תגית: דינה קטן בן-ציון

אריך קוש, "דרורי ואן פה": יפה-נפש הוא ביטוי גנאי?

ב-1957 פתח מנהיג סין מאו טסה טונג במבצע להשמדת ציפורי הדרור בארצו. החיסול ההמוני של הדרורים הביא למכת ארבה ואחריה – לרעב.

חמש שנים אחרי כן, במקום אחר לגמרי, פרסם הסופר הסרבי-יהודי אֶרִיךְ קוֹשׁ (2010-1913) את הסיפור האלגורי  דְּרוֹרֵי וָאן פֶּה שבו תיעד לכאורה את המהלכים לרצח ההמוני של הדרורים במחוז וָאן פֶּה שבחבל שיאן שבסין.

כך הסיפור נפתח: "דרורי וָאן פֶּה: זכרים, נקבות וגוזלים, כולם, כולם עד אחד, כל משפחות הדרורים מרובות-הנפשות בהמוניהן, כל הלהקות על צאצאיהן המכונפים, חוסלו והושמדו כליל ביום האחרון של חודש לי."

די מהר מתחוור לקורא שמדובר באלגוריה, המתייחסת כמובן לג'נוסייד שהתרחש באירופה בימי מלחמת העולם השנייה: הרדיפה אחרי היהודים, הרצח ההמוני המאורגן שקדמו לו הסתה, ליבוי השנאה והתרת כל רסן. 

הסיפור מתחיל באיתור ההצדקות העצמיות שהובילו להרג ההמוני של הדרורים: ראש המועצה שיזם אותו טיפח לאורך שנים טינה כנגד הציפורים הללו, כי כשהיה ילד ושילח באחת מהן אבן קלע, חזרה האבן, פגעה במצחו והותירה בו צלקת שלא נרפאה. לכן ביקש בבוא העת לנקום בדרורים. ההסבר מעלה כמובן על הדעת את שלל התיאוריות שבאמצעותן מנסים לבאר את מקורות הרוע של היטלר ואת נחישותו להרוג את כל היהודים (כמו למשל בספרו המרתק של רון רוזנבאום מסע אל שורשי הרשע). 

הסבר אחר לרצח ההמוני: שר הכלכלה הגיע למסקנה שהדרורים גוזלים מציפורים אחרות, וגם מבני האדם, את מזונם. "חרף גזען הנחות הן מהוות סכנה לציפורים מן הגזע העליון, שבהדרגה אך בוודאות נדחקות אל מחוץ לערים ולכפרים ומרחב המחיה שלהן מצטצמם". אֶרִיךְ קוֹשׁ מפליא לשחזר את השפה של ימי הג'נוסייד, ומיטיב להעלות באוב את הטרמינולוגיה של אותם ימים: הדרורים הם "גזע טפילי" (שאפילו מכונה בספר כמה פעמים "יוּדֶה"), הם "חסרים כל חוש אסתטי, עד שבחיצוניותם אין הם משווים שמץ של יופי לגינות הנוי"; אפילו המראה שלהם מתואר במילים המוכרות שבהן אנטישמים מתארים יהודים: "הדרור מכוער, קומתו ננסית, הוא חסר גם קורטוב של הידור וחן, רגליו עקומות, מקורו קהה, עיניו זעירות וערמומית, נוצותיו אפורות מלוכלכות, או שהן חומות כחלודה וקשיחות כזיפי מברשת וכנפיו קצרות, חסרות תואם".

כדי ללבות את השנאה לדרורים מזכירים השלטונות לבני עמם כי "שנאתו המוצדקת של העם אל גזע הדרורים אינה בגדר תופעה חדשה שזה עתה באה לעולם, שכן היא נסמכת על מסורת עתיקת יומין" וכבר בתקופה העתיקה הם "תוארו כחצופים, מזוהמים וחסרי התחשבות". אדרבא, כבר בימי עבר, כך מספרים, ציווה הקיסר להשמיד את כל הדרורים, שכן הם מזוהמים והם בוגדים: "ביום האחרון למלחמה גילו [הדרורים] את אוזנו של האויב בדבר תנועות גדודו של שן דון כאשר עשה את דרכו בשדות, בחיפוי גבעולי החיטה שצמחה לגובה." מי לא חושב בהקשר זה על פרשת דרייפוס? או על היהודים שהואשמו בכך שתמכו כביכול בקומוניסטים, אחרי שהגרמנים פלשו לפולין? מי ששכח יכול לקרוא על כך בספרה של אנה ביקונט אנחנו מיֶידְוָובְּנֶה – הפשע וההשתקה, שמתעד את זוועות האנטישמיות במהלך המלחמה ואחריה ולמעשה גם בימים אלה. 

פרטים רבים באלגוריה שלפנינו מזכירים את המציאות של שנות ה-30 בגרמניה: השידורים ברמקולים; המודעות המודבקות ברחובות אל קירות הבתים; מאמרי המערכת; ההסתה שפועלת היטב, בכל מקום ובכל עת: "'הנה שוב משהו על הדרורים! הפעם ממש מאמר המערכת כולו!' אמר האזרח הטוב בעודו מדפדף בעיתון לאחר ארוחת הצהריים ומתכנן לנמנם קצת. 'בזמן האחרון כותבים עליהם המון!' פיהק." אכן, שטיפות מוח שלטוניות על אויבים-לכאורה פועלות היטב. עד כדי כך שילדה קטנה, שרק עכשיו למדה לקרוא, "התבוננה בחתול הגדול שהתקרב אל הדרורים. היא יכלה לצעוק, לקלוע בו אבן כדי להרתיעו ולהזהיר את הדרורים. אבל היא לא עשתה כלום." השנאה מחלחלת למעמקים ולכל עבר! 

מי שמתנגדים לאלימות ולשנאה מתויגים מיד כבעלי "רגשות מופשטים, אידיאליסטים, לא מציאותיים וביסודו של דבר סנטימנטלים ומזיקים" (נזכרים בכינוי הדרוגטיבי "יפי נפש"? חושבים על כך שבחברה שטופת שנאה היפה הוא מכוער? ממש לשון דוּחֶשֶׁב אורווליאנית: חשיבה שיש בה סתירה פנימית מובנית). מי שמתעקשים "להגן בחירוף נפש על תפיסותיהם הליברליות העבשות, גם הושפלו בפרהסיה" (והנה כיום, לא בגרמניה, לא בסין הבדויה שבספר, המילה "ליברל" או רחמנא ליצלן "שמאלן", כבר מזמן נחשבת שם גנאי!) 

נוגעים ללב תיאורי הדרורים האומללים. חוסר האונים שלהם. ניסיונותיהם הנואשים להינצל, לעזור זה לזה בחירוף נפש, באומץ ובסיכון עצמי, יכולת ההישרדות שלהם, הגובלת בבלתי אפשרי (כמו למשל במרד גטו ורשה?).

הרודפים האכזריים חושפים ניצוצות זמניים מאוד של הומניות: "הדרורים ניחנו בתעצומות נפש", הם אומרים זה לזה בפליאה בעיצומה של ההשמדה, "אילו צרות באו עליהם ולאילו רדיפות הם נתונים, ובכל זאת ישנם בעיר דרורים רבים יותר מכפי שהיו בה אי פעם'", הם תוהים, אבל ממשיכים להרוג. 

מה יעלה בגורלם של הרוצחים? האם יחושו סיפוק ושמחה כשיצליחו במשימה המזוויעה שלהם? 

כדאי לקרוא את הספר כדי לגלות. הוא דק, רק 135 עמודים, כולל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת, שהפליאה לעשות במלאכתה. אמנם אין באפשרותי להשוות למקור, אבל העברית של דינה קטן בן-ציון גמישה, מדויקת ונעימה מאוד לקריאה.  

דינה קטן בן-ציון, "פָּנים וכוכב": ממה נובעים שירים מופלאים

כל דבר שהוא משמש כן נסיקה שממנו ממריאים שיריה של דינה קטן בן-ציון, בקובץ החדש המאגד שירים משישה ספריה הקודמים: עץ המנגו בגינה, הנוף הנראה מחלון דירתה, הסלט שהיא קוצצת לארוחת הבוקר, ציור שראתה במשכן האמנים בהרצליה. מכולם היא יודעת להפיק שאר הרוח ולהמריא, או לצלול למעמקים ולדלות מהם פנינים.

שישה שערים בספר, והפותח בהם מכונה "בראשית". שם אנו פוגשים את המשוררת בראשיתה, את השבר שנמשיך לראות לאורך כל הספר, של "פרח שנקטף" ואינו יודע "מה שצופנות בעלטה תחוחה / פקעות שורשיו". בשירים הבאים מצטיירת התמונה: "ילדת גולה 1945" שדיברו אליה "סינית רהוטה"; הצורך העמוק להשתייך, כפי שהוא מובע בשיר הקצר והיפהפה "מקום":

ועם זאת, לשאת תמיד את "תחושת האחרות". 

בשיר "ביואוטוגרפיה" מתארת הדוברת את הזוועה: "ילדה בת שלוש בורחת על נפשה", ילד שותק ש"נפל מרב-קומות", האלם שנגזר על מי שנותרה כאשר ראשה "חפון בעץ / ופתאום שברו את הכלים ולא משחקים" בעיצומה של הילדות. 

היא פונה אל מתיה ותוהה: "איך אדבר / עם עפר בוער?" ואל זיכרונותיה שנשקפים אליה מ"תצלומים אחדים" ובהם מונצחת דמות סבתה האהובה, "גבירה אוסטרוהונגרית במקצת של גולת ספרד" שנשארה "בעפרות אושבנצ'ים" ומנסה לדמיין איך נראו רגעיה האחרונים: "קרוב לוודאי שהזמן האוזל תם ונחתם ב'שמע ישראל'". היא חושבת על אביה שהלך לעולמו, והוא עתה הצעיר מביניהם "הוא הצעיר עכשיו, מעין בן זקונים, קרוב מכולם." ויודעת שמוות כמו זה של סבתה ממשיך לפעול גם עשרות שנים לאחר מעשה: "כשדחקו אותה אל תא החנק, רצחו / חלק מהאהבה שהיתה בגדר האפשר בלב ילדה אחת / שכאילו הרכיבו על עיניה משקפים / כהי עדשה". השורות הללו הזכירו לי בעוצמה רבה את ספרה של סבטלנה אלכסייביץ', "העדים האחרונים" המתעד את עדויותיהם של ילדים שחיו, כמו דינה קטן בן-ציון, ילידת 1937, בימי מלחמת העולם השנייה, ואת החותם שהותירו בנפשם לצמיתות ההתנסויות שעברו, שכן "ילד ששרד את סדום ועמורה / יוסיף לשלם את המחיר", בשיר "ילד בסיפור משלו". 

"עלי להכיר בך, ילדה, שנותרת לתעות מבוהלת / לבדך בדרכי יערות רחוקים", היא כותבת בשיר "אבן זיכרון לזכרונות ילדות" שהמוטו שלו הוא בית משיר של יהודה עמיחי: "ומי שזוכר את ילדותו יותר / מן האחרים, הוא המנצח / אם בכלל יש מנצחים". קטן בן-ציון מספרת שהיא "נושאת זכרונות ילדות קלושים כרָעֵב הנושא את מזונו הדל", ואילו "לדברים השכוחים אין עכשיו מקום". היא מספרת על "ילדות טרופה", בשיר "והאבן גדולה על פי הבאר". 

הזיכרונות אינם רק שלה. בשיר "הן כחותם" המוקדש "לנשמת אניטה פאפו-רזניק שבעלה ובנה הבכור נספו במחנה יאסֶנוֹבָץ" היא מספרת על מי ש"כחותם את ילדיהן נושאות מתים אל זקנתן", על כך ש"לכאן הגיעה למלט / מישהו, משהו, איכשהו / באין איש עמן", וכיצד הן "ביום מבשלות על כירת אבלן הלוחש לנותרים / שיגעון של סעודה", במשחק מילים מרהיב: הביטוי היומיומי שמשתמש במילה "שיגעון" במקום בשם תואר משבח, ובשכבה העמוקה יותר המילה "שיגעון" כפשוטה: האם השכולה "מבשלת" את שגעון האבל האינסופי שלה בעודה מדברת בלחש אל מתיה האבודים שאותם "כבר ארבעים שנה" היא "לרִיק חובקת".

ומה יש לה, למשוררת? בשיר "הערה ביוגרפית" היא מספרת איך "געגועי ניסו לברוא / את אהובי במלבוש / מילים":

לא כל השירים עוסקים בילדות ובכאב שנותר ממנה. בשער "עולמות", בשיר היפהפה "טיפול משפחתי", למשל, היא מספרת על הצורך והקושי למצוא שפה משותפת: "…האש / תבין את המים. המים יקשיבו / לאבן. האבן תדבר עם הרוח. הרוח / תסכין עם המתכת. / האהבה תעשה הסכם / עם האיבה. המת / יגיב אל החי / והחי ישמע", ובשיר "הסב אותה למלאכת בציעת הלחם" המופיע בשער "דין ודברים" היא זועקת מרה: "די, קין, די / קין די", מנסה להפציר באח הקנאי כי "כמנחתך, כן מנחת אחיך / יצירה ערירית, / תפארת היתמות" וכי אין שום הצדקה להרג אחים. היא מונה את המקומות שבהם ניטשו מלחמות בימים שהשיר נכתב: "ביאפרה רואנדה בוסניה קוסובו" וקוראת אליו "ראה איזו כְּנסִיַת בלהות הקמת!" בניסיון לדבר אל לבו, להתחנן לכך שבני אדם יניחו את נשקם ויחדלו מההרג. כמה צר שדבריה ממשיכים להדהד, ללא הועיל. 

שער אחר, "מרחקים קרובים", מוקדש לתיאורים יפהפיים של מקומות שבהם ביקרה: "כמה גוונים של ירוק" על שיט בדלתה של המקונג, ובו היא כותבת איך "שום מצלמה לא תלכוד / את יפי השעה הזאת" ומנסה ללכוד אותו במילים. למשל – "את מחלפות שערן השחור / נשים חופפות בשמפו לבן / למרגלות עצים שופעי ירוק / במימי המקונג החומים", או בשיר "דרך המשי": "התקרב אל נתיבי דרך המשי / תן דעתך לשיַרוֹת הגמלים / שעוברות על פני מרחבים אדירים" וגם "שקיעה מרהיבה בארץ רחוקה / אוצרת / סיב נמוג מסומק חיי". כמה יפה הקישור בין הנוף לנפש!

זהו כישרונה של דינה קטן בן-ציון: לראות דברים ולהפיח בהם משמעויות. כמו בשיר "עקרות" שבו היא מתארת ענף שנתלש, "גופו הקרוע מגוף העץ. ועדיין עלים ירוקים עליו / לחים באור מבהיקים". היכולת לראות "עקרות" בתוך הקשר המתפוגג הזה בין ענף שדינו נחרץ, אחרי שהופרד מהגזע שעליו צמח ושרק בו יש לו תוחלת, מהדהדת לאורך כל  ספר השירים הנפלא הזה.