תגית: גרמניה הנאצית

צביה גרינפילד: מה היה קורה אילו כל כוחות השמאל והמרכז היו מלכדים שורות?

בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרית של ישראל להתקיים.


ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר לפעול. ייתכן שצירוף כל כוחות ההתנגדות לנאציזם גם יחד לא היה יכול עוד להציל את גרמניה. הנאצים כבר כבשו את הרחובות, וכנופיות שתומכות בהם כבר הטילו את חתתן על התושבים. התחזקותה המהירה של המפלגה הנאצית הוכחה בקפיצה האדירה במספר נבחריה לרייכסטאג בבחירות 1930. ואף על פי כן, העובדה היבשה היא שעד לבחירות נובמבר 1932 עוד היה אפשר להשיג רוב כלשהו של שמאל-מרכז מול הימין אילו היו כל כוחות השמאל והמרכז מלכדים את שורותיהם. אלא שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית לא רצתה להשתתף במאבק. במקום לסייע למפלגת האם משמאל, החליטו הקומוניסטים בבחירות 1932 דווקא לשתף פעולה עם הנאצים. אין פלא שב-21 ביולי 1932, מיד לאחר הבחירות המזעזעות הראשונות באותה שנה שבהן זכו הנאצים ב-230 מנדטים לרייכסטאג, כתב יוזף גבלס, הממונה על התעמולה במפלגה הנאצית, ביומנו: " האדומים הפסידו את ההזדמנות הגדולה שלהם. הזדמנות כזאת לעולם לא תחזור". והיא לא חזרה.

סירובה של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית לסייע לכוחות השפויים של הדמוקרטיה מקורו היה כמובן בפקודה ממוסקבה הסטליניסטית. אך כרגיל במקרים ציניים כאלה, שיתוף הפעולה עם הרשע בא אכן על שכרו הנאה: תמיכתם של הקומוניסטים בנאצים הביאה לעליית הנאצים לשלטון ולחיסולם המיידי של הקומוניסטים בידי הנאצים בתוך גרמניה עצמה; היא אף אילצה בסופו של דבר את רוסיה הסובייטית לצאת למלחמת הגנה נואשת נגד גרמניה כדי להציל את עצמה ולמנוע את כיבושה בידי הנאצים. יותר מעשרים מיליון רוסים נטבחו במלחמה זו. איזה היגיון ואיזה מוסר יכלו להדריך את הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה ואת השמאל הרדיקלי בגרמניה עצמה בתרגיל מופקר זה של חוסר אחריות היסטורי, כשהחליטו שמותר להם לרתום את הנמר למטרותיהם המדומיינות? אין פלא שתוכניתם הגאונית של הסובייטים לא ממש הצליחה – וכדאי לזכור שגם האימפריה שכבשו לעצמם במזרח אירופה עם ניצחונם על היטלר החזיקה מעמד כארבעים וחמש שנה בלבד.


התרסקות: סיפור קריסתו של השמאל בישראל

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": מה קרה כשנציגי השלטון הנאצי פלשו לפרקליטות

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד "עשה בעיות" והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה: "הלא-ארים חייבים לעזוב את המועדון מייד!" הבחנתי בכך שהוא השתמש בביטוי "לא-ארים" ובלי משים גם במילה "מועדון", שלא התאימה כאן בעליל. מישהו, כנראה מי שדיבר כבר קודם, אמר: "הם כבר הלכו." השומרים שלנו התמתחו כאילו הם עומדים להצדיע. ליבי הלם. מה עלי לעשות? איך לשמור על יישוב דעת? להתעלם מהם! לא לתת להם להפריע לי! השקעתי עצמי בתיקים שלפני וקראתי משפטים אחדים באופן מכאני: "טענתו של הנאשם אינה נכונה והיא אף חסרת חשיבות…" – העיקר לא לשים לב!

בתוך כך קרבו אלי המדים החומים ואחד מהם נעמד מולי: "אתה ארי?" שאל, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, כבר עניתי: "כן." מבט בוחן לכיוון אפי – והוא נסוג. אשר לי, הדם הציף את פני. חשתי בחרפה ובמפלה – רגע אחד מאוחר מדי.

"כן" אמרתי! נכון, הייתי אומנם "ארי". בשם אלוהים, לא שיקרתי, רק הנחתי למשהו גרוע הרבה יותר לקרות. איזו השפלה, להזדרז ולהבהיר למי שאינו מוסמך לשאול שאני ארי – דבר שממילא היה בעיני חסר כל ערך. כמה בזוי לקנות בדרך זו את הרשות להמשיך ולשבת כאן בשקט מאחורי התיקים שלי! אפשר עדיין להפתיע אותך! נכשלת במבחן הראשון! רציתי לסטור לעצמי.

כשעזבתי את בית-המשפט המשיך הבניין לעמוד שם, אפרורי, קריר ושליו, כתמיד, מרוחק באלגנטיות מן הרחוב, מעבר לעצי הפארק שלו. לא ניתן היה לראות עליו שזה עתה התמוטט כליל כמוסד. גם עלי לא ניתן היה לראות שזה עתה ספגתי מהלומה נוראה, השפלה שאין לה תקנה. אדם צעיר, לבוש היטב, פסע בשלווה במורד רחוב פוטסדאם. גם ברחוב לא ניתן היה לראות דבר. עסקים כרגיל. וכל הזמן – השאון המתגלגל של הבלתי נודע באוויר…

הטור על אודות הספר

Sebastian Haffner GESCHICHTE EINES DEUTSCHEN

מגרמנית: שולמית וולקוב