומה ועל כוכבים ופסים לנצח בזמן שמתו?” ומשיב לעצמו: “בטח שלא.” (ועם זאת, שוב: באחרית הדבר שכתב טרמבו אחרי מלחמת העולם השנייה כבר לא היה נחרץ בהתנגדותו לכל מלחמה שהיא!)
ג’וני מאשים, איך לא, את המנהיגים. את הגנרלים. את אלה ששולחים צעירים להיהרג: “אתם יכולים להחזיק בעקרונות שלכם כל עוד אני לא צריך למסור את החיים בשבילם.” הוא זועם על “אלה שמוכנים להקריב חיים של אחרים.” אלה ש”נשמעים מצוין”. אלה שמספרים לנו כי “המוות עדיף על חרפה, אדמה מקודשת בדם,” אלה שמדברים על ההרוגים כמי ש”מסרו את נפשם בגבורה”, כי “מותם לא היה לשווא”, ועל אלה שמדברים על “חללינו הגיבורים.”
ועל כל אלה הוא משיב: “אבל מה אומרים המתים?” (וכל כך מזכיר כאן את חנוך לוין.הפונה מפיו של חייל הרוג שמדבר אל אביו ואומר לו “אל תאמר שהקרבת קורבן, / כי מי שהקריב הייתי אני, / ואל תדבר עוד מלים גבוהות / כי אני כבר מאוד נמוך, אבי. // אבי היקר, כשתעמוד על קברי / זקן ועייף ומאוד ערירי, / ותראה איך טומנים את גופי בעפר – בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי”).
עוד הוא אומר לעצמו ש”בכל עסקה אחרת, נגיד כשקונים מכונית או מבצעים מטלה בשביל מישהו יש לך זכות לשאול ומה יוצא לי מזה?” אבל חיילים יוצאים לקרב בלי לברר, כי “כשמישהו מופיע ואומר היי בוא איתי ותעמיד את החיים שלך בסכנה ואולי תחזור נכה אז אין לך שום זכויות. אפילו לא הזכות לומר כן או לא או אני אחשוב על זה,” וזאת מכיוון ש”בשום ספר לא כתוב שהחיים של הבן אדם שייכים לו.”
ג’וני שב משדה הקרב הוא ספר מבעית, ועם זאת – חשוב מאוד, ואפילו מרתק. כשתודעתו של ג’וני מתחילה להצטלל, כשהוא מתחיל לחפש דרך לתקשר עם הסובבים אותו, אנחנו מלווים בנשימה עצורה את מאמצעיו העל־אנושיים להבהיר למי שמטפלים בו שלמרות מצבו הוא עדיין בן אנוש, חושב, רוצה, מתכנן, מבקש, ומשתדל להביע את משאלותיו.
האם יצליח? מה תהיה התוצאה?
זהו ספר חובה. הוא קשה מאוד (במיוחד למי שחי במציאות הישראלית המדממת), אבל חשוב מאין כמוהו.
תרגם מחדש לעברית: יותם בנשלום
JOHNNY GOT HIS GUN, Dalton Trumbo
