“אני אישה זקנה, וכידוע לך – מעין שחקנית. אבל בבקשה, תמשיך להעמיד פנים. כל זמן שאנחנו מעמידים פנים, אנחנו נמלטים. תעמיד פנים שאני אוהבת אותך, כמאהבת. תעמיד פנים שאתה אוהב אותי, כמאהב. תעמיד פנים שהייתי מתה למענך, ושהיית מת למעני”.
את הפתק עם הדברים הללו כתבה אמו של מר בראון. את שמו הפרטי איננו יודעים. הוא זה שמספר לנו בגוף ראשון על כל מה שקרה לו אחרי שמצא את הפתק בין החפצים של אמו. היא כתבה אותם למאהב שלה, שהתאבד יום אחרי מותה מהתקף לב. הדברים הללו יכולים לשמש כמעין מפתח להבנת הרומן The Comedians, השחקנים, בגרסה העברית, שפרסם גרהם גרין לראשונה ב-1966.
הרומן מתרחש בטהיטי, בימי שלטון הטרור של פרנסואה דובליה שכונה “פָּפָּה דוֹֹק”. מר בראון נקלע אל האי כמה שנים לפני שהעריץ השתלט עליו. אמו, שאותה כמעט לא הכיר, כתבה לו והזמינה אותו להגיע אליה לביקור באי. למחרת בבוקר היא מתה, אך הספיקה לעדכן אותו: בית המלון שבו התגוררה שייך לה, והיא הורישה אותו לבנה, אחרי שנים ארוכות שלא נפגשו: היא נטשה אותו בילדותו, ועד שהגיע לטהיטי חי חיים של נע ונד בעולם, חסר כול, בודד ומנותק.
ההווה הסיפורי מתרחש שנים אחדות אחרי שבראון הגיע לראשונה לטהיטי. בית המלון, כמו האי כולו, ירד מגדולתו, בעקבות שלטון הדמים. התיירים הפסיקו להגיע, ותושבי האי חיים בחרדה קיומית מתמדת. מר בראון נסע לניו יורק בניסיון כושל למכור את בית המלון. על הספינה, בדרכו חזרה, פגש שלושה אנשים: זוג אמריקני נשוי ששם משפחתם סמית, ואנגלי בשם ג’ונס, שטען כי במלחמת העולם השנייה שירת בבורמה כקצין בצבא, והוביל חיילים לקרב.
שלושת השמות הללו, בראון, סמית ומייג’ור ג’ונס, הם כמעט שמות גנריים. הם מעין “כלאדם” אנגלוסקסי סתמי וחסר ייחוד, מעין מסיכה שמסתירה את הייחודיות של כל אחד מהם.
בהקדמה לספר חומד גרהם גרין לצון ומסביר כי טעות לחשוב שבכלל שם משפחתו הכמעט גנרי, גרין (אם כי כתב אותו Greene, ולא Green’ ובכך ייחד אותו…), אין לטעות בו ולהאמין שהדובר ברומן זהה עם הסופר. על כך הוסיף גרין והעיר כי רבים כבר חשבו בעבר שהוא עצמו נהג להשתתף במשחקי הימורים, כמו אחד מגיבורי ספריו. הוא אינו מזכיר על איזה ספר מדובר, אבל ברור לגמרי שהתכוון לספר המפסיד זוכה בכול, (שאותו זכיתי, למרבה השמחה לתרגם לעברית).
לקראת סופו של הרומן The Comedians מגלה מר בראון שמייג’ור ג’ונס אימץ לעצמו את שמו, כמו שעשה גם הוא עצמו. שניהם לא הכירו את האבא שלהם, ונולדו לאמהות לא נשואות. שניהם אנשים מנותקים ובודדים בעולם. כל אחד מהם מציג דמות. “מייג’ור” ג’ונס, כך מתגלה לקראת הסוף, בכלל לא היה קצין ומעולם לא הוביל חיילים לאף קרב. סיפוריו על עצמו הם העמדת פנים וניסיונות לברוא לעצמו דמות הירואית.
עד לרגע הגילוי והוידוי, כשהאמת על ג’ונס נחשפת, מתעב בראון את האיש ובעיקר מקנא בו, ובכל זאת פועל כדי להציל את חייו: בראון מבריח את ג’ונס אל אחת השגרירויות הדרום אמריקניות שבאי, כדי שימצא שם מקלט מדיני. חייו נתונים בסכנה כי ניסה “לעקוץ” את מושל האי. מרתה, אשתו של השגריר הדרום אמריקני, היא המאהבת של בראון, ואחרי שהוא מגניב את ג’ונס לביתה הוא מתחיל לחשוד בה שהיא מאוהבת בג’ונס ובוגדת אתו לא רק בבעלה, אלא גם בו עצמו.
יש ברומן שני סוגי אנשים: אלה שחיים במסירות וביושר, ואלה שמעמידים פנים ומזייפים.
מרתה בוגדת אמנם בבעלה, אבל היא מסורה מאוד לבנה, שאותו היא אוהבת אהבת אמת. לקראת סופו של הרומן מתברר לנו שגם את מר בראון אהבה בכל לבה והייתה נאמנה לו, על אף חשדותיו וגילויי קנאה התכופים שבהם הציק לה, ולא רק בגלל ג’ונס. בראון מציק למרתה בעיקר מכיוון שהוא רכושני כלפיה. מסירותה אל בנה מעצבנת אותו, ואת הילד הוא מתעב: הילד, לדבריו, תובעני וגם שמן מדי, ובכך דומה לאביו. בגללו מרתה לא יכולה להקדיש לבראון את מלוא תשומת לבה. כבר בפגישתם הראשונה, עוד לפני שהם בכלל מכירים, כשמרתה פונה אל בראון בסניף הדואר המקומי ו”מתחילה” אתו, ימים אחדים אחרי שהגיע לראשונה לאי, יש לו כבר תביעות כלפיה: הוא מתרגז, כי היא ממהרת לשוב אל המכונית, שם הילד מחכה לשובה. וזה עוד לפני שהוא יודע אפילו מה שמה!
מר וגברת סמית הם זוג אידיאליסטים שהגיעו לטהיטי מארצות הברית כדי לקדם את רעיון הצמחונות. הם משוכנעים שזאת יכולה לפתור את כל הבעיות שהאנושות סובלת מהן. מעניין להעיר כי הרעיון שנראה בשנות ה-60 תמוה ואקסצנטרי זוכה כיום לעדנה. האנושות הבינה עד כמה צריכה של בשר בזבזנית והרסנית לכדור הארץ. “מחקר חדש מראה שפרט למניעת הריגתם של בעלי חיים רבים, מהלך כזה יציל את חייהם של כ-8 מיליון איש בשנה וגם יעזור לסביבה”, נכתב בהארץ כבר לפני חמש שנים, והיום מבינים רבים כי השינויים האקלימיים והתופעות החמורות שהם גוררים אחריהם, בעקבות ההתחממות של כדור הארץ, גם הם, קשורים לאכילה של בשר. אבל בספר שלפנינו הצמחונות והרצון של בני הזוג סמית לקדם אותה נתפשת כסממן לתמימותם ולניתוק שלהם מהמציאות. על איזו צמחונות אפשר לדבר עם תושבי האי מזי הרעב, שהשחיתות והעריצות השלטונית לא מאפשרת להם לחיות?
לעומת שלוש הדמויות הללו, מרתה ובני הזוג סמית, האחרים, כלומר מייג’ור ג’ונס, מר בראון ואמו, הם “שחקנים”. ג’ונס מתגלה בסופו של הרומן כגיבור אמיתי.
מר בראון מציג בפני הקורא בלי הרף את חולשותיו. את הקטנוניות והנרגנות שלו. את השנאה, הקנאה החשדנות והרשעות שמפרפרות בתוכו בלי הרף ורק מדי פעם מתבטאות בדברים שהוא אומר או עושה. הוא מעמיד פנים: משחק דמות של אדם שונה מכפי שהוא באמת, אבל ראה זה פלא: במהלך הרומן הדמות שהוא “מציג”, שאינה דומה למהותו הפנימית הנסתרת, משתלטת עליו, והמשחק נהפך לאמת. קורה לו מה שקורה לאמו, שביקשה מהמאהב שלה “להעמיד פנים” שהוא אוהב אותה ומוכן למות למענה, עד שהסתבר שהעמדת הפנים אמיתית: המאהב אכן מתאבד כשהיא מתה! כך גם המספר, מר בראון, מתגלה ברגע האמת כאדם בעל ערכים, שמסתכן למען הזולת. כמו כן, רגע האושר המשמעותי ביותר שהוא חווה עם מרתה הוא כאשר הם מוותרים על המגע המיני, שמרבית מפגשיהם התמקדו בו, ורק נמצאים זה עם זה בקרבה אמיתית של הנפש. הוא משחק דמות של אדם טוב, ובסופו של דבר נהפך לכזה!
בין חפציה של אמו גילה מדליה על הצטיינותה בשורות הרזיסטנס. הוא תוהה אם קיבלה את המדליה הזאת כתשורה מאחד המאהבים שלה, ואולי לא? אולי באמת הייתה גיבורת מלחמה? “היא הייתה אמיתית,” מספרים לו עליה להפתעתו לאחר מותה. הנה עוד דוגמה למשחק שיש ברומן בין מראית עין לאמת.
לעומת זאת מתגלה שמרתה המאהבת שלו, האישה האמיתית כל כך, המסורה עד אין קץ לבנה ולצרכיו, היא בתו של פושע מלחמה גרמני, שנתלה, בעקבות משפטי נירנברג. הנה טוב שנולד מתוך רע.
שמו של הרומן בעברית, “השחקנים”, מחמיץ משהו ממשמעותו באנגלית, The Comedians – הקומדיאנטים. היכולת לצחוק ולהצחיק משמעותית מאוד לאורך הספר. כך למשל ממש בתחילתו, כשמר בראון מציג את עצמו בפני מר סמית ומייג’ור ג’ונס, הוא מציין: “נדמה היה לי שזאת בדיחה גרועה”, כי אכן המשפט “מר בראון מר סמית ומייג’ור גו’נס נפגשו על סיפון של אונייה” נשמע כמו התחלה של בדיחה.
לכל אורך הסיפור מר בראון מקנא במייג’ור ג’ונס, בין היתר מכיוון שיש בו בג’ונס היכולת להצחיק, ובראון מבין שמדובר בכישרון חשוב: בני אדם סלחניים כלפי מי שיודעים להצחיק אותם. כלפי “קומדיאנטים”.
גרהם גרין נוגע ברומן בגזענות הסמויה והגלויה של לבנים כלפי אנשים בני גזעים שונים משלהם. מעניין לשים לב שבתקופה שהספר ראה אור, אמצע שנות השישים, היה עדיין לגיטימי להשתמש במילה negro. מר בראון חושף את הגזענות שהוא עד לה, בפרטים קטנים שהוא מציין. למשל, הוא מספר על מלצר ש”דיבר בקול רם, כמו זה שבו אנשים מסוימים פונים אל כל בן גזע שונה” (כלומר, כלפי מי שאינו לבן). כשמדברים על אחד המעללים של אנשי הטונטון מקוט, המשטרה החשאית המושחתת שהקים פָּפָּה דוק, מעיר מר סמית ואומר: “היטלר עשה דברים חמורים יותר, נכון? והוא היה לבן. אי אפשר להגיד שהכול בגלל צבע עורם”. מר סמית מקפיד מאוד שלא להיראות או להישמע גזען, אבל ברגע של אמת, כשאחד מאנשי הטונטון מקוט מרגיז אותו, מתנפל עליו מר סמית במילים “תסתום את הפה, זבל שחור”…
“נראה שאנחנו מפליגים לעבר ארץ מוזרה”, אומר מר סמית במהלך ההפלגה לעבר טהיטי. על דעתי עלתה הנובלה לב האפלה של ג’וזף קונרד: הפלגה אל מקום של רשע, רצח ואימה. בשני הסיפורים מתגלה הזוועה, ובשניהם אחראים לה במידה רבה הלבנים שהגיעו למקום לא להם. שוב ושוב רומזות הדמויות השונות כי שלטון האימה מתאפשר בטהיטי רק מכיוון שהאמריקנים מעוניינים ותומכים בו, שכן הם רואים בו מחסום בפני הקומוניזם. ועל כך אומרת גברת סמית כי אמנם “הפרוגרסיבים יהיו תמיד במיעוט,” אבל היא ובעלה, שמתנגדים למדיניות האמריקנית, “לפחות השמענו קול מחאה”. האם די בה, במחאה? מה באמת ערכה?
“החיים הם קומדיה, לא הטרגדיה שאליה התכוננתי,” אומר לנו בראון. את הדברים הללו הוא מבטא בעצם בדיעבד. מאחר שהוא הקול המספר את הסיפור בגוף ראשון, כל מה שמתחולל ברומן היה ונגמר, הסתיים כך או אחרת. רק אנחנו, הקוראים, חוזרים וחיים את המציאות ההיא, את הפחדים, העצב, הכעס, התקוות והייאוש שגרהם גרין מיטיב כל כך ליצור ולהראות ביצירת המופת שכתב.
מאחר שקראתי את הספר באנגלית, תרגמתי בעצמי את הציטוטים
הספר השחקנים עובד כסרט בכיכובם של ריצ’רד ברטון, אליזבת טיילור, אלק גינס, ופיטר יוסטינוב. להלן הטריילר:
לאחרונה ראה תרגומו לעברית של ספר אחר של גרין: סוף הרומן
