ארכיון תגיות: דוק אביב 2021

הסרט "המלכה שושנה": כמה יופי ואיזה עצב, פסטיבל דוק אביב 2021

המלכה שושנה

"מתי נאוה נולדה?" שאל מראיין את שושנה דמארי בימים של שיא תהילתה: זמרת מצליחה, נערצת, מלכה, לכל הדעות. נאוה הייתה בתה היחידה של דמארי.

"לפני שנכנסתי ל[תיאטרון] לי-לה-לו", השיבה הזמרת, ופרצה בצחוק. אין לבת שלה תאריך לידה. רק התייחסות של האימא אל עצמה ואל הקריירה שלה. האם הייתה בו, בצחוק של דמארי, מבוכה? מודעות עצמית? הבנה שתשובתה משקפת עד כמה היא מרוכזת בעצמה בלבד? האם כשצחקה לשמע תשובתה הבינה גם את מה שלא נאמר בה? 

נאוה נולדה בתחילת הנישואים של שושנה, בימים שהקריירה שלה כזמרת התחילה לנסוק. כשנאוה הייתה ילדה, נסעה אמה לארצות הברית למסע הופעות שהתרחב והגיע לכל קצוות תבל, ונמשך שנתיים. נאוה כתבה לה מכתבי געגועים. הסבירה לה שהייתה מוותרת על כל המתנות שאמה שלחה לה, רק שהיא עצמה תחזור כבר הביתה. ועם זאת, גם עודדה אותה להמשיך ולפתח את הקריירה המפוארת שלה. 

כשאביה של נאוה, בעלה של דמארי, סיפר לילדה שאמה נוסעת עכשיו להופיע גם לאפריקה, כתבה לה נאוה שהיא דואגת: אפריקה מקום מסוכן. ובה בעת היא גם מעודדת את אמה: כן, תסעי לשם, תשירי ותצליחי.

הקונפליקט המשתקף בדברים הללו הולך ומתעצם לאורך הסרט התיעודי שעוסק בשושנה דמארי ובמלכותה כזמרת. 

כשהיא מצליחה, כשהיא מסתובבת בעולם, כשהיא מופיעה על מיטב הבמות – מתי כספי מספר שהיא הייתה אחת הזמרות המעטות ששרה בקארנגי הול בלי להזדקק למערכת הגברה – היא כובשת את העולם. הארי בלפונטה ונינה סימון שרים את שיריה. היא נערצת. בריאיון בטלוויזיה בארצות הברית משווים אותה לאווה גרדנר, והיא לא מרוצה: אני שושנה דמארי, היא אומרת בגאווה.

אבל אחר כך, אחרי כמה שנים שבהן שושנה חזרה ארצה וחיה עם בעלה ועם בתם, הגלגל מתהפך. 

זה קורה כששלמה בושרי, בעלה של שושנה, מת, ובתה היחידה מחליטה לעזוב את הארץ. נאוה חיה בקנדה, הרחק מאמה, במשך עשרים שנה. 

ושושנה המזדקנת מוצאת נחמה בזרים. למשל, בשכנים שגרים בדירה ממול, שאת בתם הקטנה היא מלווה "כמו סבתא" (אם כי את המילה סבתא היא אוסרת עליהם לומר). רואים אותה יושבת בגן הילדים, חוגגת עם הילדה הקטנה. היא מתיידדת עם דודו דותן ועם בני משפחתו, ועם עידן רייכל, שמעניק לה לא רק את חברתו אלא גם את המתנה האמנותית האחרונה בחייה: כמה שירים שהם מקליטים ביחד. 

אבל היא בודדה. בודדה כל כך. רייכל מספר איך ממש בימים האחרונים לפני שמתה שאלה אותו לאן הוא הולך הערב, בליל הסדר. "אל ההורים", הוא אומר ושואל כלאחר יד – "את רוצה לבוא", לבו נשבר מתשובתה המיידית: "כן." בלי להסס. בלי לחשוב פעמיים. כן, היא רוצה. מן הסתם, מתגעגעת למשפחה שאין לה. שלא נוצרה ולא נמשכה. לבתה שבקנדה לא היו ילדים. נאוה שבה ארצה רק כששושנה מתה.

ובתמונה האחרונה נאוה עומדת על הבמה, לנוכח קהל שהתקבץ כדי להתאבל על אמה, על הזמרת המהוללת, ומפליאה לשיר "היו לילות, אני אותם זוכרת…" גם נאוה יכלה להיות זמרת מוצלחת. היא מוכשרת מאוד. אבל במשפחה הזאת היה מקום רק לכוכבת אחת. 

וזה הסיפור: על כישרון ועל כישלון, על הצלחה ועל מפלה. ועל יופי עצום ואינסופי. 

 

איך אומרות שתיקה,סרט בפסטיבל דוק אביב 2021: חסד!

איך אומרות שתיקה

"אני צריכה בזה את אימא שלי," אומרת שיר ניומן, יוצרת הסרט, ובדיעבד — הגיבורה הראשית שבו, וזהו רגע ששובר את הלב, ועם זאת מעורר תקווה.

הסרט נפתח בגילוי: רבקה, סבתה של שיר הלכה לעולמה. שיר ואביה מפנים את חפציה, ושיר מגלה להפתעתה שסבתה עברה הפלה. הייתכן? והרי אביה של שיר היה ילד מאומץ, איך קרה שאמו עברה הפלה? הרי כל כך רצתה להיות אימא!

קשה לעמוד בסודות שנחשפים בעקבות התגלית הראשונה, העובדה שהסבתא נאלצה להפיל את העובר, ולא פעם אחת! מסתבר לה לשיר שהסבתא עברה כמה הפלות, עד שלא יכלה עוד להרות. 

מי אילץ אותה להפיל? מסתבר לה, ולחברה שאיתה היא עורכת את התחקיר, שמדובר בתופעה שהייתה נפוצה מאוד בקיבוצים. מוקי צור, שחוקר את קורות הקיבוצים בישראל, מסביר לה, שמאחר שהקיבוץ נתפס כיחידה כלכלית, הרשו לעצמם החברים באספה הכללית לקבוע שאל לה לאישה להביא ילדים לעולם במועד שלא התאים למשק. "אסור היה ללדת. היה קיבוץ להקים!"

וזה היה עניין שלא דיברו עליו. הנשים שאולצו להפיל שתקו. 

אבל זה רק הסוד הראשון שנחשף כאן.

כשאביה של שיר, בעידודה של בתו, מחליט לפתוח את תיק האימוץ שלו, נודע להם שהשתיקה הממאירה לא התרחשה רק בקיבוץ, אלא גם במשפחות אחרות, שגם שם אסרו על אישה להרות, ואם ילדה את התינוק — לא איפשרו לה לגדל אותו.

וגם הנשים הללו שתקו.

הסוד ששיר ואביה מגלים שובר את הלב. לא פחות.

וגם זה לא הסוף. 

שיר שואלת את עצמה מדוע הנשים שאת סודותיהן חשפה שתקו כל החיים, ואז שואלת את עצמה אם יש לה זכות לתהות, שהרי גם היא שומרת כבר שנים על סוד נורא.

ועוד חשיפה, הפעם ממש לעינינו, לעיני המצלמות, מתרחשת.

הסרט רב עוצמה, חשוב, ומשמעותי מאוד. הוא סוף סוף מדבר — בשם הנשים שפחדו. שאיימו עליהן. שהשליטו עליהן טרור. שלא ראו אותן ולא חסו עליהן.

הסרט אומר אותן, ואנחנו שומעים ורואים. 

וזה חסד. 

 

שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

ענת גוב – על החיים ועל המוות

מה יש לומר? ענת גוב, שמתה לפני תשע שנים (כן, "מתה". עדנה מזי"א, חברתה הקרובה, מספרת בסרט שענת שנאה את המילה "נפטרה") מדברת אלינו בסרט, וקולה צלול וחכם. 

הסרט נערך כשיחה בינה ובין אריק קנלר, סוכן אמנים, ומשובצים בו גם דברים שמספרים עליה עדנה מזי"א, וגם בעלה, גידי גוב, ובתה.

העוצמה של ענת מפעימה. אנחנו רואים אותה מתקרבת אל מותה בלי מורא. היא מסבירה שבניגוד לרבים, היא מעדיפה מוות כזה: לא פתאומי, בלי לדעת עליו, אלא מוות שתוכל להתכונן לקראתו ולהשאיר אחריה הכול מסודר כיאות. היא מסבירה לאריק קנלר ובעצם — לכולנו, שאין דבר טבעי יותר מהמוות, שהוא מובן מאליו, צפוי לגמרי, למעשה, שהוא הוודאות היחידה שיש בחיים, ושאם מתגברים על הפחד ממנו כבר אין פחד משום דבר אחר. היא לא מוותרת על ההומור. מביטה על עצמה בפיכחון ובלי פאתוס. וכל מה שהיא אומרת מעורר השראה והשתאות. 

לא לוותר על הסרט, ועל המפגש עם דמותה המופלאה. 



היטלר – החידה האיומה ופשרה

מעדיפה לא להעניק לסרט כוכבים

סרט שמעניק פתחון פה למכחיש השואה הנבזי דיוויד אירווינג, גם אם רק כדי לסתור את דבריו, הוא עניין פגום מיסודו.

כשאירווינג מדבר על יהודים שמתו רק משום שנאלצו לעבוד קשה ו"לא היו רגילים לכך", כי היו מנוונים גופנית (כדרכם של טפילים), ואומר את הדברים באהדה מעושה ומעוותת וברשעות ובזדון אינסופיים, כשהוא טוען כי "מספר הנרצחים היה קטן בהרבה מכפי שהיהודים רוצים לספר לנו", עזבנו את הסרט בתחושה של זעם וגועל. לא לכל טענה יש זכות להישמע! אמנם הסרט מבקש לסתור את הדברים, אבל אסור שיקבלו במה. אסור שיותר לאדם הזה לזהם את המרחב הציבורי!

.



כל העצים נושבים ברוח

אורן ומיכל נולדו בגואטמלה, לשני זוגות הורים שונים, ואומצו על ידי זוג ישראלים. ההורים המאמצים עושים כמיטב יכולתם להעניק לשניים בית חם ומשפחה אוהבת, אך מתקשים מאוד להסתדר עם אורן, צעיר זועם שאובחן כאספרגר. המצלמה מלווה את הניסיונות הנואשים של ההורים להגיע אל לבו, לתקשר אתו ולהרגיע אותו. משימתם לא קלה, בלשון המעטה.

האם הנסיעה המשפחתית לגואטמלה, שם עתידים כל אחד מהמאומצים לפגוש את הוריהם הביולוגיים תרגיע? תפייס? תקל על כל הארבעה?

הסרט מתמקד באורן, אבל גם למיכל יש רגע נוגע ללב ומיוסר שבו היא מסבירה להוריה מדוע היא מרגישה תמיד זרה: תווי פניה שונים מאלה של הוריה ובעצם מכל מי שמקיף אותה בישראל. והיא מנסה להסביר להם בבכי כמה קשה להיות אחרת, מתויגת תמיד כזרה.

המצלמה מלווה את תומר ואת מיכל במפגש שלהם עם המשפחה הביולוגית. הוא אמור להיות נוגע ללב, אבל בצופה מתעוררת במהלך הפגישות הללו תחושה שלא מתרחש כאן מפגש אמיתי. האמהות הביולוגיות  משתדלות להסביר מדוע מסרו את התינוקות שילדו. האבות הביולוגיים משתדלים להוכיח שהם לא אשמים, שהם "בסדר". האחים הביולוגיים מביטים מהצד, מרוחקים, לא ממש מבינים את גודל השעה. 

העוני המחפיר שנגלה לעינינו אמור לעורר בנו תחושה ששני המאומצים הללו ניצלו מגורל מר. וזה כמובן נכון. ויחד עם זאת, נותרת כל הזמן  תחושה של החמצה, של כאב שלא יכול להירפא.

האימא המאמצת נגעה ללבי במיוחד. בנדיבות ובאהבה אינסופית היא משכנעת את אורן להרשות לאימא הביולוגית לגעת בו ולחבק אותו. אורן קצר רוח, כדרכו, מקשיב לה, ובסופו של דבר נעתר להפצרותיה. אותה עצמה הוא מסרב לחבק ומסביר שהוא לא אדם של נגיעות ומגע. 

בסופו של הסרט אנחנו מתבשרים שאורן עלה על דרך המלך: למד טבחות, ועובד. וזה בהחלט משמח ומקל. 





שלושה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

באותה נשימה

לכאורה, הכול ידוע. כבר קראנו הכול על אותו "Covid19", כפי שהפנדמיה נקראת באנגלית או ה"קורונה" אצלנו. הכול התחיל, כזכור, בסין, במחוז ווהאן. מחלה מידבקת מאוד של דרכי הנשימה. כולנו זוכרים איך בהתחלה הכול נראה רחוק מאתנו, אי שם "במזרח הרחוק". איך הנגיף התקרב אלינו במהירות מסחררת, ואיך שיבש את חיי כולנו.

כשרואים את הסרט אפשר לרגע לחשוב שמדובר בסיפור רחוק ונושן, במחלה שהייתה והודברה. הנה למשל באנגליה החליט השבוע בוריס ג'ונסון להסיר את כל ההגבלות, "לחזור לחיים". ובארץ תחושה שהכול מאחורינו. רבים אינם עוטים מסיכות גם במקומות סגורים. רבים שבו לטוס לחו"ל, הרי אנחנו מחוסנים, נכון? 

אבל אז נזכרים כי בתחילת הפנדמיה סירב אותו בוריס ג'ונסון לנקוט את הצעדים הנדרשים כדי למנוע את המגיפה בארצו, איך התרברב בקול מבודח וסיפר שלחץ את ידיו של חולה מאומת, כאילו שהוא, ראש ממשלת בריטניה, עמיד בפני הנגיף בתוקף תפקידו, ואיך גילה עד מהרה שנדבק (וחלה קשה!), 

וכשעוברים לחדשות, שומעים על מה שקורה גם אצלנו: ההתפשטות המחודשת של נגיף "מטיפוס דלתא", שומעים שגם מחוסנים נדבקים, מגלים שממשלת ישראל שוקלת (ודוחה את ההחלטה) להטיל שוב מגבלות כצעדי מניעה, ונזכרים שהסרט שלפנינו לא מדבר על משהו שקרה בעבר הרחוק והנשכח. מדובר על כאן ועכשיו.

יוצרת הסרט, נאנפו ואנג, היא אמריקנית ממוצא סיני. אמה עדיין חיה בסין, ומדי שנה נוסעת הבמאית עם משפחתה לביקור במולדת. אבל בתחילת ינואר 2020 היא הבינה שנקלעה למצב מסובך ומסוכן. 

הסרט נפתח בחגיגות השנה החדשה בווהאן: רואים מלמעלה את ההמונים המונים את השניות עד להגעתה של השנה החדשה, את רבי הקומות הבוהקים באורות ססגוניים, את כל השמחה, ההמולה וההצטופפות, ואז – מתגלים הסימנים הראשונים למחלה. 

אלה שהשלטונות הסיניים עושים הכול כדי להסתיר אותה. אנשים שסיפרו על המחלה המיסתורית הועלמו. רופאים סירבו לדבר ולהעיד על מה שמתרחש. ונאנפו ואנג צריכה להתחיל לפעול. במישור האישי היא ממהרת להוציא את בנה הקטן מסין, ומספיקה לעשות זאת לפני שמוטל הסגר על ווהאן. ובמישור המקצועי, היא שולחת צלמים לבתי חולים ולמרפאות פרטיות כדי שיתעדו את הכאוס המתחולל שם.

בתי החולים קורסים. אנשים מתים בהמוניהם, כי אין אפשרות לקלוט אותם ולטפל בהם. גם אלה שהיה להם לכאורה מזל והצליחו להתאשפז, בעצם נשארים ללא מענה של ממש, שכן הרופאים לא מכירים את המחלה החדשה ולא ממש יודעים איך לטפל בה.

אבל השלטונות ממשיכים להסתיר. לזייף. לרמות. מציגים בפני העולם הצלחות. צוותים רפואיים נדרשים לעמוד בסך, לנופף בדגלים אדומים ולשיר שירי תהילה לארצם.

גם אנשים פרטיים מתגייסים לשימור התדמית והתרמית. אישה שבעלה מת כי לא נמצא לו מקום בבית החולים, מספרת בבכי איך הזדרזה לאסוף את כד האפר של גופתו, כי אם אנשים לא ייקחו את האפר של יקיריהם, העולם ידע שמשהו רע קורה בסין, וגם אנשים כמוה נדרשים להגן על כבוד ארצם. 

מדהים. מחריד. מעורר פלצות: האזרח מגן על ארצו, בשעה שזאת מפקירה אותו. 

אבל לא רק בסין. הבמאית הנועזת והאמיצה (האם תוכל אי פעם לשוב ולבקר את אמה? כנראה שלא) מראה איך גם במערב התעלמו, רימו, הסתירו זייפו. זוכרים את טראמפ "מבשר" לאנשי המקצוע בארצו שבאפריל, הווירוס יעלם? 

כמה אנשים מתו ברחבי העולם, כי המנהיגים שלהם סירבו לקבל על עצמם את המשימה ולנהוג באחריות?

לקראת סופו של הסרט המאלף הזה מציגה ואנג את החלופה: למשל – כשהמחלה התגלתה יכלו שלטונות סין למנוע את ההתקבצות ההמונית בחגיגות של תחילת השנה החדשה. והרי רבים כל כך מאותם חוגגים נדבקו באותה הזדמנות. 

האם, היא תוהה, אפשר לסמוך על השלטונות? 

התשובה ברורה. ומזעזעת. 


חייה של איוואנה

לראות ולא להאמין איך אנשים חיים!

הסרט עוסק באיוואנה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה בביתה שבטונדרה הסיבירית. היא כורעת ברך בתוך בקתה זעירה, מכניסה זרדים לתנור קטן, מושיטה יד, ממלאה כלי במים חמים שהיא מוזגת לתוך ספל, וממנו לספל אחר, ולעוד אחד: מתברר שכך היא שוטפת את הכלים. על הרצפה סביבה שיירים של משהו, לכלוך, עזובה. אחר כך רואים אותה חופפת את הראש בתוך גיגית. המים מטונפים, והיא טובלת בהם את השיער, מוזגת על עצמה עוד מים שנטלה מתוך כלי שמתחמם על הכיריים. ילדיה נכנסים ויוצאים אל השממה המושלגת. בלובן ניכרים רק קרניים של הצבאים הצפוניים המלווים את המשפחה. 

איוואנה יוצאת וחוזרת עם גוש קרח שהיא מגלפת לתוך סיר. אלה המים שישמשו אותה לשתייה, לבישול, לניקיון. 

ככל שהסרט נמשך, כך הלב קופא. איוואנה, מסתבר, מגדלת כך חמישה ילדים, הקטן בהם, בתחילת הסרט, תינוק בן יומו.

וכך אנחנו מלווים אותה במשך ארבע שנים. פוגשים את הגבר שמכניס אותה שוב ושוב להיריון, מאז שהייתה בת חמש עשרה. תנאי החיים שבהם היא מגדלת את הילדים נראים בלתי אפשריים, אבל מסתבר שכך חיים בני אדם, בעזובה, בתנאים אכזריים, בעוני בלתי נתפס, משועבדים למזג האוויר האיום, אוכלים בשר ציד נא, עסוקים בלי תקווה בהישרדות, ולא יותר מכך, ומגדלים ילדים שגורלם לא יהיה טוב יותר. 

קשה לראות, ואי אפשר להפסיק. 



חורים

לא ברור מדוע "חורים" מוצג כסרט דוקומנטרי בפסטיבל קולנוע, ולא בראש מהדורת החדשות. מה שמתגלה בו מסמר שיער וטורד מנוחה. 

תחילתו בסיפור מזעזע ועצוב אמנם, אבל לא כזה שממוטט עולמות, אבל ככל שהוא מתקדם הוא נעשה יותר ויותר מבעית למי שרוצה לתת אמון בישראל כמדינת חוק: החייל איציק מור, בנו הבכור והיחיד של דני מור (יש לו שתי בנות מנישואיו השניים, אחרי שהתאלמן מאמו של איציק) נרצח מחוץ למועדון לילה בירושלים. שני החשודים ברצח נעצרו והועמדו לדין. אחד מהם יצא זכאי, ורק האחר הורשע. 

בתחילת המסע דני מור מצהיר בפני המצלמות שהוא נותן אמון מלא ברשויות החוק.

ארבע שנים אחרי כן, כשנודעים לו פרטים בלתי נתפשים מהחקירה ומההתנהלות של הפרקליטות והמשטרה, הוא מאבד כל אמון. והאובדן הזה בלתי נמנע. גם הצופים שותפים לו. 

שכן נודע כי אחד השוטרים זכה להצעה נדיבה: תשלום חודשי של 7,000$ לכל החיים, בתמורה לכך שישנה את גרסתו. 

עדת מפתח, צעירה שנכחה בעת הרצח, מספרת שהורו לה לשנות את עדותה.

החוקר המשטרתי הראשי מתגלה כמי שמחזיק חנות שממוקמת בקניון שבבעלות הדוד של החשוד שזוכה. 

חלקים קריטיים מהתיעוד שבמצלמות האבטחה נעלמו באורח פלא.

עברו שמונה ימים עד שחוקרי המשטרה הגיעו לבדוק את זירת הפשע, אף על פי שהתרחש במרחק של כמה עשרות צעדים מהתחנה. 

עורך הדין רונאל פישר, שנחשד כי שיתף פעולה עם קצין משטרה שהדליף לו חומרי חקירה, הגן על החשוד שזוכה. 

הפרקליטות לא ערערה על הזיכוי.

כל כך הרבה "חורים" מעוררי תימהון, פליאה, ובעצם, אפשר להודות, גם גועל עמוק.

ובעצם, מה ההפתעה. מי שעוקב כבר שנים אחרי ההרשעה המופרכת של רומן זדורוב, שהחוקרים הפלילו אותו בזדון, כפי שכבר נהיה ברור לרוב הציבור, כבר חושד מזמן בטוהר המידות וביושר של מי שאמונים על ביטחון האזרחים במדינתנו. 

מעבר לכל אלה, דמותו של דני מרתקת. הוא חושף סודות מדהימים מעברו, כאלה שלא הספיק לספר לבנו לפני שזה נרצח. כמה כואב לדעת שהכול חוץ מבנו יודעים עכשיו את האמת המפתיעה.

הסרט מרתק וחשוב. 

חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

גורבצ'וב, גן עדן

מעטים הם האנשים שהשפיעו על ההיסטוריה ישירות, ובאופן מובהק. אנואר סאדאת (ששילם על כך בחייו!) היה כזה: מנהיג בעל חזון ואומץ שפרץ דרך בכוח אישיותו. 

אפשר בהחלט לראות במיכאל גורבצ'וב אדם כזה: הוא מי שהביא באופן ישיר להתפרקותה של ברית המועצות, זאת בעקבות החלטות שלו וגם בשל הפעולות שלא נקט. 

הסרט "גורבצ'וב, גן עדן" לוקח אותנו אל האיש כפי שהוא חי כיום: בן תשעים, בודד, אלמן. הוא שמן מאוד וקשה להכיר אותו. אכן, לאורך הסרט אפשר שוב ושוב לראות אותו אוכל, ונראה שהאכילה היא אחת ההנאות האחרונות שנותרו לו. מלבד, כמובן ההיזכרות בעברו, והמפגשים עם מעריצים שמסבירים לו עד כמה השפיע על חייהם ועל אלה של מיליונים רבים אחרים.

לשאלה אם הוא אחראי להתפרקות ברית המועצות מסרב גורבצ'וב להשיב. הוא מתחמק ממנה בעקביות, ורק מסביר שכאשר נאלץ להחליט אם לפעול בכוח ולהביא לשפיכות דמים, בחר בדרך אחרת.

באחת התמונות האחרונות בסרט רואים את גורבצ'וב מבלה את ערב השנה החדשה בביתו של אחד מעוזריו. אנחנו כבר יודעים ששלוש בנותיו לא מגיעות בכלל לרוסיה כדי לבקר אותו. וכך הוא מבלה בחברת אנשים זרים למעשה, מכל מקום, לא עם בני משפחתו. ברקע, בטלוויזיה שמאחוריו, רואים את פוטין מדבר אל האומה: נואם בקלישאות צפויות על חשיבות המשפחה, ומסיים את נאומו ממש ברגע הנכון, כשהשעון מראה שהגיעה שעת חצות. "תזמון דייקני," מפטיר גורבצ'וב ומסובב את כיסאו אל מי שמנהיג כיום את רוסיה ביד רמה. אין לדעת מה דעתו של  גורבצ'וב על פוטין (אם כי אפשר לנחש…), אבל ברור שאת חוש ההומור שלו לא איבד: מיד אחרי הברכות של תחילת השנה החדשה הוא עונה לטלפון, ובחיוך אירוני אומר לידיד שטלפן אליו: "כשנתפוס שוב את השלטון…" ואז, בתשובה לאותו חבר, אומר בהשלמה, "טוב, אז לא נתפוס שוב את השלטון"… 

דמותו הנגלית בסרט מרתקת. אין ספק שעשיית הסרט הייתה חשובה לו, שכן שהוא מבקש להדגיש את החותם שהותיר, גם אם הוא מתכחש למעשה לחלקים גדולים ממנו. 



מרטין לותר קינג והאף-בי-איי

את סיפורה של ארצות הברית בתקופה שבה החל מרטין לותר קינג לפעול כולנו מכירים, ובכל זאת אי אפשר שלא להזדעזע כל פעם מחדש  מהמחשבה על ההפרדה הגזעית שהייתה נהוגה בכל מקום: שחורים לא הורשו לנסוע בתחבורה ציבורית לצד לבנים, לא הותר להם ללמוד באותם בתי ספר, וכן הלאה.

כולנו מכירים גם את התקופה שבה אדגר הובר, ראש סוכנות האף-בי-איי, רדף את מי שנחשדו כקומוניסטים, ובאותה הזדמנות גם את מרטין לותר קינג, מנהיג תנועת המחאה הלא-אלימה, ששאף להשיג שוויון זכויות (מובן מאליו!) לכול. 

גם השמועות שנפוצו על מרטין לותר גונבו לאוזננו: שהוא לא היה נאמן לאשתו, ואפילו שהיה עד לאונס קבוצתי שהתקיים בחדר בבית מלון שבו נכח, אונס שלא מנע ואולי היה אפילו שותף פסיבי להתרחשותו, שכן צפה בו מהצד. לותר סומן כאויב שיש לחסלו באמצעות קלטות אינטימיות מרומנים שניהל מחוץ לנישואים, והאשמות בשיתוף פעולה בפשע, אבל, כאמור, לא נדע בימינו מה באמת התגלה במעקבים אחריו. אין לדעת מה מהשמועות  אמיתי ונכון, שכן התוצאות של אותם מעקבים והאזנות נותרו חסויות ואסורות לפי שעה בפרסום.

האם הפרטים חשובים? האם מרטין לותר סיכן באמת את ביטחונה של ארצות הברית? 

הסרט שלפנינו מנסה להציג את הדילמה, ועושה זאת בארכנות. אילו קוצץ בחצי היה יכול להיות מעניין ודינמי הרבה יותר. ובכל מקרה, הוא בעצם לא מחדש הרבה. 

בסופו של דבר, כידוע, התנקשו בחייו של קינג, והוא מת עוד לפני שמלאו לו ארבעים. חרף מותו בטרם עת ברור שפעילותו סללה את הדרך לנשיאותו של ברק אובמה, גם אם נדרשו עשרות שנים עד שזה קרה. ובעצם, זה מה שחשוב, בסיכומו של דבר. 



חיוכה הסוציאליסטי

הלן קלר מוכרת כמובן כאישה שהצליחה לגבור על נכות כפולה: עיוורון וחירשות, ובזכות אן סאליבן, המורה המופלאה שלה, למדה לתקשר, לקרוא, לכתוב, אפילו לדבר, ולהביע את רגשותיה ומחשבותיה.

הסרט שלפנינו מתמקד בהשקפת העולם הסוציאליסטית של הלן קלר, ועוסק כולו בחשיבתה ובדעות שהביעה.

אלה מעניינות מאוד. מפתיע להבין עד כמה השקפותיה רלוונטיות לימינו. קלר יוצאת נגד חלוקת העושר הלא שוויונית והמקפחת שקיימת בעולם כולו. היא מתנגדת לתאגידים, ומסבירה עד כמה מעוות ולא צודק המצב שבו המיעוט מנצלים את הרוב ומתעשרעל חשבונו, ואז מקים מפעלים פילנתרופיים ומעניק  נדבות. כל אלה רק החמירו והחריפו מאז תחילת המאה ה-20 כשהלן קלר ביטאה את הדברים והתקוממה נגדם. 

אבל כשצופים בסרט מרגישים שיש כאן בעיה, שכן הוא לא באמת מצדיק את קיומו כסרט.

מאחר שקולנוע הוא מדיום חזותי,  ומכיוון שאין כמעט חומרים ויזואליים על הלן קלר, לאורך רובו של הסרט מוצגים מראות נטולי משמעות, כמו למשל עלה מרחף ונופל לאט, דגים משתכשכים במים, חילזון נטול שריון שנע על פני משטח מחוספס, ועוד כהנה וכהנה. על כל המראות הללו מופיע כיתוב: דברים שהלן קלר כתבה בספרים ובמאמרים, או שאלות שהופנו אליה והתשובות שנתנה.

דבריה כאמור מרתקים ומאלפים, ומעוררים רצון לקרוא את מה שכתבה, אבל הסרט כקולנוע נכשל. הוא מייגע. הגימיק של כיתוב על רקע של משהו צבעוני ולא רלוונטי לתוכן ממצה את עצמו עד מהרה. אפשר ממש לשמוע את הדיונים שהתנהלו בין יוצריו: מה אפשר לצלם עכשיו? אולי קצת פרחים? אולי עוד קצת מים זורמים? ואולי נביא קטע הרצאה של סוציאליסט אחר, נעם חומסקי

חומסקי מעניין. הלר קלר מעניינת. הסרט – לא ממש.


האישה הראשונה

הוא אמור להיות סרט אנושי ונוגע ללב: אישה משתחררת מאשפוז פסיכיאטרי, ועוברת לדיור מוגן. אנחנו מלווים את פרידתה מבית החולים, מידידיה המאושפזים שם, מאנשי הצוות. מהשיחות אנחנו לומדים שיש לה בן שמלאו לו כבר עשרים, אבל היא לא ראתה אותו מאז שהיה בן שש או שבע והיא מקווה מאוד לראות אותו. 

הבעיה שאווה, גיבורת הסיפור, היא אדם לא מעניין, ולא מעורר השראה. השיחות שהיא מנהלת סתמיות. הביקורים שלה אצל אמה הזקנה שסובלת כנראה מפיגור התפתחותי, סתמיים. ההרצאה שלה באוזני בני נוער שבאים לביקור בבית החולים, סתמית. אפילו הסצנה החותמת את הסרט, הביקור בבית המשפט שבו אווה צריכה לשכנע את הרשויות לאפשר לה לפגוש את בנה, סצנה שאמורה לגעת ללב ולעורר אמפתיה, לא מצליחה לפעול, אפילו היא סתמית.

אין לדעת אם הבמאי הספרדי של הסרט הוא זה שנושא באחריות לכך שהכול כל כך סתמי, בשל הבחירה שלו באווה, או משום שלא הצליח להפיק ממנה ומהדמויות האחרות שום דבר שמעניק משמעות או תוכן. פשוט סתם מתמשך ומיותר.



מישה והזאבים

למען האמת, הסיפור העומד מאחורי הסרט ידוע וזכור: אישה ממוצא בלגי שחיה בארצות הברית סיפרה על ילדותה באירופה, במהלך מלחמת העולם השנייה. היא הציגה את עצמה כילדה יהודייה שאיבדה יום אחד את הוריה, והגיעה, בלי לדעת מדוע וכיצד, לביתה של משפחה בלגית שהצילה אותה. מישה, גיבורת הסיפור, אמרה שאין לה מושג מה שם משפחתה ומי היו הוריה, שרק את שמותיהם הפרטיים זכרה. לראשונה סיפרה על כך בבית הכנסת בעיירה הקטנה שגרה בה: "עיירה קטנה – משפחה גדולה", אומרת אחת התושבות כדי להסביר כמה אנשי הקהילה המקומית קרובים זה לזה  ומיודדים. סיפורה זעזע את שכניה ומכריה, ועורר בהם רצון להגן עליה ולפצות אותה על הסבל שעברה. מישה סיפרה כיצד ברחה מבית המשפחה הבלגית, כי הרגישה לא רצויה, והחליטה ללכת ברגל לגרמניה, כי הבינה שהוריה שם. בדרך עברה ביערות ופגשה להקת זאבים שקיבלו אותה וכמעט אימצו אותה כאחת משלהם. 

את הסיפור המופלא, יוצא הדופן, החליטה מוציאה לאור מקומית לפרסם כספר. מישה כתבה את סיפורה והספר הצליח בעולם כולו. משם החלו הדברים להסתבך. 

בתחילת דרכו זכה הספר להצלחה עולמית ותורגם לשפות רבות, גם לעברית. כך נכתב עליו כשפורסם ב-2007 במודן: "זהו סיפורה האמיתי של מישקה, ילדה בלגית בת 7, שרוצה את אימא. השנה היא 1941, והוריה של מישקה נלקחים על ידי הנאצים. מישקה, כמו כל ילדה בגילה, קשורה מאוד לאמה ומחליטה לחפש אותה – עד שתמצא. במשך ארבע שנים היא מקיפה ברגל את אירופה, מצוידת במצפן שנתן לה איש טוב אחד. היא נודדת דרך היערות והכפרים, גונבת מזון ומאלתרת לבוש ונעליים. כשהיא פוגשת להקת זאבים היא מסגלת לעצמה את התנהגותם וחיה ביניהם כאילו היתה אחת מהם. מחיות היא אינה מפחדת. בניגוד לאנשים, הן מעולם לא גרמו לה רע. לשרוד עם זאבים מתאר את קורותיה של ילדה יהודייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אך קטלוגו תחת הכותרת של 'ספר שואה' תעשה לו עוול. זהו קודם כול ספר מטלטל, שיחדור לנימי נפשו של כל הורה וכל מי שהיה ילד. אחד מאותם ספרים נדירים, אשר נשארים עם הקורא זמן רב לאחר שהסתיימה הקריאה בהם. 'סיפור מופלא על אהבה ועל שנאה, אבל גם עם תובנה ואומץ לב נדירים.'"

בשלב מסוים הסתכסכה מישה עם המוציאה לאור, תבעה אותה לדין וזכתה. בפסק הדין נגזר על המול"ית לשלם למישה 32.4 מיליון דולר. 

ואז קרה הלא יאמן. המו"לית שראתה את חייה קורסים, יצאה למאבק. הסרט שלפנינו מתעד את תהליך הגילוי וחשיפת האמת מאחורי סיפורה של מישה.

כאמור, הסיפור כולו נחשף בתקשורת ולכן סופו ידוע, ובכל זאת הסרט עשוי כך שהוא מעניין מאוד. החקירה, התהפוכות והתגובות של מי שהיו קרובים להיבטים שונים של הסיפור, מרתקות. 

חמישה סרטים בפסטיבל דוק אביב 2021

את הסרטים בפסטיבל דוק אביב אפשר השנה לראות בבית או באולמות הקולנוע השונים. מי שאינם גרים בתל אביב ונרתעים מתלאות הכניסה לעיר, על כל הפקקים ההולכים ומתארכים, מי שנהנים לשבת במזגן הביתי, עם האפשרות לעצור לרגע כשמתעורר הצורך, מי שמצוידים במסך טלוויזיה גדול ומשובח ואינם זקוקים דווקא לאקרן של בית הקולנוע, ואפילו מעדיפים להימנע מהחיכוך עם הזולת, שמחים לנצל את האפשרות לקנות את הסרטים ולצפות בהם במקוון. בבית כשמישהו מעיר משהו על הסרט, זה לא אדם זר שדעתו מיותרת, וכשאנחנו רוצים להעיר, אנחנו יודעים שלא נרגיז אף אחד מהיושבים סביבנו… בקיצור – מדובר בחווית צפייה מושלמת, לאנשים מסוימים. הלוואי שגם בפסטיבלים הבאים תישמר האופציה לצפות בסרטים מהבית. 

להלן מילים אחדות על כמה מהסרטים שכבר ראינו.

הם עדיין זמינים לצפייה מהבית, קונים ובוחרים את הזמן המתאים, במהלך ימי הפסטיבל. 

גרוסמן

אי אפשר שלא לחוש חיבה ואהדה כלפי האיש המאופק, הנוגה, המכונס בעצמו, שמתגלה בסרט התיעודי על חייו. ולא רק בגלל מה שכולנו יודעים: האובדן של בנו אורי, במלחמת לבנון השנייה, זמן קצר אחרי שגרוסמן, לצד שני סופרים נחשבים אחרים, עמוס עוז וא"ב יהושע, דיבר נגדה וקרא לצאת משם. 

בסרט מספר גרוסמן בין היתר על מה שקדם לכתיבת עיין ערך אהבה, אחד מהרומנים המרשימים והמופלאים ביותר שקראתי אי פעם. הוא מדבר על הספקות שהיו לו: איך סיפר לאשתו מה הוא מתכנן לכתוב, בתחושה עמוקה שאין לו ברירה, אלא לכתוב את הספר, אף על פי שברור לו שמדובר בכישלון מובטח. מרגש לשמוע על המחויבות, ההכרח, החששות ובסופו של דבר לזכור את התוצאה יוצאת הדופן.

גרוסמן מספר כמובן גם על מה שקדם לכתיבת אישה בורחת מבשורה, איך חש, והתבדה, שבכתיבתו הוא מגן על בנו החייל. נוגע ללב התיאור שלו איך אחרי שאורי נהרג התקשה כל כך להיכנס שוב אל חדר העבודה, וכמה בתום שעות הכתיבה התקשה עוד יותר לצאת ממנו ולשוב אל המציאות שמחוץ לכתיבה. 

כמי שסבורה שספרו סוס אחד נכנס לברהוא יצירה גאונית, הצטערתי שלא נשאל ולא סיפר עליו. אבל גם בלעדיו מצאתי עניין רב בסרט.



החיים, סרט מצויר

"אוון סוסקינד הפסיק לדבר בגיל שלוש, ובגיל שבע הדהים את משפחתו כשהסביר להם שאחיו וולטר 'לא רוצה לגדול, ממש כמו מוגלי וכמו פיטר פן'. אוון, שאובחן כאוטיסט, הסתגר בעולם משלו שהפתח היחיד אליו ומתוכו היו דיאלוגים מהסרטים המצוירים של דיסני. הוא למד את כולם בעל פה, ואת השיחות הארוכות הראשונות עם בני משפחתו ניהל כשהם מסתתרים מאחורי דמויות מהסרטים. בגיל עשרים ושלוש, כשהוא עומד לעזוב את בית הוריו ולעבור לראשונה לדירה משלו בפרויקט מוגן, לאוון יש חברה ראשונה והוא מוצא את עצמו מתמודד עם מצבים רגשיים מורכבים. הוא עדיין משתמש בסרטים המצוירים כדי לפענח את העולם ולהביע את רגשותיו ואפילו כותב סיפורים משלו על חייו, שבהם מככבים דווקא גיבורי המשנה, אלה שדיסני מעולם לא נתן להם את מרכז הבמה". כך נכתב על "החיים, סרט מצויר",  בתוכנייה של דוק-אביב. 

התיאור מדויק, ומעורר עניין. יש בסרט לא מעט קטעים מפתיעים ונוגעים ללב. אחת המסקנות המעניינות שעולה ממנו היא שסרטים של דיסני יכולים אולי ללמד הרבה על החיים, אבל מאחר שיש תחומים שהטהרנות הפוריטנית לא נגעה בהם, הם נשארים חסומים בפני מי שהעולם הבידיוני של דיסני הוא מבחינתו שער כניסה למציאות.

הבעיה של הסרט – הוא ארוך מדי, ויש בו שפע של קטעי קישור מצוירים, שמטרתם למלא את מה שחסר, שכן הוריו של אואן לא תיעדו את כל מה שמסופר בסרט. אפשר היה לוותר על חלק גדול מהסרט, למקד אותו יותר והוא היה נשכר מכך. 



לדוג ניסים

הסרט "לדוג ניסים" מביא את סיפורה של משפחה אמריקנית שחיה באמצע שנות ה-90 בקולומביה. אבי המשפחה, טום הרגרוב, נחטף יום אחד וכדי לשחרר אותו דרשו החוטפים כופר של שישה מיליון דולר. הסרט עוקב באמצעות מצלמת וידיאו ביתית אחרי המאמצים של בני המשפחה וידידיהם הקרובים לשחרר את טום. במשך שנה קבעו החוטפים מועדים להתקשרות אתם. לא הייתה אז, כמובן, תקשורת זמינה כל כך כמו שיש היום באמצעות טלפונים ניידים, והשיחות התנהלו במכשיר אלחוט מקרטע. מי שנשא ונתן מטעם המשפחה הילך על חבל דק: אם ייכנעו לדרישותיהם של החוטפים יגבירו את תיאבונם והם עלולים לתבוע סכומים גבוהים יותר. אם לא ישתפו אתם פעולה ויעוררו בהם תחושה שיש על מה לדבר, יהרגו החוטפים את טום.

המתח לאורך הסרט הולך וגובר. משובצים בו קטעים כתובים, והצופה תוהה אם מדובר בקטעי יומן אותנטיים שכתב טום, או במין שחזור שלאחר מעשה, ואם אלה קטעים אמיתיים, האם נמצאו על גופתו, או שהמשפחה הצליחה בסופו של דבר לשחרר אותו. 

חסרונו העיקרי של הסרט שהוא מבוסס, כאמור, על קטעי וידיאו נושנים. אמנם התוצאה אותנטית ומשכנעת, אבל בה בעת היא לוקה בתחושה שחלק גדול ממנו די סתמי. רואים אמנם את ההווי המשפחתי עם החברים הקרובים שהגיעו כדי לתמוך ולעזור: אשתו של טום פוצחת בריקוד עם החברה הטובה, מתווכחים איזו מוזיקה להשמיע, אוכלים… והכול מצולם באיכות ירודה מאוד, גם מבחינת היכולת המקצועית של הצלם, וגם מבחינה טכנית: חלק גדול ממה שאנחנו רואים מטושטש, פגום, מעורפל, לא ממוקד… 

אז מצד אחד המתח עולה וגואה, והסקרנות לדעת מה קורה בסוף לא מרפה כמעט עד הרגע האחרון. ומצד שני, יש לא מעט קטעים שבהם הצופה אמרה לעצמה – בסדר, בסדר, קדימה, הלאה… 



טרומן וטנסי: שיחה אינטימית

הסרט מתחיל בצילום מקביל של שני הסופרים הנודעים, טרומן קפוטה וטנסי ויליאמס, כל אחד עם המראיין הנודע דיוויד פרוסט, ששלט בשנות ה-60 בתקשורת האנגלית (אני זוכרת קריקטורה שהתפרסמה בתקשורת האנגלית כששליט ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב, הגיע לביקור באנגליה, מלכת אנגליה מקבלת את פניו, והוא אומר לה – "קחי אותי אל המנהיג שלך", כלומר, אל דיוויד פרוסט, שמצויר ברקע…). וכידוע, בשני העשורים הבאים שלט פרוסט בתקשורת האמריקנית.

טרומן קפוטה וטנסי ויליאמם היו מיודדים. בסרט אפשר להיווכח שקפוטה היה די אובסיבי כלפי טנסי ויליאמס. בכמה ראיונות שונים הוא מדבר על גאונותו, ובה בעת גם מפחית מערכו, אומר למשל שהוא "לא אינטליגנטי"… טנסי ויליאמס קצת יותר כריזמטי מחברו, אבל את  שניהם מעניין לראות ולשמוע, אם כי בסיכומו של דבר יש משהו קצת דוחה בשני האנשים הללו. מדהים הפער בין דמותם לבין הכישרון, היצירתיות השופעת, וההשפעה העצומה של שני הכותבים, שיצירותיהם ממשיכות לחיות: את מחזותיו של טנסי ויליאמס ממשיכים כל העת להפיק ברחבי העולם ואת ספריו של קפוטה, במיוחד את ארוחת בוקר בטיפני ובדם קר אנשים ממשיכים לקרוא. את ארוחת בוקר בטיפני עיבדו כזכור לסרט קולנוע מצליח בכיכובה של אודרי הפברן, ומעניין מאוד לשמוע את טרומן קפוטה מספר מדוע העדיף את מרלין מונרו שתגלם את דמותה הבלתי נשכחת של הולי גולייטלי. 



"בלושי" היה מבחינתי סוג של תקלה. דמותו של השחקן-בדרן פשוט הגעילה אותי, והתזזית שבה נעשה הסרט עיצבנה והתישה אותי. אין לי בעצם זכות לכתוב עליו, כי עצרנו את ההקרנה כבר בתום השליש הראשון. האזכור כאן נועד רק להודות: הייתי אך ברחתי.