הסרט נפתח במעין תריס כהה שהולך ונע הצדה וחושף במרכזו מראה מיימי: אדוות עדינות של נהר. זוהי תהיה זירת ההתרחשויות.
ואז מופיע הכיתוב: “כדי להיפטר מהצרות שלהם, יש אנשים שיוצאים לדרכים. ברוסיה יש אנשים שיוצאים לנהר”.
בתמונה הבאה רואים קבוצת אנשים, רובם מבוגרים, מחזיקים בלונים. “אלה לא סתם בלונים שאנחנו משחררים עכשיו,” קורא המנחה של האירוע, “הם שליחים הנושאים אתם את המשאלות הכמוסות ביותר שלנו בקשר להפלגה.”
ואז כל האנשים הללו מפריחים את הבלונים, שנישאים מעלה מעלה אל השמים, ססגוניים כל כך, ובעצם – די עלובים. בקרוב, הרי כולנו יודעים, יתפוצצו, ינשרו, ימלאו את הארץ (או את הנהר) בשיירים של גומי שאין בהם חפץ. האם ימלאו את התחינה שאתה העיפו אותם? יהיו באמת “שליחי המשאלות הכמוסות”? האם קבוצת האנשים הזאת, אלה שהצטרפו להפלגה על הוולגה שתימשך שלושה שבועות, יימצאו על הספינה את מבוקשם (בדרך כלל – אהבה וזוגיות, ואתן את השמחות המיוחלות)?
המצלמה עוקבת אחריהם: אחרי המפגשים הקצרים והארוכים, שיחות הנפש הנסערות והדומעות. אחרי התאהבויות של הגיל השלישי שמתלקחות לרגע, אבל אינן מספקות שום אושר אמיתי.
ויש הצעת נישואין אחת. ויש פותחת בקלפים שמתמרנת את חבריה, ובעצם משתוקקת בעצמה למנת השמחה שטרם טעמה עד כה.
האנשים הרגשנים הללו, הדברניים כל כך, שפותחים את סגור לבם בקלות, צוחקים, בוכים, שרים, מקשיבים לשירתם של אחרים, מבטיחים לעצמם הבטחות ומתאכזבים, נראים כמו דמויות מתוך מחזה של צ’כוב, מין נינה שזועקת במר לבה “אני שחף…”, מין ליובוב שמזהירה “עוד רגע אני מתה…” מין דמויות של טולסטוי – נטשה רוסטובה, פייר בזוחוב, אולי אפילו כמו הנסיך אנדריי במהדורה עממית, פרולטרית, של אחרי המהפכה, ובהיעדר מעמד אצולה. “אני קולחוזניק” מעיד אחד מהם על עצמו, אבל גם קולחוזניקים מחפשים את הפיוט שבחיים, והוא שר, מלווה את עצמו בגיטרה, מספר על כפות רגליו שהלכו יחפות על שברי זכוכית.
הם לא מהססים לנקוט מחוות דרמטיות: מישהו קורע לגזרים את התצלומים המשותפים שלו ושל אהובתו, כדי לשכנע מישהי שהכול ביניהם נגמר (והיא? היא דומעת לנוכח הדרמה, ומבקשת לדעת אם לא הייתה שם אהבת אמת, ומה קרה, איך נוצר שבר כזה?). למחרת הוא שב ומצרף את הקרעים בחשאי, מדביק אותם זה לזה ונושק לתצלום.
גם בגפם הם דרמטיים ועזי רגש.
איך מצלמים סרט כזה? איך המצלמה מגיעה אל כל השיחות האינטימיות הללו, למשל, זאת שמנהלות שתי צעירות (יפהפיות!), אחת מספרת מדוע היא רוצה להיפרד מבן זוגה, אבל את בנו הקטן היא אוהבת כל כך ואיך תיפרד ממנו? והאחרת מספרת לה מדוע היא רוצה להצטרף לבן זוגה שמחלק את חייו בין ארצות הברית לניו יורק.
בשיחה עם Jerzy Sladkowski, במאי הסרט, הוא סיפר כי כמה שנים לפני שצילם אותו השתתף בהפלגה דומה, וראה כיצד רוב המשתתפים משתוקקים למצוא זוגיות. לדבריו, יש בהפלגה ממד סמלי, שכן האווירה “רומנטית, נוסטלגית ומסתורית”, ולכן זאת סביבה מתאימה להתאהבות.
ואיך באמת הצליח להתקרב כל כך לאנשים, שהרשו לו להצטרף עם מצלמתו לרגעים כה אינטימיים? “קל לי לעשות את זה, כי אני אוהב אנשים”, הוא הסביר. “לפעמים האנשים שצילמנו אפילו לא הרגישו בכך, ושאלו אותנו – ‘מתי תתחילו?’ וזה כשכבר צילמנו אותם במשך יותר משעה…”
הדרמות נמשכות, ובינתיים הספינה לא עוצרת, שטה הלאה, הנוף נשקף מצוהריה: גדות הנהר, צריחים דמויי בצל של כנסיות, בתים כפריים, מרחבים ירוקים. הנהר זורם והאנשים שעליו מחפשים את האושר, עד לתמונה האחרונה, היפה להפליא: רואים את הספינה מרחוק, אי של אור בתוך מיצרים אפורים. היא מתקדמת לאטה, שופכת פס של אור זהוב על כל האפור המקיף אותה. לאט, לאט, לאט…
אי אפשר שלא לחוש באהבה שחש הבמאי. הסרט שיצר ענוג, נוגע ללב ואנושי!
האומנם המצוקה “עוברת בדי-אן-איי”? האם מי שגדל בעוני מרוד, בבית נטוש שאחד מהוריו פלש אליו בלית ברירה, יכול לצמוח מתוך הילדות העשוקה, לגדול ולפרוח?
בדוק-אביב הראשון שהתקיים בישראל, ב-1999, הוקרן הסרט התיעודי “שני יוסי”, שאותו ביימה יעל קיפר. במשך שנתיים עקבה קיפר במצלמתה אחרי קבוצה של אנשים שהמציאות אילצה אותם למצוא לעצמם קורת גג בבניין נטוש ברחוב יפת, ביפו. היו שם כמה משפחות מפורקות שחיו ביחסי אחווה, שכנות ועזרה הדדית. אב ושלושת בניו. אישה עם שני ילדיה הפעוטים. ועוד אישה, שכבר בגיל שבע עשרה הייתה אם לשניים. “אלטע זאכן” שהחזיק בחצר סוס, “קנה ומכר” זוטות. כבאי שכיבס בלילות לכל השכנים, במכונת הכביסה שהייתה אצלו בעבודה, בתחנת הכיבוי, ובין לבין משמרות נסע לבקר את בנו הקטן, שגדל בפנימייה. אוסף של מצוקות, דאגות, חרדות, מאבקי קיום.
חלפו עשרים שנה, וקיפר החליטה לנסות ולאתר את גיבורי הסרט ההוא. לראות מה עלה בגורלם של האנשים שנפשה נקשרה בנפשם, אבל, כדרך הטבע, בתום הצילומים לסרט ההוא, נפרדה מהם והמשיכה בדרכה.
לבה נשבר, כך סיפרה בשיחה שנערכה בתום ההקרנה של הסרט החדש, “שלושה יוסי”, כשגילתה מה עלה בגורלם. למשל – שאלירן, אחד הילדים המקסימים, שחדרו ללבה בשנתיים שליוותה אותו, ננטש למעשה זמן לא רב אחרי שנפרדה ממנו. רק בן חמש עשרה היה כשאביו עזב את הבית הנטוש ששם התגוררו, ועבר לגור עם אישה ועם ילדיה. אלירן נאלץ למצוא לעצמו “סידור” ועד שהגיע לגיל הגיוס לצה”ל (אחד החלומות שלו כילד היה להצליח להתגייס), היה למעשה לבדו בעולם. איזה מין אבא נוטש כך את בנו? בסרט אנחנו מגלים מה הייתה ההיסטוריה האישית שלו עצמו. איך הוא עצמו ננטש למעשה בילדותו.
בשיחה שהוקרנה אחרי הסרט דנו יוצריו של “שלושה יוסי” בשאלות כבדות משקל. למשל – עד כמה מוסרי לתעד בני אדם ואז להיעלם מחייהם. האם יש לדוקומנטריסט חובה כלשהי כלפי האנשים שתיעד? במה יכול, אם יכול, סרט תיעודי, להשפיע על גורלם?
בסרט החדש “נפגשים” שוב ושוב האנשים עם דמויותיהם מהעבר. רואים ילד שהיה לאיש, ואיש צעיר – שהזדקן. רואים פעוטה מדדה שהיא עכשיו אישה צעירה, ואישה צעירה שהשתנתה לגמרי, אז לבשה שמלה חשופה, היום היא עטויה בחיג’ב.
אבל השינויים שנראים דרמטיים בעצם אינם כאלה באמת. כי האנשים, בבסיסם, לא השתנו. ובעיקר מצער ועצוב להיווכח כי מי שחי בילדותו בסביבה שלא יכלה להעניק לו כמעט מאומה (אחד הגברים מספר שאינו יודע קרוא וכתוב, עד כדי כך) לא “יצא” מהמצוקה, אלא ייקח אותה אתו לחייו הבוגרים. כי איזה סיכוי יש לילדים האלה?
הסרט משיב לנו על השאלה הכמעט רטורית בחדות נוקבת, כשהוא מראה לנו לאן הגיעו הילדים. מה קרה למבוגרים. המבט באנשים הללו אוהב, מלא אמפתיה וכאב, מבט עתיר תבונה של הלב ושל השכל.
“כן!” השיבה יעל קיפר תשובה חד משמעית לשאלה – האם היא מקווה שהסרט ישפיע על המציאות, ודאי שהיא מקווה, ודאי שהייתה רוצה שיגיע לעיניים וללבבות הנכונים.
לקראת סוף הסרט אנחנו פוגשים, ישר לפנים, את המצוקה המתמשכת, זאת של שנת 2020: אישה צעירה, אם לארבעה פעוטות. גדלה בפנימייה. נהגה להגיע לחופשות אצל סבתה שגרה בדירת חדר וחצי, ששייכת לחברת חלמיש, שם היא מגדלת כיום את ילדיה. אבל זה עתה קיבלה מכתב: היא חייבת כסף, ובקרוב תיזרק לרחוב עם הילדים.
מה עלה בגורלה, אחרי שהמצלמות כבו? איפה היא עכשיו, עם כל ארבעת הילדים שלה, בימי הקורונה שבהם המצוקה התעצמה כל כך? מי ייתן את הדעת אל האומללות המחרידה הזאת? מה קורה כשהעוני והייאוש עוברים מדור לדור, “בתורשה”?
דוק-אביב התקיים השנה כמובן במתכונת שונה מהרגיל: עד ה-30 בספטמבר אפשר היה לקנות כרטיסים ולצפות בסרטים בבית. “שלושה יוסי” הוקרן בכאן 11. יש להניח שאפשר למצוא אותו מעתה ואילך גם בווי-או-די. הוא קורע את הלב, ועם זאת –מחייב צפייה בו.
“העבר נמצא בעבר”, אומרת אימלדה מרקוס בת ה-86 לקראת סופו של הסרט התיעודי “קינגמייקר”. אלא שכמו כל שאר הדברים שהיא אומרת בסרט, גם בעניין הזה היא משקרת. מרקוס מעולם לא נפרדה מהעבר שבו הייתה נשואה לעריץ פרדיננד מרקוס, ששלט בפיליפינים ביד רמה, בעזרתה ובניצוחה.
הכול זוכרים את הזעזוע והמבוכה שחשו ב-1986 הפושטים על ארמונם של השניים, אחרי שמרקוס הובס בבחירות ונאלץ לנוס מארצו. בארמון התגלה מה שנהפך לסמל השחיתות וסגנון החיים הראוותני עד טירוף של הגברת אימלדה: כ-3,000 זוגות נעליים. כאמור, אוסף הנעליים הזה הוא רק סמל, שכן משפחת מרקוס חשודה בכך שצברה הון אישי של מיליארדי דולרים, שנעשקו כמובן מהעם הפיליפיני.
עדיין לא נודע היכן מוטמן רוב הכסף.
הסרט “קינגמייקר” מראה לנו, הצופים, את השקר הטמון במשפט “העבר נמצא בעבר”. הדעת נותנת שאימלדה מרקוס, שבעלה מת ב-1989, תיתן את הדין על מעלליה, שלא התמצו רק בחיי ראוותנות ופזרנות מבעיתים בממדיהם: מרקוס, ולצדו אשתו שהייתה יד ימינו והכוח המניע של מעשיו, הכריזו ב-1972 על שלטון צבאי בפיליפינים שחוקיו שללו, בין היתר, את זכויות האזרח הבסיסיות ואת חופש העיתונות. באותן שנים רדפו השלטונות את האזרחים, מי שנחשדו כפעילי אופוזיציה נחקרו, עונו ונרצחו. כמה מאותם מעונים מתראיינים בסרט ומספרים על הזוועות שעוללו להם. לא היה אל מי לפנות לעזרה, כפי שמעידה אחת מהן:
המשטר הצבאי נמשך עד תבוסתו של מרקוס בבחירות.
אבל ב-1991 נשיאת הפיליפינים קורסון אקינו, הרשתה לאימלדה מרקוס לשוב לארצה.
מאז חותרת אימלדה (ומצליחה!) לשוב לעמדה של כוח, הפעם – באמצעות בנה. בסרט רואים את הבן המכונה “בונגו-בונגו” מנהל מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא. הוא הובס אמנם, אבל לא נבלם. כספה של אמו אפשר את בחירתו של נשיא הפיליפינים הנוכחי, רודריגו דוטרטה. הלז ידוע באמרי השפר המחרידים שלו: למשל, שהיה שמח לחסל שלושה מיליון צרכני סמים; את שגריר ארצות הברית כינה “הומו בן זונה”; הוא טען שזכותו הייתה להיות הראשון שיאנוס מיסיונרית אוסטרלית שנאנסה ונרצחה וגם המליץ לחייליו לאנוס נשים. הכול יודעים שבמוקדם או במאוחר יעביר דוטורטה את השלטון לבונגו-בונגו.
בונגו-בונגו גאה מאוד באמו, ומספר לשומעיו שהוא בר מזל להיות בנה.
אימלדה גאה מאוד בעצמה:
ומה שהכי מדהים: מצליח לה!
תלמידי בית ספר שמתראיינים ונשאלים מה דעתם על תקופת השלטון הצבאי, מדקלמים שהיה אז טוב מאוד. אין להם מושג מה בעצם קרה אז בארצם. הם לא יודעים על העינויים, שלילת הזכויות, השחיתות, העושק. תגובותיהם הזכירו לי מאוד את הסרט “השתיקה של אחרים” של אלמודובר. גם שם מתראיינים עוברי אורח, אפילו לא ילדים, כמו בסרט שלפנינו, וגם הם לא יודעים מאומה על הזוועות שהתרחשו לא כל כך מזמן בארצם, ספרד.
אימלדה מרקוס מסתובבת בארצה כטווס. מאוהבת בעצמה. נטולת כל מודעות עצמית. בטוחה, או לפחות מעמידה פנים, שהיא “האימא” של עמה. מתגאה בתמונות התלויות על קיר ביתה: היא מצביעה עליהן: פיקאסו, מיכאלאנג’לו, אבל כשבאו נציגי השלטון (לפני שהנשיא הנוכחי עלה לכס השלטון) כדי לצלם את התמונות היקרות הללו ולנסות להשיב את הרכוש אל מי שנגזל ממנו, אל העם הפיליפיני, הן כבר לא שם. היא ערמומית, כוחנית, מתריסה, מניפולטיבית וצבועה, אבל יש לה פמליה! אנשים נוהים אחריה!
את התופעה הזאת, הפמליות הנאמנות המלוות את הפסיכופתים באשר הם, לא אצליח לעולם להבין. למרבה הצער היא קיימת כמובן גם במחוזותינו. מי אותם כוחנים, רמאים, זוללים וסובאים על חשבון הזולת? מי הם אלה שמטפחים יורש ביולוגי ומסלקים מדרכם כל יורש אפשר אחר, מקצצים את כנפיו של כל מי שעלול לדחוק אותם ממקומם? מי הם אלה שצברו מי יודע איזה הון, ומי יודע היכן הוא מוטמן (והאם אפשר, עדיין, לציין את שמם, או שהעניין כבר נעשה מסוכן מדי?).
נדמה לי שכולנו יודעים מה התשובות. ועדיין, יש מי שנוהים אחריהם. כן, כן, הכוח קובע.
פסטיבל דוק אביב שינה השנה את אורחותיו, בשל מגבלות הקורונה. הצפייה בסרטים מתאפשרת מהבית, ברכישת כרטיס חד פעמי לסרט אחד, או רכישת מנוי לצפייה בכל הסרטים המוצעים. מחירו של סרט אחד הוא 10 ש”ח, והמנוי לצפייה בו תקף במשך יממה.
תחילתו של הסרט נינוחה ומפויסת לכאורה: שנות ה-90. משפחה “מדליקה” מתראיינת בטלוויזיה, בשל סיפורה היוצא דופן והמעניין: כל שנה אימא, אבא ושני ילדיהם, יוצר הסרט יהונתן אופק ואחותו, מבלים חמישה חודשים בהודו. “באשראם”.
יהונתן משיב לשאלתו של המראיין ומספר שכן, הוא נהנה להיות בהודו. יש שם נהר. יש לו שם חברים.
האם הכול באמת חביב כל כך?
בהמשך מספר יהונתן כי בשלב מסוים, לא לפני שסיים את שירותו הצבאי, הפסיק לנסוע להודו, וכי אחרי טיפול נפשי שנמשך שנים, הציע לו הפסיכולוג לעשות סרט על ילדותו באשראם. החשד מתעורר מיד: מה היה שם, שמצריך הסתכלות מדוקדקת וסובלימציה אמנותית שתעזור אולי ליהונתן להתגבר על קשיים שעורר אורח החיים ההוא? עצם הניתוק מדי שנה מההוויה הרגילה של חייו? משהו לא תקין שהתרחש שם, בהודו?
לאט לאט, בעדינות ובקול כמעט חרישי, מתגלה האמת המזעזעת. הרגע שבו מתחוור לצופה כי זוהי תחילתה של חשיפה קשה מתרחש כשמסתבר שהיה מעורב שם סוד. שהוריהם של הילדים ציוו עליהם לא לספר לאיש על מה שראו וחוו באשראם. סוד מוצהר הוא תמיד סימן אזהרה ואיתות זועק לשמים. כשהכול תקין אין צורך בשמירה על סודות. אבל כשמבוגרים תובעים מילדים שיתוף פעולה עם הסתרה ועם חשאיות, יש מיד לחשוד במניעיהם.
הוריו של יהונתן, בעיקר אמו, מסרבים בכל תוקף להכיר בפגיעה שפגעו בילדיהם. מסרבים להכיר בעמדתו שמדובר היה בכת שהילדים נאלצו להיות בה. ההורים אמנם משתפים עם יהונתן פעולה ביצירת הסרט, מתראיינים ומצטלמים, האימא משתדלת להסביר את עמדתה ולשכנע את בנה שלא הייתה ברירה אחרת, כי “הורים נוצרים מגדלים ילדים נוצרים, הורים יהודים מגדלים ילדים יהודים, והורים שנוסעים לאשראם בהודו מגדלים ילדים שנוסעים אתם לשם”, אבל למעשה מסרבים ההורים לשתף פעולה באמת. בשלב מסוים האימא אפילו מצהירה שלא תסכים להצטלם לסרט. שיש דברים שאי אפשר להסביר למי שלא חווה אותם, ויש לכך אפילו מונח שלקוח מתוך תורת האשראם שלה. בסופו של דבר היא כן מדברת, כן מצטלמת, כן משתפת פעולה, אבל לא מבינה מאומה. לא מוכנה לקבל על עצמה את חלקה במצבו הנואש של בנה. שכן לא מכל טראומה אפשר באמת להחלים. גם אם נוגעים בה באמצעים אמנותיים. גם אם שולחים מבט ישיר אל השדים המפחידים.
יהונתן נפגש במהלך הסרט עם צעירים מרחבי העולם ששהו אתו בילדותם באשראם. עם חלקם הוא משוחח בטלפון. רובם מסרבים לשתף אתו פעולה. ברור לגמרי שהם מפחדים מאוד. גם הוא, כך יספר בהמשך, עדיין מפחד. אמנם הוא יוצר את הסרט, בניגוד לדעתה ולרצונה של אמו, אבל לא משוחרר מהאימה שהושתלה לתוך נפשו במשך שנים.
המעטים, האמיצים, המפוכחים, שכן מוכנים לדבר אתו, חושפים את מה שקרה שם באשראם במשך שנים, את הנזקים הבלתי הפיכים שאישיותם ספגה. חלקם הצליחו להתגבר עליהם, לפחות באופן חלקי. רובם כנראה נשארו פגועים לצמיתות.
הציווי לשמור על הסוד הזכיר לי באופן בלתי נמנע את המציאות שמתוכה אני עצמי באתי, זאת של נפגעת גילוי עריות שגדלה עם האיסור לספר. איסור מופנם ועמוק כל כך, עד שהוא נהפך כמעט לחלק מהאישיות: חוסר היכולת לבגוד בפוגעים (בגילוי עריות יש תמיד שניים: הפוגע והעומדת מנגד שאיפשרה את הפגיעה ולמעשה שיתפה אתה פעולה), ההזדהות אתם, הפחד מפני מה שיקרה להם אם הסוד יתגלה.
אמו של יהונתן תובעת להבין מדוע הוא מנסה לשנות אותה בכך שהוא שואל אותה שאלות קשות על ילדותו. בשלב הזה הוא עוצר ו”נכנע”. נראה כי הקשר המשפחתי לא ניזוק. בקרדיטים שבסוף הסרט הוא מודה לבני משפחתו על התמיכה בו ועל שיתוף הפעולה אתו. יש בכך נחמה, ואני מקווה שיצירת הסרט ויציאתו אל הציבור, אל כל העיניים הרואות בדיעבד המשמשות ליהונתן עדים לפגיעה, תאפשר לו בכל זאת להתחזק, להתרחק מהפגיעה ההיא ולחיות את החיים האמיתיים שנועדו לו. נראה כי רבים מבין הילדים שחיו באשראם ההוא לא הצליחו במשימה הקשה.
קשה לי להבין איך תוצאות תחקירו של יוצר הסרט “המרשלד: תיק פתוח” לא הגיעו לחדשות ככותרות ראשיות. מה שנחשף בו אמור לטלטל מערכות שלמות – מדיניות, תקשורתיות, בינלאומיות.
בעקבות מה שמתגלה בסרט יצאתי ממנו בתחושה שלקיתי בסחרחורת, שהאדמה שעליה אני דורכת אינה יציבה עוד כפי שהייתה לפני שצפיתי בו. עד כדי כך!
יוצר הסרט, מאדס ברוגר, לקח על עצמו משימה: לחקור את נסיבות ההתרסקות של המטוס שבעקבותיה נהרג ב-1961 מזכ”ל האו”ם דאז, דאג המרשלד.
כשיצא לדרך לא העלה מאדס ברוגר בדעתו אילו ממצאים מעוררי פלצות יחשוף בחקירתו.
לידיו הגיעו ראיות מוצקות לא רק לכך שהמרשלד אכן נרצח כי תמך בעצמאות קונגו, אלא גם שבאפריקה פעל במשך שנים ארגון גזעני חשאי ומסוכן, בתמיכה ובחסות, כנראה אפילו ביוזמה, של מעצמות המערב.
ברוגר עצמו קובע במהלך התחקיר המתועד כי הוא צופה לכך שמה שגילה “יזעזע את העולם – או יתגלה כתאוריית קונספירציה חסרת בסיס”.
לטעמי לא נותר מקום לספק: את האפשרות כאילו מדובר בסתם קונספירציה מעלה היוצר בעיקר כדי להפתיע, ליצור שאננות, אפילו לשעשע לרגע, וזאת כדי שהזוועה שיגיש בעוד רגע תגיע בלי שנהיה מוכנים לקראתה. ומדובר בזוועה שלא תיאמן, שהוא הצליח לחשוף.
אזהרת ספוילר: מי שמתכוון לחפש את הסרט (בינתיים לא איתרתי הקרנות חוזרות שלו) מוזמן לעצור כאן, ולדלג על המשך הרשומה.
מדובר אם כך בסוגיה הרבה יותר מקיפה ומחרידה מאשר רצח מזכ”ל האו”ם, שהוא כמובן, מזוויע כשלעצמו. המרשלד כיהן כמזכ”ל האו”ם השני. הוא היה בין האנשים שעיצבו את דמותו של הארגון בשנותיו הראשונות, ניסה להפעיל אותו כדי להשכין שלום בימי המלחמה הקרה ובתקופה שבה ארצות אסיה ואפריקה החלו בזו אחר זו לזכות בעצמאות ולהשתחרר מהשלטונות האימפריאליסטים. אבל בלילה אחד בספטמבר 1961 התרסק מטוסו באפריקה. בחקירות הרשמיות שערכו הבריטים הגיעו למסקנה שדובר כביכול בטעות אנוש של הטייס. חוקרים מטעם האו”ם לא הגיעו להחלטה חד משמעית באשר לנסיבות האירוע.
יוצר הסרט מוכיח בעזרת עדויות וממצאים מהזירה שמטוסו של המרשלד הופל. מטוס אחר, פוגה מגיסטר, חג בקרבתו וירה עליו, זאת אחרי שמטען נפץ שהוטמן בתוכו לא פעל כפי שציפו. למרבה המוזרות, על גופתו של המרשלד נמצא קלף בצורת “אס”: אות סודי של ה-CIA שנועד “לסמן” קורבן לרצח.
והנה מה שברוגר גילה בהמשך התחקיר שלו: באפריקה פעל ארגון סודי בשם SAIMR, ראשי תיבות של “South African Institute for Maritime Research”, שדגל בשמירה על עליונות הלבנים באפריקה. מדובר בארגון חוץ-צבאי סודי, שעסק בביצוע פעולות חשאיות כדי לשמר את השלטון הלבן, ויותר מכך – את קיומו של הרוב הלבן באפריקה בכלל ובדרום אפריקה בפרט.
לצורך כך הקים הארגון “מרפאות” שאליהן הגיעו אפריקנים שחורים, ותמורת סכומי כסף מופחתים מאוד קיבלו טיפול רפואי. אלא שמה שהם קיבלו באמת היו – צריך לשבת ולהיאחז היטב במשענות לפני שקוראים את זה – הזרקות של נגיף האיידס.
המטרה הייתה פשוטה וחד משמעית: להכחיד את האוכלוסיה השחורה, כדי ליצור רוב לבן.
לא מדובר בארגון פרטי. העד שבא משורותיו והחליט לספר את האמת עליו (כיום, אחרי שהתראיין לסרט, הוא חי בזהות בדויה במקום חשאי) טוען כי לדעתו הארגון חסה תחת ה-MI6: סוכנות הביון הבריטית.
צעירה לבנה בשם דאגמר ששימשה חוקרת בשירות הארגון, נרצחה, וזאת אחרי שסיפרה לאחיה כי היא חוששת שזה יקרה, שכן חבריה לצוות נרצחו גם הם. עד היום “לא הצליחו” הרשויות לפענח את הרצח. לאחיה, וגם לעד מטעם הארגון שהסכים להתראיין ולחשוף הכול, ברור שהתנקשו בחייה כשהבינה מה הארגון מעולל, והתכוונה לצאת לעולם עם המידע.
רציחתו של דאג המרשלד, שהיו לה השלכות חמורות מאוד על ההיסטוריה של מדינות באפריקה, הייתה אם כן רק קצה של קרחון עמוק ומחריד. נראה כי לא רק השלטונות הבריטים היו מעורבים במזימות האפלות של ארגון SAIMR, אלא גם אלה של ארצות הברית.
בעקבות הגילויים האחרונים חידש האו”ם את חקירת הפרשה, אבל ממשלות בריטניה ודרום אפריקה מסרבות לשתף אתו פעולה.
קשה מאוד לצאת מאולם הקולנוע אחרי הסרט הזה בלי לתהות בבעתה מה עוד מתחולל בעולם שלנו, בימים אלה ממש.
אמש זכיתי לצפות בפסטיבל דוק-אביב בסרטה התיעודי הסוחף של הבמאית הצעירה תמרה ממון. לא רק אני יצאתי מההקרנה נרגשת, ואני מודה – גם שטופת דמעות! – כל הסובבים אותי הגיבו באותה עוצמה רגשית, ומיהרו לשלשל לתיבה את הצבעתם: ציון 5 מתוך 5 נקודות אפשריות, בתקווה ש”פתח את הפה” יזכה במקום הראשון בתחרות!
תמרה ממון והצלמת המחוננת שאתה, מאי עבאדי גרבלר, ליוו לאורך זמן קבוצה של ילדים ערביים בני שתיים עשרה בלוד. בתום ההקרנה, בדברי התודה המרגשים ביותר שנשאה, סיפרה תמרה איך לאורך הצילומים נהגו שתיהן לטפס עם הילדים על הגגות כדי לתפוש יונים ולהפריח אותן, איך התרוצצו אתם בסמטאות, ובעיקר – כמה היא אסירת תודה להוריהם שהרשו לה לעשות את כל זה, ולמורי בית הספר ולמנהלת שלו, שאפשרו לה ולצלמת להיכנס לשיעורים וללוות ולתעד את ההתרחשויות שם.
בנוכחות-נסתרת מופלאה ליוו הבמאית והצלמת את הילדים בכיתה אחת, לאורך זמן: זאת של אֶלה, המורה לזִמרה, עולה ותיקה מברית-המועצות לשעבר, שאינה דוברת ערבית, אך מצליחה לתקשר אתם בעברית. תמרה ממון הודתה למנהלת בית הספר לא רק על כך שאפשרה לה ולצלמת להיכנס לשיעורים הללו, אלא גם, ובצדק רב, על שהתעקשה לשלב לימודי מוזיקה בבית הספר שאותו היא מנהלת. אכן, השיעורים עם אֶלה נראים כמו נס בהתהוות, שממון ועבאדי גרבלר היטיבו כל כך לתעד.
מה יכולים ילדים ערביים להבין מהשיר האיטלקי “פוניקלי פוניקלה”? איך יוכלו להתחבר אל מילות שירו של ברכט “יהי כל דבר שייך למי שמיטיב עימו / הילדים לאימהות הטובות, והאדמה – למי שמשקה אותה מים”? הצופה רואה מן הסתם את הקשרים: למשל, את אמו של אחד הילדים שלוקחת אותו אתה לעבוד בגינה, להשקות היטב את אדמתה. יש לקוות שגם הילדים יבינו, אם לא בהווה אז בעתיד.
בתחילת הדרך הם משתובבים, כדרכם של ילדים, מפריעים, מציקים זה לזה, ולמורה, אבל היא, אלה, בקסם אישי יוצא דופן, אינה נבהלת. היא לא רק מורה למוזיקה, היא גם מחנכת, ובחיוך שובה לב היא מבטיחה למצלמה שבעוד זמן לא רב “הם יהיו מֶשי”: רכים וצייתנים, “או שאני לא אלה.” והיא צודקת. הם אכן נשבים בקסמה של המוזיקה ושל המורה שלהם, ומגיעים לאירוע של סיום שנת הלימודים ושל הפרידה מבית הספר היסודי כשהם שרים בפני קהל ההורים המעריץ שלהם.
אבל לסרט יש עוד פן, לא כל כך סמוי, שתמרה ממון הדגישה אותו בחלק האחרון של דברי התודה שנשאה בתום ההקרנה: רבע שעה מכאן, מאולם הסינמטק שבתל אביב, כך אמרה, חיים ילדים שגם להם מותר לחלום ולממש את חלומותיהם. מציאות החיים שתיעדה בסרט מכאיבה מאוד. הילדים צופים מרחוק בזיקוקים של יום העצמאות וחולמים לאיזה ארץ יהגרו מכאן כשרק יוכלו. מביטים ברכבות החולפות וממשיכים לחלום. הם שואלים את עצמם וזה את זה מהי זהותם – האם יצליחו להגר לדובאי, למשל, או ששם, כך חושש אחד מהם, יהרגו אותם, כי הם ישראלים? “אני פלסטיני”, מנסה אחד מהם להתנחם. ברור לגמרי שהם לא יודעים לאן בדיוק הם שייכים, ומה צופן להם העתיד. סרט כמו “פתח את הפה” שמעניק להם פתחון פה, וחושף אותם לפנינו, חשוב מאוד, כי הוא מעניק להם סוף סוף זכות דיבור כלשהי.
הם, הילדים והמורה, הוזמנו לעלות על הבמה וזכו לתשואות רמות מהנוכחים.
השואל הוא גבר אוסטרי צעיר, חייכן, חביב באופן מיוחד. בן שיחו הוא ישראלי, בערך בן גילו, שהגיע לאינסברוק, כדי לחקור פרשה משפחתית מסתורית ביותר: אמו של הישראלי, יאיר לב, במאי הסרט שלפנינו, ירשה במפתיע בית יקר ששוכן בצפון לונדון. בת דודה שהקשר אתה נותק לפני שנים רבות הורישה לה אותו. אבל אז נודע לה במפתיע שיש מכשול בפני הירושה: באוסטריה חי אדם שנשא לא רק את שמו של אביה, ארנסט בכינסקי, אלא גם את מספר תעודת הזהות שלו. שניהם גם נולדו באותו יום ובאותו מקום!
ההבדל היחיד הוא שאת שם משפחתו של ארנסט האוסטרי מבטאים בשינסקי, ולא בכינסקי. והוא, כך מסתבר, היה ראש הקהילה היהודית באינסברוק. אבל מי הוא? מניין צץ? מה פשר הזהות הכפולה? איך אפשר להסביר אותה?
יאיר לב מתחיל בחקירה, תחילה כדי להסיר את המכשול בפני הירושה, ובהמשך, כי סקרנותו מתעוררת. ככל שהוא מרבה לחקור, כך מתרבות התהיות וההשערות המבעיתות, הבלתי אפשריות. מי היה הכפיל של סבו? מה גרם לכך ששניהם נשאו את אותה זהות? מי משניהם התחזה לאחר?
הסיפור, שהולך ונחשף בהדרגה, לאורך שנים, ומתועד כולו בסרט, מפעים עד דמעות. יש בו כל המרכיבים של יצירת מתח ראויה לשמה, וכמו בכל ספר או סרט מהסוג הזה, יש בסוף, ממש ברגע האחרון, טוויסט שלא יאמן.
“צריך להקים ועדת חקירה! להעמיד לדין את כל האשמים!” זועקת לקראת סופו של הסרט אחת הצופות. לא באולם. בסרט עצמו. כי לפני שהבמאי, דוד דרעי, חתם את היצירה ושיגר אותה אל האקרנים (הוא השתתף בפסטיבל דוק אביב 2017 וזיכה את הבמאי בפרס הבימוי והתחקיר), הוא הקרין אותו בפני משתתפיו ובני משפחותיהם, וצילם אותם בשעת הצפייה ואחריה.
הסרט, “סאלח, פה זה ארץ ישראל”, הוא אחד המסעירים והמטרידים ביותר שראיתי. ברגעים מסוימים התקשיתי לנשום, התקשיתי להמשיך לשבת בשקט, להתאפק ולא לפרוץ בצעקות של זעם. חשתי סביבי את עוצמת הרגשות שהציפו גם את הצופים האחרים. הם הגיבו מדי פעם בפרצי צחוק מרים של זעזוע. הדברים לא הצחיקו משום ההומור שבהם, אלא בשל הפער הבלתי נתפס בין השקרים וההונאות שהסרט חושף, לבין המציאות הידועה לכול.
בתקציר לסרט נכתב כי הוא עוסק ב”סיפור הקמתן של עיירות הפיתוח בישראל, כפי שלא סופר עד היום: עדויות ופרוטוקולים חסויים חושפים לראשונה את האמת המטלטלת מאחורי חזון ‘פיזור האוכלוסייה’, שהוכתב על ידי הנהגת המדינה בשני העשורים הראשונים לקיומה.” המשפטים התמציתיים, המנומסים הללו, אינם יכולים ואינם אמורים לבטא את מלוא עוצמתו של הסרט. חייבים לצפות בו כדי להבין על מה מדובר.
במלאכת מחשבת סדורה מובילים אותנו היוצרים שלב אחר שלב, דרך שרשרת של סצנות הנובעות זו מזו, ומציירות בפנינו את מה שאי אפשר אלא לכנות במילה “זוועה”. וזאת מילה עדינה מדי.
תחילתו של הסרט אישית ומינורית: הבמאי מלווה את הפרידה של הוריו מדירתם הקטנה בירוחם. עשרות שנים, מאז שהגיעו ארצה, חיו בה, והעזיבה קשה להם. עד כדי כך שהם מתכחשים לה. מסרבים לומר לשכנים שלום. כי, מסביר כל אחד מהם בנפרד, אולי בעצם אנחנו לא עוזבים. אולי נחזור בקרוב. לכאורה – מעבר קשה של אנשים בערוב ימיהם, שנאלצים להיפרד מאורחות החיים המוכרות, מהסביבה שבה חיו כמעט מאז ומתמיד.
אבל אז, לאט לאט, מסתבר על מה הסרט: לא על ההורים של דוד דרעי. אפילו לא על המבט שלו עצמו על עיירת ילדותו: הוא נפגש עם חבר בן גילו וביחד הם מעלים זיכרונות מהימים שגרו שם, שישבו ביחד בלילות על ספסל, בתוך נוף הבטון החשוף של מקום שאין בו שום חן, וחלמו איך ימלטו את עצמם מירוחם. הוא אפילו לא על התחלופה המתמדת של רבבות אנשים שחיו זמן מה בירוחם, ויצאו ממנה לבלי שוב.
הסרט עוסק בעוול הבלתי נתפש שבאמצעותו הקימו בשנות החמישים והשישים לא רק את ירוחם, אלא את כל עיירות הפיתוח.
ובכן כך: יוצרי הסרט הצליחו לשים את ידם על פרוטוקולים נושנים שבהם תועדו דברים שנאמרו בישיבות של מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, בעיקר אלה של ישיבות ההסתדרות הציוניות. רוב הפרוטוקולים ההם עדיין גנוזים. אסור לפתוח את התיקים. אסור לקרוא ולדעת מה כתוב בהם.
התכנים של אלה שכן נפתחו מעוררי פלצות.
דוד דרעי נפגש מול המצלמות עם אלישע אפרת, אחד האבות המייסדים של עיירות הפיתוח. אפרת, פרופסור בחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב וחתן פרס ישראל לגיאוגרפיה בשנת 2007, יושב מול דרעי, ובגלוי, בלי היסוס, מתוך הצדקה פנימית עמוקה, מספר לו שכן, מה שקרא בפרוטוקולים (כאילו שיש בכך עוד ספק!) מדויק לחלוטין.
בשנים הראשונות אחרי מלחמת העצמאות החליטו מנהיגי היישוב על מדיניות של פיזור האוכלוסין, כדי למנוע מהפליטים הפלסטינים לשוב לישובים שנטשו. לא ייתכן, כך סברו (בן גוריון הוביל את הקונצפציה), שמרבית האוכלוסייה היהודית תתרכז בערים. לשם כך הקימו תחילה את המושבים. אבל תחלופת המתיישבים שאכלסו אותם הייתה גבוהה מאוד. לכן החליטו להקים את עיירות הפיתוח. תושביהן היו אמורים לתפוש את הקרקע, לקבוע עובדות בשטח, וגם לספק שירותים ליישובים המבוססים שכבר שכנו בכל חלקי הארץ, צפונה ודרומה מתל אביב – לקיבוצים ולמושבים הקיימים. לשם כך הן הוקמו: קריית שמונה. קריית גת. נתיבות. ירוחם, ורבות אחרות.
ומי יאכלס את עיירות הפיתוח הללו? בגל הראשון הובאו לשם עולים מרומניה. מעטים מהם נשארו. ואז עלו מנהיגי היישוב על פתרון שאלישע אפרת מכנה אותו הזדמנות פז, “צירוף כוכבים מעולה: כלומר, באה אוכלוסיה בכמויות […] הם היו חסרי הון, חסרי משאבים […] זאת אומרת, שאתה יכול לעשות עם אלה מה שאתה רוצה.” כמו כן, הוא מסביר, “יש לך פתאום שטחים של מדינה שכבשת, שיצרת ב-1948, יש לך שטחים בלי סוף,” והוא מסכם: “אז יש לך אוכלוסיה, אין להם יכולת התנגדות, ויש לך שטחים בלי סוף”. בינגו.
אז כן. העלו את יהודי מרוקו (אם כי מנהיגי היישוב חשו רתיעה מפני אותה אוכלוסיה, שנחשבה בעיניהם נחותה. אלמלא הצורך ודאי היו מוותרים עליה). מכיוון שהם מוחלשים וחסרי אונים, לא הייתה להם בררה, אלא להישאר בעיירות שאליהן הביאו אותם. היה עוד יתרון לשליחתם לעיירות פיתוח (וגם זה נאמר מפורשות, ונשאר מתועד בארכיונים נסתרים): בעיירות הפיתוח יורחקו האנשים הללו מהמרכז, ויוסתרו מעיניהם של התושבים האחרים, ה”איכותיים”.
וכאן חוזר הסיפור אל עולי מרוקו, הוריו של הבמאי וחבריהם, אל העדויות ממקור ראשון: כיצד רימו אותם. כיצד הם ביקשו להגיע למקומות שבהם היו להם קרובי משפחה – ירושלים, צפת, באר שבע – אבל נלקחו ללב המדבר. לירוחם. במקום הוקמו כמה מבנים, ומסביב רק מדבר וחול. אילו הבטחות שווא השמיעו באוזניהם נציגי הסוכנות לפני שיצאו לדרך: “רק תפתח את החלון ותראה ים” (כאן פרץ קהל הצופים בסינמטק בצחוק מר), למשל: שבמקום היישוב החדש ימצאו פרנסה, דיור, ממש כל טוּב.
וכשהגיעו למקום, וסירבו לרדת מהמשאיות (אביו של הבמאי מספר איך לאורך הדרך לא ראו סימן חיים: “אפילו יונה לא עפה”, גם כאן נשמע בסינמטק פרץ של צחוק מר; אמו סיפרה איך הבינה שהמצב חמור, שנוסעים ונוסעים במדבר ולא מגיעים לשום מקום, איך החלה לחשוד שרימו אותם), נקטו נציגי השלטון כל מיני צעדים יעילים: במקרה אחד הורו לנהג המשאית להטות את תא המטען שבו ישבו האנשים, “לשפוך” אותם החוצה ולהסתלק מהמקום. במקרה אחר זימנו שוטרים שאילצו את העולים באלימות לרדת (אביו של הבמאי איבד לזמן מה את הכרתו בעקבות הפינוי). במקרים אחרים הונו אותם. כשביקשו לחזור למרוקו אמרו להם – בסדר, תרדו, רק כדי לחתום שאתם מסרבים, ואז השאירו אותם במקום והסתלקו. והיה עוד אמצעי אחד, מזעזע במיוחד: גייסו את חבריהם של העולים החדשים, אלה שהגיעו כמה ימים לפניהם, לשכנע אותם שכדאי להם לשתף פעולה, שיהיה להם טוב כאן. (מניין למדו נציגי השלטון את השיטה? האם אפשר להימנע מהמחשבות על אנשי הקאפו היהודים שפעלו במחנות הריכוז? או על קסטנר?). את משתפי הפעולה הללו פיצו בכסף ובהבטחות להטבות. באחד הרגעים העצובים בסרט מסבירה אמו של הבמאי לבנה שאינה כועסת על חבריה שבגדו בה כך. בשיחת טלפון עם אחת מהם מתנצלת הבוגדת ומבטיחה שתיתן לה את סכום הכסף שקיבלה אז, תמורת הבגידה. שתיהן פורצות באותו צחוק מר שהשמיע שוב הקהל בסינמטק.
אבל העוולות המתוארות כאן הן רק ההתחלה. החלק המחריד באמת הוא השיטות שמתגלות מהפרוטוקולים: איך אילצו את העולים החדשים הללו להישאר בעיירות הפיתוח: ממי שהעז לסרב נשללה כל זכות לחיות, לא רק בכבוד, אלא ממש, בפועל. גזר דין מוות יוטל עליהם. מי שיתעקש לעזוב את עיירת הפיתוח כבר לא מעניין אותנו, נאמר באחד הפרוטוקולים (הדוברים הם מראשי היישוב. לובה אליאב, יחיאל וייץ, זלמן שז”ר, נחום גולדמן. שמות מוכרים ומוערכים!). הסרבנים לא יקבלו תלושי מזון (מדובר בתקופת הצנע!). ידאגו שלא יוכלו להתקבל לשום מקום עבודה. ימנעו מהם את האפשרות לקבל דיור. והשיא: איימו על האנשים הללו שאם לא ישתפו פעולה, ייקחו מהם את הילדים, באמתלה כלשהי של סעיף בחוק: לכאורה “הפקירו” את הילדים “בחוץ” (במקום שאליו אילצו אותם להגיע, שלא היה בו אלא “חוץ”!).
לאחרונה העידה אישה בשם שולמית מליק, שעבדה בבית תינוקות במעברה, כי ראתה תינוקות של עולים חדשים נמסרים לזרים, בלי ידיעתם של ההורים. לא נותר עוד ספק שהפשעים הללו אכן התבצעו. הפרוטוקולים של ישיבות הסוכנות הנחשפים בסרט “סאלח, פה זה ארץ ישראל” מעניקים לכך יתר תוקף: ילדים שלא נחטפו מהוריהם בחשאי שימשו קלף מיקוח נגדם – אם תעזו לקחת את גורלכם בידיכם, אם תעזו להסתלק מהחור הנידח, באמצע המדבר, שבו השארנו אתכם, רע ומר יהיה לכם. ניקח מכם את הילדים!
וזה אפילו לא סוף הזוועה.
דוד דרעי נפגש עם ד”ר ארז צפדיה, ראש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר. וצפדיה מציג בפניו את מה שהוא מכנה “האקדח המעשן” המוכיח שלא דובר פה על סתם התנכלות לעולים חדשים באשר הם, אלא על התנכלות ספציפית, ששורשיה, פשוט מאוד, ובלי כחל וסרק – גזעניים. כך, במפורש, ובלי הסוואה.
כי בשנות החמישים, כשהגיעו עולים חדשים, פליטים מפולין, אלה שנקראים “עליית גומולקה”, לא עלה על דעת איש לשלוח גם אותם לעיירות הפיתוח. בן גוריון מסביר במו פיו באחד הפרוטוקולים כי “האפליה מוכרחת”. גם אלישע אפרת אינו מכחיש: ברור שאת היהודים הפולנים לא היה אפשר לשלוח לירוחם! זה היה, כך נהגו אז לומר, “חומר אנושי” אחר! (חומר בהיר ומשובח?…). לעולים הללו הוקמו שכונות במקומות אחרים. למשל – ברמת אביב. חששו, כך מסביר אלישע אפרת, שאלמלא כן, יסתלקו העולים העדיפים הללו מהארץ.
“לאן?” זועם ד”ר צפדיה, “לאן הם היו הולכים? לפולין הנתונה תחת שלטון סובייטי?”
בתקציר לסרט נכתב עוד כי נחשפים בו “היסודות לפער העדתי והמעמדי בישראל”. אי אפשר שלא להסכים עם התיאור הזה. הסרט מבהיר ומנסח היטב את המקורות המוצדקים כל כך של הטינה שחשים תושבי עיירות הפיתוח כלפי הממסד ששלט אז. כלפי מפא”י ההיסטורית.
בסוף יולי השנה כתבה אורטל בן דיין, פעילת שמאל ילידת קריית שמונה, (בפייסבוק) את הדברים הבאים: “אני מניחה לרגע שכולנו מסכימים על האחריות הראשית של מפא”י ומנהיגיה האשכנזים על יצירת ההיררכיות הגזעניות והמעמדיות בישראל ועל הפשעים החמורים שביצעה נגד מזרחים.
אז יש מכונית והיא נכנסת למוסך. ואז מתחילים לפרק אותה לחתיכות. בהתחלה מפרקים לה את המראות ואת הדלתות. בשלב הזה היא עדיין נראית מכונית, לכל הדעות. ואז מורידים לה את המושבים ואח”כ מפרקים את השמשות, והיא עדיין נראית מכונית. אח”כ מפרקים את המנוע ונותרה רק השלדה. האם במצב הזה המכונית היא עדיין מכונית? באיזה שלב המכונית היא כבר לא מכונית? חייב להיות שלב שבו רוב האנשים יסכימו שהדבר שנותר הוא כבר אינו מכונית אלא ציר ברזל שמונח על הקרקע.
אז נניח שהמכונית היא מפלגת העבודה. ברור לכולנו ששינוי השם ממפלגת מפא”י למפלגת העבודה הוא שינוי קוסמטי, שם המפלגה במקרה הזה הוא תכונה שולית שאין בה כדי לשנות את המפלגה באופן מהותי. אבל מה בנוגע למוצאם של חברי המפלגה? האם מוצאם של בעלי הכוח במפלגה אינו תכונה כבדת משקל?”
בן דיין כתבה את הדברים בעקבות בחירתו של אבי גבאי לראשות מפלגת העבודה.
שאלתה חשובה ומעניינת מאוד, ומתחדדת בעקבות הצפייה בסרט “סאלח, פה זה ארץ ישראל”. ברורה לחלוטין הטינה העמוקה של קורבנות העוול הנורא כלפי מי שפגעו בהם, רימו והפקירו אותם, שללו מהם לא רק את כל הזכויות הבסיסיות ביותר, אלא גם את עתיד ילדיהם. (אחת הנקודות המקוממות שמציין ארז צפדיה היא העובדה שאת תושבי עיירות הפיתוח שיכנו בדיור ציבורי. הבתים לא היו בבעלותם. בניגוד לעולים חדשים אשכנזים, שברבות הימים יכלו לרכוש את הדירות שבהן גרו ובאמצעות הנכסים הללו התאפשר להם לעבור דירה, העולים מארצות האסלאם שנשלחו לעיירות הפיתוח נתקעו בהן לצמיתות, ולא יכלו לעזור גם לילדיהם לבנות לעצמם חיים טובים יותר).
כשאבי גבאי נבחר לראשות מפלגת העבודה, הוא הבטיח להתחיל (או להמשיך?…) בעבודת שטח אינטנסיבית. לעשות נפשות במקומות שבהם הטינה למפלגתו אינה יודעת גבול. במקומות שבהם יצביעו תמיד לליכוד, או לש”ס, בעיקר כי המפלגות הללו נראות בעיני המצביעים אופוזיציה לשנואי נפשם.
שאלתה של אורטל בן דיין נכונה וחשובה: עד מתי יבואו חשבון תושבי עיירות הפיתוח עם מי שהרעו אתם כך, לפני עשרות שנים?
התגובות שצילם דוד דרעי כשהציג את הסרט בפני משתתפיו, מרתקות. הייתה, כאמור, האישה שזעקה בתום ההקרנה לצדק, וקראה להקמת וועדת חקירה. אבל נשמעו גם קולות אחרים. הייתה מי שאמרה – מאוחר מדי. כבר אין את מי להעמיד לדין. הייתה מי שזעמה על מה שראתה, עד כדי כך שעזבה את המקום בהפגנתיות, כי לדבריה אין כמו מדינת ישראל, ואסור לומר עליה שום דבר רע.
אבל התגובה המשותפת לכולם הייתה זעזוע עמוק. נדרשו רגעים ארוכים עד שמישהו מהם הצליח לומר משהו. הדברים שנחשפו בפרוטוקולים בעצם לא גילו להם (ולנו הצופים), דברים שלא ידעו בתוך תוכם: שהייתה כאן גזענות שלא תיאמן, שנעשה כאן עוול מכוון ומפורש. אבל גם ממי שיודע את כל הדברים הללו, הצפייה בהם, מנוסחים, מדויקים וברורים, תובעת לנסח מחדש את הנרטיב המפורש על מציאות חיינו כאן, במדינת ישראל.
היטיבה לנסח זאת נכדתה הרהוטה והמדויקת של אחת המשתתפות, שאמרה כי הסרט הזה לא רק מרגיז אותה עד עמקי נשמתה, אלא גם גורם לה לחשוב מחדש על זהותה.
בפברואר 2018 הוקרן הסרט כסדרה בערוץ 13. הנה קישור לצפייה ישירה: סאלח פה זה ארץ ישראל
מה עומד במרכז הסרט “הקיר” שזכה בפרס הראשון בפסטיבל דוק אביב 2017? האם זה הכותל המערבי, שבקרבתו הסרט צולם? גירושיה של היוצרת, מורן איפרגן, שביימה את הסרט וצילמה אותו? ואולי יחסיה עם בני משפחתה, הגרוש שלה, אמה, חברתה הטובה ביותר, דודתה?
יוצרת הסרט נקטה תחבולה מרתקת: ישבה לה בשקט במשך כמה חודשים ברחבת הכותל בירושלים, צילמה מה שראתה − מסתבר שיש שם אינסוף התרחשויות − והצמידה פס קול שאין לו לכאורה שום קשר למה שרואים. רק פעם אחת צילמה שיחה שניהלה עם אישה שמוצאת את פרנסתה ברחבה, במכירת חוטים אדומים שאמורים להביא ברכה לעונדים אותם. השיחה עם אותה אישה משתלבת היטב עם כל השיחות האחרות, שבהן איננו רואים את הדוברים. מתועדת בה אישה ססגונית, משעשעת ומעניינת. כמו כל הנשים האחרות שאתן איפרגן מדברת, גם היא מנסה ללמד אותה משהו על החיים.
השיחה המוקלטת הראשונה מתנהלת עם אישה אחרת, מישהי שנוהגת להגיע לכותל כדי לשכנע נשים לשמור על הלכות נידה. שומעים אותה מסבירה לאיפרגן מה בדיוק עליה לעשות לפני המקווה, איך היא אמורה לבדוק את איבריה האינטימיים, ומדוע האיפוק ייטיב אתה: זה כמו שאם כל הזמן אוכלים שוקולד, בסוף כבר לא מתחשק, מסבירה אותה אישה, ואיפרגן ממלמלת – גם ככה כבר לא אוכלים שוקולד…
כך בעצם היא מספרת את סיפור הפרידה שלה מבעלה: עם כל שיחה מוקלטת שהיא מעלה, נוסף פרט על חייה. בתחילת הסרט היא מדברת עם בעלה בטלפון ומציעה לו לכתוב למענו פתק ולתחוב אותו בין הסדקים, כנהוג. מה אתה רוצה לבקש, היא שואלת, והוא מבקש שתכתוב מה משאלתו: ששלושתם, היא והוא ובנם, יצליחו לחיות ביחד באושר, כמשפחה. מיד אחרי כן רואים את אנשי התחזוקה והניקיון של הכותל מגיעים, מסירים את כל אלפי הפתקים, אוספים אותם בעזרת יעה גבוה, ועורמים אותם לתוך שקיות אשפה.
מוכרת החוטים האדומים מבררת עם איפרגן מדוע אינה רוצה עוד ילדים. היכן הילד שלה עכשיו. מי מטפל בו. בהמשך, בערב יום הזיכרון, משוחחת הבמאית עם קרובת משפחה שלה, כנראה דודתה, ומספרת לה על הפרידה מבעלה. הדודה מתייפחת. “את אמורה לנחם אותי,” איפרגן ממלמלת, וזאת אחרי שהיא מנסה לשכנע את הדודה שהיא בסדר, שטוב לה. היא הולכת לגור בשכונה שגרות בה משפחות. הדודה לא קונה את הבשורה: “בכל שכונה יש משפחות!” כן, יהיו לה מקרר ומכונת הכביסה. היא תיקח אותם אתם, לדירה החדשה. “ומה אתו?” הדודה נחרדת.
שיחותיה המוקלטות עם חברתה הן מופת של שנינות וחוכמת חיים. החברה משאירה אצלה במשיבון מונולוגים ארוכים, מבדחים, נוגעים ללב ומרגשים. אפשר לחוש באהבה ובקרבה הרבה השוררות ביניהן, ולחוש כאילו החברה כאן, אתנו, דמות מלבבת וברורה, שיש לה תפקיד נוסף: היא רווקה תל אביבית, שמייצגת את העיר ואת ערכיה, ועם זאת יש בה געגוע אל מה שאפשר לדבריה למצוא בירושלים: דתיים ששקועים בהרהורים רוחניים. לפעמים, כך היא מספרת, היא רואה בתל אביב איזה יאפי בחולצה לבנה, והיא מתרגשת מהמחשבה שהוא מהרהר, עד שמתבהר לה שלא, זהו סתם עוד יאפי, אמנם בחולצה לבנה.
בשיחה שאחרי הקרנת הסרט בסינמטק, נשאלה מורן איפרגן אם יהיו לדעתה אנשים שהסרט יקומם אותם. השואל אמר במפורש שלצערו נראה לו שאין סיכוי שזה יקרה, כי, כך רמז, יש משהו פשרני בסרט, משהו זהיר מדי – לטעמו. איפרגן הסכימה אתו, והסבירה שאכן לא רצתה להגחיך את האנשים שצילמה. היא חשה שחדרה לפרטיותם, גם אם עשתה זאת במקום פומבי, ובכלל, היא באה מהדת. אמנם שינתה לחלוטין את דעותיה ועמדותיה, אבל בהחלט לא התכוונה לפגוע באיש, אם כי היו דברים שמתחה עליהם ביקורת גלויה: למשל, על השלט האומר כי שירת נשים אסורה ליד הכותל.
המראות שאיפרגן מביאה בפנינו מרתקים. החל בנשים הפוקדות את הכותל ונסוגות ממנו לאט, בזהירות, בצעידה לאחור, כמו שמתרחקים כנראה מהוד מלכותו של מישהו ובנערות הדתיות המרקדות באדיקות, וכלה בטקס צבאי של פלוגת טירונים הניצבים בחי”ת צה”לית מסודרת, עומדים דום ונוח ודום ועונים בצייתנות למפקדיהם בקריאות הנדרשות. “כן מפקדת הפלוגה,” הם שואגים, ולרגע הצופה התבלבלה: מפקדת? אמנם כך. אישה צעירה שתנועותיה נראות כמו פרודיה על גבר מסוקס עומדת מולם, צווחת בקול עמוק ובז’רגון צבאי, שואגת אליהם את מה שנקרא בצבא שיחת מוטיבציה וערכים, עד שהיא מפנה את מקומה למפקדים האחרים, הזוטרים ממנה בדרגה.
אז האם יש קשר בין המראות לפס הקול? בהחלט כן. חורבן הבית של הבמאית מלווה את המראות של התגברות הדתיות והלאומנות בחברה הישראלית. הקשר האודיו-ויזואלי בין השניים מרתק.
הכוח המנפץ של ההתרחשויות והאירועים שהיו והסתיימו במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה היה אמור לכאורה לשכוך מקץ עשרות כה רבות של שנים. אבל האדוות שהחלו לנוע אז ממשיכות להתרחב ולהשפיע על בני אדם שחיים כיום.
אחד מסיפורי החיים הללו תועד בסרטו של אלון שוורץ, “הסודות של איידה”, שזכה בפרס הקהל של פסטיבל דוק-אביב 2016.
יצחק, גבר ישראלי, מושבניק חסון, מספר כיצד נודע לו בילדותו לתדהמתו שהוא מאומץ. כמו שקרה לא פעם בדורות הקודמים, לפני שהובן הצורך לגדל ילדים מאומצים בידיעה ברורה של האמת, נפל עליו הגילוי כרעם ביום בהיר, בעקבות דברים שאמרו לו ילדים מהמושב. אחיו ואחותו המאמצים ידעו את האמת. הם אפילו זכרו כל השנים את היום שהגיע אליהם, פעוט בהיר שיער וחמוד, בן פחות משלוש, ואת זעקת הבעתה שהשמיע בבואו – פעוט שאינו מבין לאן נקלע ומה יעלה בגורלו. יצחק התערה מהר מאוד במשפחה אוהבת, עד כדי כך ששכח את תחילת חייו אתם.
סוד האימוץ התגלה לו אם כן, אבל סודות אחרים הקשורים בחייו נשמרו היטב מפניו. כל הסובבים אותו, בני המשפחה, הורים, אחים, ואולי גם אחרים, ידעו עליהם, אבל, כמו שמסבירה אחותו – אמרו להם שאסור בתכלית האיסור לדבר עליהם. ובמשפחה יקית לא מפירים איסורים.
רק בבגרותו, והוא כבר בשנות השישים המאוחרות של חייו, נפתח הפתח אל העבר, אל תחילתה של הדרמה של חייו: בני המשפחה, אפילו האחיין שלו, שידע את מה שהוסתר מהדוד במשך עשרות שנים, מחליטים סוף סוף לגלות לו שיש לו אח ביולוגי שצעיר ממנו בעשרה חודשים וחצי, שהוא עיוור, ושהוא חי בקנדה.
איידה, אמו הביולוגית של יצחק, שגם היא גרה בקנדה, אתרה אותו בישראל עוד בהיותו ילד, וחידשה אתו את הקשר. יצחק מספר על פגישתו הראשונה עם האם הביולוגית. על התפעלותו מיופייה המפתיע. ובהמשך – על האופן שבו לא ויתרה לגמרי על אימהותה, עד כדי כך שכאשר התבגר, נשא אישה והוליד ילדה קטנה, הגיעה איידה לביקורים ממושכים בישראל וניסתה “לתקן” את העבר בכך שהתעקשה לטפל במסירות ובאהבה בתינוקת, בנכדתה.
כבר בביקורה הראשון אצל יצחק, בשעה שהיה עדיין ילד, גילתה איידה למשפחתו המאמצת את הסוד הגדול מבחינתה: את קיומו של האח הביולוגי. היא אפילו הראתה להם תצלומים שבהם נראו שני האחים בינקותם, לצדה ולצד מי שכולם שיערו שהוא אביהם של השניים. מדוע הקפידה כל כך להסתיר מיצחק את קיומו של האח? מדוע סירבה כל השנים לגלות לו מי אביו? מדוע חיפשה את יצחק ואיתרה אותו, ומהאח הצעיר יותר התעלמה?
הסודות שנחשפים, והתשובות האפשריות לפתרון התעלומה, שופכים אור, למעשה מטילים צל, על המציאות המורכבת, הקשה, הבלתי אפשרית, שאנשים כה רבים נאלצו להתמודד אתה בעקבות המלחמה ומוראותיה. איזו אפלה שוכנת בנפשם של מי שניצלו. אילו טעויות מחרידות ואולי בלתי נמנעות, היו מנת חלקם של אנשים שטולטלו ממקומם, נעקרו ממשפחותיהם, הוטלו הרחק מביתם, אחרי שאיבדו עברם ואת עולמם, ונאלצו להמציא את עצמם, בזהויות חדשות שכלל לא היו עולות בדעתם אלמלא המלחמה?
הסרט חושף לאט ובעדינות את הסודות שאישה כמו איידה אינה מסוגלת לגלות אותם גם כיום, כשהיא כבר ודאי בשנות השמונים או התשעים לחייה (אבל עדיין צלולה לחלוטין!). סודות שהיא ממשיכה כנראה לחשוש מכוחם ההרסני, מהאפשרות שיוכלו גם כיום, אחרי זמן רב כל כך, לנפץ את מציאות החיים של הנוגעים בדבר.
יוצרי הסרט מציעים תשובות, אבל אלה אינן ברורות וגלויות, אלא נרמזות כאפשרות, בניסיון להבין מדוע בעצם ננטשו שני הבנים. מדוע אחד מהם נשלח לישראל ואומץ, והאחר גדל בקנדה, במרחק של שעתיים טיסה בלבד מהאם, בלי ששניהם ידעו זה על זה.
התשובה האפשרית לכל התעלומה הזאת ממשיכה לזעזע, לא רק במישור האישי. בלי להסגיר משהו מהסודות של איידה אפשר לומר רק שחוק השבות, המעניק אזרחות אוטומטית ליהודים בלבד, יכול היה להסב כאב רב (אם כי יש לומר: לא רק חוק השבות “אשם” במקרה של איידה ובניה).
האם אפשר לתקן עוול מתמשך, כאב שמלווה מישהו במשך עשרות רבות של שנים? האם יתמות-בפועל של אדם שאיבד את אמו בעודה בחיים, יכולה להתהפך? האם כשיגיע אליה − היא קשישה בכיסא גלגלים והוא גבר בגיל העמידה שמתרפק עליה בערגה של ילד שרוצה אימא – יוכל באמת להרגיש שהנה, סוף סוף מצא אותה? האם די יהיה בנשיקותיה על לחיו, באמירותיה − הסתמיות, יש להודות − על כמה שהיא אוהבת אותו? האם האופוריה שהוא חש תוכל להימשך, להפוך לשמחה אמיתית של קשר טבעי, משכנע, מעמיק, בין בן לאמו?
אנו עדים לאנשים שכמהים כל כך למשפחה. שכמעט אונסים את עצמם להאמין שהתיקון אפשרי. ורק הקהל שיושב באולם נע במקומו במבוכה, מתוך הבנה שיש עוולות שאין להן תקנה. כמה קשה לסלוח לאימא שנטשה את בנה התינוק ועד היום מסרבת להסביר לו את סיפור חייו. לענות על שאלות שזכותו לקבל עליהן תשובות. סיבותיה כנראה עמה, אבל עיקשותה מקוממת, מכעיסה, מתסכלת את הצופים הזרים לה. קשה לחשוב על העוצמה של מפח הנפש של הבן המתרפק עליה בערגה, בשמחה מוגזמת של מי שסבור שהנה, מצא את מה שחיפש, אבל בעצם אינו מקבל ממנה מאומה, חוץ מכמה מילים ריקות מתוכן.
ובכל זאת, יש בסרט הזה גם נימה אופטימית: נראה כי לפחות שני האחים שמצאו זה את זה בבגרותם הצליחו ליצור קשר אמיתי של חיבה הדדית. יש לקוות שהוא נמשך במציאות שמחוץ לסרט.
“כשמנסים להרוג את רוח האדם, רוח האדם מגיבה בכך שהיא נוקמת באמצעות יצירה של יופי,” אומר הכנר ניקולס קורדס (Nicholas Cords), לקראת סופו של הסרט התיעודי “מוזיקה של זרים: יו-יו מה ואנסמבל דרך המשי”, שהוקרן בפסטיבל דוק-אביב האחרון.
Wu Man מנגנת בפיפה
הסרט מתעד פרויקט מופלא של הצ’לן הסיני-אמריקני המהולל יו-יו מה. הוא ליקט נגנים, רובם מארצות השוכנות לאורך דרך המשי, סין, אירן, סוריה, אבל לא רק משם. אחת הנגנות, כריסטינה פטו, (cristina Pato) הכריזמטית שמפליאה לנגן בחמת חלילים, היא ספרדייה. עם ההרכב נמנים מוזיקאים שכלי הנגינה שלהם מוכרים היטב – כינור, קלרנית, תופים, פסנתר − ואחרים שמנגנים בכלים ייחודיים לארצות המוצא שלהם: העוּד המוכר לנו מהמזרח התיכון, פיפה – כלי מיתר סיני, ניי – כלי נשיפה טורקי, קמנצ’ן – כלי מיתרים אירני, ורבים אחרים. אל המנגנים מצטרפים צייר ארמני, קבורק מורד (Kevork Mourad), שמצייר לראווה במהלך חלק מההופעות ורקדן, ליל באק (Lil Buck).
קשה לתאר את עוצמת החוויה שמעניק הסרט, ולא רק בזכות המוזיקה הסוחפת שהאנסמבל מפיק מתוכו. הרעיון העומד מאחורי הפרויקט מרטיט את הלב: כל אחד מהנגנים מביא אתו את הייחודיות שלו, את הצליל והאופי של ארצו, ובה בעת הם מוכנים, למעשה משתוקקים, ללמוד זה מזה. “לא כדי לקחת ממך את מה שיש לך,” מסביר הנגן האירני קייהן קלהור (Kayhan Kalhor), אלא כדי להבין, להתעשר מהזולת וממה שיש לו להציע.
קמנצ’ן, כלי מיתר אירני, שעליו מנגן Kayhan Kalhor
השילוב של הנגנים הללו יוצר, כאמור, מוזיקה יפה להפליא, והדברים שהם אומרים והשקפת העולם שהם מייצגים מסעירים לא פחות.
אחרי שמתוודעים למוזיקה, לומדים להכיר את האנשים ואת סיפוריהם. “אם מתקרבים לבני אדם לומדים שמאחורי כל אחד יש טרגדיה,” אומר יו-יו מה. אכן כך. הנגן האירני למשל נאלץ לנוס מארצו מיד אחרי שפרצה שם המהפכה: נער בן שבע עשרה נושא בתיקו כמה בגדים ואת כלי הנגינה שלו, משוטט בעולם, לגמרי לבדו, מסתובב ברחבי אירופה, מתפרנס כפועל קשה יום בכל מיני עבודות זמניות. התהליך שעבר עד למקום שבו הוא נמצא היום, נגן המוכר בעולם כאמן וירטואוז, אינו נמסר לנו, אבל אנו לומדים שאין לצער סוף: קלהור חוזר לארצו, נושא אישה, מתכנן להישאר באירן, “כל התוכניות שלנו קשורות במולדת,” מסבירים שניהם, אבל המציאות הפוליטית מאלצת אותו להימלט שוב, להתרחק מאהובתו, לגור בגלות, בגעגועים שאין תקווה להפיגם.
ניי, כלי נגינה טורקי שעליו מנגן Siamak Jahangiry
והנגן הסורי? מה אתו? הוא מבכה את גורלה של ארצו. מתקומם נגד אדישותו המזעזעת של העולם נוכח רצח העם המתרחש שם, וגם כנגד תנאי החיים הבלתי נסבלים של אלה שהצליחו להימלט וחלקם מתים מקור, תרתי משמע, כי אפילו את הסיוע המצומצם שהם מקבלים הקטינו לאחרונה. אחד הרגעים המרגשים בסרט מתחולל כשאותו נגן קלרנית סורי, קינן אזמה (Kinan Azmeh), נוסע לירדן, למחנה של פליטים בני ארצו, כדי ללמד שם ילדים. המפגש שלו עם קבוצה של ילדות. החן, ההתעניינות שהן מגלות, צחוקן התם, נוגעים ללב ומכאיבים כל כך, עד שקשה לשאת את עוצמת היופי והצער. כשאזמה מתקרב למחנה הפליטים רואים מקרוב כמה צריפים מאולתרים שבהם מתגוררים הניצולים. ואז המצלמה מתרחקת ועולה, ואפשר לראות את גודלו של המחנה, המשתרע מאופק עד אופק. רבבות תקועים שם, נטולי תקווה ואבודים. מה שנגן הקלרנית עושה מעלה על הדעת ניסיון לייבש אוקיינוס באמצעות אצבעון. מאמץ הרואי אבל מייאש כל כך.
ועם זאת, אי אפשר להתעלם מהאופטימיות שמביעים יו יו מה ונגני האנסמבל. מהאחווה, מהיצירה, מהקרבה, מההבנה, מהלמידה ההדדית, מהנתינה. בסופו של דבר – רק התרבות נשארת, אומר אחד מהם. עובדה: מי בכלל זוכר מי היה המלך בתקופתו של בטהובן?
פעם אחת, מספר יו-יו מה, כשהתראיין בצעירותו, נשאל מה תוכניותיו לעתיד והופתע לשמוע את עצמו משיב שהוא מבקש להכיר את הנוודים במדבר קלהארי. אמר ועשה. בקרב בני שבט שביקר חווה חוויה שעליה הוא מספר בסרט: באחד הטקסים שלהם מביאים בני השבט את עצמם בנגינה וריקוד לכדי טרנס, שעוזר להם, לדעתם, לרפא את החולים.
מדוע אתם עושים את זה? שאל אותם יו-יו מה. את תשובתם הוא מצטט בחיוכו המואר, שופע ההבנה, ההזדהות והאנושיות: “כי זה מעניק לחיינו משמעות”.
“האומללות הגיעה אלינו,” אמר מרלון ברנדו לכתבים שצבאו סביבו. כמה שעות לפני כן הזעיק את המשטרה. יריות נשמעו באישון לילה בביתו. בנו, כך נודע, הרג את החבר של אחותו למחצה, בתו של ברנדו מאם אחרת.
הסצנה הזאת, מסיבת העיתונאים המאולתרת נוכח הטרגדיה שפקדה את משפחתו, היא אחת הראשונות בסרט התיעודי על חייו של גבר מצליח ואומלל כל כך. הקסם של מרלון ברנדו לא פג לאחר מותו. הוא הונצח כמובן בסרטי הקולנוע הרבים והידועים מאוד שכיכב בהם. החל בראשון, “חשמלית ושמה תשוקה” שבו פרץ אל התודעה, וכלה בסרט המצליח האחרון שהשתתף בו, “אפוקליפסה עכשיו”. ביניהם היו “הסנדק”, “הטנגו האחרון בפריז”, “סופרמן”, ועשרות רבות של סרטים אחרים, חלקם מצליחים מאוד. קסמו הייחודי בוקע אלינו, מי שצופים בו שתים עשרה שנים לאחר שמת, גם מהראיונות הרבים שהעניק לאורך חייו המקצועיים (כשרואים את הקלילות הנונשלנטית שבה הוא מאלתר פלרטוטים עם נשים צעירות ויפות שראיינו אותו בטלוויזיה: “סליחה שנגעתי בך בקרסול,” “יש לך צורת פה מאוד מיוחדת,” “את זאת שמעניינת אותי כרגע”, כשרואים איך הן מצחקקות, מופתעות, מוקסמות, מתחילים אולי להבין את סוד כוחו הממגנט). אלה משובצים בסרט התיעודי על חייו, לצד קטעי אודיו מוקלטים ששמר בארכיון שלו, ובהם שיחות שלו עם עצמו, הקלטות מתוך המשיבון שלו, וגם תיעוד הולוגרמי של דיוקנו, שנעשה, לבקשתו, בערוב ימיו.
הסרט “הקשב לי, מרלון”, שהשתתף השנה בפסטיבל דוקאביב, אינו שגרתי. אין בו רצף כרונולוגי של עובדות חיים. הוא קופצני, נע בין הזמנים, משמיט חלקים מהותיים בהשתלשלות העניינים – נודע לנו למשל שנשא אישה והתגרש ממנה כעבור כמה חודשים, ושמהקשר הזה נולד לו בן, אבל מי הייתה האישה? מי היו בנות הזוג האחרות שלו? מתי וממי נולדה בתו? הסרט משמיט למשל את העובדה שאלה לא היו שני ילדיו היחידים. מי שקורא עליו מופתע לגלות שהיו לברנדו שלושה עשר צאצאים ביולוגיים ועוד שלושה מאומצים. אין על כך מילה.
במידה לא מעטה “הקשב לי, ברנדו” הוא ניסיון לייצר ולהשמיע מונולוג של אדם שאיננו עוד עמנו. בקלטות הוא נשמע מרגיע את עצמו. עושה תרגילי הרפיה שהונצחו. מסביר מה הוא חש. כל החומר הזה הוצפן היטב כשחי. ברנדו היה קנאי לפרטיותו. באחד הראיונות מתחילת הקריירה שלו, כשהיה באחד משיאי הצלחתו, הסביר עד כמה הוא ביישן ואיך נבהל מגדודי המעריצים שהקיפו אותו בצווחות היסטריות. “הם יכלו להימחץ!” הוא מפטיר בהשתאות, בדאגה לשלומם של אנשים שמביעים כל כך הרבה התלהבות מהמפגש עם אדם שכלל אינם מכירים. “הצלחה בקנה מידה כזה מבלבלת”, הוא אומר, “היא מנתקת אותך מהמציאות. מעצמך.”
לכן העדיף בשלב מסוים להסתגר. להתרחק מהקהל. להתקרב אל עצמו. והנה עתה בסרט התיעודי כל צפונותיו נחשפות. הוא מספר על הוריו. תחילה על אמו. פותח בתיאור אוהב ומתפעל. כמה הייתה מעניינת וטובה. איך נהגו לצחוק ביחד. ואז האמת מתחילה להיחשף: מפיה נדף תמיד ריח מתוק כל כך. כן. ריח של משקאות חריפים. כן. היא הייתה אלכוהוליסטית, והוא היה ילד עזוב. אהוב אבל מוזנח. ואביו? אהה. גם הוא היה אלכוהוליסט. ואלים. וכן, בצעירותו, לפני שנהפך לכוכב קולנוע אגדי, מיליונר, מצליחן, ברח מרלון ברנדו מהבית, הגיע לעיר הגדולה, שם ישן ברחוב, “ואף אחד לא הפריע לי”…
הסיפור היה צריך להסתיים בשיא ההצלחה. בסרט “הסנדק”, למשל. אפילו לא להגיע ל”אפוקליפסה עכשיו”, שלמרות הצלחתו האדירה הביא לקרע בין הכוכב לבמאי, פרנסיס קופולה. זה השמיץ את ברנדו בלי רחמים, בז לו על כך שהשמין, התלונן על הקפריזיות שלו, כביכול, על כך ש”ניהל מאבקים אינסופיים בעניין התסריט”. ברנדו, באחד הראיונות המוקלטים המושמעים בסרט, מספר שאכן התערב בתסריט והסביר לקופולה שגיבור הסרט “אפוקליפסה עכשיו”, קורץ, (בן דמותו של קורץ מהספר לב המאפליה של קונרד) חייב להיות רב ממדי. לא רק אכזר. גם אדם בעל רגשות, כי אחרת אין לזוועה משמעות. “איך הוא דיבר עלי? הרי אני הצלתי לו את הסרט!” מתקומם ברנדו נגד ההשמצות הפומביות שהיו, אכן, מכוערות.
ברנדו הביא אתו לקולנוע את “השיטה” שלמד מסטלה אדלר, תלמידתו של סטניסלבסקי, שהייתה בין מקימי “אולפן השחקנים” הידוע. הוא התקומם נגד המשחק החיצוני, השבלוני, שהיה נהוג עד אז בקולנוע. לדמויות שגילם הביא אתו עוצמות רגשיות וכנות.
גם מחוץ לקולנוע חיפש אמת וצדק. כך למשל חבר אל מרטין לותר קינג במאבק למען שוויון זכויות לאפרו-אמריקנים, וכשקיבל את פרס האוסקר על תפקידו כדון קורלאונה בסרט “הסנדק” נעדר מהטקס, סירב לקבל את הפרס ושלח במקומו אינדיאנית בת לשבט האפאצ’י שהסבירה את סירובו ביחס הרע והתדמית השלילית שזכו להם האינדיאנים מתעשיית הקולנוע ההוליוודית.
“תמיד ניסיתי לשמור על שפיות, שהפרסום וההצלחה גוזלים ממך,” הסביר ברנדו לעיתונאים. בתו, זאת שבנו של ברנדו הרג את בן זוגה, התאבדה והבן (שבילדותו נחטף, או שאולי אמו ביימה את החטיפה, לא ברור) נשלח למאסר ממושך. כשעמד שם, עצוב, דומע, כבד גוף עד עיוות, כל כך לא דומה לעצמו כפי שנראה בצעירותו – פעם היה בלי ספק אחד הגברים האטרקטיביים והנאים ביותר בעולם – קשה היה שלא לחוש כלפיו אהדה, להזדהות אתו, ולהצטער שהחיים אינם יכולים להיות סרט הוליוודי שסופו הטוב מובטח.
