לפני כעשר שנים, כשעדיין שימשתי כמחנכת במערכת החינוך הישראלית, טלפנו אלי “ממשרד ראש הממשלה” וביקשו לשוחח אתי על תלמידה שעמדה להתגייס. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהתבקשתי להשתתף בתחקיר הביטחוני של תלמידי כיתת החינוך שלי, והשאלות כבר היו ידועות לי.

אני זוכרת ששאלתי את האדם ששוחח אתי מה בעצם הערך של הבדיקה שהוא עורך, אם ענת קם, שעברה מן הסתם את כל הסינונים האפשריים, התגלתה בסופו של דבר כמי שמסוגלת להעתיק מסמכים שסיווגם “סודי ביותר” ולהעביר אותם לעיתונאי?

אני לא זוכרת מה הייתה התשובה הממולמלת של המתחקר. רק שהשאלה המשיכה להטריד את מחשבותי. דעתי, למעשה עד שצפיתי בסרט הדוקומטרי שהוצג בפסטיבל דוק אביב 2021 (ושאפשר עכשיו לצפות בו ב-Yes VOD), הייתה נחרצת: ענת קם עשתה מעשה מכוער, ראוי לכל גנאי, והעונש שהושת עליה מוצדק מכל בחינה אפשרית.

הסרט על ענת קם ערער את הדיעה הנחרצת. לא משום שאני סבורה שחיילות שמשרתות בתפקידים שבהם הן נחשפות למסמכים סודיים ביותר צריכות לנהוג כפי שנהגה ענת קם. חזקה עלי שצבא הגנה לישראל לא יוכל לתפקד או אפילו להתקיים אם כל אחד ייקח את החוק לידיו ויחליט מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ואת מה מוטב שיחשוף בפני הציבור.

ועם זאת, הסרט הצליח לערער בי מוסכמות ששוב אינן נחרצות כשהיו.

לא מכיוון ששלומי אלדר מזדהה בסרטו לחלוטין עם ענת קם. אדרבא, מבקר הקולנוע של אתר Ynet הגדיל לכתוב בכותרת מאמרו על הסרט כי “היוצר שלומי אלדר ליווה את ענת קם בימיה האחרונים במסעה בארצות הברית, אך במקום לנסות להיכנס לעורה, נדמה שבחר להתנגח בה כבר מנקודת הפתיחה. סרטו ‘להיות ענת קם’, שמוקרן בפסטיבל דוקאביב, לא מאפשר לקם לפתוח דף חדש, אלא מנציח את נידויה מהחברה הישראלית”. אני לא בטוחה שאותו מבקר צודק לחלוטין, שכן בי למשל עורר הסרט אהדה כלפי הצעירה הזאת, שנמאס לה לגמרי להיות כל הזמן ובלי הרף “ענת קם”, והיא משתוקקת להיות סתם ענת.

אז כן, קודם כול, אי אפשר להישאר אדיש לסבל הקשה שענת קם לא מפסיקה לסבול מאז שהפרשה התפוצצה. היא ריצתה את עונשה, ישבה בבית הסוהר, אבל נראה שלעולם לא יסלחו לה על מה שהציבור תופש כבגידתה במולדת. היא לא מצליחה לשקם את חייה, למשל –למצוא מקום עבודה. לא רק בארץ, אלא אפילו בארצות הברית, לשם עברה לפני כמה שנים באמצעות ויזת סטודנט, אך נאלצה לשוב לישראל בתום תקופת הלימודים, כי גם שם, באמריקה הרחוקה, מעסיקים פוטנציאליים שמגלים מי היא מסרבים להעסיק אותה. וכן, יש עליה ערך בוויקיפדיה, “בשש שפות שונות”, היא אומרת, ספק בגאווה, ספק בייאוש. שהרי אין לה אפשרות לנוס מפני זהותה.

ומדובר בצעירה מחוננת ומבטיחה, “הכי בולטת בשכבה”, כך העיד עליה חבר לספסל הלימודים בתיכון ליד”ה בירושלים, שעבדה כעיתונאית עוד בהיות נערה.

אי אפשר להישאר אדיש גם לעוצמת התסכול של ענת קם מכך שנאלצה לטשטש את המניעים שהיו לה כשעשתה את מה שעשתה. “כן, אני שמאלנית”, היא מצהירה סוף סוף בפה מלא באחד הרגעים החזקים בסרט, כן, אני מתנגדת למה שחיילי צה”ל עושים בשטחים הכבושים, ותוהה  בכעס, במרירות – מה, אתם (אנחנו!) לא רוצים לדעת את האמת על התנהלותו של הצבא? הלא מדובר בילדים, באחים, בנכדים שלכם! (ואכן, כמעט כל יום מגיעות לכותרות פשעי מלחמה מחרידים שחיילינו מבצעים. הנה רק דוגמה אחת קטנה מהשבוע שעבר: חיילי צה”ל ירו למוות בפלסטיני בן 12 בעיירה בית אומר שליד חברון. ההרוג, מוחמד אל-עלאמי, נורה כשישב במכונית. ומה עם כל המקרים שבכלל לא מגיעים לידיעתנו?)

אבל ענת קם הבינה במהלך המשפט שמוטב לה לטשטש את התפישות הפוליטיות שלה, ולהציג את מה שעשתה כמשובת נעורים, כי העונש על פעילות אידיאולוגית חמור הרבה יותר!

אי אפשר שלא להתקומם ביחד אתה גם כשהיא מדברת על העיתונאי של עיתון הארץ, אורי בלאו, שחשף אותה בפני השלטונות. עונשו של אורי בלאו הסתכם בכמה חודשי עבודות שירות. במהלך המשפט שלה הוא עצמו התגורר באנגליה, לשם נס. “ומי שילם על שהותו שם?” שואלת ענת קם במרירות ומשיבה בעצמה: עיתון הארץ! אלה שהפקירו אותה לגורלה, יצאו כמעט נקיים לגמרי. אורי בלאו גר כיום בארצות הברית ולא שילם כמעט בחייו האישיים על החשיפה שלה כמקור שלו. היא, לעומתו, נעה ונדה כבר שנים, אין לה אפשרות להישאר בארצות הברית, ואילו כאן בישראל אין לה שום עתיד!

עוצמת העוול שנעשה לה מתחדדת במפגש שלה, לנוכח המצלמות, עם דניאל אלסברג, שהדליף ב-1971 מסמכים של הפנטגון לעיתון ניו יורק טיימס ולעיתון וושינגטון פוסט. הימים היו ימי מלחמת ויאטנאם, וחשיפתו של אלסברג עזרה להעצים את התנגדות הציבור האמריקני למלחמה, כי המסמכים שהדליף חשפו את פשעי המלחמה האמריקניים, ואת השקרים של הממשל כלפי הציבור האמריקני.

אלסברג חשש אמנם מפני גורל דומה לזה של ענת קם, אך למזלו הרב נוקה מאשמה, ולא שילם מחיר אישי כבד, כמו זה ששילמה (ומשלמת עד היום!) ענת קם. והוא מסביר לה, שגם אילו נמצא אשם ונגזר עליו מאסר, המחיר האישי היה שווה את זה, לנוכח אלפי החיים שהציל בחשיפתו.

ענת מבינה ומסכימה. היא מסבירה שאנשים כמוהו, וגם כאלה שכן שילמו מחיר אישי כבד על הדלפותיהם, כמו צ’לסי מנינג למשל, חיילת בצבא ארצות הברית שהדליפה אלפי מסמכים לאתר ויקיליקס, חייבים להגן על עצמם מפני דיסוננס קוגניטיבי: לומר לעצמם שהיה שווה וכדאי, כי במעשיהם הצילו בני אדם מפני ממשלות שמעשיהן מרושעים ולא מוסריים.

ואת – שואל אותה אלסברג – את מתחרטת?

תשובתה קורעת את הלב.

כן, היא מודה. היא מתחרטת. המחיר האישי ששילמה ושהיא ממשיכה לשלם, לא מצדיק את התוצאה. כי המשטר הצליח להעביר את הפוקוס מהמעשים שהיא חשפה, אליה עצמה. לא דנו במה שנכתב במסמכים: שצה”ל ממשיך לבצע סיכולים ממוקדים, בניגוד לפסיקת בג”ץ. דנו רק בה, ובהדלפה שלה.

ענת קם רק בת 34. האם לעולם לא תוכל לזכות במחילה? לא תגמור לרצות את עונשה? לא תחיה חיים רגילים? לא תתרום עוד לעולם, ולמדינת ישראל, מכישרונה ומיכולותיה?

האם לעולם תיחשב “בוגדת”, גם אם הדליפה את המסמכים לעיתונאי שקיבל את רשות הצנזורה לפרסם את מה שפרסם?

היא חוזרת ומסבירה שלא בגדה. שמסרה את המסמכים למי שאמור, ואף עשה זאת, לקבל את אישור הצבא לפרסם אותם.

ייתכן מאוד שטעתה בשיקול הדעת. אבל מכאן ועד להרס חייה כ”בוגדת” ארוכה הדרך. תנו לענת קם לחיות!

מה יש לומר? ענת גוב, שמתה לפני תשע שנים (כן, “מתה”. עדנה מזי”א, חברתה הקרובה, מספרת בסרט שענת שנאה את המילה “נפטרה”) מדברת אלינו בסרט, וקולה צלול וחכם. 

הסרט נערך כשיחה בינה ובין אריק קנלר, סוכן אמנים, ומשובצים בו גם דברים שמספרים עליה עדנה מזי”א, וגם בעלה, גידי גוב, ובתה.

העוצמה של ענת מפעימה. אנחנו רואים אותה מתקרבת אל מותה בלי מורא. היא מסבירה שבניגוד לרבים, היא מעדיפה מוות כזה: לא פתאומי, בלי לדעת עליו, אלא מוות שתוכל להתכונן לקראתו ולהשאיר אחריה הכול מסודר כיאות. היא מסבירה לאריק קנלר ובעצם — לכולנו, שאין דבר טבעי יותר מהמוות, שהוא מובן מאליו, צפוי לגמרי, למעשה, שהוא הוודאות היחידה שיש בחיים, ושאם מתגברים על הפחד ממנו כבר אין פחד משום דבר אחר. היא לא מוותרת על ההומור. מביטה על עצמה בפיכחון ובלי פאתוס. וכל מה שהיא אומרת מעורר השראה והשתאות. 

לא לוותר על הסרט, ועל המפגש עם דמותה המופלאה. 

---

---

סרט שמעניק פתחון פה למכחיש השואה הנבזי דיוויד אירווינג, גם אם רק כדי לסתור את דבריו, הוא עניין פגום מיסודו.

כשאירווינג מדבר על יהודים שמתו רק משום שנאלצו לעבוד קשה ו”לא היו רגילים לכך”, כי היו מנוונים גופנית (כדרכם של טפילים), ואומר את הדברים באהדה מעושה ומעוותת וברשעות ובזדון אינסופיים, כשהוא טוען כי “מספר הנרצחים היה קטן בהרבה מכפי שהיהודים רוצים לספר לנו”, עזבנו את הסרט בתחושה של זעם וגועל. לא לכל טענה יש זכות להישמע! אמנם הסרט מבקש לסתור את הדברים, אבל אסור שיקבלו במה. אסור שיותר לאדם הזה לזהם את המרחב הציבורי!

.

---

---

אורן ומיכל נולדו בגואטמלה, לשני זוגות הורים שונים, ואומצו על ידי זוג ישראלים. ההורים המאמצים עושים כמיטב יכולתם להעניק לשניים בית חם ומשפחה אוהבת, אך מתקשים מאוד להסתדר עם אורן, צעיר זועם שאובחן כאספרגר. המצלמה מלווה את הניסיונות הנואשים של ההורים להגיע אל לבו, לתקשר אתו ולהרגיע אותו. משימתם לא קלה, בלשון המעטה.

האם הנסיעה המשפחתית לגואטמלה, שם עתידים כל אחד מהמאומצים לפגוש את הוריהם הביולוגיים תרגיע? תפייס? תקל על כל הארבעה?

הסרט מתמקד באורן, אבל גם למיכל יש רגע נוגע ללב ומיוסר שבו היא מסבירה להוריה מדוע היא מרגישה תמיד זרה: תווי פניה שונים מאלה של הוריה ובעצם מכל מי שמקיף אותה בישראל. והיא מנסה להסביר להם בבכי כמה קשה להיות אחרת, מתויגת תמיד כזרה.

המצלמה מלווה את תומר ואת מיכל במפגש שלהם עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור להיות נוגע ללב, אבל בצופה מתעוררת במהלך הפגישות הללו תחושה שלא מתרחש כאן מפגש אמיתי. האמהות הביולוגיות  משתדלות להסביר מדוע מסרו את התינוקות שילדו. האבות הביולוגיים משתדלים להוכיח שהם לא אשמים, שהם “בסדר”. האחים הביולוגיים מביטים מהצד, מרוחקים, לא ממש מבינים את גודל השעה. 

העוני המחפיר שנגלה לעינינו אמור לעורר בנו תחושה ששני המאומצים הללו ניצלו מגורל מר. וזה כמובן נכון. ויחד עם זאת, נותרת כל הזמן  תחושה של החמצה, של כאב שלא יכול להירפא.

האימא המאמצת נגעה ללבי במיוחד. בנדיבות ובאהבה אינסופית היא משכנעת את אורן להרשות לאימא הביולוגית לגעת בו ולחבק אותו. אורן קצר רוח, כדרכו, מקשיב לה, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיה. אותה עצמה הוא מסרב לחבק ומסביר שהוא לא אדם של נגיעות ומגע. 

בסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שאורן עלה על דרך המלך: למד טבחות, ועובד. וזה בהחלט משמח ומקל. 

---

---

---

---

מעטים הם האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה ישירות, ובאופן מובהק. אנואר סאדאת (ששילם על כך בחייו!) היה כזה: מנהיג בעל חזון ואומץ שפרץ דרך בכוח אישיותו. 

אפשר בהחלט לראות במיכאל גורבצ’וב אדם כזה: הוא מי שהביא באופן ישיר להתפרקותה של ברית המועצות, זאת בעקבות החלטות שלו וגם בשל הפעולות שלא נקט. 

הסרט “גורבצ’וב, גן עדן” לוקח אותנו אל האיש כפי שהוא חי כיום: בן תשעים, בודד, אלמן. הוא שמן מאוד וקשה להכיר אותו. אכן, לאורך הסרט אפשר שוב ושוב לראות אותו אוכל, ונראה שהאכילה היא אחת ההנאות האחרונות שנותרו לו. מלבד, כמובן ההיזכרות בעברו, והמפגשים עם מעריצים שמסבירים לו עד כמה השפיע על חייהם ועל אלה של מיליונים רבים אחרים.

לשאלה אם הוא אחראי להתפרקות ברית המועצות מסרב גורבצ’וב להשיב. הוא מתחמק ממנה בעקביות, ורק מסביר שכאשר נאלץ להחליט אם לפעול בכוח ולהביא לשפיכות דמים, בחר בדרך אחרת.

באחת התמונות האחרונות בסרט רואים את גורבצ’וב מבלה את ערב השנה החדשה בביתו של אחד מעוזריו. אנחנו כבר יודעים ששלוש בנותיו לא מגיעות בכלל לרוסיה כדי לבקר אותו. וכך הוא מבלה בחברת אנשים זרים למעשה, מכל מקום, לא עם בני משפחתו. ברקע, בטלוויזיה שמאחוריו, רואים את פוטין מדבר אל האומה: נואם בקלישאות צפויות על חשיבות המשפחה, ומסיים את נאומו ממש ברגע הנכון, כשהשעון מראה שהגיעה שעת חצות. “תזמון דייקני,” מפטיר גורבצ’וב ומסובב את כיסאו אל מי שמנהיג כיום את רוסיה ביד רמה. אין לדעת מה דעתו של  גורבצ’וב על פוטין (אם כי אפשר לנחש…), אבל ברור שאת חוש ההומור שלו לא איבד: מיד אחרי הברכות של תחילת השנה החדשה הוא עונה לטלפון, ובחיוך אירוני אומר לידיד שטלפן אליו: “כשנתפוס שוב את השלטון…” ואז, בתשובה לאותו חבר, אומר בהשלמה, “טוב, אז לא נתפוס שוב את השלטון”… 

דמותו הנגלית בסרט מרתקת. אין ספק שעשיית הסרט הייתה חשובה לו, שכן שהוא מבקש להדגיש את החותם שהותיר, גם אם הוא מתכחש למעשה לחלקים גדולים ממנו. 

---

---

את סיפורה של ארצות הברית בתקופה שבה החל מרטין לותר קינג לפעול כולנו מכירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להזדעזע כל פעם מחדש  מהמחשבה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בכל מקום: שחורים לא הורשו לנסוע בתחבורה ציבורית לצד לבנים, לא הותר להם ללמוד באותם בתי ספר, וכן הלאה.

כולנו מכירים גם את התקופה שבה אדגר הובר, ראש סוכנות האף-בי-איי, רדף את מי שנחשדו כקומוניסטים, ובאותה הזדמנות גם את מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת המחאה הלא-אלימה, ששאף להשיג שוויון זכויות (מובן מאליו!) לכול. 

גם השמועות שנפוצו על מרטין לותר גונבו לאוזננו: שהוא לא היה נאמן לאשתו, ואפילו שהיה עד לאונס קבוצתי שהתקיים בחדר בבית מלון שבו נכח, אונס שלא מנע ואולי היה אפילו שותף פסיבי להתרחשותו, שכן צפה בו מהצד. לותר סומן כאויב שיש לחסלו באמצעות קלטות אינטימיות מרומנים שניהל מחוץ לנישואים, והאשמות בשיתוף פעולה בפשע, אבל, כאמור, לא נדע בימינו מה באמת התגלה במעקבים אחריו. אין לדעת מה מהשמועות  אמיתי ונכון, שכן התוצאות של אותם מעקבים והאזנות נותרו חסויות ואסורות לפי שעה בפרסום.

האם הפרטים חשובים? האם מרטין לותר סיכן באמת את ביטחונה של ארצות הברית? 

הסרט שלפנינו מנסה להציג את הדילמה, ועושה זאת בארכנות. אילו קוצץ בחצי היה יכול להיות מעניין ודינמי הרבה יותר. ובכל מקרה, הוא בעצם לא מחדש הרבה. 

בסופו של דבר, כידוע, התנקשו בחייו של קינג, והוא מת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. חרף מותו בטרם עת ברור שפעילותו סללה את הדרך לנשיאותו של ברק אובמה, גם אם נדרשו עשרות שנים עד שזה קרה. ובעצם, זה מה שחשוב, בסיכומו של דבר. 

---

---

הלן קלר מוכרת כמובן כאישה שהצליחה לגבור על נכות כפולה: עיוורון וחירשות, ובזכות אן סאליבן, המורה המופלאה שלה, למדה לתקשר, לקרוא, לכתוב, אפילו לדבר, ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה.

הסרט שלפנינו מתמקד בהשקפת העולם הסוציאליסטית של הלן קלר, ועוסק כולו בחשיבתה ובדעות שהביעה.

אלה מעניינות מאוד. מפתיע להבין עד כמה השקפותיה רלוונטיות לימינו. קלר יוצאת נגד חלוקת העושר הלא שוויונית והמקפחת שקיימת בעולם כולו. היא מתנגדת לתאגידים, ומסבירה עד כמה מעוות ולא צודק המצב שבו המיעוט מנצלים את הרוב ומתעשרעל חשבונו, ואז מקים מפעלים פילנתרופיים ומעניק  נדבות. כל אלה רק החמירו והחריפו מאז תחילת המאה ה-20 כשהלן קלר ביטאה את הדברים והתקוממה נגדם. 

אבל כשצופים בסרט מרגישים שיש כאן בעיה, שכן הוא לא באמת מצדיק את קיומו כסרט.

מאחר שקולנוע הוא מדיום חזותי,  ומכיוון שאין כמעט חומרים ויזואליים על הלן קלר, לאורך רובו של הסרט מוצגים מראות נטולי משמעות, כמו למשל עלה מרחף ונופל לאט, דגים משתכשכים במים, חילזון נטול שריון שנע על פני משטח מחוספס, ועוד כהנה וכהנה. על כל המראות הללו מופיע כיתוב: דברים שהלן קלר כתבה בספרים ובמאמרים, או שאלות שהופנו אליה והתשובות שנתנה.

דבריה כאמור מרתקים ומאלפים, ומעוררים רצון לקרוא את מה שכתבה, אבל הסרט כקולנוע נכשל. הוא מייגע. הגימיק של כיתוב על רקע של משהו צבעוני ולא רלוונטי לתוכן ממצה את עצמו עד מהרה. אפשר ממש לשמוע את הדיונים שהתנהלו בין יוצריו: מה אפשר לצלם עכשיו? אולי קצת פרחים? אולי עוד קצת מים זורמים? ואולי נביא קטע הרצאה של סוציאליסט אחר, נעם חומסקי? 

חומסקי מעניין. הלר קלר מעניינת. הסרט – לא ממש.

---

הוא אמור להיות סרט אנושי ונוגע ללב: אישה משתחררת מאשפוז פסיכיאטרי, ועוברת לדיור מוגן. אנחנו מלווים את פרידתה מבית החולים, מידידיה המאושפזים שם, מאנשי הצוות. מהשיחות אנחנו לומדים שיש לה בן שמלאו לו כבר עשרים, אבל היא לא ראתה אותו מאז שהיה בן שש או שבע והיא מקווה מאוד לראות אותו. 

הבעיה שאווה, גיבורת הסיפור, היא אדם לא מעניין, ולא מעורר השראה. השיחות שהיא מנהלת סתמיות. הביקורים שלה אצל אמה הזקנה שסובלת כנראה מפיגור התפתחותי, סתמיים. ההרצאה שלה באוזני בני נוער שבאים לביקור בבית החולים, סתמית. אפילו הסצנה החותמת את הסרט, הביקור בבית המשפט שבו אווה צריכה לשכנע את הרשויות לאפשר לה לפגוש את בנה, סצנה שאמורה לגעת ללב ולעורר אמפתיה, לא מצליחה לפעול, אפילו היא סתמית.

אין לדעת אם הבמאי הספרדי של הסרט הוא זה שנושא באחריות לכך שהכול כל כך סתמי, בשל הבחירה שלו באווה, או משום שלא הצליח להפיק ממנה ומהדמויות האחרות שום דבר שמעניק משמעות או תוכן. פשוט סתם מתמשך ומיותר.

---

---

למען האמת, הסיפור העומד מאחורי הסרט ידוע וזכור: אישה ממוצא בלגי שחיה בארצות הברית סיפרה על ילדותה באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הציגה את עצמה כילדה יהודייה שאיבדה יום אחד את הוריה, והגיעה, בלי לדעת מדוע וכיצד, לביתה של משפחה בלגית שהצילה אותה. מישה, גיבורת הסיפור, אמרה שאין לה מושג מה שם משפחתה ומי היו הוריה, שרק את שמותיהם הפרטיים זכרה. לראשונה סיפרה על כך בבית הכנסת בעיירה הקטנה שגרה בה: “עיירה קטנה – משפחה גדולה”, אומרת אחת התושבות כדי להסביר כמה אנשי הקהילה המקומית קרובים זה לזה  ומיודדים. סיפורה זעזע את שכניה ומכריה, ועורר בהם רצון להגן עליה ולפצות אותה על הסבל שעברה. מישה סיפרה כיצד ברחה מבית המשפחה הבלגית, כי הרגישה לא רצויה, והחליטה ללכת ברגל לגרמניה, כי הבינה שהוריה שם. בדרך עברה ביערות ופגשה להקת זאבים שקיבלו אותה וכמעט אימצו אותה כאחת משלהם. 

את הסיפור המופלא, יוצא הדופן, החליטה מוציאה לאור מקומית לפרסם כספר. מישה כתבה את סיפורה והספר הצליח בעולם כולו. משם החלו הדברים להסתבך. 

בתחילת דרכו זכה הספר להצלחה עולמית ותורגם לשפות רבות, גם לעברית. כך נכתב עליו כשפורסם ב-2007 במודן: “זהו סיפורה האמיתי של מישקה, ילדה בלגית בת 7, שרוצה את אימא. השנה היא 1941, והוריה של מישקה נלקחים על ידי הנאצים. מישקה, כמו כל ילדה בגילה, קשורה מאוד לאמה ומחליטה לחפש אותה – עד שתמצא. במשך ארבע שנים היא מקיפה ברגל את אירופה, מצוידת במצפן שנתן לה איש טוב אחד. היא נודדת דרך היערות והכפרים, גונבת מזון ומאלתרת לבוש ונעליים. כשהיא פוגשת להקת זאבים היא מסגלת לעצמה את התנהגותם וחיה ביניהם כאילו היתה אחת מהם. מחיות היא אינה מפחדת. בניגוד לאנשים, הן מעולם לא גרמו לה רע. לשרוד עם זאבים מתאר את קורותיה של ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך קטלוגו תחת הכותרת של ‘ספר שואה’ תעשה לו עוול. זהו קודם כול ספר מטלטל, שיחדור לנימי נפשו של כל הורה וכל מי שהיה ילד. אחד מאותם ספרים נדירים, אשר נשארים עם הקורא זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה בהם. ‘סיפור מופלא על אהבה ועל שנאה, אבל גם עם תובנה ואומץ לב נדירים.'”

בשלב מסוים הסתכסכה מישה עם המוציאה לאור, תבעה אותה לדין וזכתה. בפסק הדין נגזר על המול”ית לשלם למישה 32.4 מיליון דולר. 

ואז קרה הלא יאמן. המו”לית שראתה את חייה קורסים, יצאה למאבק. הסרט שלפנינו מתעד את תהליך הגילוי וחשיפת האמת מאחורי סיפורה של מישה.

כאמור, הסיפור כולו נחשף בתקשורת ולכן סופו ידוע, ובכל זאת הסרט עשוי כך שהוא מעניין מאוד. החקירה, התהפוכות והתגובות של מי שהיו קרובים להיבטים שונים של הסיפור, מרתקות. 

את הסרטים בפסטיבל דוק אביב אפשר השנה לראות בבית או באולמות הקולנוע השונים. מי שאינם גרים בתל אביב ונרתעים מתלאות הכניסה לעיר, על כל הפקקים ההולכים ומתארכים, מי שנהנים לשבת במזגן הביתי, עם האפשרות לעצור לרגע כשמתעורר הצורך, מי שמצוידים במסך טלוויזיה גדול ומשובח ואינם זקוקים דווקא לאקרן של בית הקולנוע, ואפילו מעדיפים להימנע מהחיכוך עם הזולת, שמחים לנצל את האפשרות לקנות את הסרטים ולצפות בהם במקוון. בבית כשמישהו מעיר משהו על הסרט, זה לא אדם זר שדעתו מיותרת, וכשאנחנו רוצים להעיר, אנחנו יודעים שלא נרגיז אף אחד מהיושבים סביבנו… בקיצור – מדובר בחווית צפייה מושלמת, לאנשים מסוימים. הלוואי שגם בפסטיבלים הבאים תישמר האופציה לצפות בסרטים מהבית. 

להלן מילים אחדות על כמה מהסרטים שכבר ראינו.

הם עדיין זמינים לצפייה מהבית, קונים ובוחרים את הזמן המתאים, במהלך ימי הפסטיבל. 

גרוסמן

אי אפשר שלא לחוש חיבה ואהדה כלפי האיש המאופק, הנוגה, המכונס בעצמו, שמתגלה בסרט התיעודי על חייו. ולא רק בגלל מה שכולנו יודעים: האובדן של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שגרוסמן, לצד שני סופרים נחשבים אחרים, עמוס עוז וא”ב יהושע, דיבר נגדה וקרא לצאת משם. 

בסרט מספר גרוסמן בין היתר על מה שקדם לכתיבת עיין ערך אהבה, אחד מהרומנים המרשימים והמופלאים ביותר שקראתי אי פעם. הוא מדבר על הספקות שהיו לו: איך סיפר לאשתו מה הוא מתכנן לכתוב, בתחושה עמוקה שאין לו ברירה, אלא לכתוב את הספר, אף על פי שברור לו שמדובר בכישלון מובטח. מרגש לשמוע על המחויבות, ההכרח, החששות ובסופו של דבר לזכור את התוצאה יוצאת הדופן.

גרוסמן מספר כמובן גם על מה שקדם לכתיבת אישה בורחת מבשורה, איך חש, והתבדה, שבכתיבתו הוא מגן על בנו החייל. נוגע ללב התיאור שלו איך אחרי שאורי נהרג התקשה כל כך להיכנס שוב אל חדר העבודה, וכמה בתום שעות הכתיבה התקשה עוד יותר לצאת ממנו ולשוב אל המציאות שמחוץ לכתיבה. 

כמי שסבורה שספרו סוס אחד נכנס לברהוא יצירה גאונית, הצטערתי שלא נשאל ולא סיפר עליו. אבל גם בלעדיו מצאתי עניין רב בסרט.

---

---

החיים, סרט מצויר

“אוון סוסקינד הפסיק לדבר בגיל שלוש, ובגיל שבע הדהים את משפחתו כשהסביר להם שאחיו וולטר ‘לא רוצה לגדול, ממש כמו מוגלי וכמו פיטר פן’. אוון, שאובחן כאוטיסט, הסתגר בעולם משלו שהפתח היחיד אליו ומתוכו היו דיאלוגים מהסרטים המצוירים של דיסני. הוא למד את כולם בעל פה, ואת השיחות הארוכות הראשונות עם בני משפחתו ניהל כשהם מסתתרים מאחורי דמויות מהסרטים. בגיל עשרים ושלוש, כשהוא עומד לעזוב את בית הוריו ולעבור לראשונה לדירה משלו בפרויקט מוגן, לאוון יש חברה ראשונה והוא מוצא את עצמו מתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים. הוא עדיין משתמש בסרטים המצוירים כדי לפענח את העולם ולהביע את רגשותיו ואפילו כותב סיפורים משלו על חייו, שבהם מככבים דווקא גיבורי המשנה, אלה שדיסני מעולם לא נתן להם את מרכז הבמה”. כך נכתב על “החיים, סרט מצויר”,  בתוכנייה של דוק-אביב. 

התיאור מדויק, ומעורר עניין. יש בסרט לא מעט קטעים מפתיעים ונוגעים ללב. אחת המסקנות המעניינות שעולה ממנו היא שסרטים של דיסני יכולים אולי ללמד הרבה על החיים, אבל מאחר שיש תחומים שהטהרנות הפוריטנית לא נגעה בהם, הם נשארים חסומים בפני מי שהעולם הבידיוני של דיסני הוא מבחינתו שער כניסה למציאות.

הבעיה של הסרט – הוא ארוך מדי, ויש בו שפע של קטעי קישור מצוירים, שמטרתם למלא את מה שחסר, שכן הוריו של אואן לא תיעדו את כל מה שמסופר בסרט. אפשר היה לוותר על חלק גדול מהסרט, למקד אותו יותר והוא היה נשכר מכך. 

---

---

לדוג ניסים

הסרט “לדוג ניסים” מביא את סיפורה של משפחה אמריקנית שחיה באמצע שנות ה-90 בקולומביה. אבי המשפחה, טום הרגרוב, נחטף יום אחד וכדי לשחרר אותו דרשו החוטפים כופר של שישה מיליון דולר. הסרט עוקב באמצעות מצלמת וידיאו ביתית אחרי המאמצים של בני המשפחה וידידיהם הקרובים לשחרר את טום. במשך שנה קבעו החוטפים מועדים להתקשרות אתם. לא הייתה אז, כמובן, תקשורת זמינה כל כך כמו שיש היום באמצעות טלפונים ניידים, והשיחות התנהלו במכשיר אלחוט מקרטע. מי שנשא ונתן מטעם המשפחה הילך על חבל דק: אם ייכנעו לדרישותיהם של החוטפים יגבירו את תיאבונם והם עלולים לתבוע סכומים גבוהים יותר. אם לא ישתפו אתם פעולה ויעוררו בהם תחושה שיש על מה לדבר, יהרגו החוטפים את טום.

המתח לאורך הסרט הולך וגובר. משובצים בו קטעים כתובים, והצופה תוהה אם מדובר בקטעי יומן אותנטיים שכתב טום, או במין שחזור שלאחר מעשה, ואם אלה קטעים אמיתיים, האם נמצאו על גופתו, או שהמשפחה הצליחה בסופו של דבר לשחרר אותו. 

חסרונו העיקרי של הסרט שהוא מבוסס, כאמור, על קטעי וידיאו נושנים. אמנם התוצאה אותנטית ומשכנעת, אבל בה בעת היא לוקה בתחושה שחלק גדול ממנו די סתמי. רואים אמנם את ההווי המשפחתי עם החברים הקרובים שהגיעו כדי לתמוך ולעזור: אשתו של טום פוצחת בריקוד עם החברה הטובה, מתווכחים איזו מוזיקה להשמיע, אוכלים… והכול מצולם באיכות ירודה מאוד, גם מבחינת היכולת המקצועית של הצלם, וגם מבחינה טכנית: חלק גדול ממה שאנחנו רואים מטושטש, פגום, מעורפל, לא ממוקד… 

אז מצד אחד המתח עולה וגואה, והסקרנות לדעת מה קורה בסוף לא מרפה כמעט עד הרגע האחרון. ומצד שני, יש לא מעט קטעים שבהם הצופה אמרה לעצמה – בסדר, בסדר, קדימה, הלאה… 

---

---

טרומן וטנסי: שיחה אינטימית

הסרט מתחיל בצילום מקביל של שני הסופרים הנודעים, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, כל אחד עם המראיין הנודע דיוויד פרוסט, ששלט בשנות ה-60 בתקשורת האנגלית (אני זוכרת קריקטורה שהתפרסמה בתקשורת האנגלית כששליט ברית המועצות, ליאוניד ברז’נייב, הגיע לביקור באנגליה, מלכת אנגליה מקבלת את פניו, והוא אומר לה – “קחי אותי אל המנהיג שלך”, כלומר, אל דיוויד פרוסט, שמצויר ברקע…). וכידוע, בשני העשורים הבאים שלט פרוסט בתקשורת האמריקנית.

טרומן קפוטה וטנסי ויליאמם היו מיודדים. בסרט אפשר להיווכח שקפוטה היה די אובסיבי כלפי טנסי ויליאמס. בכמה ראיונות שונים הוא מדבר על גאונותו, ובה בעת גם מפחית מערכו, אומר למשל שהוא “לא אינטליגנטי”… טנסי ויליאמס קצת יותר כריזמטי מחברו, אבל את  שניהם מעניין לראות ולשמוע, אם כי בסיכומו של דבר יש משהו קצת דוחה בשני האנשים הללו. מדהים הפער בין דמותם לבין הכישרון, היצירתיות השופעת, וההשפעה העצומה של שני הכותבים, שיצירותיהם ממשיכות לחיות: את מחזותיו של טנסי ויליאמס ממשיכים כל העת להפיק ברחבי העולם ואת ספריו של קפוטה, במיוחד את ארוחת בוקר בטיפני ובדם קר אנשים ממשיכים לקרוא. את ארוחת בוקר בטיפני עיבדו כזכור לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של אודרי הפברן, ומעניין מאוד לשמוע את טרומן קפוטה מספר מדוע העדיף את מרלין מונרו שתגלם את דמותה הבלתי נשכחת של הולי גולייטלי. 

---

---

“בלושי” היה מבחינתי סוג של תקלה. דמותו של השחקן-בדרן פשוט הגעילה אותי, והתזזית שבה נעשה הסרט עיצבנה והתישה אותי. אין לי בעצם זכות לכתוב עליו, כי עצרנו את ההקרנה כבר בתום השליש הראשון. האזכור כאן נועד רק להודות: הייתי אך ברחתי.