ארכיון תגיות: גפנית לסרי קוקיא

גפנית לסרי קוקיא, “הים של וינה”

החייל הרוסי של אווה אוהב אותה, ואווה זוכרת שגם היא אהבה. היא חושבת:

בכל אחד מקנן, כבר עם לידתו, מצבור שלם של אהבות, סוגים שונים, מניפה של דקויות.

יש אהבה לחתול אפרפר, לאוגר זעיר, לכלבלב פצוע, יש אהבה לגוזל לכוד.

יש אהבה לבובה גידמת, לדובון עיוור, לסבון שנגמר לו הריח, יש אהבה לתיבת נגינה מקולקלת, שהלכה לאיבוד.

יש אהבה לאבא שמבטיח להקריא סיפור בערב ואהבה לאבא שמבטיח אבל מן העבודה שוב לשוב מאחר.

יש אהבה לאח קטן קודח ואהבה לאח שני, צווחן, כזה שלא מוכן לוותר.

יש אהבה לאמא שנסעה וגם אהבה לאמא שלצאת לקניות ממהרת. יש אהבה לדוד שבבחינה חשובה נכשל.

יש אהבה לחברה יקרה שמצאה לה חברה אחרת.

יש אהבה לסבתא שבאה לבקר.

לסב שמעשן סיגר.

האהבה היא חומר בעירה. היא דלק. שני דברים חייבים שיהיו לו, לדלק הזה, כדי שהוא יוצת: מקור של חום דרוש לו, וחמצן.

לאווה החמצן נגמר.

היא אוהבת אותו בדרכה. הגוף הרזה שלו נוסך בה ביטחון. הריח שלו הוא כמו ריח של בית. כשהיה ילד, כך סיפר לה, לא אהב לשחק כדורגל, אך בכל זאת בעט בכדור עם חבריו. המאכל האהוב עליו: מרק.


הים של וינה, הוצאת דביר, סדרת רוח צד

גפנית לסרי קוקיא, “הים של וינה”: ספר שובה לב

לפני כמה רגעים הפכתי את העמוד האחרון בספר הים של וינה, וכל כך הצטערתי שזהו זה, תם ונשלם, אין עוד סיפורים שאפשר להתענג עליהם, לצחוק, להסתקרן, להתפעל.

הספר הוא קובץ מיוחד במינו, אפשר בהחלט לומר –  יוצא דופן – בנוף הספרותי הישראלי בימים אלה. כמה מרענן ומעניין להרחיק מכאן, להילקח למקומות ולזמנים אחרים לגמרי מאשר המציאות הישראלית העכשווית, להכיר דמויות שחלקן מומצאות והאחרות מתבססות בקווי המתאר שלהן – שהסופרת מיטיבה כל כך לעבותם ולמלא אותם בתוכן – על אנשים ממשיים שהתקיימו פעם הרחק מאתנו.

כל הסיפורים בקובץ קשורים בווינה, ורובם גם מתרחשים באותה עיר. הסופרת, גפנית לסרי קוקיא, מטיבה להפליא לתאר את מציאות החיים של אותה עיר, כיום, וגם במאה הקודמת, או בזו שלפניה. וינה של המאה ה-19 מצטיירת לעינינו משכנעת על כל פרטיה, על המנהגים, אורחות החיים ותפיסות העולם של תושביה. אנחנו משייטים לנו, בעזרתה של הסופרת, אל עידנים אחרים, אל חלקים שונים בעיר, אל אנשים שכמו קמים לעינינו לתחייה, ואפשר בהחלט להשתכנע שהסופרת הכירה אותם עד כדי חדירה מפורטת ומדויקת לנבכי נפשם.

באחריתם של כמה מהסיפורים מוסיפה הסופרת ביאור על הדמויות שהיא מספרת עליהן. למשל: “יוזף ואגנר היה רב־המלצרים האגדי של מלון ‘זאכר’ בווינה, המלון אותו קיבלה לידיה אנה זאכר (1859-1930)…”, או: “פרידנסרייך הונדרטוואסר, (1928-2000), היה צייר, פסל ואדריכל אוסטרי. הוא עסק בפעילות חברתית וסביבתית, והיה סוג של זאב בודד ולוחם עצמאי למען אמונותיו…”  אבל ברור לגמרי שהדמויות רק משמשות לה קולב כדי לברוא אותן מחדש, לפענח את מניעיהן ולהביא אותן בפנינו שלמות, משכנעות ועתירות קונפליקטים רגשיים ובין-אישיים מרתקים. במקום אחד הייתי מוותרת על הביאור: בסיומו של הסיפור “הפטרון” נכתב כי “בעת שהותו בווינה היו כמה מחבריו של היטלר הצעיר, חלק מסוחרי האמנות אשר רכשו ממנו את ציוריו, וגם חלק מלקוחותיהם, יהודים”. משהו מהחוויה שהסיפור מייצר נגרע, כי גם בלי ההסבר הקורא כבר מבין לאט לאט שהאוסטרי הצעיר, הצייר הכושל שיש לו שאיפות אמנותיות, אינו אלא היטלר בראשית דרכו, המתואר מנקודת מבט חיצונית. אכן, גפנית לסרי קוקיא מצליחה לשכנע אותנו שאלה היו מאפייניו של האיש: יומרני. עני. אכזר (סדיסט! לסרי קוקיא מצאה דרך מעניינת וומשכנעת להביע את הפן הזה באישיותו). מטיל בזולתו תחושות של הערצה והתפעלות ולצדן אימה לא מובנת.

כמה  משמח ומעניין לקרוא על מגוון רחב של אנשים כה רחוקים מהמציאות הישראלית המקומית. לנוע בין מנפריד האלמן ואנגלברטה, בתו של הפרופסור הנערץ עליו, לפגוש את פרידריך הצייר ולהכירו בראשית דרכו האמנותית, להתייסר עם אווה, צעירה שכל בני משפחתה נרצחו ובאמצעות מפתח ישן היא מצליחה לחזור לביתה שזרים ניפצו את כל רהיטיו, וממנה להגיע אל אילנה, סימה ופאני, שעל חייהן מעיב סוד בלתי אפשרי, ובסופו של דבר לפגוש את בני זוג הישראלים, אביבה וקובוי, תיירים בווינה, ללוות אותם אל בית המלון שהסיפור עליו פתח את הקובץ, ולהיות עדים לכל הדקויות של האינטראקציות הסבוכות, המשעשעות, התת־קרקעיות והגלויות, המפכות ביניהם. מתחשק לשאול את גפנית לסרי קוקיא – מאיפה את מיטיבה כל כך להכיר את האנשים האלה? איך זה שאת יודעת כך, על בוריים, את סודותיהם הכמוסים ואת מחשבותיהם הנסתרות? איך הצלחת ליצור גלריה ססגוניות כזאת של אנשים ושל עלילות?

על גבו של הספר העיד עליו עמוס עוז, אחד האנשים שהסופרת מודה להם באחרית הדבר, שזהו “ספר שובה לב”. אכן!