תגית: הגיל השלישי

מה המסר הנסתר בסרט "45 שנים"

"אז מה, לבטל את המסיבה?" שואלת קייט מרסר את חברתה הטובה, שהרי אפילו את ימי הולדתה היא היססה תמיד לחגוג. אבל החברה לוחצת עליה להמשיך בתוכניות. המסיבה חשובה מאוד, היא מסבירה, כי כך תהיה לבעלה של קייט הזדמנות לבכות בפומבי, בדיוק כמו כל הגברים.

חילופי הדברים האגביים הללו, לכאורה, הם למעשה המוקד של הסרט "45 שנים". הסרט לוקח את החומרים שבהם הוא עוסק: קשר זוגי רב שנים, ומשתמש בהם כדי לדון בסוגיה אחרת לגמרי: לאו דווקא בחיי נישואים, אלא יותר − במשמעותן האמיתית של מילים, וליתר דיוק – של קלישאות.

קייט וג'ף מתכוונים לחגוג בשבת 45 שנות נישואים. אנחנו פוגשים אותם בתחילתו של השבוע, מתוודעים לשגרת יומם האינטימית, הידידותית. ביתם נוח ומזמין, שוכן בלבו של נוף אנגלי, כפרי ורך, עטור כרי דשא, קרוב לתעלות מים שוטפות. הם נטועים היטב בסביבתם: הסרט נפתח במפגש של קייט עם שכן צעיר שזה עתה נולדו לו תאומים, ומשיחתם הקצרה ברור שהיא מכירה היטב אותו ואת משפחתו.

אבל כבר בדקות הראשונות של הסרט נופל דבר. מכתב שמגיע מרחוק מביא אתו הודעה שמטלטלת את חייהם, ומטילה צל כבד על חייהם המשותפים, שאמורים להיות קרובים מאוד. שני האנשים הללו מכירים לפני ולפנים, מבינים זה את זה ברמזים קלים, ברור שיש להם שפה משותפת שפיתחו במשך זמן רב כל כך, הם לכאורה החברים הכי טובים. הכי קרובים. ובכל זאת, ההודעה שהגיעה במכתב פורצת איזה סכר שאליו התכחשו כל השנים. ופתאום מסתבר להם שעל הדברים החשובים באמת בכלל לא דיברו.

מה שמתגלה מזעזע את שניהם, בעיקר את קייט. היא חווה התפקחות שמאיימת לערער את כל עולמה. ובכל זאת, מסיבת היובל חייבת להתקיים. בתוך כל הטלטלה הרגשית שהיא עוברת, היא ממשיכה לטפל בסידורים הנחוצים, חשוב לה להמשיך ולשמור לפחות למראית העין על מה שהיה עד לפני כמה ימים אמת, מבחינתה: אהבתם, ידידותם, הישענותם ההדדית זה על זה ועל נישואיהם.

לא, היא לא תבטל את המסיבה. וג'ף ימלא את חלקו, למרות כל מה שהתגלה. והוא אפילו יבכה, כיאות וכמצופה.

וזה הרגע שבו נשאלת השאלה שהסרט הזה מציג: מה משמעותן של מילים יפות, של בכי סנטימטלי, של הפגנות ראווה של רגש? האם אפשר להאמין להן? האם צריך להאמין להן?

כדי ליצור את הפער בין שני הרבדים הללו – מה שנאמר ומה שמסתתר מתחת לפני השטח – יש צורך בשחקנית כמו שרלוט רמפלינג, שלאורך הסרט כולו מפגינה יכולת מופלאה. בלי אומר ודברים, בהבעות פנים שהניואנסים החולפים בהן בעדינות, כמעט בלתי נראים, ובכל זאת ברורים לחלוטין, היא מביעה את כל מה שהדמות שהיא מגלמת חשה: סוג של הקלה, על כך שהכול מתנהל כיאות; עצב עמוק, שהיא חייבת להסתיר; אי אמון שמהול בכל זאת גם בשמחה מסוימת, ובעיקר כאב סמוי, שקייט מצליחה להסתיר, ורמפלינג יודעת בכל זאת לבטא. וזה כאמור עניינו האמיתי של הסרט: הפער בין המילים לרגשות, בין מה שנאמר בפומבי לבין מה שמושתק בין כותלי הבית הפרטי.

לשרלוט רמפלינג מלאו השנה שבעים. בצעירותה הייתה שחקנית וגם דוגמנית. יופייה הרב לא פג, ובזכות כישרונה הרב היא מעניקה לסרט איכות ועוצמה. היא מפיקה מתוכה כוח ופגיעות ששילובם נוגע ללב. "45 שנים" מצטרף לרשימת הסרטים שנועדו לבני הגיל השלישי − אלה שממלאים את אולמות הקולנוע, ואלה שהתארכות החיים מעניקה להם את ההזדמנות להמשיך ולשחק. בעבר שחקנית בת גילה יכלה להיות רק כוכבת-לשעבר. למרבה השמחה כיום יש מקום ותפקיד גם לה ולכמותה.

הסרט "קמטי צחוק": מדוע הוא סרט מופרך ומביך

ביציאה מאולם הקולנוע לא התאפקתי ופניתי אל (כל) מי שהיה בקהל − שני זוגות שמראם העיד עליהם שהם ודאי כבר בגיל שבו יכולים להיות להם נכדים בוגרים – "נהניתם?" שאלתי.

"ליא קניג משחקת נהדר," השיבה אחת. האחרים משכו בכתפיים ואחד מהם גם נד בראשו. "העלילה לא אמינה," הוא מלמל.

אכן.

הסרט "קמטי צחוק" מיועד בלי ספק לקהל הרגיל שפוקד כיום את אולמות הקולנוע: אנשים מבוגרים, ואפילו מבוגרים מאוד. הצעירים עסוקים בטיפול בילדיהם הקטנים ובדרך כלל מורידים סרטים מהרשת וצופים בהם בבית. כמעט שאי אפשר לפגוש בהם בהקרנות פומביות. באופן טבעי נפוצים לאחרונה סרטי קולנוע רבים שפונים אל הקהל הצפוי להם, כאלה שעוסקים בזִקנה, בבעיותיה ולעתים גם לרגע קט בשמחותיה ("אהבה", "הרחק ממנה", "הרולד ומוד", "אודות שמידט", "איריס וג'ון", "לצוד פילים" הישראלי ועוד רבים אחרים).

"קמטי צחוק" מתכוון לספר על נושא שאמור להיות נוגע ללב: יחסים בין נכדים לסביהם. על מה שקורה כשהאהבה והמסירות מדלגות על דור אחד: בתם של בני זוג זקנים מנוכרת ואדישה לרגשותיהם ולגורלם, ואילו בתה, נכדתם, קרובה אליהם, מטפלת בהם ודואגת לרווחתם.

הבעיה היא שאין בסרט אפילו סצנה אחת אמינה. נדמה שהתסריטאי לא החליט אם כוונתו ליצור קומדיה, יצירה סוריאליסטית, או סיפור אנושי ודרמה נוגעת ללב. כסוריאליזם העלילה ריאליסטית מדי. כקומדיה – שום דבר לא מצחיק. אדרבא, המאמצים לשעשע מופגנים ומסורבלים כל כך, שאפשר רק להשפיל מבט במבוכה. הדוגמאות רבות. למשל – הסצנה שבה הזקנה, בגילומה של ליא קניג, "מגלה" פתאום את החיים הטובים של הצעירים וחוזרת רכובה על אופנוע של צעיר שמסיע אותה לאחר שהסתלקה לדבריה לטייל בחוף הים, והיא מנסה להתלוצץ עם נכדתה – כשאנחנו היינו צעירים גברים עישנו מקטרת, כיום מעשנים מבקבוק שבור. מצחיק? לא ממש.

גם כשהסרט מנסה להיות "דרמה נוגעת ללב" הוא מביך. שום דבר לא מתקבל על הדעת. הדמויות מגוחכות, הדיאלוגים מופרכים. קשה לבחור את הסצנה הכי לא משכנעת, הן רבות מספור, אבל הנה אחת מהן: בחסכונותיה המעטים קונה הצעירה להוריה כרטיס טיסה לאמריקה הדרומית. היא מספרת על כך לאביה, שמגיע למקום העבודה שלה במונית שלו, ומעל גג המונית מספר לבת שהאישה היושבת בפנים היא אהובתו, ושאמה של הצעירה מסרבת לשכב אתו, כי הוא כבר לא מושך אותה. למרות זאת האימא, בגילומה של אפרת לביא, מגיעה לשדה התעופה ומשם היא מטלפנת לבעלה המבושש להגיע. הבת מגיעה במקומו ומודיעה לאמה שהאב לא יגיע, כי החליט לעזוב אותה. הפתעה. משיכת כתף. חיבוק. חיוך. האימא יוצאת לדרכה. מי יכול להאמין לכל זה?  או לכך שהסבתא מתחילה פתאום, אחרי שבעלה נפטר, ללמד בלט? או שהסבאלא באמת מת, אלא רק נקבר "בכאילו", כדי לרמות את "אלמנתו"? ושהם נפגשים בכל זאת שוב בבית החולים שבו כביכול מרפאים אותו (או לא)? ושבני הזוג מזמינים צלם שיסריט את התאבדותם המשותפת? ושהסבא שורף את בגדיו בתוך מתקן של גריל בשר, בנוכחות הנכדה, ומגלה לה אתתוכניתם להתאבד ביחד? ושהנכדה לוקחת את הסבתא לגור כשותפה בדירה של צעיר שמחזר אחריה, ושהצעיר חותם על חוזה השכירות עם הסבתא בלי שהוא יודע את מי הוא אמור להכניס לדירה, משוכנע שהחברה שלו מביאה אליו איזו שוודית צעירה? שום דבר, פשוט כלום, לא ייתכן ולא הגיוני. מביך, כבר אמרתי?

יש לסרט הזה מטרה חשובה עיקרית, כך נראה: להפגין את כישרון המשחק של ליא קניג. זוהי מטרה נאה כשלעצמה, אבל הטקסטים המטופשים והעלילה המגוחכת אינם עושים עם קניג חסד. היא משחקת תפקיד כפוי טובה, אף על פי שהוא אמור לאפשר לה לחשוף את יכולתה לעבור מעצבות ודכדוך, מזִקנה דעוכה ללבלוב תוסס. אז כן, הבגדים משתנים, וגם האיפור, זקיפות הקומה חוזרת, והשחקנית הוותיקה הזאת מראה לנו שהיא יודעת לחייך, לרקוד, להאיר פנים. אבל כל הכישרון אובד בבליל המקושקש וסר הטעם.

אני מאחלת לליא קניג שתזכה בקרוב לשחק בסרט שיאפשר לה להפגין באמת את כישרונה הלא מבוטל.