תגית: דן צלקה

ממה הופתעו אנשי השמאל ואנשי הימין

הכול יצאו מעורם כדי להעלות על נס את האיכות הגדולה ביותר של אסיה, כה מעודנת, כה סבוכה, היו ממהרים להביע פליאה למראה תושביה, שבעצם הליכתם מורגש עדיין החן של אמנים עברו! כן, הווייטנמים היו תמיד רוצחים ופושעים והם ראויים לצרותיהם, רבו מכאובים לרשע, אבל הקמבודים הנפלאים! ואז לפתע פתאום העמים הנחמדים והנהנתנים והנפלאים האלה הופכים למפלצות צמאות דם.

יש בזה משהו מעורר אימה, וההסברים הניתנים אחרי העובדה, כמו ההסברים המבישים כאילו כל ההיסטוריה הגרמנית – כלומר, ההיסטוריה שההיסטוריון טרח להדגיש בקו אדום עבה – מוליכה אל היטלר; כל ההסברים האלה מרתיחים את שארית הדם שהבעירה עצמה הותירה רגוע.

פעם היה בוחן כזה של השמאל והימין: איש השמאל היה חדור אמון באדם, בטבעו האמיתי, לפני שנכבל בשלשלאות החברה; לכשיוסרו ממנו השלשלאות אור החירות יפציע – יזדהר טבעו בכל טוהרו. אמונה זו יצרה גיבורי רוח ומעש.

הימין היה חשדן כלפי טבע האדם; בין החשד והבוז היה המרחק קטן, בין הבוז והדיכוי רק פסע זעיר – החברה מושתתת על תליין.

השנים חלפו. השמאל עושה עדיין ג'סטות של אמונה בטוהר, אף שאין הוא מאמין כבר באותה תמימות שהייתה פעם מקור כוחו המוסרי וחולשתו האינטלקטואלית; הימין הופתע לא פחות: חשדנותו וספקנותו באו אמנם על שכרם, אבל איך ! משל לאדם המחכה לקילוח המים מתחת למקלחת ומופל ארצה בנחשולי ים המציפים כל.

דן צלקה, כל המסות

מה חטאם של שני הצדדים – יהודים וערבים

אחרי דרייפוס פרחה לה האנטישמיות כמו שקדייה בט"ו בשבט. צ'סטרטון צודק.

הבעיה הערבית, כפי שהיא מוצגת בתחום הפומבי שלנו, בפורומים שונים, בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה – כמה כל זה משמים, סתמי וחדור משוא פנים מכל סוג, וביניהם אותו סוג משוא הפנים החמור של המאה ה־20: תרגום כל הרגשות, כל האינטואיציות, כל הכמיהות אל התחום הפוליטי, ההתחמקות מלהיות אנושי, במסווה אילוצים פוליטיים ושאיפות פוליטיות המכוונות, כביכול, אל העתיד, כי הרי זה ברור, אין אנו מוצאים את הערבים מעניינים, אין הם חשובים כשלעצמם, איננו ששים אליהם, לא בחיים ולא בדמיון, אין הם בעינינו מהנים – ואף היחס הקודם, נחלת מעטים, שהייתה בו הערכה סנובית של הכנסת אורחים ערבית, עבר מן העולם.

לא הצלחנו אפילו לעזור לערביי יפו, המתגוררים כאן, מתחת לחוטמנו; עד עכשיו יש אפליה מובנת מאליה של ערבים, והאנשים שמוכיחים את החברה שלנו על כך עושים זאת בשם מוסר או בשם מעשיות פוליטית. אבל הערבים אינם מעניינים.

פעמים רבות התפלאתי לשמוע שאנשים רבים, הידועים כיונים, מתבטאים בביטול על ערבים, ערביות, ויהיו אלה תולדה של שנאה- אהבה לחברתם הם, או גילוי פתולוגיות חברתית, שאף הטובים נגועים בהן – דבר אחד ברור: הערבים אינם מעניינים, ומפני כך יש משהו חלול יקר וקהה גם בצדק.

יש כאן, כמובן, שני צדדים. לגבי החברה הערבית אני יכול להביע רק את אכזבתי: היא חטאה בחטא איום בסרבה לקיים הכנסת אורחים לזרים, שהיו זקוקים לה יותר מאשר אדם התועה במדבר.

(מתוך "המפתח", 1984).

דן צלקה, "כל המסות": איזה שפע מופלא ומרתק

מה עושים עם ספר כזה, שאורכו כמעט 600 עמודים, ואל כל אחד מהם נשלחת היד האוחזת בעיפרון כדי לסמן בהם, שמא יאבדו, שכיות חמדה, שורות נבחרות, קטעים ופסקאות שהנשימה נעצרת בעטים?

הייתכן? משתוממת הקוראת כשהיא נוכחת בשפע החוכמה, השנינות, ההומור, הידע, שהספר אוצר: כל כך מעניין! כל כך רבגוני, מפתיע, צבעוני ומשתנה כמו קליידוסקופ אינסופי שכל עמוד בו מעלה על הדעת את קסם התנועה הבלתי פוסקת של צורות ססגוניות!

כל המסות, כך נכתב על גבו, הוא הספר הפותח בסדרה חדשה שאמורה להקיף את כל יצירותיו של צלקה שפורסמו בעבר, והוא אוצר בלום, שמתחשק לצטט ממנו עוד ועוד, כדי להנציח את אמרות הכנף, האפוריזמים, החוכמות, ההשוואות המפתיעות, ההתלוצצויות השנונות, וכאמור – את המכמנים האינסופיים של הידע הכלול בו.

ברור מהספר שצלקה שחה ואף צלל בכל נבכי התרבות, הכיר אינספור שמות של יוצרים והוגים מכל סוג אפשרי. שליטתו בכל כך הרבה ידע אפשרה לו לקשור קשרים, לערוך השוואות, למצוא הקבלות וניגודים ולהביע עמדות ודעות על מגוון עצום של עניינים רבים ושונים.

הספר הזכיר לי דברים שכתבה ויסלבה שימבורסקה לאימא מודאגת שפנתה אליה בשאלה אם טוב שבנה בן האחת עשרה "קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר." שימבורסקה ענתה לה: "מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!"

דן צלקה לא הסתפק רק במסעות שעשה באמצעות הקריאה. הוא הרבה גם לנסוע בעולם, וחלק מהמסות המופיעות בספר לוקחות אותנו אתו למקומות מוכרים וגם לנידחים: אי באוקיינוס, חוף של נהר בהודו, עיר בהולנד או בבורמה (ששם "האל אינו מת על הצלב, אלא נרדם לתוך הנירוונה"), ועוד כהנה וכהנה. את כל המקומות הללו הוא מתאר, את דרכו אליהם ואותם עצמם, את השפעתם עליו, את השיחות שניהל בהם: "'אז מה חשוב, אם לא שלוות הנפש?"' הוא מצטט למשל את תהייתו של נזיר בודהיסטי ואת מה שהשיב לו, ורק העמיק את תמיהתו: "'גאולה'" (כמה יפה מיצה במילה אחת את התרבות המערבית היהודית-נוצרית!). קשה, בעצם – אי אפשר! – "לסכם" את התיאורים. כדי לעמוד על מלוא עוצמתם ויופיים  אין ברירה אלא לקרוא אותם, בדיוק כפי שהם.

השפע המסחרר לא מאפשר גם להקיף את מלואו ולהסביר מדוע הוא מרהיב ומרתק כל כך. אל מה בדיוק אפשר להגיב אחרי שקוראים את הספר הזה?

אולי בלי שום שיהוי – לכתוב על המסה הראשונה, שבה מסביר צלקה איך צריכה להיכתב ביוגרפיה ראויה לשמה? אבל כמה תובנות מופיעות במסה אחת קצרה! למשל: שעל הביוגרף "להבין את אודסה, את פלונסק, ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה"; שהביוגרף "אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה". והנה הוא מציין דוגמה קטנה (המסה נכתבה ב-1973): "ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב'ידיעות אחרונות': ראש לשכתו של רבין (בתוכנית 'חיים שכאלה', היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: 'הבינותי שמאחורי המדים מסתתק בן-אדם, פשוט בן-אדם'". והרי, הוא מסביר, יש "לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר."

אולי להתעכב על המסה השנייה, "נבואותיו של סוויפט"? על האמירה לפיה "יצר ב'מסעות גוליבר' עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית", (ואז מפתח כמובן את הרעיון, באופן מרהיב!)? בבקשה: הנה ציטוט של הפסקה היפהפייה המסכמת את אותה מסה שנייה: "ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726". כמה מעניין! כמה יפה! ואנחנו רק בעמוד 29!

אולי להזכיר את עצותיו לכתיבה? במאמר "על השיחה" מצטט צלקה את רוברט לואיס סטיבנסון: "יש לכוון את מזג המשוחחים כמו כלי מוזיקה ולהגיע לתיאום, עד שהנושא יגיח כמו אייל מתוך החורשה".

וכמה, כאמור, הוא שנון בכתיבתו. הנה כמה דוגמאות קטנות: על  המריבות הסוערות בין הסלאבים לרוסים הוא כותב כיצד נהגו "אנשי שני הזרמים מנחיתים מכות איש על רעהו. כיוון שהיו, כולם, אינטליגנטים ולא לודרים, לא היו המכות מסוכנות".

במאמר "על השיחה" הוא מגיב על אמירה של סטאנדל שאמר פעם, לפי צלקה, "שיש שני דברים שאי אפשר לזייפם: שנינות בשיחה ואומץ לב בשדה הקרב." בתגובה, אפשר ממש לראות את חיוכו של צלקה, שממשיך וכותב: "אוזנינו מזדקפות בספק כשאנחנו שומעים שיש משהו שאי אפשר לזייפו. משהו שאי אפשר לזייף? מובן שאין לזייף גאונות. ניחא, אבל לא יותר מזה"….

במאמר "דפים לפורים 1980" הוא כותב על אנתוני בלאנט, פקיד בכיר אנגלי שהתגלה כסוכן סובייטי סמוי, כי עסק "בספורט שעלה לרבים בחייהם, בארץ המושלגת שלמענה ריגל"…

במאמר "דפים מהודקים באטב" הוא חומד לצון בעניין זמרתו של גידי גוב, וטוען כי אפשר תמיד להבחין בין שירתו של הזמיר לזאת של הברווז; גם אם מפנקים את האחרון, מעניקים לו חינוך מוזיקלי של מיטב המורים, מאכילים אותו בעשבים משובחים ומעשירים אותו במהנדסי הקול המיומנים ביותר, "שדרי הרדיו ידברו עימו ועל אודותיו, המבקרים שמאסו מזמן בזמירים ובעולם הזמירי המזויף יהללו את החדגוניות המרתקת, את הקרירות הקונצפטואלית ואת הפשטות של עולמו המוזיקלי. הכול יהיה נפלא," כותב צלקה במידה לא מבוטלת של רשעות חביבה, "רק דבר זעיר אחד יישאר תקוע לעולם, דבר אכזר, לא צודק, לא הוגן: הברווז תמיד ימשיך לומר קוואק, קוואק". אפשר בהחלט לא להסכים אתו בעניין הספציפי הזה של איכות שירתו של גידי גוב, אבל אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק מבודח.

במאמר "אסכולת האלמנות" הוא משעשע עם התיאור: "מרמקולים רבים בקע בטהובן – כה מועיל בחגיגות ולוויות" (אגב, המאמר כולו מעורר תהייה: האם חיים באר בספרו האחרון, בחזרה מעמק רפאים לא הושפע, ואולי יותר מכך, מהמאמר שלפנינו? "גברת רדר המנוחה, שהייתה אישה כה טובה לרדר, לא ידעה להיות אלמנה טובה," כותב צלקה. והנה, רעיון דומה להפליא מופיע גם אצל באר).

במאמר "שבעת העמודים" צלקה משעשע: "בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה".

בין השיטין נחשפות עמדותיו הפוליטיות.

למשל: "ילד צריך לדעת איפה הם גבולות ארצו" (נכתב ב-1980!).

או, במאמר שכתב ב-1984, "ישראל תמיד תהיה יצרנית וספקית נשק גדולה, יחסיה עם מדינות העולם יהיו מחושבים ותועלתניים",  והוסיף כי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי יתאפשר "רק על ידי תהליך פנימי שיביא לנדיבות, רוחב לב, וצניעות, הקשים כל כך לקורבנות ולבני קורבנות."

יש שורות שמתחשק להעתיק אותן לצורך שימוש חוזר כאפוריזמים. למשל: "הבנתי למה ברא אלוהים את הרע – כדי שנפסיק להתלהב ונתחיל לחשוב", במאמר "תעשיית הזכוכית במוראנו".

האנלוגיות וההנגדות שהוא עורך מפתיעות ומרתקות. הוא משווה למשל, בין פרויד, שטען כי הבדיחה והאמנות "בנויות על יחס מיוחד בין חומר תת-מודע לעיבוד לפני-המודע", לגומבריך, שסבר כי מה שחשוב אינו הזרם של התת מודע, אלא של "אישיות בתוך תרבות".

הסיפורים שהוא מספר על סיפורים (למשל – ה"סיכום" שהוא עורך לספר שערי היער של אלי ויזל) כתובים כל כך יפה, עד שמתעוררת התחושה שאין עוד צורך לקרוא את הסיפור המקורי.

היצירות שהוא מזכיר ומצטט מעוררות רצון להשיג אותן בדחיפות ולקרוא אותן במלואן. (איפה אפשר למצוא את הזיכרונות שכתב וסילי מרקולוב על ימיו האחרונים של מנדלשטם? מתי אקרא את הים והראי של אודן?)

ניתוחי התרגום שלו מדוקדקים ומרתקים – למשל במאמר "התופת והעדן" הוא משווה את האופן שבו תרגמה נילי מירסקי שורה בסיפור של גוגול עם המקור, עם תרגום אחר, עם תרגום לאנגלית. ואיזו מלאכת מחשבת הוא עושה!

דקויות האבחנה הספרותיות שלו מקסימות: במאמר "זכות החנינה" הוא מזכיר כלאחר יד, במהלך דיון על עניין אחר לגמרי, כי "צ'כוב לעולם לא ישכח לציין שמישהו מתמתח ברגע כזה", או ש"קל יותר לשאת חן בעיני אינקוויזיטור בעל חרב דוגמטית מאשר בעיני הסופר המתון"…

כל אלה רק נגיעות ורפרופים על פני הספר המסחרר הזה. ניסיונות שווא לדלות משהו מהעושר שלו.

"בקריאת מסה יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות", כותב צלקה במסה "על השיחה". בספר המסות שלפנינו אנחנו בידיים הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועוד הרבה יותר מכך: ידיים שמעתירות על הקורא חוויה מיוחדת במינה.

בשבועות הקרובים אעלה ציטוטים מתוך הספר, פנינים ספורות שאדלה ממרחבי האוקיינוס.

וילפרד אואן, "משל הזקן והצעיר": מי היה השה לעולה

לפני חודשים אחדים מלאו מאה שנה לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. ב-11 בנובמבר, בשעה 11:00 בבוקר, נחתמו הסכמי שביתת הנשק האחרונים בין נציגי גרמניה לנציגי מדינות ההסכמה, וכל הפעולות המלחמתיות נפסקו.

כניעתה של גרמניה סימנה אמנם את קצה של הקיסרות, אבל לא הבטיחה, כידוע, את קץ המלחמות, אם כי אותה מלחמה, שנמשכה ארבע שנים, כונתה בתחילתה, בתמימות מפחידה, "המלחמה שתשים קץ לכל המלחמות". רק 21 שנים חלפו לפני שפרצה מלחמת העולם הנוספת, זאת שכונתה לימים "השנייה".

כמעט דורות שלמים של גברים צעירים נמחו מעל פני האדמה. על פי האומדן המשוער, במלחמת העולם הראשונה נספו כעשרה מיליון לוחמים וכשבעה מיליון אזרחים. באותה מלחמה נפצעו כ-21 מיליון ו-7.7 מיליון איש נשבו או נעלמו. (לעומת יותר מ-60 מיליון שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בהם כ-50 מיליון או יותר אזרחים, כולל בין 13 ל-20 מיליון אזרחים שמתו במהלכה ממחלות או מרעב).

אחד מהרוגי מלחמת העולם הראשונה היה משורר אנגלי צעיר, וילפרד אואן, רק בן 25 במותו.

במהלך המלחמה לקה אואן בהלם קרב ונשלח לטיפול בבית חולים צבאי באדינבורו, שם פגש משורר מוכר אחר, זיגפריד ששון והתיידד אתו. לפני שאובחן ואושפז שלח אואן לאמו מכתבים שבהם תיאר את מוראות המלחמה. את הקור המקפיא, את רגליו המדממות, את הצעדות האינסופיות בשוחות ובבוץ הטובעני, את החיילים שנפצעו או נהרגו לצדו. פעם אחת אושפז בשל זעזוע מוח, לאחר שנפל לתוך בור שפער פגז, בשעה שחיפש בחשכה אחר חייל שהתמוטט מרוב תשישות. הקור היה קיצוני, אואן ואנשיו נאלצו לשהות ימים ארוכים בשלג, בלי מחסה, מורעבים, בבגדים קפואים. "כבר 12 יום שלא שטפתי את הפנים ולא חלצתי את המגפיים, וגם לא ממש ישנתי. 12  יום שאנחנו שוכבים בתוך בורות וכל רגע עלול פגז לחסל אותנו", כתב באחד המכתבים.

אואן כתב גם שירים. את אחד מהם "משל הזקן והצעיר",  תרגם דן צלקה (מתוך ספרו  כל המסות).

וְאַבְרָהָם הִשְׁכִּים בַּבּקֶר, בָּקַע עֲצֵי עוֹלָה וְקָם
וַיֵּלֶךְ, וּבְיָדוֹ הָאֵשׁ וְגַם הַמַאֲכֶלֶת.
וּבְעוֹדָם הוֹלְכִים, שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, בַּדֶּרֶךְ,
פָּתַח יִצְחָק הַבֵּן הַבְּכוֹר לֵאמֹר: אָבִי,
הַבֵּט וּרְאֶה, הַכֹּל עָרוּךְ, הָאֵשׁ, הַבַּרְזֶל, הַלַּהַב,
אֲבָל הַשֶׂה בִּשְׁבִיל הָעוֹלָה אַיִהוּ?
אָז אַבְרָהָם כָּפַת אֶת הַצָעִיר בִּרְצוּעוֹת־חַגור
כָּרָה שׁוּחוֹת שָׁם וְשָׁפַךְ תִּלִים,
וְאָז שָׁלַח יָדוֹ לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ.
אַךְ־הָהּ! קָרָא אֵלָיו מַלְאָךְ מִן־הַשָּׁמַיִם וְסָח:
לַנַּעַר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ,
אַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה. הִִסְְתַַּּכֵֵּּל, הִנֵּה
כָּאן אַיִל, בְּקַרְנָיו אָחוּז בַּסְבַךְ,
קוּם,  הַעֲלֶה עוֹלָה תַּחְתָּיו אֶת אֵיל־הַגַאֲוָה.
אַךְ הַזָקֵן מֶאֵן לִשְׁמעַ, וְשָׁחַט אֶת־בְּנוֹ,  –
וּמַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה, אִישׁ לְאִישׁ.

אואן משתמש בסיפור העקידה הידוע, מספר בראשית. אברהם מוביל את בנו כשה לעולה. כמו בסיפור המקראי, הילד, או הנער, תוהה ושואל בתמימות היכן הוא הקורבן הצפוי שאותו ישחטו בעוד רגע ביחד. אברהם אינו משיב. רק כורה שוחות – כמו שנאלצים לעשות החיילים הלוחמים בחזית – וכופת את בנו "בִּרְצוּעוֹת־חַגור". בסיפור המקראי העקידה אינה יוצאת לפועל. המלאך עוצר בעד אברהם ומציג בפניו את האייל, הקורבן החלופי. בסיפור המקראי נבחנת מסירותו של האב, עוצמת אמונתו הדתית, נכונותו להקריב. "קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" (בראשית, כ"ב, פסוק 2), מצווה עליו האל, והוא מציית, גם כשהאל פוקד עליו לחדול. בשיר זה לא קורה. בשיר אברהם "מֶאֵן לִשְׁמעַ". לרגע אינו מהסס, אינו נעצר אפילו כדי להרהר, וממשיך ב"משימה" שהחליט עליה, כך מסתבר, על דעת עצמו, ושוחט את בנו. ההקבלה אל מציאות חייו של וילפרד אואן ושל בני דורו ברורה לגמרי: הבן הוא דור הצעירים, "מַחֲצִית מִזֶרַע בְּנֵי־אֵירוֹפָּה", החיילים שהועלו כשיות לעולה על מזבח המלחמה שדור המבוגרים מהם פתח בה.

וילפרד אואן היה, כאמור, אחד מהם. אחרי שהחלים, נשלח שוב לחזית. בתחילת נובמבר 1918, שבוע לפני תום המלחמה, הוא נהרג בחזית בצרפת.