מה עושים עם ספר כזה, שאורכו כמעט 600 עמודים, ואל כל אחד מהם נשלחת היד האוחזת בעיפרון כדי לסמן בהם, שמא יאבדו, שכיות חמדה, שורות נבחרות, קטעים ופסקאות שהנשימה נעצרת בעטים?
הייתכן? משתוממת הקוראת כשהיא נוכחת בשפע החוכמה, השנינות, ההומור, הידע, שהספר אוצר: כל כך מעניין! כל כך רבגוני, מפתיע, צבעוני ומשתנה כמו קליידוסקופ אינסופי שכל עמוד בו מעלה על הדעת את קסם התנועה הבלתי פוסקת של צורות ססגוניות!
כל המסות, כך נכתב על גבו, הוא הספר הפותח בסדרה חדשה שאמורה להקיף את כל יצירותיו של צלקה שפורסמו בעבר, והוא אוצר בלום, שמתחשק לצטט ממנו עוד ועוד, כדי להנציח את אמרות הכנף, האפוריזמים, החוכמות, ההשוואות המפתיעות, ההתלוצצויות השנונות, וכאמור – את המכמנים האינסופיים של הידע הכלול בו.
ברור מהספר שצלקה שחה ואף צלל בכל נבכי התרבות, הכיר אינספור שמות של יוצרים והוגים מכל סוג אפשרי. שליטתו בכל כך הרבה ידע אפשרה לו לקשור קשרים, לערוך השוואות, למצוא הקבלות וניגודים ולהביע עמדות ודעות על מגוון עצום של עניינים רבים ושונים.
הספר הזכיר לי דברים שכתבה ויסלבה שימבורסקה לאימא מודאגת שפנתה אליה בשאלה אם טוב שבנה בן האחת עשרה “קורא ספרות רצינית מדי – שייקספיר.” שימבורסקה ענתה לה: “מובן שזה טוב, כבר ידוע מראש שנער כזה לא יהיה מתאגרף ולא ייסע ברחבי העולם. בשביל מה לו? הוא כבר בעיצומו של מסע!”
דן צלקה לא הסתפק רק במסעות שעשה באמצעות הקריאה. הוא הרבה גם לנסוע בעולם, וחלק מהמסות המופיעות בספר לוקחות אותנו אתו למקומות מוכרים וגם לנידחים: אי באוקיינוס, חוף של נהר בהודו, עיר בהולנד או בבורמה (ששם “האל אינו מת על הצלב, אלא נרדם לתוך הנירוונה”), ועוד כהנה וכהנה. את כל המקומות הללו הוא מתאר, את דרכו אליהם ואותם עצמם, את השפעתם עליו, את השיחות שניהל בהם: “‘אז מה חשוב, אם לא שלוות הנפש?”‘ הוא מצטט למשל את תהייתו של נזיר בודהיסטי ואת מה שהשיב לו, ורק העמיק את תמיהתו: “‘גאולה'” (כמה יפה מיצה במילה אחת את התרבות המערבית היהודית-נוצרית!). קשה, בעצם – אי אפשר! – “לסכם” את התיאורים. כדי לעמוד על מלוא עוצמתם ויופיים אין ברירה אלא לקרוא אותם, בדיוק כפי שהם.
השפע המסחרר לא מאפשר גם להקיף את מלואו ולהסביר מדוע הוא מרהיב ומרתק כל כך. אל מה בדיוק אפשר להגיב אחרי שקוראים את הספר הזה?
אולי בלי שום שיהוי – לכתוב על המסה הראשונה, שבה מסביר צלקה איך צריכה להיכתב ביוגרפיה ראויה לשמה? אבל כמה תובנות מופיעות במסה אחת קצרה! למשל: שעל הביוגרף “להבין את אודסה, את פלונסק, ואולי מקומות שכבר אינם קיימים בשום גיאוגרפיה”; שהביוגרף “אינו יכול לסמוך על המקובל בחברה הרחבה”. והנה הוא מציין דוגמה קטנה (המסה נכתבה ב-1973): “ביום שבו אני כותב את המאמר הזה אני קורא ב’ידיעות אחרונות’: ראש לשכתו של רבין (בתוכנית ‘חיים שכאלה’, היוצרת אשליה של הבנה) אמרה: ‘הבינותי שמאחורי המדים מסתתק בן-אדם, פשוט בן-אדם'”. והרי, הוא מסביר, יש “לביוגרפיה חשיבות מעבר לכל יחסי גומלין בינה לבין משהו אחר.”
אולי להתעכב על המסה השנייה, “נבואותיו של סוויפט”? על האמירה לפיה “יצר ב’מסעות גוליבר‘ עולמות דמיוניים המזכירים (עם כל השוני באווירה או בהדגשה) גישות רבות של האמנות המודרנית”, (ואז מפתח כמובן את הרעיון, באופן מרהיב!)? בבקשה: הנה ציטוט של הפסקה היפהפייה המסכמת את אותה מסה שנייה: “ואמנם, תהליך היווצרותן של פנינים מתורבתות אינו שונה בהרבה מיצירת שיטות חדשות באמנות ובמחשבה. לא גרגר החול חשוב כאן, אלא תכונת הצדף לייצר סובסטנציה פנינית. וייתכן שאחת האפשרויות הדמיוניות הייתה מסוגלת ליצור צורה חדשה באיזושהי אמנות, אם הייתה נופלת על קרקע מוכנה, כשם שאילוסטרציה בעלת השראה של ארוחת גוליבר בלפוטה הייתה יכולה להעניק לנו תמונה קוביסטית כבר בשנת 1726″. כמה מעניין! כמה יפה! ואנחנו רק בעמוד 29!
אולי להזכיר את עצותיו לכתיבה? במאמר “על השיחה” מצטט צלקה את רוברט לואיס סטיבנסון: “יש לכוון את מזג המשוחחים כמו כלי מוזיקה ולהגיע לתיאום, עד שהנושא יגיח כמו אייל מתוך החורשה”.
וכמה, כאמור, הוא שנון בכתיבתו. הנה כמה דוגמאות קטנות: על המריבות הסוערות בין הסלאבים לרוסים הוא כותב כיצד נהגו “אנשי שני הזרמים מנחיתים מכות איש על רעהו. כיוון שהיו, כולם, אינטליגנטים ולא לודרים, לא היו המכות מסוכנות”.
במאמר “על השיחה” הוא מגיב על אמירה של סטאנדל שאמר פעם, לפי צלקה, “שיש שני דברים שאי אפשר לזייפם: שנינות בשיחה ואומץ לב בשדה הקרב.” בתגובה, אפשר ממש לראות את חיוכו של צלקה, שממשיך וכותב: “אוזנינו מזדקפות בספק כשאנחנו שומעים שיש משהו שאי אפשר לזייפו. משהו שאי אפשר לזייף? מובן שאין לזייף גאונות. ניחא, אבל לא יותר מזה”….
במאמר “דפים לפורים 1980” הוא כותב על אנתוני בלאנט, פקיד בכיר אנגלי שהתגלה כסוכן סובייטי סמוי, כי עסק “בספורט שעלה לרבים בחייהם, בארץ המושלגת שלמענה ריגל”…
במאמר “דפים מהודקים באטב” הוא חומד לצון בעניין זמרתו של גידי גוב, וטוען כי אפשר תמיד להבחין בין שירתו של הזמיר לזאת של הברווז; גם אם מפנקים את האחרון, מעניקים לו חינוך מוזיקלי של מיטב המורים, מאכילים אותו בעשבים משובחים ומעשירים אותו במהנדסי הקול המיומנים ביותר, “שדרי הרדיו ידברו עימו ועל אודותיו, המבקרים שמאסו מזמן בזמירים ובעולם הזמירי המזויף יהללו את החדגוניות המרתקת, את הקרירות הקונצפטואלית ואת הפשטות של עולמו המוזיקלי. הכול יהיה נפלא,” כותב צלקה במידה לא מבוטלת של רשעות חביבה, “רק דבר זעיר אחד יישאר תקוע לעולם, דבר אכזר, לא צודק, לא הוגן: הברווז תמיד ימשיך לומר קוואק, קוואק”. אפשר בהחלט לא להסכים אתו בעניין הספציפי הזה של איכות שירתו של גידי גוב, אבל אי אפשר שלא לפרוץ בצחוק מבודח.
במאמר “אסכולת האלמנות” הוא משעשע עם התיאור: “מרמקולים רבים בקע בטהובן – כה מועיל בחגיגות ולוויות” (אגב, המאמר כולו מעורר תהייה: האם חיים באר בספרו האחרון, בחזרה מעמק רפאים לא הושפע, ואולי יותר מכך, מהמאמר שלפנינו? “גברת רדר המנוחה, שהייתה אישה כה טובה לרדר, לא ידעה להיות אלמנה טובה,” כותב צלקה. והנה, רעיון דומה להפליא מופיע גם אצל באר).
במאמר “שבעת העמודים” צלקה משעשע: “בספריית האוניברסיטה חסרים אותם ספרים שעליהם אומרים תמיד – את זה אפשר למצוא רק באוניברסיטה”.
בין השיטין נחשפות עמדותיו הפוליטיות.
למשל: “ילד צריך לדעת איפה הם גבולות ארצו” (נכתב ב-1980!).
או, במאמר שכתב ב-1984, “ישראל תמיד תהיה יצרנית וספקית נשק גדולה, יחסיה עם מדינות העולם יהיו מחושבים ותועלתניים”, והוסיף כי פתרון לסכסוך הישראלי ערבי יתאפשר “רק על ידי תהליך פנימי שיביא לנדיבות, רוחב לב, וצניעות, הקשים כל כך לקורבנות ולבני קורבנות.”
יש שורות שמתחשק להעתיק אותן לצורך שימוש חוזר כאפוריזמים. למשל: “הבנתי למה ברא אלוהים את הרע – כדי שנפסיק להתלהב ונתחיל לחשוב”, במאמר “תעשיית הזכוכית במוראנו”.
האנלוגיות וההנגדות שהוא עורך מפתיעות ומרתקות. הוא משווה למשל, בין פרויד, שטען כי הבדיחה והאמנות “בנויות על יחס מיוחד בין חומר תת-מודע לעיבוד לפני-המודע”, לגומבריך, שסבר כי מה שחשוב אינו הזרם של התת מודע, אלא של “אישיות בתוך תרבות”.
הסיפורים שהוא מספר על סיפורים (למשל – ה”סיכום” שהוא עורך לספר שערי היער של אלי ויזל) כתובים כל כך יפה, עד שמתעוררת התחושה שאין עוד צורך לקרוא את הסיפור המקורי.
היצירות שהוא מזכיר ומצטט מעוררות רצון להשיג אותן בדחיפות ולקרוא אותן במלואן. (איפה אפשר למצוא את הזיכרונות שכתב וסילי מרקולוב על ימיו האחרונים של מנדלשטם? מתי אקרא את הים והראי של אודן?)
ניתוחי התרגום שלו מדוקדקים ומרתקים – למשל במאמר “התופת והעדן” הוא משווה את האופן שבו תרגמה נילי מירסקי שורה בסיפור של גוגול עם המקור, עם תרגום אחר, עם תרגום לאנגלית. ואיזו מלאכת מחשבת הוא עושה!
דקויות האבחנה הספרותיות שלו מקסימות: במאמר “זכות החנינה” הוא מזכיר כלאחר יד, במהלך דיון על עניין אחר לגמרי, כי “צ’כוב לעולם לא ישכח לציין שמישהו מתמתח ברגע כזה”, או ש”קל יותר לשאת חן בעיני אינקוויזיטור בעל חרב דוגמטית מאשר בעיני הסופר המתון”…
כל אלה רק נגיעות ורפרופים על פני הספר המסחרר הזה. ניסיונות שווא לדלות משהו מהעושר שלו.
“בקריאת מסה יש לנו הרגשה שאנחנו בידיים טובות”, כותב צלקה במסה “על השיחה”. בספר המסות שלפנינו אנחנו בידיים הטובות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ועוד הרבה יותר מכך: ידיים שמעתירות על הקורא חוויה מיוחדת במינה.
בשבועות הקרובים אעלה ציטוטים מתוך הספר, פנינים ספורות שאדלה ממרחבי האוקיינוס.
