תגית: ד"ה לורנס

מישהו יודע מה זאת אהבה?

האם הנסיך מהחיים האמיתיים קרא את ד"ה לורנס והכיר את הציטוט שלהלן?

מיד אחרי ההתעלסות הראשונה שלהם, מֶלוֹרס, המאהב הסודי של הליידי צ'טרלי, אומר לה בדיוק את הדברים שגרמו לנסיכה דיאנה, כך היא העידה לימים, לטראומה מתמשכת.

כן, מסתבר שהנסיך לא המציא את העלבון. ד"ה לורנס קדם לו.

הנה, כך זה נראה בספר:

Lawrence, D. H.. Lady Chatterley's Lover

קוני, הלא היא הליידי צ'טרלי, לא נעלבה בכלל. האם מכיוון שאת הדברים שאמר מי שנהפך לפני רגע למאהב שלה הוא לא הכריז בפומבי, אל מול הצלמים הרבים ונוכח פני האומה והעולם כולו?

או אולי משום שד"ה לורנס לא היה באמת מומחה כזה גדול לנפש האישה, כפי שהתיימר, ותגובתה של קוני, שאת דמותה יצר, אינה סבירה? 

ריאיון רדיו על הספר, עם גואל פינטו

ד"ה לורנס, "תנו להן דפוסים": איך לפתור את בעייתן העיקרית של נשים?

ד"ה לורנס, בן עשרים

ד"ה לורנס (1930-1885)  נודע בעיקר בזכות ספרו  מאהבה של ליידי צ'אטרלי, שבמשך שנים היה שנוי במחלוקת, בשל התיאורים המפורשים הכלולים בו. יש מי שראו בהם פורנוגרפיה, ואפילו פנו לבית המשפט בתביעה לאסור על הוצאת פינגווין להוציא מהדורה לא מצונזרת של הרומן. חבר המושבעים פסק שמדובר ביצירת אמנות לגיטימית.

על הבעייתיות האמיתית בספרו של לורנס (ובעמדות שהביע בו) לא דובר בבית המשפט. מאהבה של ליידי צ'טרלי הוא תיאור מזעזע למדי של נקודת מבט גברית אנוכית ומיזוגנית, באצטלה של גבר שאמור לאהוב נשים. מלורס, גיבור הרומן, משוכנע שרוב הנשים אינן מעוניינות באמת בקשר מיני, שהן רוצות בגבר, אבל לא במגע הגופני אתו. בת הזוג האידיאלית מבחינתו היא מי שאינה זזה בשעת המשגל, מסתפקת בהנאתו של הגבר, ומתענגת עליה. נשים מאושרות, לדעתו של מלורס, ומן הסתם גם לדעתו של מי שיצר אותו, הן אלה שנכנעות לגבר, כי אין להן צרכים משל עצמן.

לורנס האמין שהוא אוהב נשים. הוא הרבה לפאר אותן בדבריו, היה קשור מאוד לאמו, והיה נשוי במשך 16 שנים לפרידה פון ריכטהופן, שעזבה את בעלה הפרופסור ואת ילדיהם, כדי לברוח אתו מאנגליה, ולהינשא לו.

במאמר שלפנינו (בתרגומי) אפשר להיווכח בשניות שיש בהשקפותיו של ד"ה על נשים. האם העריץ אותן, או שהיה מיזוגן סמוי?

  "תנו להן דפוסים", ד"ה לורנס

 בעייתן העיקרית של נשים היא הצורך התמידי שלהן להתאים את עצמן לתיאוריות שגברים מחזיקים על נשים. כך הן נוהגות מאז ומתמיד. העצמיות שאישה שומרת עליה היא תמיד זאת שבה רוצה הגבר מהסוג שהאישה מעדיפה. אישה נעשית היסטרית אם אינה יודעת בדיוק באיזה דפוס לנקוט, לאיזה דימוי גברי להתאים את עצמה.

יש כמובן גברים רבים בעולם, ובה במידה יש גם תיאוריות גבריות רבות על מה נשים צריכות להיות. אבל גברים נוהים אחרי טיפוס, והטיפוס, לא האדם הפרטי, הוא זה שיוצר את התיאוריה, במילים אחרות – את האישה "האידיאלית".

הרומאים, אותם בני אצולה רודפי בצע, הביאו לעולם את התיאוריה על המטרונית האידיאלית, שתאמה מאוד את תשוקתם לצבור רכוש. "ראוי שרעייתו של הקיסר תתעלה מעל כל חשד שהוא." רעייתו של הקיסר אכן התעלתה בטובה מעל כל חשד, גם אם הקיסר עצמו בהחלט לא עמד באותם סטנדרטים. בתקופה מאוחרת יותר אדונים כמו נירון הביאו לעולם את התיאוריה על האישה המתירנית, עד לבשלב שבו התחילו הגבירות להיות מתירניות ביחסיהן עם כל מאן דהוא. דנטה הגיע עם ביאטריס החסודה, זאת שאין לגעת בה, וביאטריסות חסודות שאין לגעת בהן החלו לפסוע בחשיבות עצמית, לאורך מאות השנים. הרנסנס גילה את האישה המלומדת, ונשים מלומדות הזדמזמו להן במתינות לתוך עולם השירה והפרוזה. דיקנס המציא את הרעיה-ילדה, ומאז החלו רעיות-ילדות לנהור בכל מקום. הוא דלה גם את גרסתו לביאטריס החסודה: אגנס החסודה, שאותה אפשר בכל זאת לשאת לאישה. ג'ורג' אליוט חיקתה את אותו דפוס, שזכה לאישור. האישה האצילה, בת הזוג הטהורה, האם המסורה, שלטה בזירה, ואותה העבידו בפרך. כאלה היו אמהותינו האומללות, ואנו, גברים צעירים שדי חששו מאמהותינו האצילות, נטינו לפנות אל הרעיה-ילדה. לא היינו יצירתיים במיוחד. ידענו רק שהרעיה-ילדה חייבת להיות יצור קטן עם תכונות נעריות – זה היה הנופך שאנחנו הוספנו לדפוס. שהרי אין ספק: גברים צעירים חוששים מפני אישה אמיתית. היא מסוכנת מדי. היא מרושלת מדי, כמו למשל דורה של דוד[1]. לא, מוטב שתהיה יצור קטן ונערי. כך נחוש בטוחים יותר. לפיכך – היא יצור קטן ונערי.

יש, כמובן, גם טיפוסים אחרים. גברים מוכשרים מייצרים אידיאל של האישה רבת היכולות. רופאים מייצרים את האחות המוכשרת. אנשי עסקים יוצרים את המזכירה המוכשרת. וכך מתקבלים כל הסוגים. אפשר אפילו לייצר בנשים את תחושת הכבוד הגברית (תהא אותה תחושה מסתורית מאוד אשר תהא), אם רוצים בכך.

וישנו גם האידיאל הגברי הסודי הנצחי – זה של היצאנית. נשים רבות מממשות את הרעיון, רק משום שהגברים רוצים בו.

וכך, אישה מסכנה, הגורל נפטר ממנה. לא משום שאין לה דעה משלה. יש לה הכול, כמו לגבר. ההבדל היחיד ביניהם, שהיא מבקשת דפוס. תן לי דפוס לפעול על פיו! זועקת תמיד האישה. אלא אם, כמובן, כבר בחרה את הדפוס בשלב מוקדם יחסית בחייה, ואז תצהיר שהיא לגמרי עצמה, ותאמר שאף דעה על נשים שיש לגבר כלשהו לא תוכל להשפיע עליה.

הטרגדיה האמיתית אינה נובעת מכך שנשים מבקשות, וחייבות לבקש, לאמץ לעצמן דפוס של נשיות. הטרגדיה גם אינה נובעת מכך שגברים מעניקים להן דפוסים מתועבים כאלה: רעיה-ילדה, ילדות שנראות כמו נער, מזכירות מושלמות, רעיות אציליות, אמהות שמקריבות את עצמן, נשים טהורות שמביאות לעולם ילדים בבתוליהן הצוננים, יצאניות שרק משפילות את עצמן, כדי לרצות את הגברים, כלומר – כל הדפוסים הנוראיים של נשיות שגברים מספקים לנשים; דפוסים שסוטים מדרך האנושיות השלמה, האמיתית והטבעית. גבר מוכן לקבל אישה כשווה לו, כגבר בחצאית, כמלאכית, כשטן, כפני-נער, כמכונה, כמכשיר, כשדיים, כרחם, כזוג רגליים, כמשרתת, כאנציקלופדיה, אידיאלית או נלוזה; רק כאדם, כיצור אנושי אמיתי מהמין הנשי, הוא לא מוכן לקבל אותה.

ונשים אוהבות כמובן לממש דפוסים מוזרים, דפוסים משונים, ומוטב – יוצאי דופן ככל האפשר. מה יכול להיות מוזר יותר מאשר הדפוס הנוכחי של נערה שנראית כמו תלמיד בפנימיית איטון לנערים, כזאת שגון עורה חיוור כמו פרח? כמה מוזר. ונשים מממשות את הדפוס, רק מכיוון שהוא משונה. מה יכול להיות מבעית ואימתני יותר מאשר הדפוס של פני-נער? בכל זאת, נערות מאמצות אותו בלהיטות.

אבל שורשה האמיתי של הטרגדיה אינו בכך. לעתים תכופות ולמרבה האבסורד, כמו אצל דנטה וביאטריס, התועבה הלא אנושית של הדפוס – שהרי ביאטריס נאלצה להישאר כל חייה חסודה, בלי שמישהו ייגע בה, בהתאם לדפוס של דנטה, בשעה שלדנטה היו רעייה וילדים שחיו להם בבית בנוחות – הרע מכול, אינו טמון אפילו בכך. הרע מכול נובע מכך שברגע שאישה מממשת באמת את הדפוס שהתווה לה הגבר, הגבר מפסיק לחבב אותה. לאחר שנוצרה נערה הנראית כמו תלמיד באיטון, נערים סולדים מפניה, בחשאי. הם אלה שגרמו להיווצרותה, והם אלה שמתעבים אותה, ונחרדים מפניה בסתר לבם.

כשמדובר בנישואים, הדפוס מתפרק. הנער נושא לאישה את הנערה שנראית כמו תלמיד באיטון, ועד מהרה מתחיל לשנוא את הטיפוס. במחשבותיו הוא מתחיל מיד להשתעשע בבולמוס עם טיפוסים אחרים. בנשים שהן אגנס אצילה או ביאטריס, שהן דורה הנאחזת, שהן filles de joie [2] איומות. הוא נקלע לסחרחורת פרועה של בלבול. בכל פעם שהאישה האומללה מנסה לממש דפוס כלשהו, הגבר מייחל לדפוס שונה. כך נראים חיי הנישואים המודרניים.

האישה המודרנית אינה שוטה, בניגוד לגבר המודרני. נראה לי שאפשר לנסח את הדברים בדרך אחת בלבד: הגבר המודרני הוא שוטה, והגבר המודרני הצעיר הוא שוטה גדול. הוא פוגע בנשים שלו הרבה יותר מכל קודמיו, כי אין לו מושג מה הוא רוצה שהיא תהיה. אנו עדים כיום לשינויים בדפוסי הנשיות, שמחליפים זה את זה במהירות מטורפת, כי לגברים הצעירים אין מושג מה הם רוצים. ייתכן שבעוד שנתיים נשים ילבשו קרינולינות – הרי לכם דפוס! – או עדיי חרוזים, כמו הכושיות העירומות במרכז אפריקה, או שאולי יענדו כלי נשק מנחושת, או את מדי משמר הסוסים. הן יכולות להיות כל דבר שהוא. כי הגברים הצעירים איבדו את הראש, ואינם יודעים מה הם רוצים.

נשים אינן שוטות, אבל הן חייבות לממש דפוס כזה או אחר. הן יודעות שהגברים הם השוטים. אין להן כבוד לדפוס, ובכל זאת הן זקוקות לו, אחרת לא יוכלו להתקיים.

נשים אינן שוטות. יש להן היגיון משלהן, גם אם אינו מהסוג הגברי. יש לנשים היגיון של רגש, ולגברים – היגיון של תבונה. שני אלה משלימים זה את זה, והם לרוב מנוגדים. אבל היגיון-הרגש של האישה אינו פחות אמיתי ונחרץ מהיגיון-התבונה של הגבר. הוא רק פועל אחרת. למעשה, האישה לעולם אינה מאבדת אותו. במשך שנים היא עשויה לממש את הדפוס הגברי, אבל בסופו של דבר, ההיגיון המוזר והנורא של הרגש ינפץ את אותו דפוס, אם אינו מספק רגשית. כאן טמון ההסבר החלקי לשינויים המתמיהים שמתרחשים אצל נשים. במשך שנים הן יכולות להיות חסודות נוסח ביאטריס, או להיות רעיה-ילדה. ואז, בפתאומיות – בום! ביאטריס החסודה נהפכת למשהו שונה לחלוטין, הרעיה-ילדה נהפכת ללביאה שואגת! מבחינה רגשית לא היה לה די בדפוס.

ואילו הגברים שוטים. הם מתבססים על היגיון התבונה, או אמורים לנהוג כך. ואז הם מתנהגים, במיוחד בעניינן של נשים, בחוסר היגיון שהוא יותר מאשר נשי. במשך שנים הם מכשירים עד שלמות את הטיפוס של אישה שיש לה פנים נעריים, אבל ברגע שהם נושאים אותה לאישה, הם רוצים משהו אחר. היזהרו, נשים צעירות, מהגברים הצעירים שמעריצים אתכן! ברגע שיזכו בכן, ירצו משהו שונה לחלוטין. ברגע שישאו לאישה את הפנים הנעריים, יתחילו לערוג אל אגנס האצילה, הטהורה והמלכותית, או אל האם הנצחית שיש לה חזה גדול ומלאי של נחמה, או אל אשת העסקים המושלמת, או אל היצאנית האיומה, על סדיני המשי השחורים, או, וזאת הכמיהה המטופשת ביותר, אל שילוב של כל אלה, בעת ובעונה אחת. וזה היגיון התבונה! כשמדובר בנשים, הגברים המודרניים מטומטמים. אין להם מושג מה הם רוצים, ולכן לעולם אינם רוצים לצמיתות את מה שקיבלו. הם רוצים עוגת קצפת שהיא גם ביצה מטוגנת עם קותלי חזיר וגם דייסה. הם שוטים. אילו רק גורלן של הנשים לא ייעד אותן לשחק על פי הגברים!

כי זאת עובדה: נשים חייבות לשחק על פי הדפוס שמתווה הגבר. ואישה יכולה לתת את מיטבה לגבר רק אם הוא מעניק לה דפוס מספק, שעל פיו תוכל לפעול.

אבל כיום, כשיש דפוסים שחוקים ומוכנים מראש, מה יכולות נשים להעניק לגברים, מלבד הצד הזול וחסר הערך של רגשותיהן? מה כבר יכולה אישה להעניק לגבר שרצה בה כפנים נעריים? מה היא יכולה לתת לו, מלבד פה זב ריר של מטומטמת? מאחר שנשים אינן שוטות, ומאחר שאי אפשר לשטות בהן לאורך זמן, אותה אישה שורטת אותו בציפורניה, מביאה אותו לידי כך שהוא מייבב וקורא לאמו היקרה!, ומשנה בבת אחת את הדפוס הרצוי לו.

כן, כן! הגברים שוטים. אם הם רוצים משהו מהנשים, עליהם להעניק להן מושג הוגן ומספק של נשיות – לא את כל תכסיסי הדפוסים הללו, של אנשים תשושים ומטומטמים.


מאמרו של ד"ה לורנס התפרסם לראשונה במאי 1929 בכתב עת אמריקני (כותרתו הייתה אז "אישה כדימוי של הגבר"), וכעבור חודש בבריטניה, בכותרתו הנוכחית. כמו כן נכלל המאמר באוסף יצירות הפרוזה שלו, בספר שכותרתו:  יצירות פרוזה אחרות של ד"ה לורנס שטרם נאספו וטרם פורסמו.[3]

 

[1] ברומן דוד קופרפילד מאת דיקנס.

[2] בצרפתית: "נשות השעשועים", כלומר – יצאניות

[3] Uncollected, Unpublished, and Other Prose Works by D. H. Lawrence, edited by Warren Roberts and Harry T. Moore (Viking, 1968).

ד"ה לורנס, "הכלה": במי היה המשורר מאוהב?

"האם תעודדו את הבנים הצעירים שלכם, או את בנותיכם – שהרי גם ילדות יודעות לקרוא – לקרוא את הספר הזה? האם זה ספר שתשאירו מונח בביתכם? האם זה ספר שתרצו שאפילו רעייתכם, או המשרתים שלכם, יקראו?"

הדובר הוא התובע במשפט שנערך נגד הוצאת פינגווין. הוא פונה אל חבר המושבעים, שאמור לפסוק אם להתיר את פרסום הגרסה המלאה של הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי. השנה היא 1960. הסופר, ד"ה לורנס, הלך לעולמו לפני שלושים שנה, וגרסה מצונזרת של הרומן המפורסם ביותר שכתב ראתה אור כבר ב-1928, אבל עכשיו מבקשת ההוצאה לפרסם את הגרסה המלאה.

ומה העילה להתנגדות? הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי כך נטען, כולל תיאורים מפורשים מאוד של יחסי מין. יש מי שרואה בהם דבר תועבה. אחרים סבורים שמדובר ביצירה שכל חלקיה אמנותיים ושזוהי ספרות ראויה ורבת ערך.

שאלתו של התובע במשפט עוררה בחלק משומעיו גיחוך מבודח. רבים סברו שהיא מעידה על ניתוק מהמציאות ומהעולם של תרבות ההמונים בת זמנם. אכן, פסק הדין היה ברור: מותר להוצאה לאור לפרסם את הספר במלואו. וכך, עשרות שנים אחרי מותו של המחבר, נמכר הספר במיליוני עותקים. הפסיקה שאִפשרה את פרסומו נחשבת קו פרשת מים. לאחריה הייתה מידה רבה יותר של חופש בפרסום של כתבים המכילים "לשון מפורשת" ובתיאורים של יחסי מין.

מאהבה של ליידי צ'טרלי מספר על אהבה בין אישה שנשואה לגבר קר ומרוחק, לבין השומר והגנן באחוזתם של השניים. קונסטנס צ'טרלי לומדת מהמאהב שלה, המשתייך למעמד הפועלים, שחיים שיש בהם ערך אינם יכולים להתנהל בלי התמסרות לגוף ולחוויות החושניות שאפשר לחוש באמצעותו. ד"ה לורנס הוכיח בחייו שהוא נוהג על פי הדגם שהציע בספרו. כך למשל לא היסס לחזר אחרי פרידה פון ריכטהופן, בת למשפחת אצולה גרמנית, שהייתה אם לילדים ונשואה לפרופסור שלו, ולברוח אתה מאנגליה לאירופה. יש הסבורים כי  הספר מאהבה של ליידי צ'טרלי מבוסס למעשה על היחסים שהתפתחו בין השניים, שכן פרידה הייתה, כאמור, בת אצולה, ואילו מוצאו של לורנס היה ממשפחת קשת יום בצפון מזרח אנגליה.

לורנס היה כרוך אחרי אמו, שמעמדה החברתי כמורה לשעבר היה גבוה במקצת מזה של אביו שעבד ככורה פחם. את ספרו הראשון בנים ואוהבים הוא פרסם ב-1913, שלוש שנים אחרי מותה של האם. בספר תיאר למעשה את חיי המשפחה שלו. בה בעת כתב לורנס את השיר "הכלה", כאן בתרגום שלי:

אֲהוּבָתִי נִרְאֵית הַלַּיְלָה נַעֲרָה
אַךְ הִיא קְשִׁישָׁה.
בְּצַמּוֹתֶיהָ הַקְּלוּעוֹת עַל הַכַּר
לֹא נוֹתַר עוֹד זָהָב,
הֵן שְׁזוּרוֹת חוּטֵי כֶּסֶף
וְקוֹר מוּזָר.

בְּמִצְחָהּ הֶחָלָק
הִיא נִרְאֵית צְעִירָה,
הַלֶּחִי צָחָה, עֵינָהּ עֲצוּמָה,
בְּרֹגַע  כֹּה נָדִיר
הִיא נָמָה אֶת שְׁנָתָהּ.

כְּמוֹ כַּלָּה מְנַמְנֶמֶת
שֶׁחוֹלֶמֶת עַל שְׁלֵמוּת
הִיא נָחָה סוֹף סוֹף, יְקָרָה,
וְרַק פִּיהָ שֶׁיָּדַע לָמוּת מַזְכִּיר
צִיּוּץ שֶׁל קִיכְלִי בְּלַיְלָה בָּהִיר.

קריאה ראשונה של השיר עשויה להתמיה ואף להפתיע: על מי הוא נכתב, תוהה הקורא, את מי מכנה הדובר "אֲהוּבָתִי"? אלה מילים המעידות על קרבה אינטימיות מאוד בין הדובר לאישה שהוא מתאר, זאת שהוא מכנה במפורש "קְשִׁישָׁה", שרק נראית צעירה. עד כדי כך הוא אוהב אותה, שהוא רואה בה "כַּלָּה מְנַמְנֶמֶת", אבל למעשה – מתה. אין מנוס מההבנה: השיר "הכלה" הוא קינה שכתב ד"ה לורנס ותיאר בה את הפרידה שלו מאמו, זמן קצר אחרי מותה. אפשר לחוש בו בעוצמה רבה את הקשר העז של הבן אל אמו.

כשקוראים אותו קשה להימנע ממחשבות על משנתו של פרויד, שתיאר את האופן שבו בנים מתאהבים באמם וחשים קנאה ותחרות כלפי אביהם. ד"ה לורנס עצמו הודה במפורש שאהב את אמו "כמעט כמו אהבה של בעל לאשתו".

האם התאהבותו באישה נשואה נבעה מאותו מקום של תחרות עם הבעל, ועם הילדים, שפרידה פון ריכטהופן נטשה למענו? אולי אין טעם לנסות ולפשפש במניעים הנפשיים הנסתרים של הסופר והמשורר, ולהסתפק בקריאת יצירותיו.

The Bride
D.H. Lawrence