אני נאלצת לשוב אל הטור “כמה מיומנות צריך כדי לפתוח פחית קולה?” בסדרה לצערנו, לא נוכל לפרסם | על הקסום: דפדוף בכתבי יד שנשלחו להוצאות הספרים שהתפרסמה בעיתון הארץ ב-02.09.2011.

כדי להדגים את הסבריה ציטטה תרצה ידרמן (שם בדוי) דוגמאות מתוך כתבי יד דחויים. בפרק “כמה מיומנות…” הציגה בפני הקוראים שתי גרסאות לסיפור של אתגר קרת.

“קראו, בבקשה, את אחת הפסקאות הראשונות בסיפור ‘לשבור את החזיר’ (‘פסחזון’)” היא מקדימה, ומצטטת:

“בכל בוקר אני צריך לשתות כוס שוקו, אפילו שאני שונא. שוקו עם קרום זה שקל, בלי קרום זה חצי שקל, ואם אני ישר אחרי זה מקיא אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות אני מכניס לחזיר בגב, ואז, כשמנערים אותו, הוא מרשרש. כשבחזיר יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות שכשינערו אותו לא יהיה רעש, אז אני אקבל בובה של בארט על סקייטבורד. זה מה שאבא אומר, ככה זה חינוכי”.

“יופי,” היא משבחת את קרת, ומוסיפה:

“והנה אותה פסקה לאחר עיבוד ברוח כמה מכתבי היד שמגיעים להוצאות הספרים:

‘בכל בוקר זיווני אני צריך לשתות בחופזה כוס שוקו מתקתק, אפילו שאני שונא בנחרצות. שוקו חמים עם קרום מגעיל זה שקל קטנטן, בלי קרום דוחה זה חצי שקל זהוב, ואם אני ישר אחרי זה מקיא בבהילות אני לא מקבל שום דבר. את המטבעות הנחשקים אני מכניס לחזיר השמנמן בגב השעיר, ואז, כשמנערים אותו בחוזקה הוא מרשרש במתכתיות. כשבחזיר המרהיב יהיו כבר כל כך הרבה מטבעות זעירים שכשינערו אותו בשיטתיות לא יהיה רעש מחריד, אז אני אקבל בובה מגניבה של בארט השובב על סקייטבורד חדיש. זה מה שאבא הרופס אומר בהתלהבות, ככה זה חינוכי’.

האין התוספות מקפיצות את הטקסט הבינוני לפסגת האולימפוס?” היא מוסיפה שאלה (רטורית, מבדחת, לא ממש נחוצה?)

מדי פעם אני נזכרת – בצער, ביגון, בכאב מר, במפח נפש ובמורת רוח – באותו טור של ידרמן. כך קרה לי, למשל, כשהתחלתי לקרוא את הספר רומן עברי-גרמני (שהעניין שבו הוא עוסק דווקא סקרן אותי!)

להלן עמוד אחד מתחילתו:

לא, אני רוטנת (בתוגה, בקוצר רוח, בזעם כבוש, במיאוס), הרי אי אפשר לכתוב כך! (אפשר. עובדה). עמק “קסום”? חדרים “צנועים”? בר “מהודר” ומטבח “משוכלל”? מסתבר שיש מי שמאמין כי די בתיאורים שכל אחד יכול לייצר. שיש כותבים שאינם בוחלים בקלישאות, ואין להם, כנראה, שום צורך לחדש. אולי בתוכן – כן, אך לא בצורה. ולטעמי אין להפריד בין השניים. הצורה היא חלק ממהותו של הכתוב. אם אין בה מקוריות מחשבתית, כל השאר חסר טעם, מבחינתי.

ייתכן שקוראים אחרים יכולים ליהנות מכתיבה כזאת. אני עוברת אל הספר הבא. מצטערת.