ארכיון תגיות: דורותיאה קרוק

פלוריאן זלר, סרט הקולנוע "הבן": מהי טרגדיה

בלשון העם נהוג לתאר במילה "טרגדיה" כל מאורע חיים כואב: "טרגדיה: צעיר חרדי נכה נהרג בתאונה קטלנית", "טרגדיה: קשישה נספתה כתוצאה משריפה בדירת מגורים באשקלון", וכן הלאה. אבל משמעותה של הטרגדיה במובנה הספרותי שונה ומורכב יותר.  

דורותיאה קרוק, בספרה יסודות הטרגדיה, מונה, בעקבות הפואטיקה של אריסטו, את "האלמנטים של הטרגדיה" שהם בעיניה יסודיים ואוניברסליים: המעשה המביש, הסבל, הידיעה, האישור-המחודש. 

הטרגדיה הקלאסית מתרחשת תמיד בתוך המשפחה. כך בטרגדיה היוונית: אנטיגונה (ובחלק מהזמן גם איסמניה אחותה) מתמרדות נגד הצו של דודן המלך שאוסר לקבור את אחיהן; מדיאה רוצחת את ילדיה כדי להתנקם באביהם, בעלה הבוגד… וכך גם אצל שייקספיר: אמו של המלט שותפה לרצח אביו ולניאוף עם אחיו של האב, דודו של המלט. המלך ליר אינו מבין כי דווקא קורדליה, בתו הצעירה, ישרה והגונה יותר מאחיותיה, מנשל אותה מירושתו, וכשהאמת האיומה מתחוורת לו, כבר מאוחר מדי. 

סרטו החדש של פלוריאן זלר (יוצרו של הסרט המופלא, זוכה פרס האוסקר, "האב"), נקרא "הבן". הוא מבוסס על מחזה שכתב. זהו סיפור טרגי, שמתרחש בתוך המשפחה. הוא נפתח בתמונה משובבת נפש: אם לתינוק רכונה מעל עריסתו ושרה לו, כדי להרדימו. פיטר, אביו של הפעוט מגיע הביתה מהעבודה, מביט בתמונה הנוגעת ללב: אשתו היפה ובנו הקטן, ברגע של איחוד ורוגע. האישה מסמנת לו להתרחק, שמא התינוק יתעורר. האב נסוג אל חדר אחר בבית, ושם מנהל שיחת עבודה עניינית. הכול מתנהל על מי מנוחות, ונראה שמדובר במשפחה צעירה ומאושרת.

אל תוך השלווה הזאת פורצת דמות נוספת, שמביאה אתה את תחילתה של הטרגדיה: אשתו לשעבר של פיטר מגיעה במפתיע ומשתפת את בעלה לשעבר בדאגותיה: התברר לה שבנם המשותף, ניקולס, נער מתבגר, לא הגיע במשך החודש האחרון לבית הספר. האם חסרת אונים. אין לה מושג מה לעשות, ואיך לעזור לניקולס, היא מבקשת את עזרתו של פיטר. הוא מבטיח להגיע לדירתה ולדבר עם הבן.

מכאן מתפתחת עלילה לופתת, שנעשית מזעזעת יותר ויותר. מסתבר שגם כשמדובר בשלושה אנשים שיש להם הרבה מאוד רצון טוב: למשל, לאחר הסתייגות קלה אשתו הצעירה של פיטר, מסכימה שבנו יעבור לגור אתם. מי יטפל בו בפועל? מי יאיץ בו לקום בבוקר ולצאת ללימודים בבית הספר החדש? כמובן שלא האבא – הוא עובד! איך יגיב הבן לאינטראקציה עם האישה שבגללה עזב אביו את הבית, את אמו? 

זהו המעשה המביש בטרגדיה שלפנינו: פירוק המשפחה, בגידתו של האב, עזיבתו. הסבל הוא זה של האישה שנעזבה, ושל בנם המשותף. ניקולס מיטיב לתאר אותו, שוב ושוב. הסבל הוא גם המצב הנפשי שנקלע אליו, וגם תוצאותיו: השפעתו על שלושת המבוגרים שמנסים לעזור לו. מדובר באנשים טובים. הם משתפים פעולה, משתדלים להבין זה את זה ואת הבן, עושים במיטב יכולתם כדי להציל אותו מהכאב הנורא שהוא חש, שלא את כל צדדיו ומשמעויותיו הם מסוגלים להבין. 

על "הידיעה" ועל "האישור־מחדש", כפי שהם מתרחשים בסרט לא אכביר מילים, כדי לא לפגוע בחווית הצפייה של מי שטרם ראו אותו. מדובר בסרט מומלץ מאוד: הוא חף (כמעט) מצרימות, סרט אמריקני שאינו דומה למרבית הסרטים ההוליוודיים הקלישאתיים. אומר רק שמדובר בחווית צפייה מטלטלת, שמעוררת מחשבות רבות. 

כשהיא דנה בדמויות בטרגדיה, מסבירה לנו דורותיאה קרוק בספרה כי "ממה שמתארע להן יש בידינו לקנות לנו ידיעה של גורל האדם, שהיא מלאה, שלמה ומוסמכת, בהשוואה עם זו שאנו יכולים להסיקה מתוך נסיון חיינו שלנו; ודבר זה הוא המבטיח את האפקט הקאתארטי של הטראגדיה. משום שאנו יודעים באמת, משום שעינינו הוארו באמת, לאחר שהועמדנו פנים אל פנים מול המציאות והתבוננו בה בהתמדה ובשלמות, אנו יכולים לבסוף להגיע לכלל פיוס עמה."

אכן, "עינינו הוארו" בעקבות הצפייה בסרט. 

"את לי לילה": סיפור על אהבה והחמצה

לירון בן שלוש

הסרט "את לי לילה" מסתיים לכאורה בדיוק במקום שבו החל: במיטה המשותפת לשתי אחיות שחולקות את לילותיהן, חבוקות. האחת מסורה לאחרת בכל מאודה; האחת נזקקת עד בלי די והאחרת מעניקה לה את חייה.

חלי וגבי חיות ביחד, חנוקות ואבודות בדירה קטנה, נטולות כל תקווה. גבי מפגרת בשכלה, וחלי מטפלת בה, בלי שום עזרה מאף אחד. אדרבא, כשהסביבה מתערבת, היא רק מקשה: השכנים מאיימים, מתערבים וכועסים, ואפילו אמן של האחיות מגיעה רק לביקורים נדירים וברור לגמרי שאינה שותפה למצוקה, אינה מבינה את גבי ולמעשה לא ממש מתעניינת בה. (את התוקפנות והכעס של שתי האחיות כלפי האם המזניחה מחצינה גבי, כאשר בביקורה היחיד של האם היא מתנפלת עליה ותוקפת אותה). בשעות הבוקר נאלצת חלי להשאיר את אחותה לבדה בבית, כדי לצאת לעבודה – היא מפרנסת את שתיהן כשומרת בבית ספר. בשעות שחלי נעדרת, נוהגת גבי לחבוט את הראש ברצפה. השהייה לבדה בבית מסבה לה סבל שאינה מסוגלת לשאת. בדידותן המשותפת נראית כמצב שאין ממנו מוצא. מה כבר יכול לקרות בחייהן?

אבל הבלתי אפשרי מתרחש. שני שינויים משמעותיים חלים, שניהם מפרידים במעט את הקשר הסימביוטי, המוחלט, החנוק לגמרי, שיש בין האחיות: בשל ההתערבות הלא רצויה של אחת השכנות נאלצת חלי לשלוח את אחותה למעון המיועד לאנשים במצבה, כל יום לכמה שעות, בזמן שהיא נעדרת מהבית. בה בעת יוצרת חלי קשר זוגי עם מורה מחליף שמתחיל לעבוד בבית הספר.

דאנה איבגי

הגבר הצעיר שנכנס לחייהן של חלי, ובאופן בלתי נמנע גם לאלה של גבי, אמור ויכול לגאול את שתיהן. נדיבותו נדירה, שום דבר לא מבהיל או מרתיע אותו והוא שופע מסירות ואהבת אמת. הוא משתלב במציאות שלהן ומתחשב בצרכים המיוחדים של גבי. לא רק שהוא מקבל אותה, הוא גם מגלה כלפיה רגישות והבנה מיוחדות במינן. כאן, במקום הזה של החסד, יכול היה הסיפור להיעצר, אבל הסרט "את לי לילה" מבקש לספר לנו על הטבע האנושי המכשיל, להראות לנו כיצד חטא הגאווה יכול להתגלות גם במקומות הכי לא צפויים.

לירון בן שלוש

על חטא הגאווה, ההיבריס, כתב אריסטו בחיבורו המפורסם "הפואטיקה" שהוא "מעשה המבייש את קורבנו על לא-עוול-בכפו, למען מילוי הסיפוק של עושה המעשה". בטרגדיה היוונית כרוך ההיבריס בשגיאה שעושות הדמויות, והוא הסיבה לחורבנן.

וכך עושה חלי ברגע מסוים את טעות חייה. זוהי טעות שלעולם לא תהיה לה תקנה, איומה וטרגית, מעשה שיחזיר אותה כביכול אל נקודת ההתחלה, אל אפלת הלילות ובדידותם, אל חוסר המוצא. מה עוד יהיה לה בחייה, לאחר שסתמה בשגגה את הגולל על הפתח היחיד שהיה יכול להיות לה?

בספרה יסודות הטרגדיה כתבה דורותיאה קרוק כי "הידיעה הנובעת מהסבל הטראגי חייבת להיות כזאת שיש בכוחה לשפוך אור על אספקט בסיסי של הטבע האנושי."

חלי לומדת לקח מר על עצמה, על העיוורון שבו היא מסוגלת ללקות, על התוצאות המרות של פזיזותה. אין שום נחמה בתמונה האחרונה, שבה נראות שוב שתי האחיות חבוקות, מנותקות מכל קשר אחר, ביחד וכל כך לבד. כל אחת מהן ידעה בדרכה אהבה שאין בה תוחלת. שתיהן שבויות, של עצמן, של גורלן, של חוסר היכולת שלהן להיחלץ מתוך המציאות שנגזרה עליהן, ביחד ולחוד.

דנה איבגי ולירון בן שלוש

המשחק של לירון בן שלוש המגלמת את חלי ושל דאנה איבגי, בדמותה של גבי, מפעים. העדינות, הקרבה, המגבלה, הצער, הרצון הטוב, חוסר ההבנה – כל אלה מצטיירים בדייקנות. מפליאה במיוחד יכולתה של דאנה איבגי להביע את מגוון הרגשות של אישה שנמנעה ממנה היכולת לתקשר. איבגי מצליחה להביע שמחה, תשוקה וכאב אילמים, נטולי מילים, כבושים, מתפרצים, קיימים מאוד.

לירון בן שלוש

jokopost

הרשומה, באתר