לפני חודשים אחדים, אולי יותר, פרסמה חוקרת הספרות שירה סתיו הודעה בדף הפייסבוק שלה: בהוצאה לאור זוממים לגרוס את ספר העיון שלה, שראה אור ב-2014, כפיתוח של הדיסרטציה שלה מ-2007. סתיו הציעה לקנות ממנה את הספר תמורת סכום פעוט וכך הגיע אלי עותק וחיכה לזמנו.
סוף סוף הגעתי, לשמחתי, אל אותה שכבה בהר הספרים הניצב לצדי, ושקעתי בקריאה של ספר עיון מרתק שראוי בהחלט להיקרא, לא להישמד במגרסה.
שירה סתיו נוגעת בספר בפרוטרוט בשירתן של שלוש משוררות ישראליות: דליה רביקוביץ’, תרצה אתר ויונה וולך.
מבטה מחדש, שכן מטרתה להראות כי הקריאה המקובלת של יצירתן של נשים אינה מחויבת המציאות. נהוג לבחון אותן דרך הפריזמה של המבנה האדיפלי, כפי שניסח אותו פרויד, אחד האבות המייסדים של הפסיכואנליזה.
כדי לסתור את העמדה לפחות ככל הנוגע בשלוש המשוררת שבחרה לעסוק בהן, פותחת סתיו את חיבורה בבחינת התיאוריה הפרוידיאנית. אין בחלק הזה משום חידוש מיוחד (אולי היא כן מחדשת בניתוח שהיא עושה לטעות שעשה פרויד בנוגע לדורה, כשלא הבין כי מניע אותו קאונטר-טרנספרנס מובהק כלפי המטופלת שלו. סתיו מראה כיצד פרויד לא קלט שהוא מייצג את דמות האב שלמעשה סרסר בבתו, במקום לקבל על עצמו את נקודת המבט של הבת, כשסירבה להינתן לגבר שלא רצתה בו, לנוחותו של אביה. ייתכן שהוויכוח המסוים הזה של שירה סתיו עם פרויד מוכר ומקובל, אין לי מושג). מכל מקום, סתיו מיטיבה לסכם את התיאוריות הפרוידיאניות ולתאר אותן, ומראה כיצד לפיהן הסובייקט האנושי הוא הגבר, ואילו האישה היא “האחרת”: היא נולדת “בת”, והיא “גורם ארעי במשפחה”, שכן נועדה מטבעה – וכדי לשמר את הסדר החברתי – להינתן לגבר אחר ואז להיעשות “רעיה” ו”אם”.
האב משקף “רעיון” או “מושג”, שכן אבהות אינה עניין גופני מוכח, בניגוד לאימהות שלגביה אין פקפוק או עוררין: “אבהות היא סברה המיוסדת על מסקנה ועל הנחה מסוימת”, מצטטת סתיו את פרויד (וכאן אתהה: מה באשר למקרים הרבים שבהם אפשר להבחין בדימיון חזותי מובהק בין מי שרואה בעצמו “אבא” למי שנחשבים צאצאיו? האם הדימיון הזה אינו משמש בעצם הוכחה “חושית”, כלומר – גופנית? הנקודה חשובה, כי לפי פרויד מאחר שהאימהות היא עניין גופני, נשים מייצגות את עולם המעשה, לעומת האבות המייצגים את עולם האידאות, המוסר והסדר החברתי, מעצם כך שהאבהות אינה אלא רעיון מופשט).
האב מייצג בפני הבת את שלל האפשרויות שהחיים מציעים. הוא “נתפש כסובייקט מלהיב ומעורר בעל יכולת פעולה, מישהו שיכול לרצות ואף להגשים את רצונותיו” והוא למעשה “הנתיב אל העולם”. האם לעומתו מסמנת כניעה, אבל החברה הפטריאכלית אינה מתירה לבת “להיכנס לנעליו של האב,” אלא תובעת ממנה “לשעתק את התפקוד האימהי”, בניגוד לבן שרשאי ומצופה להזדהות עם האב.
סתיו מראה כי התפיסה הזאת אינה חד משמעית, שכן האב “עשוי להזדהות עם הבת, או לחפוץ בהכרתה ובאישורה, או ללמוד ממנה.” יש לטעמה לחפש נתיב נוסף, דיאלוגי ולא היררכי ולהבין כי נרטיב שונה, כזה שמעמיד במרכז את יחסי האב והבת, “עשוי לשנות את האופן שבו אנו מבינים את ההיסטוריה התרבותית, את מבנה המשפחה ואת יחסי הכוח.”
לאן בתוך כל זה נכנס תפקידו של האיסור על גילוי עריות בין אב לבתו? מניין הוא נובע? על פי פרויד, עצם קיומו של האיסור מוכיח שהדחף קיים, אבל מאחר שהבת מיועדת להימסר לגבר אחר, כדי, כאמור, לשמר את הסדרים החברתיים, “האב חייב להכחיש את גופו ולהגן על עצמו מפני תשוקתו לבתו”, כי היא תשבש את העולם החברתי “שבו נשים הן אובייקט המוחלף בין גברים”.
אבל, היא מסבירה, עמדתה היא שיש “להתעקש על קיומם של יחסים ממשיים בין אב ובת”, שייתכנו ביניהם “יחסי שיח […], הורָשה, לימוד והזדהות” וש”הבת אבודה לאב לא פחות משהאב אבוד בעבורה”.
סתיו רואה אם כן בסיס לשוויון ולדיאלוג, ואת אלה היא מבקשת להראות בשירתן של שלוש המשוררות שבחרה לדון בהן.
נגיעותיה בשירים מרתקות.
כך למשל היא מראה כי הקריאה המקובלת בשירתה של דליה רביקוביץ’ היא לאו דווקא הקריאה האפשרית היחידה. היא מראה כי רביקוביץ’ מקיימת עם אביה דיאלוג בין שווים ומצליחה “לכונן עם האב קשר אחר ואף לתפוש את דמותו באופן אחר.” היא מקשרת למשל בין שני שירים מוכרים ואהובים מאוד של רביקוביץ, “בובה ממוכנת” שעוסק לכאורה רק בה עצמה ו”עומד על הכביש” שמספר על אביה שנהרג כשדרסה אותו מכונית ומראה כי “גופה של הבובה הממוכנת” הוא למעשה “מטונימי לגופו של האב”, וכי בשיר, כמו בכלל בשירתה של רביקוביץ’, מתקיים “שיקום היחסים עם האב החסר באמצעות תביעה להזדהות ואף מימוש בפועל של הזדהות זו באמצעות הצבעה על מרקמים של שיתוף, דמיון, קרבה והדדיות”.
גם בשירתה של תרצה אתר רואה שירה סתיו היבטים שונים מהמקובל. היא אינה רואה בה אפיגונית של אביה, ולא “הישענות יתר על שירתו של האב, על סמליו הפיוטיים”, כפי שטען המבקר יוסף אורן (וייצג את דעתם של רבים). לטעמה אין לקרוא את שירתה של תרצה אתר “דרך הפרדיגמה האדיפלית”, כלומר, על פי נוסחאותיו של פרויד, שכן אין בה באמת “סממנים של הכנעת האב הפואטי” (כפי שנהוג, בעקבות פרויד, לראות בדרכם של בנים שמורדים באבותיהם), וגם לא כניעה לכוחו הפטריאכלי. כמו החוקרת מיכל בן-נפתלי שאותה סתיו מצטטת, היא רואה בשירתה של תרצה אתר אופי דיאלוגי. “אתר אינה יוצאת מן הגבולות שהציבה לה שירת אלתרמן משום שהיא בוחרת בחירה אמיצה ועיקשת לערוך עם האב דיאלוג בלשונו שלו”, היא טוענת, וסבורה גם שכאשר תרצה אתר כותבת מתוך דיאלוג, מתוך “הדיבור השאול”, קולה נשמע ב”זעקה המשיבה לה תווים של דמות מובחנת […].” אתר, לדבריה “מעצבת מחדש את לשונו של אלתרמן בתוך שפתה שלה, כי קולה של הבת נשמע כאן לא רק כמי שמגיבה לדברי אביה […] אלא גם כמי שלעתים קרובות מניחה את מילותיו של אביה בפיו באופן שונה משנהג לומר אותן קודם.”
את שיריה של יונה וולך קוראת שירה סתיו “קריאה צמודה ומנותקת ככל האפשר מדמותה ומן הדימוי שהקרינה” המשוררת שעוררה סביבה לא מעט שערוריות (כפי שאפשר ללמוד מספרו של יגאל סרנה על וולך, ספר שאליו סתיו מתייחסת בדבריה).
גם בשיריה של וולך היא רואה “בנייה של זיקה אל אבהות מטונימית” כמו גם אל “אבהות המונכחת בגוף הפיזי החסר, המשתוקק והמתכלה,” וסבורה כי אצל וולך “דחיית האב הסמלי אין פירושה מחיקה של האב בכלל”.
קריאתה של שירה סתיו בשירים מאלפת. (הניתוח שהיא עושה לשיר “אבשלום” של יונה וולך למשל הוא מלאכת מחשבת, והוא רק אחד מרבים). כדאי להתוודע לדבריה, ולא רק לקרוא את הסיכום המרפרף שלי עליהם, במיוחד לנוכח גישתה המחדשת והמעניינת. בפרק האחרון מביאה סתיו שירים של משוררות נוספות: אגי משעול, ש’ שפרה, ננו שבתאי, ובכולם היא בוחנת את תקפות התיאוריה שלה, לפיה קיימת אפשרות לדיאלוג עם האב, ואפשר למצוא אותו בשירתן של נשים.
