“ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד”, ציטט הסופר דוד גרוסמן ב-2006, בעצרת לציון 11 שנה לרצח יצחק רבין, את השורה הראשונה משירו של שאול טשרניחובסקי “ראי אדמה”.
גרוסמן הסביר את דבריו של המשורר: “הוא,” אמר עליו, “קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע, לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה; את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, את ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג לפי ערכים יהודיים ואוניברסליים; מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי; מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים.”
חודשיים לפני הנאום שנשא גרוסמן בעצרת נהרג בנו, אורי גרוסמן, בקרבות בדרום לבנון, בחרבת כסיף, כשהטנק שלו נפגע מטיל. רק יומיים לפני כן עוד ביקש גרוסמן מממשלת ישראל שתשקול לנקוט צעדים אחרים, שתצא מלבנון, הפציר בה “להביט שלושה צעדים קדימה ולא לכיוון הרגיל, לא לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת של צורת הלחימה בישראל – שמה שלא הולך בכוח, ילך בהרבה יותר כוח.” ב-2011 כתב גרוסמן לבנו את אחד משירי הקינה העצובים ביותר בעברית, שיר ששובר את הלב: “קצר פה כל כך האביב”.
את השיר של טשרניחובסקי “ראי אדמה”, שממנו ציטט גרוסמן בדבריו, כתב המשורר ב-1938, בעקבות מאורעות תרצ”ו-תרצ”ט – מרד מאורגן של ערביי ארץ ישראל שהחל שנתיים לפני כן ונמשך בהפוגות, עד חודש מרס, 1939. המרד כוון בעיקרו כגד מוסדות המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל, וגם נגד יהודים תושבי הארץ, וכלל פעולות טרור, התקפות על קהילות יהודיות, על חיילים בריטיים, על מוסדות שלטון בריטיים, הצתת רכוש וגידולים חקלאיים של יהודים, וגם טרור פנימי נגד מתנגדי המרד.
הנה השיר:
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
בְּחֵיקֵךְ, מְלוֹן-בְּרָכָה, מְעוֹן סֵתֶר, זֶרַע טָמַנּוּ … לֹא עוֹד
פְּנִינֵי זְגוּגִיּוֹת שֶׁל כֻּסֶּמֶת, זֶרַע חִטָּה כְּבֵדָה,
גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת-שׁוּעָל חֲרֵדָה.
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד:
פִּרְחֵי פְּרָחִים בָּךְ טָמַנּוּ רַעֲנַנִּים וּבְהוֹד,
אֲשֶּר נְשָׁקָתַם הַשֶּׁמֶשׁ מִנְּשִׁיקָתָהּ רִאשׁוֹנָה,
מַצְנִיעַ חֵן עִם יְפֵה קֶלַח, קְטֹרֶת כּוֹסוֹ נְכוֹנָה.
וְעַד שֶׁיָּדְעוּ צָהֳרַיִם בְּעֶצֶם הַצַּעַר הַתָּם,
וּבְטֶרֶם רָווּ טַל שֶׁל בֹּקֶר בַּחֲלוֹמוֹת-אוֹר נִבְטָם.
הֵא לָךְ הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת,
בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם, טֶרֶם חֶלְאַת אֲדָמוֹת,
וְאֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא,
אֵין לָנוּ טוֹבִים מִכָּל אֵלֶּה. אַתְּ הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?
וְאַתְּ תְּכַסִּי עַל כָּל אֵלֶּה. יַעַל הַצֶּמַח בְּעִתּוֹ!
מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ, קֹדֶשׁ לְעַם מְכוֹרָתוֹ!
בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְּהוֹד …
רְאִי, אֲדָמָה, כִּי הָיִינוּ בַּזְבְּזָנִים עַד מְאֹד!
טשרניחובסקי מקונן על הבזבוז הנורא הכרוך במותם של אנשים צעירים, “הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהָר חֲלוֹמוֹת”, מקונן על קבורתם של אלה ש”אֵין לָנוּ טוֹבִים” מהם.
הוא פונה אל האדמה שקולטת לתוכה את טובי הצעירים כמבקש ממנה להעיד על עוצמת הבזבוז, על אובדן התקוות, שהרי במקום לטמון בה זרעים שיניבו יבולים – כוסמת, חיטה, שעורה, שיבולת שועל – טומנים בה פרחים מלבלבים, את הנערים הדומים ל”פִּרְחֵי פְּרָחִים” רעננים.
האדמה אינה יכולה להאזין או לעזור. היא אינה יכולה להשיב לשאלותיו של המשורר “הֲרָאִית? וְאֵיפֹה?” היא רק תכסה על הכול, והצמחים שיעלו בה יסתירו את הבזבוז המשווע, הנורא.
“ראי אדמה” היה לשיר קינה מקובל בטקסי זיכרון, גם בטקסים ממלכתיים ובצה”ל.
ב-14 בדצמבר 1947 הוא הופיע במאמר שנכתב בעיתון הארץ בעקבות מותם של כמאה בני היישוב בנגבה, כפר עציון ומשמר הנגב: “נוכח הניסיון של השבועיים הראשונים ובהתחשב במבחנים הקשים שעוד נכונו לנו בחדשים הבאים ואולי בשנים הבאות, חייבים אנו לשאול את עצמנו אם אין אנו בזבזנים יותר מדי. כלום אי־אפשר היה למנוע חלק, לכל הפחות, מאבידות קשות אלה? כלום כולן היו הכרחיות כדי להגן על עמדותינו ולבנות את מדינתנו? זה עתה עבר על עם ישראל הסבל הנורא ביותר בתולדות האנושות. הושמד למעלה משליש של עמנו. דורות רבים של מאמץ בניין בלתי פוסק יהיו דרושים לנו בשביל להעלות ארוכה מהמכה האנושה שהוכה עמנו. מצב זה אוסר עלינו איסור חמור להיות בזבזנים.”
כל אותם מאה איש נהרגו, כדברי המאמר, “בשבועיים שעברו מאז הוחלט על הקמת המדינה העברית באסיפת האומות המאוחדות”. כותב המאמר מדגיש: “ידענו, שהמדינה לא תקום על פי החלטת האו”ם בלבד. […] ידענו שגם החלטה זו לא נתקבלה אלא משום שהראינו שמוכנים אנו לשלם מחיר יקר, בזיעה ובדם, בשביל לחזור ולהיאחז במולדתנו…” אבל, הוא שב ושואל: האם איננו בזבזנים מדי? האם אפשר היה אולי למנוע לפחות חלק מהקורבנות?
באותו עמוד ממש, בסמוך למאמר הדיעה הזה, שהופיע במדור “מיום ליום”, הודפס מאמר אחר, מאת “פרשננו הצבאי”, ועסק במאבק שניטש בין הפרדסנים הערביים לאלה היהודים.
“חוּדַש הטרור הערבי,” נכתב שם, “ובעקבותיו התגובה הפעילה הראשונה של כוחות הביטחון היישוביים”, שלדברי המאמר כיוונו את מאמציהם לפגיעה במרכזי תחבורה ערביים, כדי “לפגוע בייצוא הערבי”, פגיעה שתקשה מאוד גם על האספקה לאוכלוסייה הערבית ביפו שנהפכה, לדברי הכתב, “ריכוז לא רק לריכוזי פליטים [ערביים] מכפרי הסביבה, אלא אף ממקומות מרוחקים”.
כותרות נוספות מאותו עיתון, שראה כאמור אור כמה חודשים לפני ההכרזה על ההקמה של מדינת ישראל: “הותקף הכפר הערבי יהודיה על יד פתח תקוה, 7 ערבים נהרגו וכ-10 נפצעו”; “יהודי נרצח בדקירות סכין בחיפה”; “הותקף כפר שעפאת”; “ערבים ניסו לברוח מעתליט”; “נורה ונשדד נהג יהודי”; “נורו שלושה חיילים בהדר הכרמל”; “עוצר בהדר הכרמל”; “שיתוק החיים בחיפה”; “פעולות עונשין של ההגנה” – וכל הכותרות הללו רק מעמוד אחד ביום אחד בעיתון הארץ!
שמונה עשורים חלפו מאז שכתב טשרניחובסקי את שירו. יותר משבעה עשורים חלפו מאז שהמדינה הוקמה. ודומה כאילו שום דבר לא השתנה. הבזבוז נמשך ונמשך עד אין קץ.
