אורוויל הוא נער בן חמש עשרה שזוכה להפוגה קצרה מהחיים בפנימייה לנערים, שהם מבחינתו סבל מתמשך. בבית הספר יש לכל הדברים “נופך שטני של חוסר ממשות”. הוא חש שנערך שם “מין נסיון קרטוני ליצור זוועה”. הכול דוחה ורע: תפוחי האדמה המוגשים בארוחת הצהריים קמחיים. המבנים שבהם הוא נאלץ למצוא את עצמו נראים הרוסים. בריכת השחייה ריקה והוא יכול לראות בה רק את “העלים המתים שרודפים זה אחר זה.”

אבל הסיפור מתחיל, כאמור, בהפוגה: אביו בא לאסוף אותו לחופשת הקיץ, שבמהלכה יתארחו בבית מלון על גדת התמזה, במחוז סארי. 

אורוויל בודד מאוד. יש לו אמנם אחים בוגרים ממנו, ואבא אמיד, אבל אמו, שאליה היה קשור מאוד, מתה, ואין לו בעצם חברים. מאחיו הבכור, צ’ארלס, הוא פוחד – עד כדי כך שהוא מתפלל לרגע שהאח לא ישוב מטיסת תענוגות שיצא אליה – יש לזכור שהסיפור מתרחש “שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה” (הכוונה למלחמת העולם השנייה), וטיסות כאלה התאפשרו רק לעשירים מאוד. עם אחיו האחר הוא מסתדר קצת יותר, אבל בעצם הוא הכי נהנה להיות עם עצמו.

כי אורוויל הוא נער צעיר עז יצרים, שרואה וחש הכול באינטנסיביות עצומה. למעשה, הסיפור כולו נועד לטעמי כדי לשתף אותנו בעוצמות שבהן פועלים כל חושיו של הנער. הוא ער לכל צורה, צבע, טעם, צליל, מגע, ומפעים לחוות את העולם באמצעותו. כל עמוד, כל פסקה, עמוסים בתיאורים שמשקפים את יכולתו המופלאה של הסופר – הוא לא התכחש לכך שכתיבתו אוטוביוגרפית בעיקרה – להבחין בדקויות ולחוש את כל השפע של היופי המגוון, המענג, הנגלה לעיניו, אפו, לשונו ועורו. 

דימויו של הנער (של הסופר…) מקוריים ומעניינים כל כך, ולא משנה על מה הוא מסתכל. אישה “מצמצה בשפתי מפצח האגוזים שלה ואמרה משהו נבזי”; גללים של פרה מזכירים לו “קטיפה או אבן ירקן, או תרד מוקרם”; לפטריות המוגשות לו לשולחן יש זימים מעוכים ש”התפרשו כקרניים ממרכז משותף”, ונראו “כמו קרקפות מצומקות של שיער מזרחי גס”; אפרסק דומה ל”בובת קופידון מצלולואיד” והרוטב של הקינוח נראה כאילו “הבובה נבקעה ועכשיו היא מגירה שלג יפהפה ושושני דם ענקיים”.

אפילו חלומותיו ציוריים להפליא. הוא רואה בהם “יהלומים מוגדלים עד גיחוך”, והם “התנודדו על חוטי זהב ארוכים”. הם דומים גם ל”כדורי רגל אכזריים של קרח נוצץ”, שהולמים בראשו. 

אורוויל רגיש במיוחד לחפצים. הוא זוכר כפיות “יפהפיות מראשית התקופה הוויקטוריאנית שקערותיהן מתולמות כצדפות ועל ידיותיהן סמלי אצולה”, וחושק בהן עד כלות הנשמה. הוא הולך לחנות לממכר עתיקות וקונה לעצמו צלוחית סינית עתיקה ובקבוק בושם שמעוטר בציורי חרקים “יפים מאוד”, כדבריו: החפצים הללו מסבים לו עונג עמוק, פיזי, כמעט הייתי אומרת – פטישיסטי.  

אורוויל, בהיותו נער בן חמש עשרה, מודע מאוד גם לעצמו. לגופו. לקולו שנסדק. לצלליות שמתחת לעיניו. מוטרד מהן – הרי אין לו שליטה עליהן! – לזקן שהתחיל לצמוח. האם כולם רואים? האם להתגלח בחשאי? 

בגדיו מעניינים ומעסיקים אותו מאוד: אילו מכנסיים, חולצה, נעליים, יבטאו כיאות את אישיותו? 

הוא איסטניסט: אחד הדברים שמפריעים לו בבית הספר הוא הקשקשים הלבנים שנושרים על בגדיהם של המורים שלו; מגעיל אותו לחשוב על נגיעה בצ’לו “במקום שבו נלפת בין רגלי הנגן”…

הוא שקוע, בלי להבין זאת, באוטו־ארוטיקה, שתתחלף, כנראה בקרוב, בהומו־ארוטיקה. אבל הוא עדיין לא מודע לתחושותיו, עדיין לא מסוגל להגדיר אותם, להסביר לעצמו מה הוא מרגיש. בינתיים הוא מתענג כמעט עד כאב מחפצים ארוטיים – חגורה מעור גדי שהוא חוגר לגופו ומרגיש שהיא “כמו יד אנושית נוקשה על העור הרגיש שבין ירכיו”.

הוא מתרגש – התרגשות ארוטית בעליל, שאינו מבין מה פשרה – למראה שני נערים וגבר שמפליגים בנהר, עירומים למחצה, שקועים בעצמם, ומשתוקק עד כלות – למה? אין לו מושג…

יחסיו עם אביו הקר והרשמי קשים ולא מספקים. כשהוא נפגש במקרה עם אביו של נער אחר הוא מופתע: “מעולם לא האמין שאבות מסוגלים להפגין כלפי בניהם איזשהו רגש מלבד סובלנות קרירה או מורת רוח”. 

עם אמו הוא חש סוג של הזדהות. למשל – הוא אהב לאפר אותה, לצייר לה את הגבות, ואהב לפשפש בשידות שלה, להתעסק עם הבשמים שלה. יש בו בלבול שגם אותו אינו יודע להגדיר. למשל, כשנופל לידו בחנות שפתון הוא מזדרז לקחת אותו בהיחבא, להסתיר אותו ולהתנסות אתו, להצטבע. הוא לא יודע מה להרגיש כשאיזושהי מכרה מבוגרת מאוד, וכנראה שגם קצת דמנטית, סבורה שהוא בת, ולא בן, מן הסתם יופיו ושיערו הארוך מטעים אותה. הוא חש שאחיו הבכור מעורר בו “תמיד “תחושה שהוא קטן, צעיר, נשי”. כשהוא משחק עם אחד החברים היחידים שיש לו, שניהם מעמידים פנים שהם “גבירות אצילות בנשף”. כשהוא רואה את החזה החשוף של גבר שמן נדמה לו שמדובר בשדיים של נערה יפה, והם, ש”מרקדים ומקפצים להם מתחת לכותנה הלבנה”, מרגשים אותו, במיוחד כש”זכה בהצצות ברורות יותר כשהחולצה הלא מכופתרת נפתחה לרווחה.” ובכל זאת – ברור שהמיניות הלא מודעת שלו ממוקדת בגברים. 

הוא חווה התנסות קצרה של קשר סאדו מזוכיסטי עם גבר לא מוכר. גם כאן אין לו מושג לאן נקלע ומדוע הוא מתרגש כל כך. 

העולם שהוא רואה צבעוני, ססגוני בכל מקום (חוץ מאשר בבית הספר!): “החצץ הוורוד החדש שיווה לשביל מראה וולגרי ויקר משהו; והאור הסתנן ירקרקות מבעד למנהרת העלים הכהים”; “קרפיונים כתומים יפהפיים שחו באגן. אורוויל ראה הבזקים מזנבותיהם ומסנפיריהם מבעד לשטף הגשם הלבן התמידי”; “עצים נרכנו עד פני המים והטילו צל ירוק סמיך”; הגבר קם מהמדורה “ומזג קקאו ורדרד עשיר מהסיר אל הספלים שלהם. הוא הביא גם תפוחי אדמה שנאפו ברמץ הכחול וכלי חימר חום־אדמדם שהתחמם שם”: ממש ציור במילים!

מתרגם הספר, ארז וולק, עושה בו נפלאות, ואחרית הדבר, שמתארת את קורות חייו העגומים של דנטון וולץ’ מרתקת בפני עצמה, כמו גם ההקדמה שכתב ויליאם בורוז ב־1985. 

In Youth is Pleasure, Denton Welch

תרגם מאנגלית: ארז וולק