ארכיון תגיות: גרהם גרין

המשפחה המלכותית יצאה למרפסת

8 במאי 1945

הלכתי בערב לפארק סנט ג'יימס כדי לראות איך הם חוגגים את
יום הניצחון. היה שקט מאוד ליד המים המוארים באור הזרקורים
בין משמר הפרשים לארמון. אף אחד לא צעק ולא שר ולא
אנשים ישבו על הדשא בזוגות והחזיקו ידיים. הם בוודאי שמחו,
כי הנה הגיע השלום ואין יותר פצצות. אמרתי להנרי, אני לא
אוהבת את השלום".

"מעניין לאן יעבירו אותי מהמשרד לביטחון לאומי",

"משרד ההסברה?" שאלתי בניסיון להתעניין.

"לא, לא, אני לא אסכים. המשרד הזה מלא בעובדי מדינה
זמניים. מה דעתך על משרד הפנים?"

"כל מה שישמח אותך, הנרי", אמרתי. המשפחה המלכותית
יצאה למרפסת וההמון שר בנימוס רב. הם לא היו מנהיגים כמו
היטלר, סטלין, צ'רצ'יל, רוזוולט; הם היו בסך הכול משפחה שלא
הזיקה לאף אחד. רציתי את מוריס לצידי. רציתי להתחיל מחדש.
גם אני רציתי להיות חלק ממשפחה.

"מרגש מאוד, נכון?" אמר הנרי. "טוב, כולנו יכולים עכשיו
לישון בשקט בלילה", כאילו עשינו פעם משהו אחר בלילה חוץ
מלישון בשקט.

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

גרהם גרין, "סוף הרומן": תרגום מחודש (ומלא!) של רומן שנחשב לאחד מהטובים יותר

סוף הרומן, או. כפי שנקרא בתרגומו הקודם לעברית – קץ הפרשה, מספר לכאורה על סופה של פרשת אהבים בין מוריס, סופר, כנראה בן דמותו של גרהם גרין, לשרה, אישה נשואה שחיה עם בעלה לא הרחק ממנו, בצידו האחר, "הנכון", של הפארק. 

גרין הקדיש את הספר במהדורתו המקורית שהתפרסמה באנגליה "ל־ק'". בארצות הברית ההקדשה כבר הייתה מפורשת: "לקתרין". הכול ידעו שמדובר בקתרין, רעייתו של הרוזן הנרי וולסטון, שהייתה אהובתו של גרהם גרין. גם בעלה ידע על כך, ותבע ממנה להיפרד מגרין, אבל הרומן נמשך עד מותה של קתרין, ב־1966. הספר ראה אור לראשונה ב1951.

מעניין לציין שברומן האהובה נקראת אמנם בשם שונה מזה של האישה ששימשה לה השראה, אבל גרין שמר על שמו האמיתי של בעלה, הנרי.

רבים סבורים שסוף הרומן הוא ספרו הטוב ביותר של גרהם גרין, שפרסם כמאה ספרים, כשליש מהם ספרי פרוזה והאחרים – ביוגרפיות, ספרי ילדים ועיון, ומחזות. 

סוף הרומן עובד פעמיים לקולנוע ופעם אחת – לאופרה, והעניק השראה ליצירות מוזיקליות נוספות. 

כאמור – מדובר לכאורה ביצירה שעוסקת באהבה, תשוקה, קנאה ויצרים עזים. כל זה אמנם נכון, אבל אין די בכך כדי להבין מה עניינו העמוק של הרומן, שכן מתחת לפני השטח מתמקד בנושא אחר לגמרי. כידוע, המיר גרהם גרין את דתו מאנגליקני לקתולי כבר ב־1926, לפני שנשא לאישה את ויויאן (שסירבה לימים להתגרש ממנו, גם כשהתאהב באישה אחרת). בהמשך חייו כינה את עצמו גרין "קתולי אגנוסטיקן". בחלק מהרומנים שכתב, כמו גם בזה שלפנינו, בחן הסופר את עניין האמונה הדתית הנוצרית, וליתר דיוק – הקתולית האדוקה, נאבק בה, ובה בעת התמסר לה, התייסר בגללה, אך חיפש באמצעותה גאולה. האם ניסים מתקיימים? האם אפשר "להוכיח" באמצעותם שהספקנים טועים, שהאל נוכח, שאפשר להתפלל אליו (וגם להתמקח אתו, לעשות אתו "עסקאות", להבטיח לו הבטחות, לצפות לעזרתו הממשית)?

גרין מציב את שאלת האמונה במרכזו של הרומן, אך עושה זאת באופן כמעט סמוי.  אנחנו קוראים על אהבה, תשוקה, אכזבות, ערגה, עונג גופני, קנאה, אבל מתחת לפני השטח רוחשות השאלות: האם יש במי להאמין? האם יכול להתקיים דיאלוג בין האדם לאלוהיו?

שרה, אהובתו של מוריס, מחליטה להיפרד ממנו בעיצומה של פרשת האהבה ביניהם. בשיא התשוקה. בשיא העוצמה. מוריס משתכנע שהיא קצה בו, כגבר וכמאהב. משתכנע בבוגדנותה. בטוח שסתם נמאס עליה, כי מצאה לעצמה מאהב אחר. 

אבל ככל שהרומן מתקדם מתבררת לו ולנו טעותו,  ביחד אתו אנחנו מבינים שה"אויב" האמיתי שלו, מי שגזל אותה ממנו, היה בעצם – אלוהים, או מי שייצג אותו עלי אדמות, כלומר – ישו. 

אנחנו זוכים לראות את המאבק מתוך נקודת המבט של שרה, שכן מוריס מצליח לקבל לידיו בחשאי ובעורמה את היומן האישי שכתבה, ושם מתגלה לנו שורש הקונפליקט שלה: נדר שנדרה. כדי, כך היא מאמינה, להציל את חייו של מוריס, היא הבטיחה לאלוהים להיפרד ממנו… אבל היא סובלת. מתגעגעת. מתייסרת. הספקות מכרסמים בה. היא פוגשת בפארק נואם שמטיף נגד האמונה הדתית, ומבקשת להאמין לו, כי כך תוכל להשתחרר מהנדר, "אבל," היא כותבת ביומנה, "בכל פעם שהלכתי לשם [אל המטיף המתנגד לדת] הפנטיות שלו רק קיבעה והעמיקה את האמונה שלי." 

שרה טובת לב, נדיבה, ובעלת עוצמות רגשיות אדירות. בצר לה היא פונה אל האל ואומרת לו: "אני מאמינה שנולדת. אני מאמינה שֶׁמַתָּ בשבילנו. אני מאמינה שאתה אלוהים", ומתחננת: "למד אותי לאהוב. לא אכפת לי מהכאב שלי. הכאב שלהם [של בעלה ושל אהובה] הוא מה שאני לא מסוגלת לשאת. תן לכאב שלי להימשך עוד ועוד, אבל הפסק את הכאב שלהם. אלי הטוב, לו רק היית יכול לרדת מהצלב שלך לזמן־מה ולתת לי לעלות עליו במקומך. לו הייתי יכולה לסבול כמוך, הייתי יכולה לרפא כמוך." זאת הפנטזיה שלה: התשוקה להקריב את עצמה למען הזולת, ליתר דיוק – למען שני הגברים שהיא אוהבת… 

האם גם מוריס ילך שבי אחרי האמונה הדתית? האם יוכל להתנחם בה? 
"איזה טיפש הייתי במשך שלוש שנים כשדמיינתי שהיא שייכת לי באופן כלשהו," הוא אומר לעצמו, "אנחנו לא שייכים לאף אחד אחר. גם לא לעצמנו."

אכן, הגוף שלנו מאפשר לנו לדעת עוצמות רגשיות, אבל, כך הוא לומד, בעקבות שרה, אין בו די: "אני שונא את הגוף הזה שהתענג כל כך אבל לא הצליח להביע את מה שחש הלב."

מאחר שמוריס הוא סופר, יש ברומן עניין נוסף, ארס פואטי. גרין מתאר בו את לבטיו ככותב, את הבוז שהוא חש לכאורה כלפי "ההתקבלות" שלו. מצד אחד הוא בטוח שהפריצה שלו לקדמת הבמה הספרותית קרובה מתמיד. מצד שני מוריס, כנראה – בן דמותו, לועג לניסיונות להשוות אותו לסומרסט מוהם או לא"מ פורסטר. הוא רוטן בזעם על הדפורמציה המקצועית שלו כסופר: "אני שונא את נטייתי המקצועית שחומדת כל פירור מידע לצורכי כתיבה עד כדי כך שיצאתי לפתות אישה שלא אהבתי כדי להוציא ממנה את המידע שהיה ביכולתה לתת לי", והוא משתף אותנו, הקוראים, בשיטת העבודה שלו: לכתוב בהתמדה קומפולסיבית בדיוק חמש מאות מילים כל יום: הוא טוען שבהגיעו למספר המילים הנדרש הוא עוצר, אפילו אם הוא נמצא באמצע סצנה… מעניין אם זהו וידוי של גרהם גרין, או שהוא רק עיצב כך את מוריס הבדוי…

לקראת סופו של הרומן מוריס־גרין מתאר את מאבקיו ליצירת דמות אמינה: "תמיד מתגלה דמות אחת שמסרבת בעיקשות להתעורר לחיים. אין בה שום דבר מזויף מבחינה פסיכולוגית, אבל היא תקועה, צריך לדרבן אותה, למצוא עבורה מילים, להפעיל עליה כל מיומנות מכנית שנרכשה בשנים של עמל כדי שתיראה חיה בעיני הקוראים", והוא לועג, הפעם למבקרים: "לפעמים אני חש סיפוק מריר כשאחד המבקרים משבח אותה ואומר שהדמות הזאת משורטטת בצורה הטובה ביותר בספר." 

כאן מתחברות שתי התימות העיקריות ברומן, שכן הוא ממשיך וכותב: "אני יכול לדמיין את אלוהים מרגיש בדיוק כך כלפי כמה מאיתנו. הקדושים, אפשר לשער, יוצרים את עצמם במובן מסוים. הם מתעוררים לחיים. הם מסוגלים לכל מעשה מפתיע או מילה לא צפויה. הם עומדים מחוץ לעלילה ואינם מותנים בה. אבל אותנו צריך לנהל בתקיפות. מצויה בנו עיקשות של אי־קיום. אנו קשורים בעבותות לעלילה ואלוהים מאלץ אותנו בעייפות לפעול, פה ושם בהתאם לכוונתו: דמויות שאין בהן שירה, אין להן רצון חופשי, והחשיבות היחידה שלהן היא שבמקום כלשהו, בזמן כלשהו, הן מסייעות לעטר את העלילה שבה אחת הדמויות החיות מתנועעת ומדברת, ומספקות לקדושים את ההזדמנויות להפגין את רצונם החופשי."

נדמה לי שאי־אפשר להחמיץ את גדולת כתיבתו של גרהם גרין, המשתקפת כאן,  בציטוט המקסים הזה. הדברים מתקשרים גם לתחילתו של הרומן, ששם מוריס־גרין מסביר שלסיפור אין בעצם התחלה או סוף. הבחירה איפה לפתוח בו שרירותית, ותלויה בסופר – אלוהי הרומן ויוצרו. 

אני אוהבת את גרהם גרין ואת כתיבתו אהבת נפש (זכיתי אפילו לתרגם את אחד הספרים הקלילים שלו, המפסיד זוכה בכול). היא תמיד אלגנטית, מדויקת, ומפתיעה, ועם זאת, גם כשהיא לא צפויה, אי אפשר שלא לזהות את סגנונו המובהק, המערב אנושיות ופילוסופיה, חדות מבט, אירוניה והבנה עמוקה של טבע האדם. אני לא יודעת אם סוף הרומן הוא הטוב שבספריו. אהבתי מאוד את הסוכן החשאי, את The Heart of the Matter, ועוד רבים, כמו למשל The Comedians, שטרם כתבתי עליהם כאן בבלוג.  

תבורך הוצאת עם עובד על ההחלטה לתרגם את הספר מחדש לעברית נושמת ועדכנית, שגם אין בה השמטות מוזרות של פסקות, כפי שהיה במהדורה שראתה אור לפני שנים רבות בהוצאה של "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". נקווה שגם ספריו האחרים של גרין יזכו לתרגום מחודש. 

תרגמה מאנגלית: עפרה אביגד

The End of the Affair, Graham Greene

פס

להלן השוואת התרגומים של פסקת הפתיחה של הרומן, החדש והנושן. החדש ראה אור בימים אלה, כאמור, בעם עובד, הקודם – בהוצאת זיו, במהדורה מוזרה שנקראת "מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה". התאריך של הוצאת המהדורה הקודמת אינו מופיע. כנראה שהספר ראה אור ב־1962, שכן מצאתי ביקורת שנכתבה עליו ב־9 בנובמבר של אותה שנה, בעיתון על המשמר. 

מדהים להיווכח שבמהדורה הקודמת ויתרו על פסקאות שלמות, דווקא כאלה שתורמות להבנת המשמעויות העמוקות של הספר, אבל כנראה הפריעו לעורך או למתרגם, שכן בלמו בעיניהם את שטף העלילה… 

בפסקה הראשונה השמיטו את כל הקטע שבו גרין־מוריס מסביר את עניין הבחירה של הסופר ברגע שבו יתחיל לספר את הסיפור, וגם את הקונפליקט לגבי תחושותיו של מוריס כלפי שרה וכלפי בעלה.

די מדהים לחשוב שקוראי הספר במהדורתו העברית הקודמת בעצם קיבלו ספר מקוצץ, "מוחלק" ולכאורה נוח יותר לבליעה ולעיכול. ובעצם – מוצר לגמרי פגום!

פס-1

סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד
בחוויית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה. אני אומר "אדם
בוחר" בגאווה שגויה של סופר מקצועי שאם בכלל מתייחסים
אליו, משבחים את כישוריו הטכניים, אך האם אני באמת בוחר
מרצוני החופשי את ליל ינואר האפל והרטוב בפארק בשנת 1946,
את מראה דמותו של הנרי מיילס חוצה באלכסון את נהר הגשם
הרחב, או שמא המראות האלה בחרו בי? אמנם נוח ומותר, על
פי כללי המקצוע שלי, להתחיל בדיוק שם, אך לו הייתי מאמין אז
באל כלשהו, ודאי הייתי מאמין גם ביד שמושכת במרפקי ומציעה,
"דבר אליו, הוא לא ראה אותך עדיין".

ומדוע היה עליי לדבר איתו? אם שנאה אינה מונח מופרז
לשימוש ביחס לאדם כלשהו, הרי ששנאתי את הנרי. שנאתי גם
את שרה אשתו, והוא, אני משער, החל מעט אחרי אירועי אותו
ערב לשנוא אותי, כפי שבוודאי שנא לעיתים את אשתו, וגם את
ההוא שבאותם ימים עוד איתרע מזלנו לא להאמין בו. אם כך, זהו
סיפור על שנאה הרבה יותר מאשר על אהבה, ואם יקרה ואומר
משהו בשבחם של הנרי ושרה, אפשר יהיה לתת אמון בדבריי:
אני כותב בניגוד לנטיית ליבי, כי בגאוותי המקצועית אני מעדיף
את האמת היחסית, אפילו על פני הבעת השנאה היחסית שלי.

תרגום: עפרה אביגד (עם עובד)

לסיפור אין סוף ואין התחלה: בשרירות לב בוחר לו האדם
את הרגע שממנו הוא מביט לאחור או קדימה. אך לאמיתו של דבר
האמנם "הבוחר" אני באותו ליל ינואר גשום, בכיכר, בשנת 1946,
במראהו של הנרי מילס הנוטה מעבר לנהר הגשר הרחב, או האם
תמונות אלו בוחרות בי?

וכי מדוע היה עלי לדבר אליו? הלא שנאתי את הנרי – ואף
את אשתו שרה שנאתי, ולכן אם יקרה ואכתוב משהו לשבחם של
הנרי ושרה מן הראוי לתת אמון בדברי: כותב אני כנגד נטית לבי,
כי בגאוותי המקצועית הריני מעדיף את הקרוב לאמת על הקרוב־
לשנאה.

תרגום: ר. רז (הוצאת ספרים זיו מהדורת לאשה – השבועון לבית ולמשפחה)

גרהם גרין, "The Heart of the Matter": מדוע הוא מופיע ברשימות של 100 הרומנים החשובים ביותר

"היא אמרה, 'אם יש דבר שאני שונאת, זה את הקתוליות שלך. כמובן שהיא קיימת רק מכיוון שאשתך דתייה מאוד. איזה זיוף. אילו היית באמת אדם מאמין, לא היית נמצא כאן עכשיו.'

"'אבל אני מאמין, ואני כאן.'"

הדוברים הם גיבורי ספרו של גרהם גרין, The Heart of the Matter. (בעברית: עיקרו של דבר). שמותיהם: הלן רולט והנרי סקובי, שוטר אנגלי, והמאהבת שלו, שצעירה ממנו בשלושים שנה. הזמן – תחילת שנות ה-40, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. המקום – קולוניה בריטית במערב אפריקה. (שמה אינו מוזכר, אבל התיאורים מתאימים לסיירה ליאון, שם שירת הסופר, גרהם גרין, כסוכן חשאי אנגלי, במהלך המלחמה. בהקדמה לספר מדגיש גרין כי כל הדמויות בדויות לחלוטין, מה שמעורר בדרך כלל את החשד שהן דווקא כן מתבססות על אנשים ואירועים אמיתיים).

סקובי נשוי ללואיז, שהחליטה לעזוב את ביתם המשותף, להפליג לדרום אפריקה ולגור שם בנפרד ממנו. היא לא מסתדרת עם בני ארצה, שלועגים לה על ה"תרבותיות" שלה ועל אהבתה המופגנת לספרים. היא פגועה ומרגישה מושפלת בעיקר מכיוון שהודיעו לבעלה שלא יזכה לקידום, ולא יתמנה לנציב. סקובי מתקשה לממן את עזיבתה, אך כדי להגשים את רצונה נעזר בהלוואה כספית מפוקפקת, שתוביל בסופו של דבר להשחתת המידות שלו, אף על פי שהוא שואף להיות אדם ישר והגון.

הלן הצעירה נקלעה ליישוב שבו הנרי גר בגפו. היא התאלמנה אחרי נישואים שנמשכו שלושה חודשים בלבד. במהלך ההפלגה לאפריקה הטביעה צוללת גרמנית את הספינה שהפליגה בה עם בעלה. הוא מת. היא שרדה בסירה פתוחה בים, בחברת עוד כמה ניצולים, עד שהגיעו לחוף, מותשים מהזוועות שחוו.

הלן בת 19. סקובי כמעט בן 50. ביום שהורידו אותה על אלונקה, אוחזת בכוחותיה האחרונים באלבום בולים, היה בקרבת מקום. היא דמתה בעיניו לילדה שזקוקה לחמלה ולעזרה. בגלל מצבה הוא מבטיח לעצמו שאין לו צורך לחשוש מפני הקשר שנוצר אתה. הוא הרי הוא נשוי, היא אלמנה צעירה מאוד. התאהבות או קשר גופני ביניהם לא באים בכלל בחשבון. בפעם הראשונה שהיא פונה אליו ומדברת אתו הוא יושב לא הרחק ממנה בחדר שבו שוכב ילד גוסס, גם הוא ניצול מהספינה. במהלך הלילה הילד מת. סקובי נאלץ להיזכר במוות אחר: בתו קתרין מתה כמה שנים לפני כן באנגליה והוא לא סעד אותה, כי כבר היה באפריקה. רק לואיז הייתה ליד בתם הגוועת. כשהילד מת סקובי אומר לעצמו "נראה שאין שום דרך להתחמק. כל אדם נאלץ ללגום מהכוס. אם היה פעם בר מזל, או אם בפעם אחרת הפגין פחדנות, יקבל את הכוס בהזדמנות שלישית." הוא, כך נדמה לו, משלם את המחיר על כך שלא היה ליד בתו בשעות חייה האחרונות. על הבסיס הזה נשענת ההתאהבות שלו: מישהי זקוקה לו. אחרי שהלן מתאוששת הוא שש לעזור לה, הולך אל הבקתה שלה מאוחר בלילה. היא מבועתת בשל אזעקה נגד תקיפה אווירית. הוא מרגיע אותה ומבטיח לה שאין באמת סיכוי למתקפה גרמנית. רגע לפני שהם מתנשקים (ואחרי כן מגיעים גם למיטה), היא עוד מספיקה לספר לו עד כמה היא מרגישה בטוחה במחיצתו, כי היא יכולה להתוודות בפניו על רגשותיה האמיתיים כלפי בעלה (מאחר שמת, היא כבר לא מתגעגעת אליו), וגם משום שהיא מרגישה כי אינו רוצה ממנה שום דבר.

הרומן עוסק לכאורה במשולש הבלתי אפשרי: סקובי, אשתו והלן הצעירה מדי, המאהבת. אבל נושאו האמיתי קשור בסיפור האהבה רק בעקיפין: מה שמעניין את גרהם גרין באמת זאת שאלת האמונה הדתית, ליתר דיוק – מה הקתוליות תובעת מסקובי (וממנו).

כמו סקובי, גם גרהם גרין לא נולד קתולי, וכמוהו המיר את דתו בעקבות אשתו. מצוקתו של סקובי אינה נובעת רק מהבגידה שלו באשתו, אלא מסירובו להתכחש לאחריות שהוא חש כלפי שתי הנשים: "מאז ומתמיד חש כי הוטלה עליו האחריות לדאוג לאושרם של האהובים עליו. אחת מהן נמצאת עכשיו, לעד, במקום בטוח. האחרת בדרכה לאכול ארוחת צהריים." מותה של בתו גאל אותה, מבחינתו. בכלל, המוות נראה לו כפתרון, יותר מאשר כאסון לעצמו, וגם לזולתו. כשהוא רואה את הלן בפעם הראשונה הוא מתקשה להבין מדוע אלוהים התאכזר אליה: "כן, אבל הכול בסדר" הוא מרגיע את עצמו, ומוסיף: "היא תמות," ואז תוהה איך הכומר, שיזדקק "לכל התחכום שלו" יצליח להסביר – "לא את מותה של הילדה, […] אלא את עובדת הישארותה בחיים במשך ארבעים יממות בסירה הפתוחה – בכך טמון המסתורין שאי אפשר ליישבו עם אהבתו של אלוהים."

בכלל, סקובי חש שהחיים ארוכים מדי. "האם אי אפשר לבחון את האדם במשך שנים מעטות יותר?" הוא שואל, וממשיך ותוהה אם "אי אפשר שנבצע את החטא הרציני הראשון שלנו בגיל שבע, נביא על עצמנו בגיל עשר חורבן בשמה של אהבה או שנאה, ניאחז בגאולה על ערש דווי בגיל חמש עשרה?"

המוות אם כן מושיע, אולי משום שהוא מבטיח שלווה נצחית, שנראית בעיניו "המילה היפה ביותר בשפה". אבל לחוטא כמוהו אין סיכוי לזכות בה. אחת דינו: להתייסר בשאול, לעד. חטאו אינו רק בכך שבגד באשתו. כדי לרצות אותה, למעשה כדי למנוע ממנה את הכאב שתחוש אם יודה באוזניה שבגד בה – כשהיא חוזרת אליו (בדיעבד מתברר שנודע לה על המאהבת, אבל הוא אינו יודע שהיא יודעת!) הוא הולך אתה למיסה ולטקס אכילת לחם הקודש. ברור לו שעל חטא כזה לא תיתכן מחילה.

הלן אהובתו, שאינה קתולית, מתקשה להבין את ייסוריו. היא לא מבינה את המצוקה שהוא חש. את הקונפליקט. את האימה. את התחושה שלא רק העולם הזה, אלא גם העולם הבא, נשללו ממנו. למען האמת, גם לקוראת הישראלית, החילונית, קשה להבין את המצוקה הקשה שסקובי מתמודד אתה.

גרהם גרין הוא סופר אהוב מאוד. יש לו יכולת מופלאה להעמיק לתוך נפשן של הדמויות שהוא יוצר, לפתח עלילה קאמרית אבל מורכבת ורבת תהפוכות. אי אפשר שלא ללכת שבי אחרי תיאורי המקום שלו: בספר שלפנינו אפריקה מצטיירת בעוצמה רבה: החום והלחות (בשלב מסוים התחלתי לסמן לפני את כל הפעמים שמופיעה המילה "זיעה". בדיקה בגרסה דיגיטלית של הרומן מגלה שהיא מופיעה 36 פעמים, אבל האזכורים תמיד שונים ומגוונים: "גופו נשטף זיעה", "הוא הניח נייר סופג מתחת לפרק ידו, כדי לספוג את הזיעה בזמן שכתב", "החדר הקטן, שנראה כמו צינוק, הזיע מקור", "הוא תהה אם הכתמים על הדף הם דמעות או זיעה", "פניו בהקו מזיעה וחרדה", וכן הלאה…), החרקים, הגשמים הטרופיים, התחושה שמזג האוויר מערער את נפשם של בני האדם, וגם – היחסים המזעזעים עם בני המקום. ("כאן אין ערך לצבע עורו של אדם; הוא לא יכול להתרברב, כפי שגבר לבן יכול לעשות בכל מקום אחר: כשנכנס לתוך המבואה הצרה, המטויחת, השיל מעליו את כל האפיונים הגזעיים, החברתיים והאישיים; הוא צמצם את עצמו לטבעו האנושי" – כך חש אחד הלבנים, וילסון, כשהוא נכנע לייצרו והולך לבית בושת מקומי).

ועם כל זאת, עם כל היופי והעוצמה של הכתיבה הגאונית, לא פחות, של גרהם גרין, משהו משתבש. הקוראת הרי חייבת להזדהות עם הדילמה המוסרית המהותית המוצגת ברומן, כדי שייגע בנפשה. ואני, חילונית שכמותי, יכולה רק להבין, אבל לא לחוש בכאב שהוא מביע.

אכן, גם אדם לא מאמין יכול להזדהות עם סקובי כשהוא אומר לעצמו "הוא ידע מניסיון שהתשוקה דועכת והאהבה נעלמת, אבל החמלה נשארת לתמיד. שום דבר אינו מפחית את החמלה. החיים מטפחים אותה. רק אדם אחד בעולם אינו ראוי לחמלה: הוא עצמו." כך גם כשהוא חש כי "בעתיד – שם שוכן העצב. האם מדובר בפרפר שמת בשעת מעשה האהבה? אבל על בני אדם נגזר לשאת בתוצאות. האחריות, כמו האשמה, היו שלו. הוא ידע מה הוא עושה. הוא נשבע לדאוג לאושרה של לואיז, ועכשיו קיבל על עצמו אחריות אחרת, סותרת. הוא התעייף מכול השקרים שעוד ייאלץ לומר, כבר חש בפצעים של הקורבנות שעדיין אינם מדממים." את תחושת האחריות ואת החרדה מפני העתיד לבוא, אפשר להבין. אבל, יש להודות, עצם סיפור האהבה בין סקובי להלן מעורר סימני שאלה. ההתאהבות המיידית והעצומה של צעירה בת 19 בגבר מבוגר כל כך תמוהה, בלשון המעטה. מה יש בו, בסקובי, שהלן אוהבת אותו עד כדי כך שהיא מוכנה (או לפחות מצהירה שהיא מוכנה) להקריב את עצמה למענו, וחשה שאין טעם בחייה בלעדיו? האם די בתשומת הלב שהקדיש לה כדי לחולל בה סערת נפש כזאת? הזיווג הזה, של סקובי והלן הזכיר לי, למרבה המבוכה, את כוכבי הוליווד הזקנים שמלהקים את עצמם בזוגיות עם צעירות יפהפיות: ריצ'רד גיר, בן 40, עם ג'וליה רוברטס, בת 22 בסרט "אישה יפה", ג'ק ניקולסון, בן 66, עם הלן האנט, בת 33 בסרט "הכי טוב שיש", וודי אלן, בן 47, עם מיוריאל המינגווי, בת 21 בסרט "מנהטן". מבחינות רבות הנרי סקובי איננו גרהם גרין, ואי אפשר להחמיץ את ההבדלים. (דוגמה קטנה: סקובי מדגיש שוב ושוב עד כמה אינו אוהב לקרוא). כשהספר The Heart of the Matter ראה אור לראשונה היה גרין בן 44. האם מופרך לחשוב ש"ליהק" את סקובי עם הלן כמעין פנטזיה אישית שלו?

למרות ההבדלים בין הסופר לדמות ברור לגמרי שיש בסקובי לא מעט מהאיש שיצר אותו. למשל – מהמצוקה הדתית-מוסרית שלו. מסימני השאלה והתהיות. כאמור, כמו סקובי, גם גרין המיר את דתו לקתוליות בעקבות אשתו. כמוהו גם גרין ניהל פרשות אהבים מחוץ לנישואים. "במבט לאחור," אמרה עליו אשתו, ויויאן, "הוא לא היה אמור כלל להינשא." סקובי אומר לעצמו ברגע אחד, כשהוא לבדו, כי "הגיע אל הגבול הסופי, המוחלט, של האושר: לבד, בחושך, גשם יורד עליו, והוא נטול אהבה או חמלה." לא קשה לזהות את התחושות האלה עם גרהם גרין עצמו.

הדיאלוג שהובא בראשית הדברים – "אילו היית אדם מאמין באמת, לא היית נמצא כאן עכשיו.' "'אבל אני מאמין, ואני כאן.'" – מסכם בעצם את עמדתו של סקובי, ושל הסופר, לאורך הספר. השאלה העמוקה הנשאלת היא: האם אלוהים "רוצה" או "מעדיף" שבני אדם יסבלו? מה חשוב יותר – לציית לציוויי הדת, או למוסר האנושי, שלפיו אסור לפגוע בבני אדם, אסור להכאיב להם?

כאמור, כדי "להצטרף" אל השאלה הזאת, נדרשת אמונה באלוהים. אם היא לא קיימת, אם אין אל ואין בעתה מפניו, מפני חרון אפו ועונשו הנצחי, אגף שלם במשוואה חסר. דתות מעצם הווייתן נשענות על הלא-רציונלי. יש הגורסים כי הם אוחזים באמונה הדתית לא למרות, אלא דווקא בגלל, שאין בה היגיון. לדעתם המקום שבו המוח אינו מסוגל עוד לתפוס הוא קצה גבול האנושיות, שמעברו מתחיל להתקיים האלוהי, הוא הלא ייתכן והלא מובן. כדברי סקובי, בהקשר אחר: "הסיפור היה לא הגיוני עד כדי כך, שוודאי היה אמיתי".

שמו של הספר The Heart of the Matter לקוח מתוך קטע שבו סקובי מגיע לתובנה: "הראה לי אדם מאושר," הוא מהרהר, "ואראה לך אנוכיות, רוע – או, לחלופין, בורות מוחלטת." הוא יוצא החוצה אל הלילה האפריקני וחושב: "הכוכבים בלילה בהיר כמו זה מעוררים גם הם תחושה של ריחוק, ביטחון, חירות. אם יודעים את העובדות, הוא תהה, האם יש לחוש חמלה אפילו כלפי כוכבי הלכת? אם מגיעים אל מה שמכונה לבו של העניין?" כאן המקום לציין את הסתייגותי מתרגום שמו של הספר לעברית. "לב העניין" תורגם כ"עיקרו של דבר", וזאת, לעניות דעתי, החמצה.

לכאורה "לבו של העניין" הוא – חמלה. בהקשר זה מעניין לשים לב לדברים שכתב גרהם גרין בהקדמה לספר: "דמותו של סקובי נועדה להראות כי חמלה יכולה בעצם להביע גאווה מפלצתית כמעט."

The Heart of the Matter נחשב אחד הרומנים המצליחים ביותר של גרהם גרין, שנהג לכתוב שני ספרים במקביל: את שעות הבוקר הקדיש לכתיבה "הרצינית", ובשעות אחרי הצהריים התענג על כתיבה שכינה אותה "שעשוע". הספר ראה אור לראשונה ב-1948, נמכר במאות אלפי עותקים, והוא מופיע לא פעם ברשימות של 100 הספרים הטובים ביותר בשפה האנגלית, למשל: בזאת של Time Magazine's All-Time 100 Novels ושל Modern Library.

הנה אחת הגרסאות הדיגיטליות, החינמיות, של הספר (אגב, ב-kindle Amazon הוא אינו קיים, למרבה הפליאה!), וכאן, באתר סימניה, אפשר לקנות עותקים יד שנייה שלו בעברית. הקריאה בו, למרות הכול, מרתקת, אפילו מותחת, ומבטיחה חוויה מרוממת.

גרסה מלאה של הסרט, שהופק בעקבות הספר

(הספר תורגם לעברית פעמיים: ב-1980 בידי אופירה רהט, וב-1991 בידי רבקה רז. מאחר שקראתי אותו באנגלית, תרגמתי בעצמי את המובאות המצוטטות).

גרהם גרין, "היפנים הסמויים": מה ראה הסופר המבוגר שהתבונן בסופרת הצעירה?

שמונה יפנים אכלו דגים במסעדה. הם לא הרבו לשוחח בשפתם הלא מובנת, אבל כשעשו זאת, חייכו בנימוס ולעתים קרובות ליוו את הדברים שאמרו בקידה קטנה. כולם, חוץ מאחד, הרכיבו משקפיים. הבחורה היפה שישבה  ליד החלון שלחה לעברם לפעמים מבט חולף, אבל בעיותיה היו כנראה חמורות מכדי שתקדיש תשומת לב ממשית למישהו בעולם, חוץ מאשר לעצמה ולבן זוגה.

היה לה שיער בלונדיני דק ופניה היו יפות וקטנות, קלאסיות, סגלגלות כמו מיניאטורה, אף על פי שאורח הדיבור שלה היה נוקשה, אולי בגלל המבטא שרכשה בבית הספר שלא מזמן סיימה ללמוד בו. היא ענדה טבעת חותם גברית על האצבע שנוהגים לענוד עליה טבעת אירוסין, וכשהתיישבתי ליד השולחן – הגברים היפנים חצצו ביני לבינה – היא אמרה, "אז אתה מבין, אנחנו יכולים להתחתן בשבוע הבא."

"כן?"

בן זוגה נראה מוטרד. הוא שב ומזג יין שבליי בכוסותיהם ואמר, "כמובן, אבל אמא…" ואז החמצתי חלק משיחתם, כי היפני המבוגר ביותר רכן קדימה מעל השולחן בחיוך ובקידה קטנה, והשמיע שטף דברים ארוך שדמה לקרקור בכלוב תרנגולות, וכל האחרים רכנו לעברו, חייכו והאזינו. גם אני לא יכולתי שלא להקדיש לו תשומת לב.

ארוסה של הבחורה דמה לה במראהו. יכולתי לדמיין אותם כשתי מיניאטורות תלויות זו לצד זו על לוח עץ לבן. התאים לו להיות קצין זוטר בצי של האדמירל נלסון בימים שבהם רגישות וחולשה מסוימת לא מנעו קידום.

היא אמרה, "נותנים לי מקדמה של חמש מאות פאונד, וכבר מכרו את הזכויות של המהדורה בכריכה רכה." ההצהרה המסחרית הנוקשה הדהימה אותי. נדהמתי גם מכך שהיא עוסקת במשלח היד שלי. ודאי לא מלאו לה יותר מעשרים. היא הייתה ראויה לחיים טובים יותר.

הוא אמר, "אבל הדוד שלי…"

"אתה יודע שאתה לא מסתדר אתו. ככה נהיה עצמאיים."

"את תהיי עצמאית," הוא אמר בטינה.

"עסקי היין לא ממש יתאימו לך, נכון? דיברתי עליך עם המוציא לאור שלי ויש סיכוי טוב… אם תתחיל קצת לקרוא…"

"אבל אני לא יודע כלום על ספרים."

"אני אעזור לך, בהתחלה."

"אמא שלי אומרת שכתיבה היא קביים…"

"חמש מאות פאונד ומחצית מהזכויות לכריכה הרכה – אלה קביים די מוצקים," היא אמרה.

"השבליי הזה טוב, נכון?"

"לא רע."

התחלתי לשנות את דעתי עליו – לא היה בו הנופך המתאים לנלסון. הוא נועד לכישלון. היא סקרה אותו מכף רגל ועד ראש. "אתה יודע מה מר דווייט אמר?"

"מי זה דווייט?"

"מותק, אתה לא מקשיב, הא? המוציא לאור שלי. הוא אמר שהוא לא קרא בעשור האחרון רומן ביכורים שמפגין יכולת הסתכלות כזאת."

"נפלא," הוא אמר בתוגה, "נפלא."

"הוא רוצה רק שאני אשנה את השם."

"כן?"

"הוא לא אוהב את 'הזרם שאינו פוסק'. הוא רוצה שאני אקרא לספר 'חוג צ'לסי'".

"מה אמרת?"

"הסכמתי. אני בהחלט חושבת שעם ספר ראשון צריך לְרַצות את המוציא לאור. במיוחד כשאפשר להגיד שהוא ישלם על החתונה שלנו, נכון?"

"אני מבין." הוא בחש את היין שלו בהיסח הדעת במזלג – ייתכן שלפני שהתארסו נהג תמיד להזמין שמפניה.

היפנים גמרו לאכול את הדג והזמינו מהמלצרית המבוגרת, במעט מאוד אנגלית אבל בנימוס רב, סלט פירות טריים. הבחורה הביטה בהם ואז בי, אבל נדמה לי שראתה רק את העתיד. רציתי מאוד להזהיר אותה מפני עתיד שמתבסס על רומן ראשון ששמו "חוג צ'לסי". צידדתי באמא שלו. המחשבה על כך הייתה משפילה: הייתי מן הסתם בן גילה של האם.

רציתי לומר לבחורה – את בטוחה שהמוציא לאור שלך אומר לך את האמת? מוציאים לאור הם בני אדם. לפעמים הם מגזימים כשהם משבחים את מעלותיהן של בחורות צעירות ויפות. האם בעוד חמש שנים יקרא מישהו את "חוג צ'לסי"? האם את מוכנה לקראת שנים של מאמץ, של תבוסה ממושכת, כששום דבר לא מצליח? ככל שהשנים יחלפו, הכתיבה לא תיעשה קלה יותר, המאמץ היומיומי יכביד יותר, "יכולת ההסתכלות" תוחלש; כשתגיעי לגיל ארבעים ישפטו אותך על פי מה שתצליחי לעשות, לא עוד כהבטחה לעתיד.

"הרומן הבא שלי יהיה על סן טרופז."

"לא ידעתי שהיית שם פעם."

"לא הייתי. נורא חשוב לבוא עם מבט חדש. חשבתי שאולי נגור שם חצי שנה."

"עד אז לא יישאר הרבה מהמקדמה."

"המקדמה היא רק מקדמה. אני מקבלת חמישה עשר אחוז אחרי שימכרו חמשת אלפים עותקים, ועשרים אחוז אחרי עשרת אלפים. וכמובן שעוד מקדמה תגיע, מותק, כשאסיים את הספר הבא. גדולה יותר, אם 'חוג צ'לסי' יימכר טוב."

"ואם לא."

"מר דווייט אומר שהוא יימכר טוב. והוא יודע."

"הדוד שלי ייתן לי אלף מאתיים כדי שאוכל להתחיל."

"אבל מותק, איך תוכל אז לבוא לסן טרופז?"

"אולי מוטב שנתחתן כשתחזרי."

היא אמרה בקשיחות, "אולי אני בכלל לא אחזור, אם 'חוג צ'לסי' ימכור מספיק."

"אה."

היא הביטה בי ואז בקבוצת היפנים. היא סיימה לשתות את היין שלה. היא שאלה, "אנחנו רבים?"

"לא."

"יש לי שם לספר הבא –  אינדיגו כחול."

"חשבתי שאינדיגו זה כחול."

היא הביטה בו מאוכזבת. "אתה לא באמת רוצה להיות נשוי לסופרת, נכון?"

"את עדיין לא סופרת."

"נולדתי סופרת – ככה מר דווייט אומר. יכולת ההסתכלות שלי…"

"כן, אמרת לי, אבל מותק, את לא יכולה להסתכל קצת יותר קרוב הביתה? כאן בלונדון."

"כבר עשיתי את זה. עם 'חוג צ'לסי'. אני לא רוצה לחזור על עצמי."

החשבון נח לידם זה זמן מה. הוא הוציא את ארנקו כדי לשלם, אבל היא חטפה את הדף והרחיקה אותו ממנו. היא אמרה, "זאת החגיגה שלי."

"לכבוד מה?"

"לכבוד 'חוג צ'לסי', כמובן. מותק, אתה  מאוד דקורטיבי, אבל לפעמים אתה, טוב, לא לגמרי מחובר."

"אני מעדיף… אם לא אכפת לך…"

"לא, מותק, הפעם זה עלי. ועל מר דווייט, כמובן."

הוא ויתר, כששניים מהיפנים שרבבו לשון בעת ובעונה אחת ואז הפסיקו בבת אחת וקדו זה אל זה, כמו אנשים שנחסמו בפתח של דלת.

קודם לכן נראו לי שני הצעירים כמיניאטורות תואמות, אבל איזה ניגוד שרר ביניהם, בעצם. אותו היופי יכול להכיל חולשה וכוח. נשים כמוה במאה התשע עשרה היו, אני מניח, יולדות תריסר ילדים בלי להיעזר בחומרי אלחוש, והוא היה נופל קורבן לזוג העיניים השחורות הראשונות שהיה פוגש בנפולי. האם יוצבו פעם תריסר ספרים על המדף שלה? גם אותם יצטרכו ללדת בלי חומרי אלחוש. מצאתי את עצמי מקווה ש"חוג צ'לסי" יתגלה כאסון ושבסופו של דבר היא תעסוק בדוגמנות צילום והוא ישתקע בעסקי היין בסנט ג'יימס. הבגרות מצילה אותנו ממימוש חלק  גדול מפחדינו. תהיתי לאיזה בית הוצאה לאור שייך דווייט. יכולתי לדמיין את גב הספר, שבו הוא היה מציין את יכולת ההסתכלות המלוטשת שלה. אם יש לו שכל, יהיה תצלום בגב העטיפה, שהרי המבקרים, כמו המוציאים לאור, הם בני אדם.

הם מצאו את מעיליהם בירכתי המסעדה ושמעתי אותם מדברים. הוא אמר, "מעניין מה כל היפנים ההם עשו שם?"

"יפנים?" היא שאלה, "איזה יפנים, מותק? לפעמים אתה חמקמק כל כך, שנדמה לי שאתה בכלל לא רוצה להתחתן אתי."


לעברית: עופרה עופר אורן

The Invisible Japanese Gentlemen", Graham Greene"

ציטוט מתוך "הסוכן החשאי," גרהם גרין: מי לא יכול לאכול עוגות?

במלודרמות הסוכן החשאי אף פעם לא עייף, משועמם או מאוהב באישה מתה. אבל ייתכן של' קרא מלודרמות – הרי הוא ייצג את האצולה – הדוכסים, הגנרלים והבישופים – שחיו בעולם רשמי מוזר משל עצמם, וקשקשו במדליות שהעניקו זה לזה. כמו דגים באקווריום הם הביטו כל הזמן החוצה דרך הזכוכית, מוגבלים בתוך קיום אחד מסוים, בשל צרכיהם הגופניים. ייתכן שהם נוטלים את רעיונותיהם מהעולם האחר – גם מתוך מלודרמות. טעות להקל ראש בבורות שלוקה בו המעמד השולט. מרי אנטואנט שאלה, "הם לא יכולים לאכול עוגות?"

מה גרהם גרין לא ידע כשכתב את המותחן "הסוכן החשאי"

השנה – 1938. גרהם גרין שקוע בכתיבה של העוז והתפארת, רומן רחב יריעה שמתרחש במקסיקו ועוסק במאבק שבין המדינה האתאיסטית לכנסייה. יש לגרין אישה ושני ילדים. הוא חושש שמא הרומן שהוא עובד עליו לא יכניס לו די כסף כדי לפרנס את משפחתו.

הוא מחליט לחלק את יומו: את שעות אחרי הצהריים הוא מקדיש לכתיבה ה"רצינית", ובבוקר כותב את מה שהוא מכנה entertainment: "שעשוע", או "בידור". כעבור כחודש וחצי, כשהוא נוטל סמי המרצה, הוא מסיים את כתיבת הספר הסוכן החשאי.

מלחמת האזרחים בספרד בעיצומה, וגרין בוחר כגיבור ספרו בדמותו של סוכן חשאי, שליח של מדינה שאת שמה אינו מזכיר, הנתונה גם היא במלחמת אזרחים עקובה מדם. הסוכן החשאי, ששמו מצוין רק באות ד', מגיע לאנגליה כדי לרכוש למען המורדים פחם שיאפשר להם ולבני משפחותיהם לשרוד ולהמשיך להילחם. כשהוא יורד מהספינה בדובר הוא פוגש סוכן חשאי אחר של ארצו, מי שמכונה ל', נציג השלטון, שמשימתו – לסכל את שליחות נציג המורדים ולרכוש את הפחם בעצמו.

ל' אינו רק נציג השלטונות בארצו. הוא מייצג גם את מעמד האצולה שעמו הוא נמנה. את האנשים הפריבילגיים, עתירי הממון וזכויות היתר, שהתרגלו לאורך מאות שנים לחמוס את זולתם כמעשה מובן מאליו של מי שהכול מגיע להם. ל' מנסה לקנות את ד', שהיה עד פרוץ מלחמת האזרחים מרצה  לשפות רומאניות וחוקר של שירת רולן.

ד' עבר במלחמה התנסויות כה איומות עד שבביקורת הדרכונים מתקשה השוטר לקשר בין התצלום שבדרכונו לבין קלסתר פניו. הוא התאלמן, נאסר, עונה, והוא חש שהוא "נושא את המלחמה בלבו." הוא מלא זעם, וכשל' מנסה להסביר לו ששניהם איבדו את היקר להם, האחד −  את אוסף כתבי היד העתיקים שלו, והאחר את אשתו, כי "דברים קשים קורים במלחמה", זעמו גובר. לאיש האצולה הזה, כך הוא אומר לעצמו, "אין שמץ של מושג מהי אהבה לאדם אחר. ביתו שהוצת והועלה באש דמה ודאי למוזיאון…" ד' חש כי "ראוי להרוג ציוויליזציה אחת כדי למנוע מממשלה של בני אדם ליפול לידיהם של – הם נקראים, כנראה, בני תרבות. איזה מין עולם זה יהיה? עולם מלא בחפצים שמורים שנושאים את התווית 'לא לגעת'."

ד' מסרב להצעתו של ל'. "בכל העולם," הוא אומר לעצמו, "יש אנשים כמוהו שאינם מאמינים בהשחתת מידות – פשוט כי החיים בלתי אפשריים כשגבר או אישה אינם מסוגלים להבחין באמת. זאת אינה שאלה של מוסר, אלא פשוט של קיום."

בעוד שנה תפרוץ מלחמת העולם השנייה, והמציאות שבה חי גרהם גרין, השקוע בכתיבת שני ספרים במקביל, תשתנה לחלוטין ובבת אחת.

הסוכן החשאי הוא מעין מסע בזמן אל אנגליה, כפי שהייתה בשנה האחרונה לפני פרוץ המלחמה. זוהי לונדון שעדיין אינה יודעת מאומה על האימה המתקרבת אליה, האלימות וההרס של ימי הבליץ הצפויים לה בעוד זמן לא רב. שוב ושוב מציין ד' את השוני בין ארצו, שבה אנשים נהרגים כל יום וכל הזמן, לבין אנגליה השלווה. אכן, קיימת מצוקת מסוימת: בעיית אבטלה כי מכרות הפחם מושבתים עקב חוסר ביקוש, אבל הקשיים הללו, מנקודת מבטו של מי שהגיע מהמלחמה, מינוריים יחסית. הוא אחוז התפעלות ממה שהוא רואה. חנויות הראווה הגדושות באוקספורד סטריט, אין בתים הרוסים, נשים יושבות בבתי קפה, חנויות ספרים. "יש לאנשים פנאי לקרוא ספרים, ספרים חדשים."  והוא מסתכל על הכותרים המוצגים: הנה למשל ימי הספארי, שעל כריכתו תצלום של גבר חבוש קסקט, לצד גופתו של אריה. גרהם גרין אינו יודע עדיין שאלה לא רק ימי השלום האחרונים, אלא גם ימיה האחרונים של האימפריה הבריטית. באחד התיאורים היותר משעשעים צופה ד' במכונית מפוארת שדוהרת ברחובות לונדון, ומעוררת התפעלות והתלהבות של ההמונים: שתי נערות צעירות יושבות בה – הנסיכות, שאחת מהן נהפכה למלכה אליזבת. אין ספק שהתיאור לקוח מהמציאות שבה גרהם גרין חי, והיא מספקת מעין הצצה קטנה אל החיים אז, אל מה שהעסיק את הציבור בלונדון.

בקרוב מאוד, בעוד שנה, תפרוץ המלחמה הממושכת, האיומה, זאת שייהרגו ויירצחו בה עשרות מיליוני אנשים. גרהם גרין אינו יודע על השואה. אינו יודע על הזוועות הבלתי נתפשות שיתרחשו. והנה, כמו ויקטור פראנל, מי שניצל מאושוויץ וכתב בספרו  האדם מחפש משמעות: "אדם שלא נותר לו כלום בעולם הזה, עדיין מסוגל לדעת טעם אושר, ולו לרגע, קל, בהתבוננו אל דמות הנפש האהובה עליו, […] במצב כזה יכול אדם לזכות במילוי-משאלותיו מתוך הסתכלות אוהבת בדמות הנפש היקרה לו, אשר הוא נושא בלבבו," גם גרהם גרין מתאר כיצד ד', שרואה באלימות גופנית עניין משפיל ומתועב,  "כפי שתיעב את המחשבה על יחסי מין מתירנים," מוצא פשר בחייו במחשבות על עבודתו המקצועית ועל אשתו, שאותה הוא ממשיך לאהוב על אף מותה.

אבל גרהם גרין, באמצעות מבטו של ד', רואה גם את העוולות הקיימות במציאות האנגלית המשגשגת יחסית לזאת של ארצו. הנה דמותה של המשרתת בת הארבע-עשרה שמתאהבת בד' רק משום שהיה מנומס וחביב אליה. היא צעירה כל כך, וכבר יודעת יותר מדי על העולם, על רשעותו, על חוסר התוחלת שבחייה. "בחיים מאושרים ההתפכחות הסופית מטבע האדם מתרחשת ביחד עם המוות. כיום נראה שהם ממשיכים עוד לחיות חיים שלמים אחרי שזה קורה." גם לונדון היפה מסתירה מאחורי הקלעים רמזים לסבל ולקושי: "הנואמים מול מרבל ארץ' עמדו על תיבות העץ ונשאו דברים בקור הצורב, השכמיות שלהם רכוסות על צוואריהם. לאורך כל הכביש חיכו מכוניות לבחורות המתאימות. הזונות הזולות ישבו בין הצללים, נטולות תקווה, והסחטנים פקחו עין על המדשאות, שם התבצעו בדממה המעשים האפלים, הלא מספקים. זאת הייתה, מבחינה טכנית, עיר של ימי שלום. על שלט רחוב נכתב: 'סנסציה טרגית בבלומבסברי'".

דמותו של ד', האיש שנדון, "כמו סופר", לחוש אהדה כלפי הזולת; שאינו מסוגל להרוג, גם כשחייו בסכנה, כי הוא "אולי שופט טוב, אבל לעולם לא יצליח להיות המוציא להורג", שמתאהב שוב, כמעט בעל כורחו, שחש כי "נשיקה מסגירה יותר מדי… קשה הרבה יותר לזייף אותה מאשר לזייף את הקול האנושי. כשהשפתיים נוגעות אלה באלה הן מביעות חלל אינסופי," האיש ההגון, המיוסר, הוא דמות יקרה ובלתי נשכחת.

כרזת הסרט "הסוכן החשאי"

גרהם גרין לא אהב את הסוכן החשאי, שהוא בעיקרו ספר מתח, אף על פי שזכה להצלחה רבה, וגם עובד לתסכית רדיו ולסרט קולנוע (עיבודים שהתרחקו מאוד מהמקור. כך למשל, השחקנית שמשחקת את הצעירה, בת האצולה האנגלייה, בתו של איל המכרות, שד' מתאהב בה, הייתה לורן בייקל, ילידת ברוקלין, שדיברה במבטא אמריקני מובהק…)

למרבה הצער הספר לא ראה אור בעברית.

מתוך הסרט, מאת האחים וורנר


The Confidential Agent, Graham Greene