תגית: דורי פרנס

"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים": איך נראה "המלט" כשהוא בשולי התמונה

רוזנקרנץ:
נוצרי, מוסלמי ויהודי מזדמנים ביחד לקרון סגור… "סילברסטיין!" קורא היהודי. "מי החבר שלך?"… "שמו עבדללה," משיב המוסלמי, "אבל הוא לא חבר שלי, מאז שהוא המיר את דתו." (קם בזינוק, רוקע ברגלו וצועק אל הירכתיים) טוב, אנחנו יודעים שאתה שם! צא ותדבר! (שתיקה). אין לנו שליטה. בכלל לא…(משתתק). מה קרה לרגע שבו נודע לנו בפעם הראשונה על המוות? ודאי היה רגע אחד כזה בילדות, כשעלה בדעתך בפעם הראשונה שאתה לא תמשיך לתמיד. זה בטח היה רגע מערער – שנחקק בזיכרון. ובכל זאת, אני לא זוכר אותו. לא חשבתי על כך. מה אפשר להבין מזה? בטח אנחנו נולדים עם ההבנה שאנחנו בני תמותה. עוד לפני שאנחנו יודעים שיש מילים, אנחנו מגיחים, מכוסים בדם, מייבבים בידיעה שעם כל המצפנים שבעולם, יש רק כיוון אחד, והזמן הוא המדד היחיד שלו. (מהורהר, נעשה נואש ומהיר יותר). הינדי, בודהיסט ומאלף אריות מזדמנים לקרקס בגבול הודו-סין. (נשבר). מתייחסים אלינו כאילו שאנחנו מובנים מאלינו! טוב, אני לא מוכן! בעתיד ישימו לב אלינו. (מסתובב ועומד עם הפנים לעבר הירכתיים). אז תתרחקו! אני אוסר עליכם להיכנס! (איש אינו מגיע. מתנשם בכבדות). יותר טוב ככה…

מאחוריו נכנסת תהלוכה רבת משתתפים, לרבות קלאודיוס (המלך), גרטרוד (המלכה), פולוניוס ואופליה. קלאודיוס אוחז במרפקו של רוזנקרנץ כשהוא חולף על פניו ושוקע מיד בשיחה: ההקשר הוא – מערכה III תמונה 1 בהמלט של שייקספיר. גילדנשטרן עדיין עומד בחזית, כשכל האחרים, כולל רוזנקרנץ, חולפים על פני הבמה. 

גילדנשטרן:
מוות ואחריו נצח… הרע בכל העולמות. מחשבה איומה.

המלכה:
איך הוא קיבל אתכם, יפה?

רוזנקרנץ:
כמו ג'נטלמן מושלם.

גילדנשטרן:
אבל במאמץ גדול להתאפק.

רוזנקרנץ:
קימץ בשאלות, אך על שאלותינו הוא פיזר תשובות בלי שום חשבון.

המלכה:
ניסיתם לפתות אותו לאילו בילויים?

רוזנקרנץ:
מאדאם, יצא כך שנתקלנו על הדרך
באיזו להקה של שחקנים. סיפרנו לו על כך,
וזה נראָה כאילו נדלקה בו מין שמחה
לשמוע זאת. הם כבר מסתובבים פה בחצר,
ואם איני טועה קִבלו פקודה כבר לשחקהלילה לפניו.

פולוניוס:
נכון מאד,
והוא ביקש בי להפציר בהוד מלכותֵיכם
לשמוע ולראות את העניין הזה.

המלך:
בחפץ לב, ואני מאושר לשמוע
שמשהו מושך אותו.
אישים טובים, תנו לו דחיפה נוספת,
ודַרבנו אותו להתרכז בהנאות כאלה.

רוזנקרנץ:
אנחנו נעשה זאת.

המלט של שייקספיר רוזנרקנץ וגילדנשטרן יוצאים. במחזה שלפנינו קלאודיוס ופמליתו הם אלה שיוצאים, ורוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים וממשיכים לשוחח).

רוזנרקנץ: (בעצבנות): אין לנו אף רגע אחד של שקט! באים והולכים, באים והולכים, הם מגיעים מכל עבר.


Rosencrantz and Guildenstern Are Dead  by Tom Stoppard


את קטעי המחזה של סטופרד תרגמתי בעצמי. הקטעים מתוך המלט הם בתרגומו של דורי פרנס.

מתוך "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת תום סטפורד, בהפקת תיאטרון גשר: מארק איווניר, יבגניה דודינה ודרור קרן, מאת Lena Kreindlin, Gesher Theater General Director

מרגרט אטווד, "זרע-רע": איך נוגעים בשייקספיר

איזה ספר מענג! כמה הוא מבריק, מרתק, חכם, רב תהפוכות, מאלף! (ואיזה תרגום משובח!)

את זרע-רע כתבה אטווד בהזמנת הוצאת הוגרת, שפנו אל סופרים מפורסמים בהצעה מפתה: כל אחד מהם התבקש לבחור מחזה של שייקספיר, ולכתוב רומן בהשראתו: גרסה עדכנית ועכשווית לעלילה (ולתכנים!) שפרש שייקספיר. ג'נט וינטרסון כתבה בהשראת אגדת חורף, אן טיילר בהשראת "אילוף הסוררת", ומרגרט אטווד בחרה במחזה "הסופה".

לטעמי הרומן שלה הוא הטוב מבין השלושה. אטווד עושה כאן ממש מעשה של כישוף, (שמתאים כל כך לנושא): היא לא בחרה לכתוב רק "בהשראת" המחזה המקורי, ולשמר את עלילתו בלבוש מודרני. היא נהפכה למעין פרוספרו, כמו חדרה לתוך המחזה, נעשתה חלק ממנו, ויצרה מחזה בתוך מחזה (בתוך מחזה!), שכולם מופלאים ומרתקים, ובעיקר – הציגה שלל פרשנויות ונקודות מבט על "הסופה", שכל אחת מהן יותר מפתיעה ויותר מפעימה מקודמתה. ממש מלאכת מחשבת!

המחזה הראשון הוא כמובן "הסופה" עצמו, שקטעים מתוכו, בתרגומו הנפלא של אברהם עוז, מצוטטים ברומן.

המחזה השני, כפי שאטווד מראה לנו, מתרחש בתוך "הסופה": הוא "ההצגה" שפרוספרו מביים, שהרי הסופה שבעטיה מוטחים אויביו אל חוף האי שאליו גלה בעקבות העוול שנגרם לו, הוא מעין הצגה בביומו. אכן, אטווד מכנה את פרוספרו שוב ושוב "במאי", ובעצם הפרשנות שלפיה מדובר במחזה היא זאת שנובעת מתוך הטקסט שלה.

המחזה השלישי מתרחש בתוך עלילתו של הרומן עצמו: פליקס פיליפס הוא במאי תיאטרון מחונן שמתכנן להעלות את "הסופה" של שייקספיר, אבל אויבו, טוני, בוגד בו (ממש כמו אנטוניו במחזה של שייקספיר!) ומנשל אותו ממעמדו כמנהל האמנותי של פסטיבל התיאטרון בעיר קטנה בקנדה. פליקס "מַגְלה" את עצמו, נעלם מהשטח, ומוצא לעצמו משרה כבמאי של אסירים מורשעים בבית סוהר מקומי. הוא מעלה אתם את "הסופה", ובאמצעותה נוקם את נקמתו, ממש כפי שעשה פרוספרו במחזה של שייקספיר…

לא זו בלבד, אלא ששמה של בתו "האמיתית" של פליקס, שנוטל לעצמו בגלותו שם בדוי "דוכס" (כמו פרוספרו!) הוא – מירנדה: "איך עוד אפשר היה לקרוא לתינוקת יתומה מאם שיש לה אב מזדקן ומסור?" יש גם מירנדה שנייה: הדמות במחזה, וגם  שלישית: השחקנית המגלמת את הדמות בהצגה שמעלים בכלא (והיא, איך לא? תתאהב בשחקן המגלם את דמותו של פרדיננד…).

ויש, בעצם, גם מחזה רביעי, כפי שפליקס יודע בינו לבינו: "הוא זיהה את ההצגה של עצמו, הצגה שהוא הקהל היחיד בה" (ההצגה שבה הוא מגלם את דמותו של "המסתגף, המתבודד. 'תראו איך אני סובל.'")

אטווד אם כן אינה "חומקת" מהמחזה כדי ליצור את הגרסה שלה. אדרבא, היא מתמזגת בתוכו, ועושה זאת בתחכום מעורר השתאות. "את מה שלא ניתן לו בחיים אולי עוד יצליח לראות לרגע באמצעות אמנותו: רק להרף עין, מזווית העין", אומר לעצמו פליקס בשלב שבו הוא מתכנן להעלות את "הסופה" כמנהל האמנותי של התיאטרון הממוסד.

שלל התכסיסים שאטווד נוקטת אותם רב ומגוון. כך למשל מירנדה "האמיתית", בתו של של פליקס שהלכה לעולמה בילדותה המוקדמת, נהפכת בעיני רוחו לדמות רפאים שמלווה את חייו גם אחרי מותה וממשיכה "לגדול". כמו מירנדה במחזה של שייקספיר, מירנדת הרפאים אינה מכירה את העולם שמחוץ ל"אי" שאליו גלה אביה כשהייתה פעוטה, שכן היא "כלואה" בקיום המבודד שאליו לקח אותה אביה. בפעם הראשונה שהיא "יוצאת" משם, אל העולם האמיתי – היא מלווה אותו אל ההצגה שמעלים האסירים בבית הכלא – היא אחוזת השתוממות מיופיו של העולם. זכורים דבריה של מירנדה במחזה של שייקספיר:

O wonder
How many goodly creatures are there here
How beauteous mankind is! O brave new world

That has such people in't

ובתרגומו של דורי פרנס:

"הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי! הו
עולם חדש מופלא שבני-אדם

כאלה בו!"

השורות הללו הונצחו בתרבות המערבית. למשל – בכותרת ספרו של אלדוס האקסלי עולם חדש מופלא.

החלקים המרתקים ביותר בספר הם אלה שבהם אטווד מציגה פרשנויות מפיהם של אסירים מורשעים. "מה כל כך קשה להבין ב'מקבת' עם מסורים חשמליים? זה עכשווי, זה ישיר". הפרשנויות והשאלות העולות הן לשייקספיר בכלל: "ויכוחים סוערים פרצו, גרסאות חלופיות הועלו. מקבת פסיכופת או מה? ליידי מקבת הייתה תמיד פסיכית או שהיא השתגעה מרוב רגשי אשמה? ריצ'רד השלישי הוא רוצח בדם קר מלידה או שהוא תוצר של תקופתו ושל המשפחה המורחבת הרקובה עד העצם שלו, שבה מי שלא הורג נהרג?"  וגם פרשנויות למחזה שלפנינו. בסופו של הרומן כל אחד מהשחקנים-האסירים מציג את מחשבותיו על הדמות שגילם, על מניעיה, ועל מה שצפוי לה, לדעתו, אחרי שהמחזה מסתיים. אלה פרקים מבריקים! הפרשנויות רבות, הדעות מקוריות ומעוררות השתאות, החשיבה רעננה, משעשעת ומפתיעה. אכן, בדבריה שבסוף הספר מודה אטווד לשפע הפרשנים והחוקרים שכתבו על המחזה, מכאן שלא נשענה רק על רעיונות שלה עצמה, אבל יכולתה לשים את הדברים בפיהם של האסירים, להתאים כל פרשנות לדמות שהיא עצמה המציאה, לייצר את התהפוכות המחשבתיות שלהם כך שיחשפו עוד נקודת השקפה על המחזה, פשוט מופלאה!

באורח בלתי נמנע ומשמח מאוד יש ברומן לא מעט היבטים ארס פואטיים. הנה דוגמה: "האם האמנות במיטבה אינה מכילה גרעין נואש? האם אינה תמיד קריאת תיגר על המוות? אצבע משולשת מתריסה בשולי התהום?" תוהה פליקס, ובעצם תוהה מרגרט אטווד, באמצעותו.

אבל דומני שההישג הכי משמעותי של אטווד בספר הוא שהיא מראה לנו את שייקספיר כפי שהיה באמת – יוצר רב גוני שכתב לקהל "המוני" והתכוון לרתק אותו. לא מחזאי שניצב על כן גבוה במגדלי השן של האקדמיה. גדולתו של שייקספיר שיצירותיו יכולות לשמש נושא למחקרים, אבל גם לדבר אל באי התיאטרון שאינם אמונים עליהם. ההצגות ששייקספיר העלה, המחזות שכתב, לא נועדו לקהל של אינטלקטואלים. כרטיסי הכניסה היו זולים מאוד: פני אחד תמורת כרטיס עמידה ושניים תמורת כרטיס ישיבה. (כדי להעריך את ערכו של פני באותה תקופה יש לדעת כי מזון לאדם בוגר אחד ליום אחד עלה כארבעה פני). הצופים נהגו לאכול ולשתות במהלך ההצגה: חפירות חשפו עדות לקיומם של בקבוקים, כפות, צדפות, פירות ופיצוחים. אין ספק שהצופים נהגו גם להשתתף באופן פעיל, לצעוק אל הבמה, ואולי אפילו לזרוק לעברה קליפות, כשמשהו לא מצא חן בעיניהם…

האסירים בכלא פלטשר, על פי ספרה של אטווד, מוכיחים לנו ששייקספיר יכול "לדבר" אל כל אחד, אם רק ניגשים אליו בטבעיות ובלי חשש. אחרי שקראתי את זרע-רע הורדתי מהמדף את העותק שלי של המחזה כדי לחזור אליו ולהתענג על שייקספיר האהוב.

"We are such stuff / As dreams are made on"

"אנחנו חומר / שממנו עשויים החלומות" (לעברית: אברהם עוז) אומר פרוספרו במערכה הרביעית של המחזה. ספרה של אטווד מיטיב להכניס אותנו, הקוראים, לתוך החלום שלה ושל שייקספיר, עד שהוא נהפך גם לחלום שלנו.

כאמור, התרגום לעברית יוצא מהכלל. חינני, גדוש בהמצאות ובפתרונות נהדרים. המתרגמת, מיכל אלפון, התמודדה לא רק עם הפרוזה של הרומן, אלא גם עם השירים שהאסירים "חיברו", ואת הכול עשתה בעברית אלגנטית, טבעית ומשכנעת. כה לחי!

Margaret Atwood HAG-SEED

לעברית: מיכל אלפון


ויש לי, בנוסף על כל אלה, הערת אגב אישית. כותרתו של אחד הפרקים המגיעים לקראת סוף הספר הממה אותי: "יופי לי, יופי לי", שהוא השם של אחד מספרי. אצל אטווד אלה מילים שלוחשת מירנדת הרפאים: "יופי לי, יופי לי, טוב לי עכשיו / תחת ניצן התלוי על ענף". בספר שלי מדובר בכותרת אירונית: זוהי זעקתה של ילדה שהוריה אילצו אותה לצעוק את המילים הללו בשעה שגרמו לה סבל. לא יכולתי שלא לתהות אם מדובר בצירוף מקרים, או שמא מכירה המתרגמת את שמו של ספרי? ומה בעצם נכתב במקור? כדי לדעת, נראה כי אצטרך לקרוא גם את הגרסה האנגלית של הרומן של אטווד…)

"יש לי נאום של אש"

לָאֶרְטֶס:
הו, אז היא טבעה.

מלכה:
טבעה, טבעה.

לָאֶרְטֶס:
את מלאה מים רבים מדי, אופליה מסכנה,
לכן אני אוסר את דמעותי. אבל
אנחנו חלשים – הטבע את שלו
עושה, ושתאמר לה הבושה מה שתאמר.
(בוכה) כשאלה יסתלקו, לא אהיה עוד נקבה.
שלום, כבודו. יש לי נאום של אש
שמשתוקק לשרוף, אך השטויות
האלה מטביעות אותו.

(יוצא)

ויליאם שייקספיר, "המלט" מערכה IV תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

William Shakespeare, Hamlet, Act 4 Scene 7

מתי ומדוע העולם נדהם

טיטניה:
בְטֵרוּף הַמֶּזג
של מזג-האוויר כל העונות
מתבלבלות: פְּתיתֵי שֵיבָה של כְּפור
צונחים לחֵיק שושן אדום צעיר;
על כתר-קרח דק של שר-החורף
נִכְרָך לו דֶרך לַעַג זֵר פִּרְחֵי
אביב בְּשוּמים. אביב וקיץ, סתיו
פּוֹרה וחורף-זַעם מחליפים
מַדִים. והעולם, נדהם מול פְּרי
לא בָּעוֹנָה, כבר לא יודע מי
הוא מי.

ויליאם שייקספיר, "חלום של לילה בלב קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: דורי פרנס


טיטניה:

עוֹלָם שֶׁל תֹּהוּ כָּל חֲלִיפוֹת הָעֵת
חָלְפוּ וְלֹא יָשׁוּבוֹּ; שִׁלְגֵי שֵׂבָה
נוֹפְלִים אֶל חֵיק הַשּׁוֹשַׁנָּה הָאֲדֻמָּה;
וְעַל כִּתְרוֹ הַקַּר וְהַדַּקִּיק
שֶׁל שַׂר הַחֹרֶף זֵר נִצָּנֵי אָבִיב
נוֹתֵן רֵיחוֹ – הוֹ לַעַג לְרֹאשׁוֹ הַשָּׁב.
אָבִיב וְקַיִץ, סְתָיו רַב תְּנוּבוֹת
וְחֹרֶף מַר חָרוֹן – הֵמֵרוּ לְבוּשָׁם,
וּבְעוֹלָם שֶׁל בֹּהוּ אֵין אִישׁ יוֹדֵע
מָה עֵת וּמָה עוֹנָה – כִּי אֵין פְּרִי בְּעִתּוֹ.

ויליאם שייקספיר, "חלום ליל קיץ", מערכה II תמונה ראשונה. לעברית: ט' כרמי

 


A Midsummer Night's Dream

:TITANIA    

William Shakespeare

פָּאק, "חלום ליל קיץ" תיכון מאוחד רחובות, בבימוי צבי רפאל 1965

ויליאם שייקספיר, "כבקשתכם" ("כטוב בעיניכם"): כל העולם במה

ז'ק:
כל העולם הוא
במה, כל הגברים והנשים
רק שחקנים. יש להם יציאות
ויש כניסות, וכל איש בימיו –
הוא משחק שְלל תפקידים שונים,
והמערכות שלו – שִבעה
דורות. ראשית-כל – העולל, פועֶה,
מקיא, מרטיב בזרוע האומנת.
אחר כך התלמיד המתלונן,
עם הילקוט שלו, פרצוף
בוקר רחוּץ, זוחל כמו חלזון
באי-רצון לבית-הספר. אז
בא האוהב, גונח כמו כבשן,
ומזמר בלדה בוכיה
על גַבּותיה של אהובתו.
ואז חייל, מָלא קללות מכל
סוג ושפה, ועם זקן פנתר,
לא יפגעו לו בכבוד, מהיר
להתלקח ונדלק לריב,
רודף אפילו בתוך לוע של
תותח בועת סבון, שְמָה מוניטין.
אז השופט, עם כרס עגולת
שומן, כיס מדושן כסף שחור,
מבט חמור, זקָן גָזוּר לפי
הספר, פֶּה מלא באמרות שפר
עם דוגמאות מודרניות; וכך
הוא משחק את התפקיד שלו.
בדור ששי המחזה עובר
אל הישיש המטושטש, כחוּש
בנעלי-בית, משקפיים על
החוטם וארנק צמוד למותן,
זוג מכנסיו שהוא שמר מימי
העלומים תלוי עליו כמו שק,
כי הצטמק הגֶזע, התכווץ
הַקְּפִיץ; קולו, גברי רועם, הופך
שוב לפַלְסֶט ילדון, עם צליל שורק
ומצייץ. תמונה אחרונה
מכל, אשר נועלת מחזה
מוזר ורב-תהפוכות זה, היא
ילדוּת שניה ושִכחה גמורה,
נוֹן-שן, נוֹן-עין, נוֹן-טעם, נוֹן-כלום.

מערכה II תמונה 7
לעברית: דורי פרנס

As You Like It, Act II, Scene VII

שייקספיר, "הסוחר מוונציה": ליהודי אין עיניים?

סאלארינו:
מה, אני בטוח שאם הוא לא יעמוד בתשלום, לא תיקח את הבשר שלו. לְמה זה טוב?

שיילוק:
בתור פתיון לדגים. אם זה לא יזין שום דבר אחר, זה יזין את הנקמה שלי. הוא השפיל אותי, ועמד ביני לבין חצי מיליון; צחק להפסדים שלי, לעג לרווחים שלי, ירק על העם שלי, חיבל בעסקאות שלי, צינן את החברים שלי, חימם את האויבים שלי. ומה הסיבה שלו? אני יהודי. ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

ויליאם שייקספיר, "הסוחר מוונציה", מערכה 3 תמונה 1
לעברית: דורי פרנס


William Shakespeare
  The Merchant of Venice

Act III Scene 1

ויליאם שייקספיר, הנרי IV: מהו הכבוד שזוכים לו בשר התותחים?

נסיך:   בחיים עוד לא ראיתי כזה אוסף-עולֶב.

פלסטאף:    פֶה-פה-פה, טובים מספיק להשתפד על כידון; בשר תותחים, בשר תותחים. הם ימלאו בור-אחים טוב כמו כל בן-טובים. שה, בן-אדם, בני-תמותה, בני-תמותה.

[…]

טוב, הכבוד קורא לי "בוא". כן, אבל מה הכבוד יכרה לי בור אחרי שאני בא? מה אז? כבוד יכול לאחות רגל? לא. או זרוע? לא. או לסלק כאב של פצע? לא. כבוד אין לו אם כך מיומנות ברפואה? אין. מה הוא כבוד? מלה. מה יש במלה הזאת, "כבוד"? מה הוא אותו כבוד? אוויר. מציאה גדולה. מי מקבל אותו? זה שמת שלשום. הוא מרגיש אותו? לא. הוא שומע אותו? לא. אז הוא בלתי מוחש? נכון, לַמתים. אבל הוא לא יחיה עם החיים? לא. למה? לשון הרע לא תניח לו. אז אני מוחל עליו. כבוד הוא רק קישוט לְמצבה. ובזאת תמה ההרצאה שלי.


הנרי הרביעי חלק א' – מערכה 4, תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

שייקספיר, "המלט": האדם – נזר הבריאה?

איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה; הוא עוצר נשימה ומהיר כמו חץ  בִּפעולה, הוא כמו  מלאך בַּתפישה, ממש צלם אלוהים: נזר הבריאה, מופת לכל חי! אבל בעינַי מה הוא כל האבק המזוקק הזה? אף איש לא מענג אותי – וגם אף אשה, גם אם בחיוך שלך אתה מנסה לומר את זה.

שייקספיר, המלט, מערכה II תמונה 2, לעברית: דורי פרנס

 

שייקספיר, "המלט": להניף ראי אל מול הטבע

המלט:
תגיד את המונולוג, אני מבקש ממך, כמו שהדגמתי לך, מרפרף על הלשון. אבל אם תלעס אותו בכל פה, כמו שעושים רבים מן השחקנים שלנו, היה מוטב לי שכרוז העיר היה אומר את השורות שלי. גם אל תנסר את האוויר יותר מדי ביד שלך, ככה. בעדינות. כי גם בלב הסערה, או הסופה, או – אם מותר לומר – טייפון הרגשות שלך, אתה צריך לאמץ לך מין מתינות שתיתן לזה זרימה חלקה. אח, זה מעליב אותי ממש עד עומק הנפש לשמוע איזה טיפוס מתלהם עם פאה מקושקשת על הגולגולת קורע את הרגש לגזרים, מה גזרים – סמרטוטים, כדי לפוצץ את אוזני הקהל הרחב, שעל-פי-רוב לא מסוגל לקלוט שום-דבר חוץ ממראות-עיניים ורעשים באוזניים שאין להם קשר לכלום. אני בעד שילקו טיפוס כזה עם שוט על שהוא מְוַולְגֵר את הוולגריות –  רעשן, מיושן, מלא אש ועשן.  בבקשה ממך, הימנע מזה.

שחקן א':
יסמוך עלי, כבודו.

המלט:
אבל שלא תהיה מתון מדי. תן לטעם הטוב שלך להיות לך מדריך. תתאים את הפעולה לַמילה, את המילה לַפעולה, והכל בתנאי אחד, שלא תחצה את גבול הפשטות של הטבע. כי כל מה שעשוי למעלה מן המידה הוא רחוק ממטרת המשחק, שמאז ועד היום היתה – והיא עדיין – להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו. עכשיו, אם זה עשוי בהגזמה, או ברשלנות, גם אם זה גורם לַהדיוטות לצחוק, זה גורם לַנבונים עגמת-נפש; והמשפט של אלה חייב לשקול על המאזניים שלך יותר מאולם מלא של אחרים. אח, יש שחקנים שראיתי אותם משחקים, ושמעתי אחרים מהללים אותם, אפילו עד הגג, ש – בל אחטא בשפתי – לא רק שלא דברו והתהלכו כמו בני-תרבות, או כמו קניבלים, וגם לא כמו בני-אדם בכלל, אלא קרטעו ושאגו עד-כדי-כך שהיה נדמה לי שאיזה שוליה שולי של הטבע הוא שברא את האדם, ולא עשה עבודה מי-יודע-מה, כל-כך דוחה היה החיקוי שלהם למין האנושי.

שחקן א':    אני מקוה שאצלנו זה תוקן במידת-מה, אדון.


מערכה שלישית, תמונה 2 לעברית: דורי פרנס


to hold, as 'twere, the mirror up to nature
Hamlet Act III, Scene 2

"רומאו ויוליה": התכחש לשם שלך

ג'ולייטה: הו  רומאו, רומאו, למה זה אתה

רומאו? באביך אל תכיר

והתכחש לשם שלך: אם לא,

רק הישבע לי אהבה ולא

אהיה עוד קָפּוּלֶט.

רומאו: לשמוע עוד

או לדבר מיד?

ג'ולייטה: הן רק שמך

אויב שלי, אתה – אתה, גם אם

אינך מונטגיו. הה, מה זה מונטגיו?

זה לא יד ולא רגל, זרוע, או

פרצוף (לא שום איבר אחר של בן-

אדם). הייה רק שם אחר! מה יש

בְּשם? מה שנקרא לו שושנה

ריחו יהיה מתוק תחת כל שם

אחר כשם שרומאו, אילו לא נקרא

רומאו, היה מושלם כשם שהוא

גם בלי התואר. זרוק, רומאו, את

שמך, ותחת שם אשר אין לו

בך שום חלק תְפוס וקח אותי

כולי.

רומאו:   תופס אותך במילתך:

קראי לי אהובך וזה יהיה

שמי החדש. מכאן והלאה לא

אהיה יותר רומאו.


"רומאו ויוליה", מערכה שנייה תמונה 2, לעברית: דורי פרנס


?O Romeo, Romeo! wherefore art thou Romeo
Romeo and Juliet, Act II scene 2

שייקספיר, "המלך ליר": "Nothing will come of nothing"

ליר:    אֲבָל עַכְשָׁו,

מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ, גַּם אִם אַחֲרוֹנָה,

פְּחוּתָה, קְטַנָּה, שֶׁלְּאַהֲבָתָהּ

מְשַׁחֲרִים הַגֶּפֶן שֶׁל צָרְפַת

וְגַם חֲלַב בּוּרְגּוּנְדִּיָּה, מָה תּוּכְלִי

לוֹמַר בִּכְדֵי לִמְשֹׁךְ לָךְ שְׁלִישׁ נִכְבָּד

יוֹתֵר מֵאַחְיוֹתַיִךְ? בּוֹאִי, דַּבְּרִי.

קוֹרְדֶּלְיָה:  כְּלוּם, אֲדוֹנִי.

לִיר:       כְּלוּם?

קוֹרְדֶּלְיָה:   כְּלוּם.

לִיר:       רַק כְּלוּם יֵצֵא מִכְּלוּם. דַּבְּרִי שֵׁנִית.

קוֹרְדֶּלְיָה:   שְתִּשָּבֵר נַפְשִי בִּי, לֹא אוּכַל

לְהַעֲלוֹת לֵב אֶל הַפֶּה. אֲנִי

אוֹהֶבֶת אֶת כְּבוֹדְךָ עַל פִּי חוֹבַת

הַקֶּשֶׁר, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת.

לִיר:       אֵיךְ, אֵיךְ, קוֹרְדֶּלְיָה? תְּתַקְּנִי מְעַט

אֶת הַנְּאוּם אַחֶרֶת תְּחַבְּלִי

בֶּעָתִידֵךְ.

קוֹרְדֶּלְיָה:  אָדוֹן יָקָר, אַתָּה

אוֹתִי הוֹלַדְתָּ, וְגִּדַּלְתָּ, גַּם

אָהַבְתָּ. וַאֲנִי אֶת הַחוֹבוֹת

הָאֵלֶּה מַחְזִירָה כְּפִי שֶׁיָּאֶה,

אוֹהֶבֶת, מְצַיֶּתֶת, וּמְכַבֶּדֶת.

לָמָּה לָאֲחְיוֹתַי יֵשׁ בְּעָלִים

אִם הֵן אוֹמְרוֹת שֶׁהֵן רַק אוֹהֲבוֹת

אוֹתְךָ בַּכֹּל? אֲנִי כְּשֶׁאֶתְחַתֵּן,

הָאִיֹש אֲֹשֶר יִקָּח אֶת שְׁבוּעָתִי

יִשָּׂא גַּם מִן הַסְּתָם אֶת מַחֲצִית

אַהֲבָתִי, מַחֲצִית דַּאֲגָתִי

וְחוֹבָתִי. אֲנִי וַדַּאי אַף פַּעַם

לֹא אֶתְחַתֵּן כְּמוֹ הָאֲחָיוֹת

שֶׁלִּי כְּדֵי לֶאֱהֹב רַק אֶת אָבִי

כֻּלִּי.

לִיר:               אֲבָל לִבֵּךְ שָׁלֵם עִם זֶה?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֵּן, אֲדוֹנִי הַטּוֹב.

לִיר:       כֹּה צְעִירָה וְכָל כָּךְ אַכְזָרִית?

קוֹרְדֶּלְיָה:  כֹּה צְעִירָה, אָדוֹן, וַאֲמִתִּית.


"המלך ליר", מערכה ראשונה, תמונה 1, לעברית: דורי פרנס

שייקספיר, "הסופה": כמה מקסים המין האנושי

מירנדה:
הו פלא! כמה יצורים יפים כאן!
כמה מקסים המין האנושי!
הו עולם חדש מופלא
שבני-אדם כאלה בו!

פרוספרו:
לךְ הוא חדש.


מערכה 5 תמונה 1  לעברית: דורי פרנס

כדי להשלות את בני הדוֹר, לבש את פני הדוֹר

ליידי מקבת:
פניך, ראש שבט שלי, הם סֵפר
בו יכולים כולם לקרוא דברים
זרים ומוזרים; כדי להשלות
את בני הַדּור, לבש את פני הדור;
תקרין רק חביבות חמה בָּעַין,
ביד ובלשון שלך; תִדְמה
לפרח התמים, אבל תהיה
הצפע מתחתיו. לזה שבא
צריך לדאוג; ואתה תפקיד אצלי
את הטיפול בעסק הגדול
של לילה זה, אשר ייתן לכל
ימינו ולילותינו בעתיד
שלטון בלי מְצָרים, מוחלט, מַתְמיד.
מקבת:
עוד נדבר.


"מקבת", ויליאם שייקספיר. לעברית: דורי פרנס