תגית: דיוויד פוסטר וואלאס

מה קורה לספר אם מכריזים עליו שהוא קלאסי

מספיק להעביר סמסטר אחד בניסיון ללמד ספרות בקולג' כדי לקלוט שהדרך המהירה ביותר להרוג את החיוניות של סופר בעיני קוראים פוטנציאליים היא להציג את הסופר הזה בטרם עת כ"דגול" או "קלסי". מפני שאז הסופר הופך בשביל הסטודנטים למין תרופה או ירקות, משהו שהרשויות הכריזו שהוא "טוב בשבילם" ושהם "צריכים לאהוב", ובשלב זה נסגר העפעף השלישי של הסטודנטים וכולם פשוט מבצעים את התרגולת הנדרשת של ביקורת וכתיבת עבודות בלי להרגיש ולו דבר ממשי או רלוונטי אחד. זה כמו לשאוב החוצה את כל החמצן בחדר לפני שמנסים להדליק אש.

 

 

דיוויד פוסטר וואלאס, "טבעו של הכיף": מרנין, משעשע, מחכים ומרתק

"אם נרצה לדעת מהי נורמליות באמריקה – כלומר מה האמריקאים רוצים לראות כנורמלי – נוכל לסמוך על הטלוויזיה", טוען דיוויד פוסטר וואלאס במסה המרכזית המופיעה בספר טבעו של הכיף.

בספריית הפועלים ערכו "קובץ ראשון מסוגו בעולם", כפי שנכתב על גב הספר, "המאגד בתוכו כמעט את כל מאמריו ורשימותיו של דיוויד פוסטר וואלאס על כתיבה וספרות". למעריציו של הסופר מדובר במתנה שלא תסולא בפז. הספר כולל לא רק דיונים על דוסטוייבסקי, בורחס וקפקא, אלא אפילו סילבוסים והנחיות מפורטות של קורס בספרות וסדנת כתיבה שוואלאס העביר לסטודנטים שלו. וכל אלה מרתקים ומפעימים!

המסה המרכזית, העוסקת, כאמור בטלוויזיה, ליתר דיוק – בקשר שבינה ובין עולם הספרות האמריקני – מעניינת במיוחד. היא הופיעה לראשונה ב-1990, וכדרכו של וואלאס, היא כתובה בשנינות ובהומור, ומספקת תובנות מעניינות ביותר. וואלאס מציג בתחילתה ממצא שעליו מתבססת המסה לאורכה: אמריקנים "מקדישים", או "מבלים" (מלשון בליה!) כשש שעות ביום בצפייה בטלוויזיה. מכאן נובעות לא מעט מהמסקנות והתובנות שוואלאס מפתח במסה.

כך, למשל, הוא פותח את דבריו בטיעון שלפיו כאשר סופרים, שיש להם צורך הכרחי ולגיטימי של אנשים כותבים לצותת לזולת, סומכים על הטלוויזיה כאמצעי "ללטוש עיניים […] לארוב ולנעוץ מבטים", שכן "הם משקיפים מלידה", הם טועים טעות מרה. כי מה שמוקרן בטלוויזיה רחוק מאוד מהחיים האמיתיים שהטלוויזיה מתיימרת להציג, או לפחות – לייצג. הדמויות המופיעות על המרקע הן אלה של שחקנים. אנשים שמצטיינים בעיקר ביכולת אחת מסוימת: הם "פשוט גאונים מבחינת היכולת שלהם להיראות כאילו לא צופים בהם". וואלאס עומד על הזיוף המובנה בכל מה שנצפה בטלוויזיה, ולטענתו, הצפייה הממושכת בה היא "רעילה לכותבים, מפני שהיא גורמת לנו לא להבדיל בין התחקיר הממשי שנדרש לצורך כתיבת סיפורת ובין סוג משונה כלשהו של צריכת סיפורת".

אכן, וואלאס ער לכך ש"חלק גדול כל כך מההנאה שהדור שלי מפיק מהטלוויזיה טמון בלגלוג עליה," אבל ההתנשאות הזאת היא למעשה חלק מהמשחק המוסכם, שאותו הוא מדגים בין היתר בניתוח של פרסומות שמוקרנות בטלוויזיה. כך למשל הוא מתאר לפרטיה פרסומת מצליחה מאוד לפפסי, שבה הצופים "הוזמנו" ללעוג לפרסומות בכלל ולאותה פרסומת בפרט, ולהתנשא מעליהן. אבל הפרסומת ההיא לפפסי הוכחה כיעילה במיוחד, שכן היא הקפיצה את המכירות, ובכך הוכיחה את צדקת טענותיו של וואלאס. אמנם הצופים (בתקופה שבה וואלאס כתב את המסה, כלומר – ב-1990) "מנסים לחטא את עצמם ממה שצפייה מרובה כל כך עלולה לעשות להם על ידי כך שהם צופים בטלוויזיה בבוז לאה במקום בתמימות המוקסמת שרובנו גדלנו אתה", אבל הם ממשיכים לצפות!

הדברים הללו מעלים על הדעת את ספרו הידוע של מרשל מק'לוהן, המדיום הוא המסר (The medium is the message), שכבר בשנות ה-60 של המאה העשרים תיאר את עוצמתה של הטלוויזיה. הוא כינה אותה "מדורת השבט" (דימוי המנציח את המושג הופיע בתערוכה "קיצור תולדות האנושות" שהתקיימה במוזיאון ישראל, בקיץ 2015). על פי מק'לוהן, כמעט לא משנה מה יוצג בטלוויזיה. המדיה עצמה חשובה, והצפייה בה היא המספקת את העונג הנדרש. כך שאפילו אם יקרינו סרט וידיאו של אש בוערת, הצופים ימשיכו לבהות.

פוסטר וואלאס כתב את המסה שלו לפני כמעט שלושים שנה, וכשלושים שנה אחרי מק'לוהן. האם היה דבק בתפיסותיו גם כיום? האם האבחנות שלו עדיין רלוונטיות?

מצד אחד אפשר בהחלט להיווכח בהשפעות ההרסניות שיש ל"תרבות" האסקפיסטית של תוכניות הריאליטי השונות, השולטות היום בכיפה. האם ההורים מאילת שרישתו את ביתם במצלמות וידיאו והרשו לתעד את חייהם של בני הבית בכל עת ובכל מקום, גם ברגעים האינטימיים ביותר של הילדים שלהם, צעירים בני 14 ו-13, הושפעו מתוכניות ריאליטי? האם התוכניות הללו מספקות מעין לגיטימציה לטירוף?

מצד שני, אין ספק שהאינטרנט תפש במידה רבה את מקומה של הטלוויזיה. אין ברשותי נתונים או סטטיסטיקות, אבל דומני שהצעירים היום צופים בטלוויזיה פחות משש השעות שאותן מזכיר וואלאס. מעניין לדעת איך הוא היה מנתח את ההשפעות החברתיות של האינטרנט.

למרבה הצער, פוסטר וואלאס, שסבל לאורך שנים רבות מדיכאון, התאבד לפני עשר שנים, בגיל 46.

אפילו קריאת הסילבוסים שהותיר מעוררת תחושה של בזבוז מכאיב על שאדם כזה הסתלק מהעולם בהיותו צעיר כל כך.

שלא לדבר על כל הכתיבה האחרת שלו. (למשל, הספר המופלא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם). המסה הראשונה בספר שלפנינו, זאת שהעניקה לו את שמו, פשוט מקסימה. היא נפתחת בתיאור היחס האמביוולנטי, המיוסר, שיש לסופרים כלפי יצירתם: מצד אחד, היא תמיד פחותה ממה שדמיינו וחלמו ליצור (אני נזכרת בציטוט מתוך מאדאם בובארי, שבו פלובר מסביר את ההבדל בין אמן לאומן, ומדוע רק האחרון יכול לחוש סיפוק אמיתי). מצד שני, זקוקים הכותבים עד ייאוש לאישור, לתיקוף, לאהבה! גם כשאתה מרגיש שהיצירה שילדת מאוסה, "אתה רוצה לטעות טעות גדולה: אתה רוצה שיתברר שמראהו המבעית של התינוק הפגום לא היה אלא תעתוע מוזר או הזיה שלך בלבד. אבל המסקנה מכך תהיה שאתה משוגע: אתה ראית, נרדפת על ידי ונרתעת מפני עיוותים מבעיתים שלמעשה (כך משכנעים אותך אחרים) בכלל לא קיימים".

גם תיאור התהליך היצירתי נפלא: בהתחלה "כשאתה רק מתחיל לנסות לכתוב סיפורת, זה רק בשביל הכיף. אתה לא מצפה שמישהו אחר יקרא את זה. אתה כותב כמעט אך ורק כדי להגיע לפורקן…" בשלב הבא, אחרי מה שהוא מכנה "הדחף האוננותי", אתה משתוקק לאהבתם של קוראים לכתיבה שלך. ואז "אתה מגלה שאתה להוט במידה קיצונית שאנשים יאהבו את הדברים החדשים שאתה עושה". ואז מתחילה האימה, "פחד נורא מפני דחייה", ובו "האגו שלך נכנס למשחק". כתוצאה מכך אתה מתחיל לכתוב רע, כי אתה מונע ומתודלק מהצורך שיאהבו אותך… " התוצאה היא "סיפורת מחורבנת", שמקומה בפח האשפה, לא רק מתוך יושרה אמנותית, אלא "פשוט מפני שעבודה מחורבנת תגרום לכך שלא יאהבו אותך…"

הפתרון שוואלאס מציע: לחזור אל המניע המקורי. לכתוב מתוך fun: כיף.

כאן המקום לשבח את התרגום, מעשה ידיה של דבי אילון, שלא חששה ממילים לא תקניות, ידעה להמציא מקבילות למשחקי המילים הססגוניים של וואלאס ("דוסטוייבסקיאנליה"), ובמיוחד על הפתרונות המעולים שהעניקה בקטעים שבהם וואלאס מדגים את סירבולם המטופש של תרגומי דוסטוייבסקי לאנגלית. כשקראתי את הדוגמאות המצחיקות להפליא חיפשתי בסקרנות את שם המתרגם של אותם קטעים לעברית. הייתי בטוחה שמדובר בתרגומים ארכאיים של טקסטים שראו אור בעברית. הופתעתי ושמחתי לגלות את ההערה של המתרגמת: "[המובאות תורגמו מן האנגלית, בניסיון לשמר את אותו סרבול שוואלאס מדבר עליו בתרגומים שקרא]". היא הצליחה מאוד במשימה!

הספר מרנין, משעשע, מחכים ומרתק.


David Foster Wallace, The Nature of Fun

לעברית: דבי אילון

דיוויד פוסטר וואלאס, "משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם": כשהאמת מצחיקה ומסוכנת

את הספר משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם אי אפשר לקרוא בלי להשמיע שוב ושוב פרצי צחוק רמים וביניהם  –  לצחקק ולחייך בלי הרף. הספר מבדח מאוד, אבל ברור שכל הצחוק הזה אינו אלא פיתוי: למעשה מתאר דיוויד פוסטר וואלאס מציאות שאם לא צוחקים ממנה, אפשר רק לבכות בגללה.

הספר עוסק במה שוואלאס מכנה "פינוק אקסטרווגנטי כל כך, שהוא דופק לך את המוח": שיט תענוגות בקריביים, בספינה ענקית, שופעת סיפונים (שנים-עשר!), מסעדות, טיפולים, שעשועים, שנועדו כולם למטרה אחת בלבד: לפנק ולרצות את הנוסעים, להעניק להם יותר ממה שהם עצמם יודעים שהם רוצים.

תיאור הספינה, מה שמתרחש עליה במשך שבוע, כיצד מתנהגים הנוסעים ואנשי הצוות, מה מניע את שני הצדדים לשתף פעולה באינטראקציה מוזרה ובלתי אפשרית, הוא נושאה של המסה השנונה הזאת, הרצופה בתובנות ובאמיתות מבדחות, ובה בעת גם מסמרות שיער.

וואלס מציין למשל את אדיבות היתר של אנשי הצוות ומגיע לתובנה כי כל החיוכים הללו, החמים והמוקפדים, אינם מביעים בעצם שום קשר אנושי אמיתי. כל אחד מהם הוא "ניסיון מחושב לקדם את ענייניו של המחייך באמצעות העמדת פנים." והוא תוהה: "האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה כזה של חיוכים מקצועיים מעורר בו ייאוש?"

באחד התיאורים המשעשעים במיוחד מספר וואלאס כיצד בכל היעדרות שלו מהתא שנמשכת יותר מחצי שעה, מגיעה החדרנית המסורה, מסדרת הכול ומחליפה מצעים ומגבות. (לפעמים, מרוב ייסורי מצפון, הוא מקפיד להשאיר על המיטה "ראיות" לכך שעבד קשה  –  מחברות, דפים מקומטים. ובה בעת הוא צוחק מעצמו  –  אפשר לחשוב שלחדרנית אכפת אם כל השירות המופרז הזה אכן "מגיע לו" בזכות כלשהי…). אבל איך, הוא תוהה, החדרנית יודעת כמה זמן יעדר? והיכן היא אורבת לו כדי להסתער על התא? הוא מתחיל במשחק חד-צדדי של תופסת, או מחבואים, פותח את התא במפתיע, הולך ומסתובב במהירות כדי לתפוס אותה מאחוריו, יוצא וחוזר אחרי עשרים וחמש דקות  –  אבל אף פעם לא מצליח לראות אותה, ונוכח שוב ושוב שרק אם יעדר חצי שעה בדיוק יסתבר לו בשובו שאכן החדרנית כבר הייתה, ניקתה וסידרה… היא אישה בלתי נראית. ככל שהוא חושב על כל הניקוי והסידור הזה, הוא מגיע לתובנה שבעצם אינם מיועדים באמת לרווחתו ואין להם ערך משמעותי מבחינתו כי כל הפינוק והחביבות הקיצוניים הללו אינם מוּנעים מחיבה או אכפתיות אישית, הם כולם רק אינטרסנטיות מוסווית.

משהו כיפי לכאורה שלא אחזור אליו לעולם.
הוצאת ספריית פועלים, סדרת אדום דק. לעברית: אלינוער ברגר

 

מי הם הנוסעים בספינה הזאת? ברובם המכריע  –  אמריקנים עשירים, מבוגרים מאוד, שמרגישים זכאים לכל הפינוק הזה. (לפני העלייה לאונייה הוא מצותת לשיחותיהם ומופתע לגלות שכל אחד מהם מתרץ מדוע הוא שם, כמה קשה עבד לאחרונה, כמה היא או הוא זקוקים לכל מה שצפוי להם בשבוע הקרוב). וואלאס מרגיש נבוך להימנות עמם. כשהם יורדים כתיירים לסיורי החוף הוא מבחין בבוז שחשים כלפיהם המקומיים, שמציעים להם לצלם ולהצטלם עם איגואנה ענקית או עם גבר שמחופש לשודד ים. הוא בז לבני ארצו שנראים לו נצלנים, חזיריים, גסי רוח, אטומי רגש ומגוחכים, נגעל מהזיוף שאינם מבחינים בו.

ומי אנשי הצוות? ברובם המכריע  –  אנשים שמוצאם מהעולם השלישי. כאלה שמתפרנסים מכך שהם משרתים, מקדישים את כל תשומת לבם, כוחם ומרצם, "בנחישות חסרת פשרות לרצות את הנוסע בדרכים שהן מעל ומעבר לציפיותיו של כל נוסע שפוי אפילו למחצה," דואגים לכך שהנוסעים יקבלו הכול, ויותר. "בתחום המותרות, החוברת הערמומית של 'סלבריטי' אינה משקרת או מגזימה. עכשיו ניצבת מולי בעיה עיתונאית, והיא ההתלבטות כמה דוגמאות עלי לתת כדי לתאר את אווירת הפינוק הנהנתני שכמעט מטריף את הדעת על סיפונה של הספינה."

הנה, למשל, סיפור קצר, שממחיש משהו מהטירוף: זמן קצר אחרי שהספינה הפליגה, החליט המספֶּר שהוא רוצה לקחת מהתיק שלו את המשחה שהוא נוהג למשוח בה את אפו, כדי שזה לא יתקלף בשמש הטרופית. התיק היה עדיין במקום שבו רוכזו כל המזוודות, משם התחילו אנשי הצוות להעבירן אל התאים. הסבל האומלל שממנו לקח המספֶּר את התיק כמעט בכוח נקרע בין שני צווים עליונים: מצד אחד  –  אסור בשום פנים ואופן שהנוסע יסחב משהו (אפילו לא את המגש שלו מהמזנון לשולחן האוכל), ודאי שלא את המזוודה שלו. מצד שני  –  הלקוח תמיד צודק. רק בדיעבד הסתבר לו לוואלאס שהתעקשותו לקחת את התיק שלו בעצמו אל תאו כמעט עלתה לסבל, וגם לכמה מהדרגים הממונים עליו, במשרתם: "קצין יווני עם משקפי Revo  ועם ווקי טוקי וכותפות-קצין מורכבות כל כך שלא הצלחתי לפענח את דרגתו […] בא בכבודו ובעצמו אל תא 1009 אחרי ארוחת הערב של מוצאי שבת כדי להתנצל בשם כל חברת הספנות ולבשר לי שראשים לבנוניים כרותים מתגלגלים ברגע זה ממש לאורכם של מסדרונות שונים כקרבן חטאת על כך שנאלצתי לסחוב את המזוודה שלי בעצמי." נדרשו לו לוואלאס מאמצים רבים כדי להביע את הזעזוע שחש, לקחת על עצמו אחריות ולפרט את הדילמה שבפניה העמיד את הסבל  –  עשר דקות עד שהצליח להוציא מהקצין הבטחה ש"ראשים שונים שקוצצו יחוברו מחדש"…

דיוויד

אחד המאפיינים המלבבים בכתיבתו של פוסטר וואלאס הוא הערות השוליים הרבות, שחלקן נמשכות על פני יותר מעמוד וכוללות לפעמים בתוכן הערות שוליים פנימיות. הערות השוליים הללו הן בעצם הן חלק בלתי נפרד מהטקסט, ומתבלות אותו בהרהורים נוספים, משעשעים במיוחד. הנה דוגמה אחת קטנה: הוא מתאר כיצד נקלע למשחק שחמט עם ילדה (שהביסה אותו, לתדהמתו), ומסביר כי בספרייה יש מערכות זולות ופשוטות, "שבוודאי מוצאות חן בעיני כל שחקן טוב," ואז מוסיף בהערת שוליים: "מערכות שחמט כבדות עם גילוף אמנותי מיועדות לפוצים"… דוגמה נוספת: הוא מתאר את חנו "המיופיף, חסר הממשות, שנראה כמעט כאילו ריטשו אותו" של האוקיינוס, ומוסיף בהערת שוליים: "הוא לא 'יפה'; הוא 'מיופיף'. זה לא אותו דבר." או כשהוא מציין שאפשר לשלוח את הבגדים המלוכלכים לכביסה או לניקוי יבש הוא מוסיף כי "הטפסים שעליך למלא ולתלות על הדלת לשם כך מסובכים בטירוף, ואני מפחד להפעיל מנגנוני שירות שיש להם פוטנציאל להכריע אותי"…

המסה  שדיוויד פוסטר וואלאס כתב על ההפלגה בספינת התענוגות סותרת מסה אחרת, שכתב סופר אחר, ושמוצמדת לחוברת שמפיצה חברת הספנות. המסה ההיא מוצגת  –  כמעשה של רמייה  –  כאילו אינה תוכן פרסומי ממומן. אותו סופר הודה בפני פוסטר וואלאס בחשאי כי "קנו" אותו, שלמעשה הזנה את כישרונו ואת יכולת הכתיבה שלו וזה, אומר פוסטר וואלאס, "רע מאוד," כי מחויבותה הבסיסית של מסה אמיתית צריכה להיות אל הקורא. מודעת פרסומת אינה מחויבת לחלוטין לאמת. תפקידה לשרת את האינטרסים הכלכליים של מי ששילם בעבורה, וכל מה שהיא מספרת אמור רק למשוך את לבו של הקורא, לרוב – בניגוד לטובתו.

קוראי משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם יכולים לבטוח לחלוטין ביושרה של הכותב. קשה להאמין שמישהו שפוי ירצה להתנסות בחוויה המזעזעת המתוארת בספר, זאת שנועדה – "לפנק" ובעצם משחיתה את כל מי שמשתתף בה, אדונים ומשרתים כאחת.

עצוב ומצער, אבל אולי לא לגמרי מפתיע, לדעת שהמחבר התאבד (תלה את עצמו בביתו) שלוש עשרה שנים אחרי שכתב את המסה המצחיקה והחכמה הזאת. אפשר להבין שאדם שעיניו מערטלות כך את המציאות מעטיפותיה השקריות יתקשה להתנהל בתוכה, גם אם ניחן ביכולת מיוחדת לראות את הגיחוך ולצחוק ממנו.