אל הספר – הממואר – של דנה אמיר הגעתי בעקבות ציטוט מתוכו, שהופיע בכתבה עיתונאית, או בביקורת עליו, כבר לא זוכרת בדיוק. הריהו:

“בהיותי בת שנתיים נסעו הוריי באחד מערבי שישי למופע מחוץ לעיר, והשאירו אותי ואת אחותי, שהייתה כבת שנה, לבד בבית, כשקו הטלפון פתוח אל דירת השכנים. השכנים, בעצמם זוג צעיר, אמורים היו להאזין מדי פעם לשפופרת הפתוחה ולבדוק שאיננו בוכות. אלא שהקו נותק, השכנים שקעו בעיסוקיהם, וכששבו הורי מצאו את אחותי שכובה בתוך שלולית קיא ואותי מנסה לטפס אליה מן המיטה האחרת, בוכה בכי תמרורים.”

כשקראתי את הקטע הזה ידעתי שאני חייבת לקרוא את הספר כולו. הוא מתאר מציאות שמוכרת לי להחריד – הפרטים הביוגרפיים שלי אמנם שונים, אבל הרעיון דומה: הורים שמשאירים בבית ילדים לבדם (במקרה שלי – רק אותי, ילדה בת שלוש או ארבע), או ילדה קטנה שמנסה לשווא להחליף חיתול לתינוק…  

צדקתי. הוא ראוי מאוד לקריאה. דנה אמיר פורשת בו בדייקנות ובפרוטרוט את הפערים הבלתי נתפשים שמתגלים בדמות של האם, הגיבורה הראשית בסיפור האוטוביוגרפי.

מצד אחד מדובר באם נטולת כל מודעות עצמית. כזאת שרואה בעצמה “אימא אווזה” כדברי שיר הילדים שאהבה לצטט אותו באוזני בנותיה: “הֲתֵדְעוּ מִי אֲנִי? מַלְכַּת הָאֲוָזִים אֲנִי וְאֵלֶּה יְלָדַי, נהגה לשיר לנו, ושרנו גם אנחנו לילדינו כעבור שנים בעקבותיה: כָּל הָאֲוָזִים שְׂמֵחִים, כִּי הוֹלְכִים הֵם יְחֵפִים”, ומצד שני – אישה שמסוגלת לפרוץ בצחוק “שובבי” כשהיא מספרת על מצוקתה של בתה הפעוטה, בת השנתיים (!) שנשארה לבד בבית, בחושך, במשך שעות ארוכות, וניסתה לטפס אל מיטתה של אחותה התינוקת בת השנה כדי לעזור לה. 

אישה שנראית מצד אחד נטולת כל רגישות, ומצד שני – כזאת שהרבתה לתת בסתר, למשל – לתרום אוכל לשכנה ענייה, בלי שזאת תדע מי המושיעה שלה.

האם אפשר בכלל “לסכם” את דמותה של האימא הזאת? להבין אותה? 

נראה שזה מה שדנה אמיר מנסה לעשות לאורך הממואר כולו. מתאמצת להבין. משתדלת לפענח. 

איך אפשר להבין אימא שפוגעת מאוד בבתה? אומרת לה, למשל, ממיטתה חוליה בבית החולים, שחבל שאחותה יצאה לעשן, כי “רציתי שהרופאים יראו שיש לי גם בת יפה.” ומצד שני, על ערש דווי, עשרים שנה אחרי כן, אומרת לה שאילו יכלה “ללדת שוב אחד מארבעתכם, הייתי יולדת אותך”? האם האמירה הזאת באמת יכולה לנחם? האם די בה כדי למחות עלבונות וכאבים?

הבת הכותבת יודעת היטב כי בעיני אמה “אני הייתי המחלה שלה”, שכן התאהבה בנשים, לא, כפי שאמה רצתה בשבילה – בגברים… איך אפשר להשלים עם הידיעה הזאת? 

אמיר תוהה מדוע היא עצמה העדיפה ללדת – ולאמץ – בנים דווקא, ולא בנות: “איך יכולתי לאהוב כך נשים מצד אחד, ולפקפק באפשרות לאהוב בת, את בתי שלי מהצד האחר?” ואז היא מסבירה לעצמה: “אבל זה לב העניין, אהבתי לנשים הייתה קשורה בסיכוי לתיקון. ואילו האמהות האפשרית לבת טמנה בתוכה את הסיכון לחזרת הקלקול.”

אפשר היה לצפות שאמיר תחוש בעיקר טינה וכעס על אמה. ולא היא. היא מתארת למשל איך ליוותה את האם בנאמנות ובמסירות אין קץ, תמיד, ובמיוחד בשלבי חייה האחרונים. הלכה אתה, אחרי ניתוח כריתת השד, לחנות לחזיות המיועדת “לבעלות פרוטזות־שד.” תרגמה למענה מחזור שירים על אישה במצבה. השלימה עם ההאשמה של אמה. לקחה אותה לטיפולי הכימותרפיה, ובעיקר – סלחה לה. 

“במשך שנים ביקשתי למחוק את המילים הקשות שנאמרו בינינו, את מחוות ההיפרדות המגושמות שלנו זו ביחס לזו,” היא כותבת, ונראה שזה קרה. כשאמה הפצירה בה ממיטת חוליה “אני רוצה הביתה”, לא היססה, עטפה אותה בסדין והבריחה אותה בכיסא גלגלים מבית החולים. “כל הדרך צחקקנו כאילו חמקנו זה עתה ממחנה טירונים”, היא מספרת, וגם מתארת איך אמה “קמה לתחייה” במהלך הבריחה, כי “לרגע אחד הפכה המחלה ישות נפרדת ממנה, גורם זר שאפשר להערים עליו ולהשאירו מאחור.”

למרות הכאב, יש אהבה רבה בסיפורה של דנה אמיר: אהבתה אל אמה. עד כדי כך שהיא אומרת לעצמה שאילו הורשה כל אחד מאתנו להשיב לעולם, “ולו לזמן מוגבל, מת אחד, לפי בחירתו”, הייתה בלי ספק בוחרת באמה. 

בעיני זה מה שעשתה בממואר שכתבה: החייתה אותה, ולא לזמן מוגבל.