תגית: דוריס לסינג

ובפרק הבא – צֵיד יונים באפריקה…

[כעת התנהלה המחברת השחורה על-פי התכנית המקורית –  יש רישומים בשני הדף. מתחת לכותרת שמשמאל, "אסמכתה", נכתב:]

11 בנובמבר 1955

היום על המדרכה יונת בית לונדונית מפוטמת מתהלכת בין המגפיים והנעלים של אנשים נחפזים לאוטובוס. איש אחד מכוון אליה בעיטה, היונה מזנקת ועפה, נחבטת בעמוד חשמל, מוטלת בצוואר שמוט ובמקור פתוח. האיש עומד, נדהם: כוונתו היתה שהיונה תתעופף לה. הוא מעיף מבט חטוף על סביביו, כדי להתחמק באין רואים. מאוחר מדי. אשת לפידות אדומת-פנים כבר קרבה אליו. "פרא-אדם! לבעוט ביונה!" עכשיו גם פניו של האיש אדומות. הוא מגחך במבוכה ובהשתאות קומית. "תמיד הן עפות להן," הוא אומר ופונה אל חוש הצדק. האשה צועקת: "אתה הרגת אותה – בעטת ביונה קטנה מסכנה!" אבל היונה לא מתה, היא מוטלת על־יד עמוד החשמל, מותחת את צוארה, מתאמצת להרים את ראשה, וכנפיה מתמתחות ומתרוממות וחוזרות וצונחות.

עכשיו כבר נאסף קהל צופים קטן, ובו שני נערים כבני חמש־עשרה, בעלי פנים רות וקשובות של שודדי-רחוב, והם עומדים ומסתכלים, בלי התרגשות, ולועסים גומי לעיסה. מישהו אומר: "צריך לטלפן לאגודת צער בעלי-חיים." האשה צועקת: "לא היה צורך בזה לולא אכזר הזה במסכנה." האיש עומד לו שם, בחיישנות, פושע שההמון שונא אותו. היחידים הפטורים ממעורבות רגשית הם שני . אחד מהם אומר לחלל האויר. "בית הסוהר הוא המקום לפושעים כמותו." "כן, כן," צועקת האשה. שנאתה לבועט מעסיקה אותה כל כך שאין לה שהות להעיף עין ביונה. "בית הסוהר," אומר הנער השני, "מלקות, הייתי אומר."

עכשיו נותנת האשה מבט חד בנערים, ומתחוור לה כי שמו אותה לצחוק. "כן, וגם לכם!" היא נושפת לעברם בקול שכמו נסחט מגרונה מרוב כעס. "לצחוק בזמן שציפור קטנה סובלת." ואכן עכשיו שני הנערים מגחכים, אבל לא גיחוך של פליאה ובושת פנים כזה המכסה את פניו של האשם במחזה זה. "צוחקים,"היא אומרת, "צוחקים; לכם יש לתת מלקות, כן, זה נכון." בינתיים גוחן על היונה איש נמרץ וזעוף פנים ובודק אותה. הוא מזדקף ופוסק, "היא תמות." הצדק אתו: עיני הצפור עוטות דוֹק, ודם מזרזף ממקורה הפתוח. והאשה, מתוך שכחת שלושת המושאים לשנאתה, גוחנת להביט בצפור. פיה פתוח קמעה, ועל פניה ארשת סקרנות בלתי־נעימה, ומקור היונה נפתח ונסגר,  וראשה מיטלטל ונשמט.

"היא מתה," אומר האיש הנמרץ. 

האָשֵם, שחזר ונתעשת, אומר בהתנצלות, אך בהחלטה להשליט ישוב דעת: "צר לי, אך זו היתה תאונה. מעולם לא ראיתי יונה שאינה מפנה דרך."

כולנו מביטים במורת רוח באיש חסר־לב זה הבועט ביונים.

"תאונה!" אומרת האשה. "תאונה!"

אבל הקהל כבר מתפזר. האיש הנמרץ מרים את הצפור המתה, אך זהו משגה, שכן עכשיו אין הוא יודע מה לעשות בה. הבועט פונה ללכת, אבל האשה הולכת אחריו, ואומרת: "מה שמך וכתבתך, אדאג שתיתבע לדין." האיש אומר, ברוגז: "יהו, אל תעשי ענין משטוּת." היא אומרת: "אתה קורא לרצח צפור קטנה ומסכנה שטות." "כן, זה לא עניין גדול, רצח הוא לא עניין גדול," מעיר אחד מבני החמש־עשרה, העומד ומגחך וידיו בכיסי מקטרנו. חברו ממלא אחריו, בשנינות: "אתה צודק. שטות זה רצח, אבל ענין גדול זה לא רצח" "נכון בהחלט," אומר הראשון, "ומתי יונה זה עניין גדול? כאשר היא שטות." האשה מפנה זעמה כלפיהם, והפושע שרווח לו נמלט, בפנים מביעות אשמה, למרות רצונו.  האשה מתאמצת למצוא את מלית הגנאי הנכונות לשני הנער, אולם עכשיו עומד האיש הנמרץ ובידו הגוויה, בארשת חסרת ישע, ואחד הנערים שואל בלעג: "תעשה ממנה פשטידת־יונים, אדון?" "אם תתחצף אקרא למשטרה," חש האיש הנמרץ לומר. האשה קופצת על דבריו כמוצאת שלל רב: "אתה צודק, אתה צודק, כבר קודם היה צריך לקרוא למשטרה." אחד הנערים פולט שריקה ממושכת המביעה פליאה, התפעלות ולעג. "זה מה שצריך לעשות," הוא אומר, "לקרוא לשוטרים. הם יאשימו אותך שגנבת יונה ציבורית, אדון!" והשניים מסתלקים, מתפקעים מצחוק, אבל מהר ככל שמאפשרת הגאווה, משום שמדובר על משטרה.

נשארים האשה הכועסת, האיש הנמרץ וצופים ספורים. האיש מביט סביב, רואה מכל אשפה על עמוד חשמל ופונה לעברו לתוכו את הצפור המתה. אבל האשה מקדימה אותו, אוחזת ביונה. "תן אותה לי," היא אומרת בקול מפעפע רוך, "אקבור את הציפור הקטנה המסכנה בארגז הפרחים בחלון שלי." האיש הנמרץ ממהר לדרכו בהכרת טובה. נשארת היא ומביטה בסלידה בדם הסמיך המטפטף ממקור היונה. 

The Golden Notebook Doris Lessing

לעברית: ג' אריוך

לרשומה על הספר

מה צריך לקרות כדי ששרים לא ייקחו שוחד?

האם נתת דעתך כמה דורות נדרשים כדי לבנות חברה שבה נוסעים אוטובוסים בזמן? שבה עונים למכתבים עסקיים? שבה אפשר לתת אמון בשרי ממשלה שלא יקחו שוחד?

The Golden Notebook, Doris Lessing

מחברת הזהב, דוריס לסינג, לעברית: ג' אריוך

דוריס לסינג, "מחברת הזהב": מדוע הוא ספר גאוני שראוי לתרגמו שוב לעברית

דוריס לסינג

היא הדמות הראשית ברומן המפורסם ביותר של דוריס לסינג, מחברת הזהב. היא אם לא נשואה; קומוניסטית, בשלבי התפקחות מהמפלגה, שאותה תעזוב בקרוב; המאהב הנשוי שלה נטש אותה. ספר אחד שכתבה הצליח מאוד. היא מתפרנסת מהתמלוגים, ועובדת בהתנדבות בהוצאה לאור של המפלגה. הקשר המשמעותי והעמיד ביותר בחייה הוא החברוּת רבת השנים שלה עם מולי ("היא קרובה אליה יותר מאל כל אדם אחר, אם להיות 'קרוב' משמעו אמון הדדי ושיתוף של חוויות"). גם מולי לא נשואה, אם לבן, קומוניסטית ותיקה. חברותן קרובה עד כדי כך שבשלב כלשהו בחייהן הלכו (בנפרד) לטיפול אצל אותה פסיכואנליטיקאית, ששתיהן מכנות בשם שהוא ספק חיבה ספק גנאי "אימא סוכר". הקשר ביניהן הוא בעצם המשפחה החלופית שלהן ושל ילדיהן.

שמה אנה וולף, גרושתו של פליט יהודי גרמני, מקס וולף, אביה של ג'אנט, בתה. אנה ומקס הכירו כשחיו באפריקה, בימי מלחמת העולם השנייה, והיו חלק ממושבה של אינטלקטואלים לבנים, שמאלנים. בתום המלחמה נפרדו והיא שבה לאנגליה עם בתם המשותפת. היא גרה בלונדון.

הכול מפצירים בה לכתוב את ספרה השני, אבל היא מסרבת בכל תוקף. חשה שאין ערך של ממש בכתיבתה, שכן אינה יכולה להשפיע על חייהם של מי שבאמת זקוקים לעזרתה: "איכר סיני, או אחד מלוחמי הגרילה של קאסטרו. או אלג'ירי הלוחם בשורות פ.ל.נ., או מר מאתלונג [פעיל פוליטי אפריקני בדוי]. הם עומדים כאן בחדר ואומרים, מדוע אינך עושה דבר מה לעזור לנו, במקום לבטל זמן בשרבוטים?"

בעצם יכלה להתעשר, אילו רק הסכימה למכור את הזכויות על ספרה לתעשיית הקולנוע בהוליווד, או לחברת טלוויזיה אמריקנית, אבל היא מסרבת, שכן המפיקים שאתם נפגשה מבהירים לה כי תתבקש להתפשר, לשנות בו חלקים משמעותיים, כדי שיתאים לטעמו של הקהל. ההפקה "לא תביא בחשבון תסריטים העוסקים בדת, בגזע, בפוליטיקה, או בקשרי מין שמחוץ לנישואים", מסבירים לאנה, שהרומן שכתבה מתאר פרשת אהבים בין טייס אנגלי ואשתו האפריקנית של הטבח…

 אנה בזה בלבה לרומן ומתביישת בהצלחתו. לא ברור לה מדוע בעצם כתבה עלילה בדויה, "מדוע לא כתבתי דין וחשבון על מה שקרה במקום לעצב 'סיפור' שאין לו ולא כלום עם החומר ששימש לו דלק". היא מתקשה לחזור ולקרוא אותו, אם כי ברור לה שאיש מלבדה לא הבחין במה שהיא חשה: שהוא "רומן בלתי מוסרי משום שהנוסטלגיה הכוזבת האיומה מאירה כל משפט". אמנם הספר שכתבה נוגע במה שהיא מכנה "בעיית גזע", אבל להפתעתה היא נוכחת שגם בה עצמה יש גזענות: "הופתעתי לגלות שמפריעה לי העובדה שהאישה שחורה".  

היא אמנם פמיניסטית: אישה עצמאית, שחיה לבדה ומסרבת לכאורה להתפשר, אבל בעצם כמהה לקשר ארוך ומשמעותי. כשאחד הגברים בחייה מספר לה שבקרוב לא יהיה עוד צורך בגברים, שכן המדע פיתח שיטות להפריית נשים הכרוכה בהנחה של גושי קרח על שחלותיהן, היא מגיבה בהשתאות מלגלגת – איזו אישה שפויה תעדיף גושי קרח במקום גבר?

כל הפרטים הללו על אנה וולף, הדמות הראשית בספר מחברת הזהב, נכונים ומדויקים, אך בעצם אינם מקיפים באמת את מלוא דמותה ואת עומקה, שכן אנה היא למעשה רק פרגמנט של דמות שלמה, שונה, שמורכבת לא רק ממנה, אלא גם מדמות ספרותית שהיא עצמה יוצרת באחד מארבעת היומנים שהיא כותבת, שלכל אחד מהם עטיפה בצבע שונה. במחברת הצהובה אנה כותבת סיפור המבוסס על חייה. בסיפור שמה של הגיבורה, בת דמותה של אנה, הוא אֶלָה. שם יש לה בן, לא בת. חברתה הטובה נקראת ג'ולי. בניגוד לאנה, אֶלָה אינה עובדת בהוצאת לאור של ספרים, אלא בכתב עת לנשים. כמו אנה ואֶלָה, גם ג'ולי קומוניסטית בתהליכי התפקחות.

מי שקרא את האוטוביוגרפיה של דוריס לסינג יודע ששתי הדמויות הללו, אנה וולף ואֶלָה, מבוססות במידה רבה על חייה של הסופרת, שגדלה ברודזיה, נישאה לפליט יהודי גרמני, התגרשה ממנו, כתבה ספר מצליח שפרנס אותה כשהיגרה לאנגליה, והייתה קומוניסטית.

מדוע "פיצלה" לסינג את דמות הגיבורה הראשית שלה? מדוע דוריס היא בעצם אנה, היא בעצם אֶלָה, שגם היא, כמו דוריס לסינג וכמו אנה, שקועה בכתיבה ספרותית?

יחסה של אֶלָה לכתיבה "דומה למי שלהוט אחרי אכילת ממתקים בסתר […] כמו משחק בשני תפקידים – תפקידך שלך ותפקידו של אני-אחר סמוי מן העין או ניהול שיחה עם בבואתך בראי."

כך בדיוק נוהגת הסופרת שיצרה את הדמות הנשית המפוצלת כל כך, עד שההסתכלות עליה דומה לפעמים למבט לתוך מראה שניצבת מול מראה ויוצרת אינספור בבואות. כשקוראים את הרומן מתעוררת השאלה – מהי בכלל המציאות ה"אמיתית"? מדוע אנה וולף המומצאת מעוררת בקורא תחושה שהיא הבסיס המוצק שעליו נשענת הדמות האחרת, זאת של אֶלָה? הרי גם היא בדויה?  

כשאנה נשאלת מדוע אינה כותבת במחברת אחת היא אומרת: "אולי מפני שזה היה נעשה מין-בלבול כזה. סתם ערבוביה". החיים הם מבחינתה תוהו ובוהו, והמחברות השונות משקפות אותו.   

הפיצול מבטא את אחד מחלקיו המהותיים של רומן: את אובדן השפיות של אנה וולף. אנחנו לא קוראים על אודות השיגעון, אלא חווים אותו ביחד עם אנה, שדעתה הולכת ונטרפת.

המזור לטירוף, על פי דוריס לסינג, הוא – ילדים. נוכחותם מאלצת את ההורה לשמור על עצמו. "הילד נותן חיים לאמו כשהאם מחליטה לחיות פשוט משום שהתאבדות תפגע בילד", אומרת לעצמה אֶלָה, באמצעות אנה שיוצרת אותה, באמצעות דוריס, שיוצרת את שתיהן.

אנה יודעת שבתה היא האחיזה שלה בנורמליות. "עלי להיות במחיצתה פשוטה, אחראית, שופעת חיבה, והיא מעגנת אותי באותו חלק שלי שהוא נורמלי…"

המחברות השונות מאפשרות לכותבת האמיתית של כל היצירה הזאת, לדוריס לסינג, לעבד את הסיפור בשלל קולות, עד שאנה וולף מתאחדת, לקראת סופו של הרומן. היא קונה מחברת שכריכתה זהובה, זוהי "מחברת הזהב" שהעניקה לספר את שמו. מעתה ואילך תוכל כנראה להיות אדם אחד שלם, תחלים ותכתוב עוד רומן. דוריס לסינג תוציא את אנה וולף לאור בספרה המצליח ביותר, שיזכה אותה לימים בפרס נובל לספרות.

אי אפשר לחתום את הרשומה העוסקת בספר שלפנינו בלי לומר משהו על תרגומו, שראה אור בעברית לראשונה ב-1978. עצוב מאוד שספר כה מופלא הגיע אל הקוראים בישראל בגרסה שאפשר לומר עליה רק שהיא מחפירה ומזעזעת. לא פחות.

לכל אורכו של התרגום מדובר בחוסר רגישות מוחלט לשפה ובשלל של ניסוחים עקומים ומעצבנים.

הנה, כמה דוגמאות אקראיות לרבות מאוד, שמופיעות בלי הרף החל בעמודים הראשונים.

שפת הדיבור של הדמויות, שהיא באנגלית טבעית ופשוטה, היא בעברית מוזרה, "גבוהה" ולא סבירה:

"הו, טיפשי! הוא שאל אותי אם לדעתי טוב לתומי לבלות זמן רב כל כך בחיטוטים. אמרתי לו שלדעתי טוב לכל אדם לחטט בנפשו, אם פירוש הדבר לחשוב, והואיל ותומי הוא בן עשרים וכבר מבוגר, לא לנו, מכל מקום, להתערב."

הצעתי: "כל כך טיפשי! הוא שאל אותי מה דעתי: אם טוב שתומי מבלה כל כך הרבה זמן בחיטוט עצמי. עניתי לו שלכל אחד טוב לעסוק בחיטוט עצמי, ומאחר שתומי כבר בן עשרים, כבר אדם בוגר, אין לנו זכות להתערב." 

  • "אמרתי מה שהיית את אומרת – כך על כל פנים אני סבורה.
  • "'ואז חשבתי לי, תפח רוחי אם אשב כאן ואבלע הכל בלי לפצות פה.'
  • "'איזה עסק ביש לחזור לאנגליה – כולם מסוגרים כל כך.'"

גם בסוף שנות ה-70 כשהספר ראה אור בעברית אנשים לא דיברו כך!

הצעותי:

  • "אמרתי את מה שגם את הייתי אומרת – זאת, בכל מקרה, דעתי".
  • "ואז חשבתי שאין סיכוי, אני לא אשב ואשמע הכול ולא אומר אף מילה."
  • "איזו צרה לחזור לאנגליה. כולם כאן כל כך מסתגרים."

לא רק שפת הדיבור מעצבנת, אלא גם הניסוחים השוטפים:

"שתי הנשים ישבו בשמש, נאנחות מעונג וממתחות את רגליהן…" – מה רע בסתם "מותחות"?

מישהי "הטילה את מפתח הכניסה, מעוטף במטפחת ישנה…" מה לא טוב ב"עטוף"?

"…ואף שהקשרים לא האריכו ימים, הרי היו פומביים דיים למנוע אותו מלקבל אפוטרופסות על תומי כשנתגרש ממנה כפי שאיים לעשות. ואז חזר ונתקבל אל חיק משפחת פורטמיין…" כשנתגרש? ונתקבל? למה? מה זה?

"מולי היו לה נטיות של רודפת-קנין"   באנגלית – "Molly tended to be possessive". הצעתי: "מולי נטתה להיות רכושנית".

גם בתוך כל הניסוחים האיומים הללו, שנמשכים כך לאורך הרומן כולו, יש נקודות בולטות עוד יותר וראויות לציון בחומרתן: כך למשל בכל מקום המילה bar  מתורגמת "ממזגה". איש מעולם לא השתמש במילה הזאת. גם לא בשנות ה-70!  

""motives" מתורגם ל"אֶתנעים". גם בשנות ה-70 השתמשנו במילה "מניעים".

אלה רק שתיים מני רבות.

גם פגמי הכתיב מפריעים בתרגום. למשל, המילה "עיניין", שהיו"ד המופיעה בה צורמת עד מכאיבה.

במקום מסוים, שהוא, אגב, אחד החשובים ביותר בטקסט, לא טרחה המתרגמת להקפיד על ניואנס משמעותי: הדוברת אומרת לבן שיחה שהיא – באנגלית – מצפה ל visitor. באנגלית אין כמובן הבדל בין זכר לנקבה, כשמדובר במילה הזאת. בעברית הדוברת אומרת שהיא "מצפה לאורח". למרבה ההפתעה, מסתבר ש"האורח" הוא בעצם אישה. בחירת המגדר של המתרגמת פוגמת ופוגעת במשמעות העולה מהטקסט. חייבים לנקוט כאן לשון נייטרלית. למשל משהו כמו – "צריכים להגיע אלי", או בדומה, שכן ברגע שקובעים ל-visitor  מגדר ספציפי (ושגוי!), מטעינים  את הדברים במשמעויות שאין בהם. מתעורר הרושם שהדוברת שיקרה לבן שיחה בכוונה וניסתה להטעות אותו, בשעה שבאנגלית התוכן הזה איננו, ואסור להוסיף אותו בשל ניסוח רשלני.

בין אינספור הכשלים התרגומיים יש גם אחד די מצחיק: שוב ושוב מתורגמת המילה המקובלת "לגמור" במילה "לסיים": "עם פול כבר הייתי מסיימת עכשיו", "ושוב לא סיימה", וכן הלאה. עלי להעיד: בשנות ה-70 (זוכרים את "סטלה המגמרת" מהסרט אסקימו לימון?") השתמשנו בהחלט במילה "לגמור", שבמרוצת הזמן איבדה את תומתה, עד שאין הוגים אותה שוב, אלא בהקשרים מיניים, כך שהבריות "מסיימים" כל דבר שאינו קשור במין. והנה כאן בספר פתאום "מסיימים" במיטה, במעין זהירות "ספרותית נמלצת"…

האם יש סיכוי שבעם עובד יוציאו שוב לאור את הרומן הגאוני של דוריס לסינג, בתרגום לעברית ראויה?

לקריאה נוספת:

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": איך להגיב לגבר שאומר "את מסרסת אותי"

עד היום נשים מעטות מאוד מוכנות להילחם למען מה שהן חושבות ומרגישות באמת ביחסיהן עם גבר שהן מאוהבות בו.

רוב הנשים עדיין מוכנות לברוח ככלבלב שמיידים בו אבן, כשגבר אומר: "את לא נשית ותוקפנית, אַת מסרסת אותי."

לדעתי, כל אישה שנישאת לגבר שמדבר כך, או מתייחסת אליו ברצינות, ראויה לגורלה. כי גבר כזה הוא רודן שאינו מבין שום דבר על העולם שבו הוא חי.

גברים ונשים מילאו בעבר, וממלאים גם עתה, תפקידים רבים כל כך בחבָרות שונות. הגבר הזה הוא אפוא נבער, או פחדן שחושש לחרוג מההליכה בתלם…

כשאני כותבת את הדברים האלה אני מרגישה ממש כאילו אני מחברת מכתב שאשגר מהעבר אל העתיד. אני כל־כך בטוחה שכל מה שנראה לנו כיום מובן מאליו, יעבור מהעולם בעשור הבא.

The Golden Notebook, Doris Lessing

 

דוריס לסינג, מתוך ההקדמה ל"מחברת הזהב": האם יש דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה?

התהליך מתחיל כשהילד עודנו כבֶן חמש או שש, עם כניסתו לבית הספר. ראשיתו בציונים, בפרָסים ובתעודות. מֶנטליות זו של מרוצי־ הסוסים, אופן החשיבה המכיר רק במנצח ובמפסיד, הם הגורם ל"הסופר א' מצליח, לא מצליח, להקדים בכמה צעדים את הסופר ב'. הסופר ב' מפגר אחריו. בספרו האחרון נתגלה הסופר ג' כמעולה מן הסופר ד'."'

מראשית ימיו מכשירים את הילד לחשוב כך: תמיד מתוך השוואה, תמיד מתוך מתן הדעת על ההצלחה או הכישלון. זוהי כמין שיטת עישוב: החלשים יותר ידיהם רפות והם נושרים. זוהי שיטה שנועדה ליצור מנצחים אחדים הנתונים תמיד בתחרות ביניהם. דעתי היא – אם כי לא זה המקום לעמוד עליה בהרחבה – כי הכישרונות שיש לכל ילד, ולא חשוב מהי מנת המשכל הרשמית שלו, יכולים לעמוד לו כל חייו, להעשיר אותו ואת כלל בני האדם, אם לא יראו בכישרונות אלה סחורה בעלת ערך מסוים בשוק ההצלחה.

עוד דבר שמלמדים בני אדם משחר ילדותם הוא לפקפק בכוח שיפוטם. מלמדים ילדים לבטל את דעתם מפני דעת בני-סמכא, מלמדים אותם כיצד לבקש דעות והחלטות של אחרים, ואיך לצטט מבואות וללכת בתלם.

כמו בתחום הפוליטי. מלמדים ילד כי הוא בן־חורין, דמוקרט ובעל רצון חופשי ומחשבה חופשית, כי הוא חי בארץ חופשית ומחליט החלטות בעצמו. ובה־בשעה הוא שבוי להנחות ולדוגמות של זמנו, שאינו מפקפק בהן משום שמעולם לא נאמר לו כי הן קיימות כל־עיקר. משמגיע הצעיר לגיל שעליו לבחור (עדיין אנו סבורים כי בחירה זו הכרחית) בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא בוחר פעמים רבות במדעי הרוח משום שנדמה לו כי כאן ימצא אנושיות, חופש, אפשרות בחירה. אין הוא יודע כי כבר עוצב על-ידי השיטה; אין הוא יודע כי עצם הבחירה היא תוצאת הפרדה כוזבת המושרשת בלב התרבות שלנו. אלה החשים בזאת, והממאנים להפקיר עצמם להמשך תהליך העיצוב, נוטים לעזוב, מתוך מאמץ כמעט בלתי־מודע, אינסטינקטיבי, למצוא עבודה שבה לא יהיו חצויים ומסוכסכים עם עצמם. בכל המוסדות החברתיים שלנו, החל במשטרה וכלה בעולם האקדמי, החל ברפואה וכלה במדיניות, כמעט אין אנו נותנים דעתנו על העוזבים – על אותו תהליך של עזיבה הנמשך והולך בלי הפסק והמרחיק בשלב מוקדם מאוד את אלה שיש סיכוי שיהיו מקוריים ומתקנים, ומשאיר את אלה שנמשכו אל עיסוקם משום שכבר הם כָּאלה.

שוטר צעיר עוזב את המשטרה ואומר שאין מה שמוטל עליו לעשות מוצא חן בעיניו. מורה צעירה עוזבת את ההוראה לאחר שנפגע האידיאליזם שלה. התהליך החברתי הזה מתרחש בלי שישימו לב אליו כמעט –  אך חלקן רב בזה שהמוסדות החברתיים שלנו נשארים נוקשים ומדכאים.

ילדים אלה, שבילו שנים בתוך מערכת ההכשרה הזאת נעשים מבקרים ספרותיים ואינם מסוגלים לתת מה שהסופר, האמן, מבקש מהם באיוולתו שיפוט מקורי ורב־דמיון. מה שמסוגלים הם לעשות, ומה שהם מיטיבים לעשות, הוא לומר לסופר כיצד מתיישב ספרו או המחזה שחיבר עם דפוסי ההרגשה והמחשבה הרווחים – עם אקלים דעת הקהל. הם משולים לנייר לקמוס. הם שרוולי-רוח – אין ערוך להם, הם הברומטרים הרגישים ביותר לדעת הקהל. כאן יכול אתה לראות תמורות בהלך רוח והלך־מחשבה המתרחשות במהירות שתמצא כמוה רק בתחום הפוליטי – וזאת משום שכל מה שנתחנכו לו אנשים אלה הוא לחפש את דעותיהם מחוץ לעצמם, להסתגל לדמויות בנות-סמכא, ל'ידיעות נקלטות" – מונח מאיר עיניים מאין כמוהו.

אולי אין דרך אחרת להקנות לבני אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

אתה נתון בתהליך שטיפת מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על־פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת.

The Golden Notebook, Doris Lessing
לעברית: ג' אריוך

ציטוט מתוך Walking in the Shade, דוריס לסינג: מה עוללה הטלוויזיה

זה היה בקיץ של שנת 1950. […]  הייתי עדה לסופו של עידן, סופה של תרבות.

עד אז כשהגברים חזרו הביתה מהעבודה, ארוחת הערב כבר חיכתה על השולחן, האש בערה בקמין. בזמן שהם התרחצו, נשמעו מהרדיו שבפינת החדר דיבורים או מוזיקה חרישית. הם התיישבו ליד האישה, הילד, כל מי שהיה בבית ואפשר היה לפתות אותו לרדת ולבוא למטבח. האוכל התחיל לצאת מתוך תנור האפייה, צלחת אחרי צלחת. חלטו תה. בירה צצה. הז'קטים והסוודרים הוסרו. הגברים נשארו לבושים רק בחולצות. פניהם בהקו בנינוחות. כולם שוחחו, שרו, סיפרו מה עבר עליהם במשך היום, סיפרו בדיחות גסות – זה היה בלתי נמנע; אנשים רבו, צעקו, התנשקו והתפייסו, ואז הלכו למיטה בחצות או באחת בלילה, אחרי שבמשך שש שעות בילו ביחד ברעוּת, בשמחת חיים תוססת.

אני מניחה שעוצמה רגשית ברמה כזאת לא הייתה שכיחה בכל הבתים בבריטניה: הייתי שותפה למשהו קיצוני. ואז – תוך יום – אבל ממש, תוך ערב אחד – הסתיימו הזמנים הטובים, כי הטלוויזיה הגיעה, ניצבה בפינת המטבח כמו קרפדה מרושעת. עד מהרה דחפו את שולחן האוכל הגדול והצמידו אותו אל הקיר. הציבו כיסאות בחצי קשת, ועל הידיות הניחו מגשי אוכל שסבו על ציר. תם עידן התרבות המילולית המבעבעת.

 

Lessing, Doris (2009). Walking in the Shade:  HarperCollins

דוריס לסינג, האוטוביוגרפיה. (הספר לא הופיע בתרגום לעברית).

דוריס לסינג, חלק שני: הביקורת על אנגליה או על ישראל?

חלקה השני של האוטוביוגרפיה שכתבה דוריס לסינג נקרא באנגלית Walking in the Shade. הספר לא תורגם לעברית, ואני תוהה איך לתרגם את שמו, הרומז מן הסתם על תהלים כ"ג, פסוק ד': "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע– כִּי-אַתָּה עִמָּדִי". הבחירה באלוזיה הרליגיוזית מרתקת ומפתיעה: הלוא לסינג, קומוניסטית לשעבר, הייתה אתיאיסטיות גמורה!walking in the shade

חלקה הראשון של האוטוביוגרפיה, Under My Skin (כמו בשירו של פרנק סינטרה, "I've Got You Under My Skin"), מתחיל בילדותה של לסינג ומסתיים ב-1949, השנה שבה עזבה את רודזיה ועברה ללונדון.

שם מתחיל הספר השני. לסינג מספרת על חייה עד תחילת שנות השישים, כשספרה המפורסם ביותר, מחברת הזהב, ראה אור. ההתקדמות הכרונולוגית מלווה כל העת בתיאורי אנשים ומאורעות, בהארות והתגלויות. לסינג סוטה מדי פעם מהנושא העיקרי – סיפור חייה –  וטוב שכך, כי הערותיה ותובנותיה, כל התיאורים שבהם היא שוקעת, מרתקים.

חלק הארי של האוטוביוגרפיה מוקדש להתפכחותה של לסינג מהקומוניזם. אף על פי שהייתה קומוניסטית פעילה ובשלב מסוים גם חברת מפלגה, משתדלת לסינג לאורך כל הדרך להתנער לא רק מהקומוניזם, אלא גם מנהייתה אחריו, ומקפידה ולהדגיש את הסתייגויותיה המוקדמות. כך למשל היא מספרת כיצד השתתפה במפגש שבו נדרשו הנוכחים לגנות את הסופר גרהם גרין בשל היותו "ריאקציונר". "אמנם," כותבת לסינג, "יכולתי בקלות להסביר את עמדות המפלגה…" ובכל זאת, מאחר שבעצם לא הסכימה אתן, מצאה את עצמה מגמגמת, "לראשונה בחיי."

על תרומתם של סטלין ולנין לאושרה של האנושות

"היינו שותפים למעין פסיכוזה חברתית, או אוטוסוגסטיה המונית," מסבירה לסינג. גם כשהגיעו אליהם ידיעות על מעשי הזוועה המתחוללים בברית המועצות, היו להם "הסברים" למשל: שסטלין אינו יודע על מה שמעוללים הדרגים שמתחתיו (!), או –  "חבל שהמהפכה לא התחילה במדינה מפותחת, שם כל זה לא היה קורה."

הם האמינו בכל לבם במהפכה. בדם שחייב להישפך. למעשה, רק כשנלסון מנדלה ודה קלארק הצליחו לחולל בדרום אפריקה מהפכה שקטה, לא אלימה, מתוך שיתוף פעולה ופיוס, הבינו ששינויים חשובים יכולים לקרות גם כך.

בדיעבד היא מסבירה כי אחת ה"תרומות" החשובות שתרם לנין לאושרה של האנושות הייתה התפיסה שנחוצה "דריכות מהפכנית": יש לרצוח את חברי המפלגה בקביעות ובהתמדה, לענות, לכלוא, לשלוח אותם למחנות,  הכול כדי שיישארו דרוכים. סטלין דבק במדיניות הזאת והתמיד בה.

כמו בחלק הראשון של האוטוביוגרפיה, גם כאן כותבת לסינג על הוריה: שני האומללים שאילו פגשה את הגרסאות הצעירות שלהם, לפני מלחמת העולם הראשונה, ודאי לא הייתה מזהה אותם: אלפרד טיילר, הגבר הצעיר, הגופני מאוד, שאהב לרקוד, שנהנה לצעוד במשך שעות, עד שאיבד את אחת מרגליו במלחמה ונהפך לבעל מום, נרגן ומיואש. ואמילי מוד מק'וי שלא נישאה לגבר שאהבה באמת כי טבע ומת בקרב, שנקלעה אחרי נישואיה לאפריקה, שם נשללה ממנה המטרה העיקרית של קיומה: לנהל חיים מכובדים ובורגניים של מעמד הביניים.

את עניין המעמדות, האנגלי כל כך, מתארת לסינג בציוריות רבה: כמה שנים אחרי שחזרה לגור באנגליה, נקלעה פעם לחנות של כלי עבודה. המוכר ניצב בפתח, ידיים על המותניים, סקר אותה. היה לה ברור שהוא שואל את עצמו לאיזה מעמד היא משתייכת, עד שפתחה את הפה ושאלה אם הוא מוכר פריט מסוים. ברגע שדיברה הצליח המוכר לסווג אותה למעמד הנכון, תנוחת גופו השתנתה מיד, הוא שמט את ידיו והשיב לה בנימוס…

על סופרים, אהבה, ומוציאים לאור

לסינג מתארת מה פירוש להיות סופרת אישה. כך למשל היא מצטטת את המאהב (הנשוי) שהיה לה במשך ארבע שנים, מי שהאשים אותה: "את לא אוהבת אותי. רק הכתיבה שלך חשובה לך." לדבריה אין סופרת שלא שמעה את הטענה הזאת לפחות פעם אחת בחיים. (אכן!…) אבל, היא מתנחמת: "כאשר האהבה מאכזבת סופרת, שהציבה אותה במקום חשוב יותר מאשר את הכתיבה, היא תיצור ספרות מתוך אותה אהבה." (ועוד איך!…)

חלק  מסוים מהספר מייחדת לסינג לדיון על עולם הספרות בימינו, ומפתיע לגלות עד כמה התובנות שלה מזכירות את המציאות בישראל כיום.

היא משווה בין עמדותיהם של סופרים ומוציאים לאור כפי שהיו בימים שרק התחילה לפרסם, לעומת הפרקטיקות הנהוגות "כיום", כלומר, באמצע שנות התשעים, אז ראה הספר אור. בעבר, היא מספרת, שרר קשר מיוחד בין סופרים למו"לים. רק אוהבי ספרות אמיתיים עסקו בהוצאה לאור, והם תמכו בסופרים, רגשית וכלכלית (על הדעת עולה הקשר המיוחד שהיה בין עגנון ושוקן). המו"לים חיפשו סופרים חדשים, טיפחו אותם, המשיכו להדפיס ספרים גם אם ידעו שלא ימכרו יותר מכמה מאות עותקים.

כיום, לעומת זאת, הכול עוסקים רק בחיי מדף, בכמה שבועות של מכירות מוגברות – עמדה המנוגדת לדעתה של לסינג על הדרך הטבעית והנכונה שבה סופר צריך להתפתח, בתהליך מתון, עם קהל קוראים שמצטבר לאטו ומוניטין שמתרחב, מפה לאוזן. ואז, בהדרגה, משהו קורה, המכירות מתרחבות.

סופרים, היא טוענת, הם אנשים ילדותיים. הם מקיפים את המוציא לאור – או את העורך –  במערבולת של רגשות: צרכים, תלות, הכרת תודה, טינה על כך שהם נזקקים ותלויים כל כך, קשת של רגשות סותרים, שמזינים את יצירתו.

אבל, כותבת לסינג, את ההוצאות לאור מנהלים כיום רואי חשבון. אלה מתעניינים לא באיכות הספרותית של ספר, אלא במכירות. "כולנו זוכרים בערגה, את הימים שבהם מוציא לאור היה אומר – 'שנינו לא נראה שום כסף מהספר הזה, אבל הוא צריך לצאת לאור.'"

"ספרים מסוימים נועדו לקוראים מעטים," היא כותבת, "ושום ניפוח וקידום מכירות לא ישנו זאת. אבל אלה הספרים הכי המשובחים, ובשקט, בחשאי ובהצנע, הם גם המשפיעים ביותר, אלה שקובעים את הטון ואת אמת המידה."

ואם הספרים הללו, הקטנים והמשובחים, כלל לא יראו אור? האם, אני תוהה בעצב, ייתכן שדוריס לסינג לא הייתה מצליחה היום להוציא לאור את ספריה הראשונים, אלה שהובילו אל מחברת הזהב, להיט והצלחה אמנותית ומסחרית כאחת? האם כתבי יד ראויים, מהסוג הקטן והחשוב, מוחזרים כיום לכותביהם ומוכחדים באִבם?

לטעמה של לסינג התהליך התחיל בכך שמוציאים לאור העדיפו לשלוח את הסופרים שלהם אל התקשורת, כדי לחשוף אותם לציבור, במקום להוציא כסף על מודעות. סופרים נהפכו לסלבריטאים שחייהם האישיים מושכים את כל תשומת הלב, עד כדי כך שהספרים עצמם כבר פחות חשובים…

לסינג תוהה מדוע נהוג הטקס הנלוז לטעמה, שבו סופר חותם על ספריו: מה הטעם במאות – לפעמים אלפי! – חתימות, עם הקדשות לאנשים שאינו מכיר, ואינה מבינה מדוע מישהו מייחס חשיבות לחתימה הזאת. היא מתארת את התהליך המתרחש בירידי ספרים: חלק מהסופרים חותמים וחותמים, והאחרים יושבים בצד, מושפלים ונבוכים. לדעתה כל זה נועד רק כדי שהמו"ל יוכל להתרברב ולהתפאר: "ראו מי יושב ליד הדוכן שלי!"

והגרוע מכל: מאז שספרים נהפכו לעסק כלכלי, שוב אינם חפים מטעויות, שכן כדי לחסוך בהוצאות "מעגלים פינות" ומוותרים על עבודתם של עורכים ראויים.

מפגש הזוכים העתידיים בפרס נובל

דוריס לסינג פגשה במשך חייה אנשים רבים, שהיא מתארת  בספרה בעין שלא החמיצה אף פרט. הנה, למשל, הנרי קיסינג'ר: "היה לו מבטא גרמני כבד, הוא הקרין אנרגיה והחלטיות, וגם זהירות ומורת רוח." היא מתארת כיצד שיחתם התגבשה סביב מילה אחת: "הוא אמר שפיתחו נשק גרעיני שאפשר לכוונו להרג של מאה אלף איש. הוא כינה את הנשק הזה 'חתלתול'. הזדעזעתי, ואמרתי שמי שמסוגל לקרוא לזה 'חתלתול' מגלה שאין בו אף שמץ של מוסר ורגישות, ושבכך מסתכם פחות או יותר כל מה שלקוי במדיניות החוץ האמריקנית. הוא אמר שאני סנטימנטלית ולא מציאותית, ושאיני מבינה דבר בעניין ריאלפוליטיק."

הנה שיחה של שניים שזכו בפרס נובל: הוא לשלום, היא – לספרות…

דוריס לסינג עם פרס נובל

פוסעת בצל או בגיא צלמוות

את האוטוביוגרפיה שלה מסכמת דוריס לסינג בנימה קודרת. היא מתארת את האופטימיות ששררה בעבר. את התחושה שהאנושות ממשיכה "לעלות במדרגות הקִדמה, שהעולם נע לעבר שגשוג," ושואלת, "האם קרא מישהו תיגר כנגד האופטימיות המאושרת הזאת? אני לא זוכרת. בסוף מאה של רומנטיות מהפכנית, אחרי הקורבנות האיומים שהקריבו כדי שהמדינות ייעלמו וגן עדן עלי אדמות ישרור; אחרי חלומות נלהבים על אוטופיות, ארץ פלאות וערים מושלמות, אחרי כל הניסיונות ליצור קומונות וקהילות, קואופרטיבים, קיבוצים וקולחוזים – אחרי כל זה, האם היה עולה בדעתנו שרוב האנשים בעולם יסתפקו במעט יושר, בכך שהממשלה תהיה מסוגלת לבצע משהו?"

דוריס לסינג ציינה את הרגע שבו התחוור לה להפתעתה שאנשים שסבלו, שחיו על תה ולחם עם מרגרינה וריבה, שבמשך שנים היו מובטלים וחיו בשכונות עוני עלובות, המשיכו להצביע למפלגת השמרנים. הצל המופיע בכותרת ספרה הוא אם כן האפֵלה של אובדן התקווה, של אובדן האמונה ביכולתם של העניים לשפר את מצבם.

דברים שכתבה סופרת אנגליה בסוף המאה העשרים, שרבים מאתנו בישראל, בעשור השני של המאה העשרים ואחת, יכולים לאמץ בכאב ובצער.

דוריס לסינג, חלק ראשון: מדוע עזבה שניים מילדיה, וכיצד רצתה לתקן את העולם

הילד בן ארבע. התינוקת בת פחות משנה. בבית המולה. האורחות, שכבר ימים רבים מתמסרות לטיפול בתינוקת, אביהם של הילדים, חמותו – כולם כבר מבינים מה עתיד להתרחש בקרוב. הם כועסים על אמם של הילדים, שלקחה אותם כדי להסביר להם מדוע החליטה לעזוב. כבר אין ספק, היא עתידה להסתלק מהבית, מהחיים הללו, שיכולים להיראות כה נוחים: המשפחה גרה בסולסברי, בירת רודזיה. בעלה של דוריס  פקיד בשירות הציבורי המקומי. כמו כל הנשים הלבנות בנות המעמד שלה מוטל עליה רק לנהל את צוות המשרתים – כולם שחורים – שמבצעים את העבודות: בישול, אחזקה, ניקיון. כל בוקר, אחרי שהיא מזמינה מהחנויות את כל המצרכים שהמשרתים זקוקים להם, היא אמורה להיפגש עם נשים אחרות, לשוחח אתן על בגדים ולהתלונן על הגברים המפרנסים אותן.

"אני מתכוונת לתקן את העולם המכוער הזה," היא לוחשת לשני הפעוטות, בטוחה שמשהו מדבריה חודר להכרתם, "אתם תחיו בעולם יפה יותר, שאין בו גזענות ואי צדק… כשתגדלו – תבינו."

היא קומוניסטית הדוגלת בדברים ששמעה לאחרונה: שאי אפשר לשאת מציאות של ארץ שבה מאה אלף לבנים באו וגזלו ממיליון שחורים את אדמותיהם ועכשיו מנצלים אותם, משתמשים בהם ככוח עבודה זול, מסרבים להעניק להם השכלה והכשרה מקצועית ותוך כדי כך מתיימרים "לתרבת ולשפר" אותם.

חברי המפלגה, עמיתיה, האמינו שבזכותם, בזכות אמונותיהם ופעולותיהם, בתוך עשר, לכל היותר חמש עשר שנה, לא יהיו עוד בעולם גזענות, דיכוי נשים, ניצול עובדים. הסנוביות תיעלם, אנשים לא יבוזו עוד לזולתם. גן עדן עמד על סדר היום, ובקרוב…

דוריס  הייתה ידועה מאז ומתמיד כמי שאוהבת מאוד ילדים קטנים, מחפשת את קרבתם, משתוקקת כל העת לחבק אותם ולשחק אתם. בהיותה נערה טיפלה בתינוקות בשכר, שכן הפרנסה של הוריה הייתה דחוקה. בעקבות "תערוכת האימפריה הבריטית" שנערכה בשנת 1924, התפתו להגר מאנגליה לרודזיה, שם קיוו להתעשר. מסתבר שלא רק רעידות אדמה, מלחמות, ורעב, גם תערוכות גדולות מעצבות את גורלם ועתידם של בני אדם. אמה של דוריס ציפתה לחיים של בני המעמד הבינוני. לאפריקה לקחה בגדים מפוארים שלעולם לא תלבש. פסנתר שלא יהיה בו שימוש. שטיחים פרסיים שייראו מגוחכים בתוך בקתת העץ והקש שיבנו למגוריהם בחווה המרוחקת, הגובלת בערבות הבּוּש. בעיני רוחה ראתה סעודות חגיגיות, ערבים מוזיקליים, מסיבות תה, פיקניקים, כמו אלה שהיו לה בשנים המעטות שבהן חיו באיראן, שם נולדו ילדיה. אבל באפריקה עוניים היה כה מחפיר עד שלפעמים נאלצו לאכול את הציפורים שבתם צדה.

עם אמה ואחיה

דוריס, האישה שחיפשה בנעוריה כל הזדמנות להחזיק תינוקות על הידיים, השתדלה לא להיקשר רגשית אל שני ילדיה. "אילו נשארתי אתם לא הייתי שורדת, הייתי מתמוטטת נפשית ונהפכת לנטל על המשפחה," הסבירה בדיעבד.

בשנת 1946, שלוש  שנים אחרי שעזבה את משפחתה, נישאה שוב. את לידתו של הילד השלישי תלתה בטבע שדחק בה להרות, בשל המלחמה שקטלה עשרות מיליונים. גם נישואים אלה לא החזיקו מעמד. מהם נותר לה שם המשפחה לסינג, וילד, בנה השלישי.

העשב פוזם
הוצאת זמורה ביתן. לעברית: נורית פלד

דוריס לסינג עזבה את אפריקה בשנת 1949. היא הותירה שם שני ילדים, שני בעלים לשעבר, וזיכרונות. לאנגליה לקחה אתה את הילד השלישי, את כתב היד של ספרה הראשון העשב פוזם, את כל הסיפורים שתספר בעשרות השנים הבאות ואת המחשבות הנאצלות על העולם המשופר שתעזור ליצור.

"היינו חלק מאשליה, או הזיה," אמרה על עצמה ועל חבריה למפלגה הקומוניסטית. כשחיה באפריקה התקוממה נגד הגזענות. נגד אמירות כמו – "השחורים מבינים רק מכות." נגד אמה שהפצירה בילדיה לאכול ואמרה, "תחשבו על הילדים הרעבים בהודו," אבל לא עלה בדעתה להסתכל מהחלון ולראות את הילדים האפריקנים המורעבים. היא סירבה לדמות להוריה, שמלחמת העולם הראשונה טרפה את חייהם והטריפה את דעתם. אביה איבד רגל אחת במלחמה. את אשתו, שאהובה הרופא טבע במלחמה, הכיר בבית החולים שם אושפז במשך שנה והיא הייתה האחות שטיפלה בו. חייהם המשותפים היו פשרה וטעות מתמשכת. היא כעסה וחסה עליהם, ובעיקר לא הייתה מוכנה להרגיש לכודה כמוהם.

מה רבה הדרך שעליה לעשות הבינה במפגש נדיר עם אפריקני שחור, משכיל, שפטפטה בחברתו בלי הרף. הוא האזין בשתיקה, עד שאמר, "תביני, אני מבוגר מאוד ואת צעירה מאוד."

"אין לנו זכות להיות מופתעים ממחשבות שגויות של אנשים שחיו בעבר, לפני שנתהה איך יראו התפישות שלנו לאנשים בעתיד," אמרה. גם כשדנה את הלבנים לכף חובה, הוסיפה, לא כהצדקה, אלא כהסבר: "כשאנשים רבים מטורפים באותו אופן, אין רואים בכך טירוף."

מהקומוניזם התפקחה. כשנודע לה על הזוועות הסובייטיות האכזריות, שהיו לא פחות גרועות מאלה של הפשיסטים הנאציים, תהתה: האם על כף המאזניים יניחו את כוונותינו הטובות?

שישים וארבע שנים אחרי שדוריס לסינג עזבה את אפריקה, הגיעו אל ביתה שבלונדון המבשרים: אלה שבאו להודיע לה שזכתה בפרס נובל לספרות. באותו בוקר יצאה למכולת ושבה עם סל הקניות, אישה בת שמונים ושמונה. כשהגיעה ופגשה את כל העיתונאים והצלמים שחיכו לה, לא היססה: אחרי שהכניסה הביתה את המצרכים שקנתה, שבה ויצאה, ואז התיישבה בפיסוק על המדרגות שבפתח ביתה, החזיקה את זרי הפרחים והברכות וחייכה: מראה שנחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי.

מחברת הזהב
הצאת עם עובד. לעברית: ג. אריוך

פרס נובל הוענק לה על שפע רב ומגוון של יצירות. היא פרסמה עשרות ספרים. כתבה על אפריקה, כתבה ספרי מדע בדיוני, כתבה סיפורים פוליטיים ורומנים. אחד מהם, מחברת הזהב, נחשב לקלאסיקה וכבר שנים רבות שהוא מופיע ברשימת מאה הספרים הנחשבים ביותר של שבועון טיים. לסינג חקרה בו את הקומוניזם שממנו התפקחה, את שחרור האישה, ידידות בין נשים, טירוף, פסיכולוגיה, אמהות.

דוריס לסינג על המדרגות

הסופרת שחייכה אל העיתונאים, שהפטירה לעבר אחד מהם, "הנה, אתה עונה על כל השאלות במקומי, ברכותיי…" נראתה כמי שנהנית, גם אם היא מביכה את הנוכחים. היא סירבה להעמיד פנים שהמעמד חשוב לה במיוחד. היא האישה שזנחה פעם את ילדיה הקטנים. אין ספק שיש להניח על כף המאזניים את מכלול יצירתה, את כל הישגיה האמנותיים, וגם, כפי שביקשה, את כוונותיה הטובות. ואי אפשר שלא לשאול מה היה קורה, ומי היה נפסד, אלמלא הלכה בדרך שבה בחרה.


דוריס לסינג מגיעה הביתה במונית. העיתונאים מבשרים לה שזכתה בנובל. האיש שיורד אתה מהמונית הוא פיטר, בנה השלישי, שחי אתה עד יומה האחרון, ומת זמן קצר אחריה.
בנה ובתה מנישואיה הראשונים נשארו בדרום אפריקה.
בנה הבכור, שעליו אמרה: "אין לי כלפיו שום רגש," הלך לעולמו.
בתה מנהלת ארגון סיוע ומשתדלת להתרחק מאור הזרקורים. 
עליה אמרה אמה שהיא מעריכה מאוד את אישיותה.
הקשר של שניהם אתה היה במשך השנים קלוש ביותר.

טור על סופרות באקס נט

איך דוריס לסינג קשורה ליירוטים

ומה יש למשורר וו' ה' אודן לומר על המלחמה

"לחדשות, לעיתונים ולהודעות התרגלנו, ובכלל לא בזנו להם: בלעדיהם היינו מתייאשים, היינו נחרדים. יש כמובן צורך בגושפנקה הרשמית, במיוחד בתקופה שבה שום דבר לא פועל בהתאם לציפיות. אבל בשלב מסוים התחוור לכל אחד מאתנו שאיננו מסכימים לקבל את העובדות. הן הצטברו ויצרו תמונות שונות לחלוטין מכל מה שהתפרסם…" ( Memoirs of a Survivorזיכרונותיה של ניצולה, דוריס לסינג. הספר לא תורגם לעברית, אבל עוּבּד לסרט, בכיכובה של ג'ולי כריסטי.)

בימים האלה, כשהטלוויזיה או הרדיו, או שניהם, פתוחים כל העת, וכמעט בכל בית מופיעים המראות בעת התרחשותם – לשמאלי פוסע ממש ברגע זה חייל חמוש בשדה חיטה, והנה התחלפה התמונה, עשן עולה מחלון של בית, ועכשיו איש עם תינוק בידיו, מאחוריו קיר מפויח, ושוב העשן, ומישהו אוחז זרנוק ומתיז מים, והאיש עם התינוק מתהלך כאחוז תזזית, ועכשיו הריסות של בית, שבין שבריו בולטת שמיכה פרחונית מוכתמת באדום – בעיתות כאלה אוחזים בי זיכרונות שאולים.

אני לא שם, בשדה הקרב. ביתי לא נחרב – אולי רק עדיין לא – אינני תושבת עזה שמטוסים מאיימים עליה מלמעלה ורובים מונעים ממנה לנוס, והנה, אלה גם אלה יורים, מחריבים, ממיתים, אינני תושבת שדרות שרקטה נפלה על ביתה, אני – עדיין? – כאן, מוקפת קירות, רהיטים, הרגלים. הזיכרונות אינם שלי. רק אלה ששמעתי אותם ועליהם, ואלה שקראתי. אנה פראנק, אלי ויזל, פרימו לוי, ויקטור פראנקל, הפליטים, הנרדפים, ידידי משכבר הימים. מה אפשר להבין על השבר, אפילו רק לדעת עליו, מתוך התיעוד שהותירו אחרים, או מתוך סיפורים בדויים.

נזכרתי בספר של  דוריס לסינג,  יומנה של אישה שתחיה בעתיד ותהיה עדה לאפוקליפסה. לסינג מתארת שם את התהליך שבו מדברים תחילה על הרשויות. על "הם, ואותם," עד שבהדרגה מתחילים לדבר על "המצב".  על "זה".

היא כותבת: "השימוש במילה 'זה' הוא תמיד אות למשבר. לחרדה ציבורית. תהום פעורה בין 'למה לעזאזל הם כל כך חסרי  יכולת!' לבין 'אלוהים, המצב כל כך גרוע!' ממש כשם ש'המצב כל כך גרוע' שונה מ'זה התחיל גם כאן,' או 'שמעת על זה עוד משהו?'"

לסינג אינה מתארת בספרה מהו ה"זה" שהתרחש. מה הביא לכך שרבי הקומות בעיר שאין בה עוד כוחות מארגנים, ננטשו. שהם מאוכלסים בפולשים אלימים. שקירותיהם מכוסים בנאצות גרפיטי, שחבורות רחוב מסוכנות של בני נוער מסתובבות בכל מקום, מחפשות מזון ומאיימות, שהאוויר מזוהם, שאין עוד שום חוק וסדר. למרבה מזלה של המספרת, יש לה היכולת, בדומה במידה מסוימת כמו זאת של גיבור הסרט המזח, לנוע בזמן באמצעות מחשבותיה. וכך היא מצליחה בסופו של דבר להימלט מהמציאות הדיסטופית ולשוב אל העבר האחר, המואר.

מבקר הספרים של הניו יורק טיימס כתב שהספר "זיכרונותיה של ניצולה" קרוב לשירו של ד"ה אודן, "1 בספטמבר 1939", ובמיוחד לשורה: "עלינו לאהוב זה את זה, או למות." דרור פויר תרגם את השיר לעברית.

אודן
המשורר וו' ה' אודן W.H. Auden

אני חוזרת לכאן ולעכשיו. לפני כמה רגעים הייתה שוב אזעקה באזור מגורי. הייתי במרחב המוגן ויצאתי ממנו. בטלוויזיה מראים "יירוטים מוצלחים", שובלי עשן מסתלסלים, סיכול שחל אי שם, גבוה מעל הראש. עכשיו רואים מסוק ממטיר אש, פיצוץ של מנהרה, אישה בוכה. בית נהרס.

"גלים של כעס ואימה
מקיפים את האדמה הבהירה, המואפלת,
מטרידים את מנוחתנו, את פרטיותנו;
הריח האיום של המוות
פוגם בלילות ספטמבר."

האם יבואו לנו עוד ימים שלא יהיה בהם "מצב" או "זה"? האם נגיע לכך לא רק בכוח המשאלה והחלום אלא גם עם עוצמת הרצון לשנות את המציאות, ולא רק את המחשבות עליה?