תגית: דליה רביקוביץ'

שירה סתיו, "אבא אני כובשת, אבות ובנות בשירה העברית החדשה": האם פרויד צדק?

לפני חודשים אחדים, אולי יותר, פרסמה חוקרת הספרות שירה סתיו הודעה בדף הפייסבוק שלה: בהוצאה לאור זוממים לגרוס את ספר העיון שלה, שראה אור ב-2014, כפיתוח של הדיסרטציה שלה מ-2007. סתיו הציעה לקנות ממנה את הספר תמורת סכום פעוט וכך הגיע אלי עותק וחיכה לזמנו.

סוף סוף הגעתי, לשמחתי, אל אותה שכבה בהר הספרים הניצב לצדי, ושקעתי בקריאה של ספר עיון מרתק שראוי בהחלט להיקרא, לא להישמד במגרסה.

שירה סתיו נוגעת בספר בפרוטרוט בשירתן של שלוש משוררות ישראליות: דליה רביקוביץ', תרצה אתר ויונה וולך.

מבטה מחדש, שכן מטרתה להראות כי הקריאה המקובלת של יצירתן של נשים אינה מחויבת המציאות. נהוג לבחון אותן דרך הפריזמה של המבנה האדיפלי, כפי שניסח אותו פרויד, אחד האבות המייסדים של הפסיכואנליזה.

כדי לסתור את העמדה לפחות ככל הנוגע בשלוש המשוררת שבחרה לעסוק בהן, פותחת סתיו את חיבורה בבחינת התיאוריה הפרוידיאנית. אין בחלק הזה משום חידוש מיוחד (אולי היא כן מחדשת בניתוח שהיא עושה לטעות שעשה פרויד בנוגע לדורה, כשלא הבין כי מניע אותו קאונטר-טרנספרנס מובהק כלפי המטופלת שלו. סתיו מראה כיצד פרויד לא קלט שהוא מייצג את דמות האב שלמעשה סרסר בבתו, במקום לקבל על עצמו את נקודת המבט של הבת, כשסירבה להינתן לגבר שלא רצתה בו, לנוחותו של אביה. ייתכן שהוויכוח המסוים הזה של שירה סתיו עם פרויד מוכר ומקובל, אין לי מושג). מכל מקום, סתיו מיטיבה לסכם את התיאוריות הפרוידיאניות ולתאר אותן, ומראה כיצד לפיהן הסובייקט האנושי הוא הגבר, ואילו האישה היא "האחרת": היא נולדת "בת", והיא "גורם ארעי במשפחה", שכן נועדה מטבעה – וכדי לשמר את הסדר החברתי  – להינתן לגבר אחר ואז להיעשות "רעיה" ו"אם".

האב משקף "רעיון" או "מושג", שכן אבהות אינה עניין גופני מוכח, בניגוד לאימהות שלגביה אין פקפוק או עוררין: "אבהות היא סברה המיוסדת על מסקנה ועל הנחה מסוימת", מצטטת סתיו את פרויד (וכאן אתהה: מה באשר למקרים הרבים שבהם אפשר להבחין בדימיון חזותי מובהק בין מי שרואה בעצמו "אבא" למי שנחשבים צאצאיו? האם הדימיון הזה אינו משמש בעצם הוכחה "חושית", כלומר – גופנית? הנקודה חשובה, כי לפי פרויד מאחר שהאימהות היא עניין גופני, נשים מייצגות את עולם המעשה, לעומת האבות המייצגים את עולם האידאות, המוסר והסדר החברתי, מעצם כך שהאבהות אינה אלא רעיון מופשט).

האב מייצג בפני הבת את שלל האפשרויות שהחיים מציעים. הוא "נתפש כסובייקט מלהיב ומעורר בעל יכולת פעולה, מישהו שיכול לרצות ואף להגשים את רצונותיו" והוא למעשה "הנתיב אל העולם". האם לעומתו מסמנת כניעה, אבל החברה הפטריאכלית אינה מתירה לבת "להיכנס לנעליו של האב," אלא תובעת ממנה "לשעתק את התפקוד האימהי", בניגוד לבן שרשאי ומצופה להזדהות עם האב.

סתיו מראה כי התפיסה הזאת אינה חד משמעית, שכן האב "עשוי להזדהות עם הבת, או לחפוץ בהכרתה ובאישורה, או ללמוד ממנה." יש לטעמה לחפש נתיב נוסף, דיאלוגי ולא היררכי ולהבין כי נרטיב שונה, כזה שמעמיד במרכז את יחסי האב והבת, "עשוי לשנות את האופן שבו אנו מבינים את ההיסטוריה התרבותית, את מבנה המשפחה ואת יחסי הכוח."

לאן בתוך כל זה נכנס תפקידו של האיסור על גילוי עריות בין אב לבתו? מניין הוא נובע? על פי פרויד, עצם קיומו של האיסור מוכיח שהדחף קיים, אבל מאחר שהבת מיועדת להימסר לגבר אחר, כדי, כאמור, לשמר את הסדרים החברתיים, "האב חייב להכחיש את גופו ולהגן על עצמו מפני תשוקתו לבתו", כי היא תשבש את העולם החברתי "שבו נשים הן אובייקט המוחלף בין גברים".

אבל, היא מסבירה, עמדתה היא שיש "להתעקש על קיומם של יחסים ממשיים בין אב ובת", שייתכנו ביניהם "יחסי שיח […], הורָשה, לימוד והזדהות" וש"הבת אבודה לאב לא פחות משהאב אבוד בעבורה".

סתיו רואה אם כן בסיס לשוויון ולדיאלוג, ואת אלה היא מבקשת להראות בשירתן של שלוש המשוררות שבחרה לדון בהן.

נגיעותיה בשירים מרתקות.

כך למשל היא מראה כי הקריאה המקובלת בשירתה של דליה רביקוביץ' היא לאו דווקא הקריאה האפשרית היחידה. היא מראה כי רביקוביץ' מקיימת עם אביה דיאלוג בין שווים ומצליחה "לכונן עם האב קשר אחר ואף לתפוש את דמותו באופן אחר." היא מקשרת למשל בין שני שירים מוכרים ואהובים מאוד של רביקוביץ, "בובה ממוכנת" שעוסק לכאורה רק בה עצמה ו"עומד על הכביש" שמספר על אביה שנהרג כשדרסה אותו מכונית ומראה כי "גופה של הבובה הממוכנת" הוא למעשה "מטונימי לגופו של האב", וכי בשיר, כמו בכלל בשירתה של רביקוביץ', מתקיים "שיקום היחסים עם האב החסר באמצעות תביעה להזדהות ואף מימוש בפועל של הזדהות זו באמצעות הצבעה על מרקמים של שיתוף, דמיון, קרבה והדדיות".

גם בשירתה של תרצה אתר רואה שירה סתיו היבטים שונים מהמקובל. היא אינה רואה בה אפיגונית של אביה, ולא "הישענות יתר על שירתו של האב, על סמליו הפיוטיים", כפי שטען המבקר יוסף אורן (וייצג את דעתם של רבים). לטעמה אין לקרוא את שירתה של תרצה אתר "דרך הפרדיגמה האדיפלית", כלומר, על פי נוסחאותיו של פרויד, שכן אין בה באמת "סממנים של הכנעת האב הפואטי" (כפי שנהוג, בעקבות פרויד, לראות בדרכם של בנים שמורדים באבותיהם), וגם לא כניעה לכוחו הפטריאכלי. כמו החוקרת מיכל בן-נפתלי שאותה סתיו מצטטת, היא רואה בשירתה של תרצה אתר אופי דיאלוגי. "אתר אינה יוצאת מן הגבולות שהציבה לה שירת אלתרמן משום שהיא בוחרת בחירה אמיצה ועיקשת לערוך עם האב דיאלוג בלשונו שלו", היא טוענת, וסבורה גם שכאשר תרצה אתר כותבת מתוך דיאלוג, מתוך "הדיבור השאול", קולה נשמע ב"זעקה המשיבה לה תווים של דמות מובחנת […]."  אתר, לדבריה "מעצבת מחדש את לשונו של אלתרמן בתוך שפתה שלה, כי קולה של הבת נשמע כאן לא רק כמי שמגיבה לדברי אביה […] אלא גם כמי שלעתים קרובות מניחה את מילותיו של אביה בפיו באופן שונה משנהג לומר אותן קודם."

את שיריה של יונה וולך קוראת שירה סתיו "קריאה צמודה ומנותקת ככל האפשר מדמותה ומן הדימוי שהקרינה" המשוררת שעוררה סביבה לא מעט שערוריות (כפי שאפשר ללמוד מספרו של יגאל סרנה על וולך, ספר שאליו סתיו מתייחסת בדבריה).

גם בשיריה של וולך היא רואה "בנייה של זיקה אל אבהות מטונימית" כמו גם אל "אבהות המונכחת בגוף הפיזי החסר, המשתוקק והמתכלה," וסבורה כי אצל וולך "דחיית האב הסמלי אין פירושה מחיקה של האב בכלל".

קריאתה של שירה סתיו בשירים מאלפת. (הניתוח שהיא עושה לשיר "אבשלום" של יונה וולך למשל הוא מלאכת מחשבת, והוא רק אחד מרבים). כדאי להתוודע לדבריה, ולא רק לקרוא את הסיכום המרפרף שלי עליהם, במיוחד לנוכח גישתה המחדשת והמעניינת. בפרק האחרון מביאה סתיו שירים של משוררות נוספות: אגי משעול, ש' שפרה, ננו שבתאי, ובכולם היא בוחנת את תקפות התיאוריה שלה, לפיה קיימת אפשרות לדיאלוג עם האב, ואפשר למצוא אותו בשירתן של נשים.

מה כתבה לאהובה כשהייתה בת תשע עשרה

באדיבות ארכיון אגודת הסופרים – גנזים
ובאדיבות לוקוס הוצאה לאור


יום שני, 18.6.1956

 

ליוסי שלום.

כל התבשילים שלי עכשו מעלים ניחוח על האש ובשעה זו דעתי נחה לכתֹב לך. ודעתי נחה גם משום שישנתי שעות אחדות אחר־הצהרים, וחשבתי שעוַלְתי עולה גדולה שלא הלכתי לשעורים, אולם אחר־כך נתברר ששני מרצים חסרו ואין בי עוון.

אתמול הגעתי עיפה ורצוצה אולם אחרי השעור של לאה גולדברג הלכתי בכל זאת לחפש את בריכת ממילה הנעלמת. בדרך ראיתי למרחוק שהברכה מלאה מים. משהתקרבתי התברר שיש שתי גדרות תיל בין השביל לבין הברכה ועל הגדר שלט האוסר את הכניסה ומאים בעונש על כל מפר חוק. המשכתי ללכת ומצאתי פרצה בגדר. נכנסתי בה כולי ואף כובע הקש שלי לא ניזוק. כשהתקרבתי לבריכה היה השדה כלו שומם ומעלה קוצים. את הגדר המקיפה את הברכה לא עברתי מפני שהיא גבוהה ושלמה. החילותי להקיף את הברכה ובכל מקום שעמדתי נדמה היה לי שבצד שכנגד אין גבול ליפי הברכה. התברר שבצד המערבי יש בה מדרגות, וממזרח יש חרשה נאה. כל חלק מן הדברים הללו היה כֹה מצודד, שעברתי את המקום לארכו ממש כתיר נוסע. כשגמרתי לסיר את התעלות והצנורות וכשסקרתי את הבריכה עד שָֹבְעָה ושערתי את עמקה ושערתי את תענוג הטבילה בה, לא ידעתי איך לצאת. המשכתי לעבֹר בכיוון ממילא והנה סמוך לגדר יוצא לעומתי איש בעל שיני כסף. שאלתי אותו באֹפן התמים ביותר איך יוצאים מכאן אף על פי שידעתי שאני צפויה לנזיפה (אם גם לא ראויה לכך). האיש השיב לי בשאלה: איך נכנסים לכאן? העמדתי פנים כמי שתעה בדרך ולאחר שלקחתי לקח על הסכנות הצפויות לנערה בשדה שומם (אפילו הוא בלב העיר ואפילו הוא באמצע היום) יצאתי לחפשי.

הבקר הארכתי בשנה והייתי עיפה כל היום עד לאחר שנת הצהרים.

ועכשיו בסוף המכתב אגלה לך מדוע הייתי כל־כך עיפה בהגיעי לירושלים — חשבתי עליך כל הדרך, והגעגועים סחטו אותי והוגיעו אותי.

לא אשכח להביא לך מחברות מן השכפול, ואתה אל תשכח להדפיס לי את הספור, ואם תרצה — לשלחו גם ל״דבר לילדים״. אמא הודיעה לי שהיא מסימת השבוע את ההקרנות, ותסע לגבע לשבת והיא מבקשת שנבוא. הקדמתי והודעתי לה שלא נוכל לבוא וכנגד זה בקשתי שתשאר היא בחיפה. נדמה לי שהיא תמלא את בקשתי.

ואנחנו נתראה בשבת ואז תהיה לי שמחה רבה.

שלך

דליה.

תל־אביב, יום שני, 20.8.1956

 

דליה רביקוביץ', "זיכרונות חמים": מה גרם לכישלון חריף של הלב

גבר בשם לוי, מהנדס חשמל שעוסק בשעות הפנאי בכתיבת שירים, חוצה את הכביש לא הרחק מביתו שברמת גן. מכונית שנוסעת בפראות – ייתכן שנהגה שיכור – פוגעת בו. הוא נהרג. משם, מאותה התנגשות קטלנית, מתחילים חייה החדשים של ילדה קטנה, דליה רביקוביץ' שמה. היא בת שש. ההרוג הוא אביה, וכל היציבות שבחייה נעלמה עם מותו. אמנם באחד משיריה תיארה אותו כמחמיר: "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן  / וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי. / כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה, /  מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב", אבל היא הייתה כרוכה מאוד אחריו, חשה שהיה היחיד שהבין ללבה. למשל – כשהייתה רק בת שלוש הבחין ברגישותה היתרה. בראיון אתה סיפרה שלמעשה הכה אותה רק פעם אחת, וגם זאת מתוך מבוכה, כעונש על כך שהכתה ילדה שבבית הוריה התארחו.

הסתלקותו של האב ערערה את עולמה. עד כדי כך שיותר משישים שנה אחרי כן, כשנשאלה מתי בחייה הייתה הכי מאושרת, השיבה – עד גיל שש, והודתה שמשהו בתוכה המשיך כל החיים לצפות לשובו של האב. על מותו אפילו לא סיפרו לה. רק אמרו שנפצע קשה, או לפי גרסת אחיה – שנסע לחוץ לארץ. רק אחרי שנים הבינה שאביה איננו עוד. זה קרה בעקבות שיחה עם ילדה מכיתתה, לה גילתה שהיא חושדת שאביה מת. הילדה שידעה את האמת הגיבה בפליאה: מה, את לא יודעת?

"באותו היום התרסקה המשפחה", כתבה על מותו באחד מסיפוריה המאוחרים. אמה, שהייתה מטופלת לא רק בילדה בת השש אלא גם בתאומים בני חצי שנה, התקשתה להחזיק מעמד ולתפקד. שלושה חודשים אחרי מותו של לוי עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ גבע. הילדה ראתה את אמה מבוהלת, מיואשת. נרדמת בבגדיה, בוכה ואבודה.

בקיבוץ לא התערתה. חשה שם מנודה. כשהייתה בת שלוש עשרה נשלחה לחיפה, וגרה אצל כמה משפחות אומנות. את תחושותיה מאותם ימים הביעה בשיר שהופיע בספרה השני, חורף קשה. שמו של השיר "זיכרונות חמים":

תָּאֵר לְךָ: רַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי
וְלֹא הָיָה לִי מְלַוֶּה אַחֵר.
הוּא הָלַךְ אִתִּי לְגַן הַיְלָדִים
וְהָיָה מְסַכְסֵךְ אֶת שַׂעֲרוֹתַי
בִּימֵי יַלְדוּתִי הַחַמִּים בְּיוֹתֵר.

תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי,
וּלְכָל חַבְרוֹתַי הָיָה אַחֵר.
בַּחֹרֶף, בִּפְרֹס עַרְסָלִים אֲיֻמִּים,
וְהָעֲנָנִים טוֹרְפִים אֶת צֵידָם,
תָּאֵר לְךָ מִיהוּ שֶׁלִּוָּה אוֹתִי
וְעַד כַּמָּה רָצִיתִי מְלַוֶּה אַחֵר.

זֵרְעוֹנֵי הָעֵצִים שִׁקְשְׁקוּ, וּלְשָׁעָה
נִתְאַוֵּיתִי לִשְׁכֹּן בִּיחִידוּת עִם הָרוּחַ.
לֵילוֹת רַבִּים הָיִיתִי הוֹזָה
עַל בָּתִּים אֲחָדִים, רְטֻבִּים מֵאַהֲבָה.
תָּאֵר לְךָ כַּמָּה הָיִיתִי מְקֻפַּחַת
שֶׁזֶּה הַמְלַוֶּה הַיָּחִיד שֶׁלִּי.

בִּימוֹת הַחַמְסִין הָיִיתִי מַפְלִיגָה
עַד עִיר בִּירָתָם שֶׁל הַלִּוְיְתָנִים.
הָיִיתִי מְלֵאָה הֶפְקֵרוּת מְאֻשֶּׁרֶת.
לֹא רָצִיתִי לָשׁוּב כָּל עוֹד בִּי רוּחִי,

אוּלָם בְּשׁוּבִי הָיִיתִי כְּעוֹרֵב
שֶׁנָּקֹטּוּ בוֹ קְרוֹבָיו הָעוֹרְבִים,
וְלֹא הָיָה לִי שׁוּם מְלַוֶּה,
וְרַק הָאָבָק לִוָּה אוֹתִי.

הדוברת פונה אל מישהו קרוב, מספרת לו על מצוקת ילדותה, מצפה שיבין ללבה כשהיא מתארת את הבדידות המרה שחשה. מי ליווה אותה בימות הקיץ, מי פרע את שיערה בליטוף מייסר? רק האבק, במקום ידם האוהבת של הורים. שניהם נעדרו. האב מת, לאם לא היה זמן לטפל במשפחה כי – כך העיד אחיה של רביקוביץ' – נאלצה לעבוד בפרך כדי להוכיח שלא הגיעה לקיבוץ כדי לנצל אותו. גם בחורף, כשהעננים הפחידו אותה כי נראו לה כטורפים, גם כשהשתוקקה למי שיגן עליה ויעניק לה ביטחון, גם כשראתה שלכל חברותיה יש מלווה אחר, היא התהלכה לבדה, חלמה על בית שאינו מלא באבק אלא רטוב מאהבה, על מקום שבו לא תחוש כה מקופחת וזנוחה.

דליה רביקוביץ' לקתה כל חייה בדיכאונות שאותם, תיארה כסבל מתמשך. פעמיים נישאה, אבל קשרי הנישואים הללו לא שרדו. כשנולד בנה וגדל מעט, לא הצליחה להחזיק בו, על אף אהבתה ומסירותה העמוקה, וכעבור כמה שנים נאלצה להתרחק ממנו, כי היו ימים שבהם לא הצליחה לקום מהמיטה. איך את מעבירה את הזמן? נהגו לשאול אותה. תשובתה הייתה: "בבוקר מחכה לערב, בערב מחכה לבוקר". כשמלאו חמש שנים למותה כתב עליה בנה, עידו קליר, באהבה רבה.

כשהייתה דליה רביקוביץ' בת 69 נמצאה מתה בביתה. הסְברה הראשונית הייתה שהתאבדה, אם כי נהגה להכריז כי מאז שנולד בנה, למרות הדחף הקיים בה, ברור לה שלא תעשה זאת, "בגלל שהחיים שלי כבר לא יכולים ממש להתרוקן".

בעקבות הנתיחה שלאחר המוות קבע הפתולוג כי "מותה נגרם קרוב לוודאי מכישלון חריף של הלב."

סיפורו של שיר x net