תגית: גפי אמיר

הסרט "זרים מושלמים": אילו סודות מסוכנים מכילים הטלפונים הניידים של כולנו

לקראת סופו של הסרט, כשהעלילה הסתבכה בפלונטר שלא ברור אם אפשר יהיה אי פעם להתירו, פרצה אחת הצופות בצחוק רם ובלתי פוסק. נדמה היה שהיא לא יודעת את נפשה מרוב שעשוע. תרועות הצחוק לא נפסקו גם כשהקטע הקומי הסתיים לכאורה, ופס הקול סימן שעכשיו הגענו לקטע נוגה של תובנות מייסרות, של התפכחות, ושל אובדן הדרך. היא בשלה – צוחקת ולא נרגעת.

אבל היה רגע שבו אפילו הצחוק של אותה צופה שָׁכַךְ סוף סוף: זה קרה כשברגעים האחרונים של הסרט התחולל מהפך מבלבל ומתמיה, כזה שמעורר סימני שאלה ומצריך פענוח ומחשבה נוספת. עם התהיות הללו, המשמשות ודאי נושא לשיחה בין הצופים היוצאים מהאולם, נדלק האור והסרט הסתיים.

"זרים מושלמים" הוא סרט עטור פרסים ומרתק, שלא בכדי נהפך לשובר קופות, ולא רק בישראל. על פי הדיווחים צפו בו בעשרת הימים הראשונים להקרנתו יותר ממאה אלף צופים. הוא זכה בפרס דויד דונטלו (האוסקר האיטלקי) לסרט הטוב ביותר ולתסריט הטוב ביותר, ובפרס התסריט הבינלאומי הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה 2016. הקהל בחר בו כסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בנורווגיה, והוא זכה בפרסי איגוד מבקרי הקולנוע באיטליה לקומדיה הטובה ביותר, לשיר הטוב ביותר ולאנסמבל השחקנים הטוב ביותר.

"זרים מושלמים" יכול היה בעצם להיות מחזה. הוא שומר על אחדות המקום והזמן, על פי עקרונות שהתווה אריסטו בחיבורו "הפואטיקה", שעדיין רלוונטי בימינו, גם אם נכתב לפני כ-2,300 שנה. עלילתו מתרחשת בדירתם של בני זוג המארחים לסעודה את חבריהם הטובים ביותר. שלושה זוגות וגבר שמגיע לבדו מתקבצים, וברור לחלוטין שכל הנוכחים קרובים זה לזה ממש כבני משפחה: רובם מכירים מילדות, כולם יודעים היטב מה מתרחש בחיי האחרים, עם אילו בעיות הם מתמודדים, מה מטריד אותם, על מה הם חולמים.

האומנם? מטרתו של הסרט להוכיח שכולנו, גם החברים הטובים ביותר, בעצם זרים זה לזה. שכל אחד מאתנו מסתיר סודות שאיש אינו יודע, אפילו לא בני הזוג שלנו. רוב ההסתרות הללו אפלות, ואילו התגלו היו הורסות את חיינו. וכך קורה לכאורה בסרט: אחת החברות מציעה משחק חברתי: במשך הארוחה יניחו כולם את הטלפונים הניידים שלהם במרכז השולחן, וכל מה שיגיע אליהם – שיחות, הודעות כתובות, אימיילים – יהיה גלוי בפני הנוכחים.

הם נעתרים להצעתה, ועד סוף הערב חיי כולם משתנים. הסודות הנחשפים מחפירים ומזעזעים, שופכים אור חדש על האנשים הללו, כפרטים וגם כקבוצה. האם הם באמת חברים אוהבים ונאמנים זה לזה, כפי שמצטייר בתחילת המפגש? האם הם יכולים לסמוך זה על זה, ועל עצמם כקבוצה של אנשים טובים ונאורים?

הנוכחים אינם חורגים מתחום הדירה של מארחיהם, והנה מסתבר שדרמות עזות יצרים, הרסניות, כמעט אפילו מבעיתות בעוצמתן, יכולות להתרחש במקום אחד, ובמשך הזמן שסעודה כזאת עשויה להימשך, ממש על פי העקרונות של אריסטו.

משפט שאמר גבריאל גרסיה מרקס: "לכולנו יש חיים ציבוריים, חיים פרטיים וחיים סודיים" העניק לפאולו ג'נובזה במאי הסרט השראה ליצירתו. יש להודות כי הסודות הנחשפים בסרט שופכים אור לא רק על הדמויות, אלא גם על המציאות הבורגנית שהן מייצגות. אפשר להבין מה הדילמות המעסיקות שכבה מסוימת של אנשים באיטליה, וכנראה שלא רק שם: בגידות בין בני זוג, קונפליקטים עם נערה מתבגרת: איך הגיעה פיסת קונדומים לתיקה?, טיפול בהורים מתבגרים,  או, לכל היותר − זאת הסוגיה הנועזת ביותר שהסרט עוסק בה, וגם היא במתינות ניכרת − איך מתייחסים בורגנים אירופיים אמידים ומיושבים לגייז.

הסודות נגלים מתוך מרחב פרטי ביותר – הטלפונים הניידים המשמשים, כפי שאומרת אחת הדמויות, מעין "קופסה שחורה" כמו זאת שמכילה את כל המידע הטמון במטוסים − וזאת אמורה להיות הסיבה לכך שהאנשים הללו אינם טרודים בכלל במציאות הכללית שבה הם חיים, פוליטית, ארצית או עולמית. מעניין לדעת אם גם בישראל אף סוד כמוס שלנו אינו נוגע במישור הציבורי. אני נזכרת בסיפור של גפי אמיר, "מדוע הצבעתי ש"ס", שבו הסוד הכמוס והמביש, שכמעט מביא להרס הנישואים, הוא קולם של הציניות והמיאוס שחשה המספרת כלפי המציאות הישראלית וכלפי הבורגנות השבעה של חבריה. האם אפשר לשער שבטלפונים הניידים שלנו עשויות להתגלות עמדות פוליטיות שנויות במחלוקת? כעסים לא מובעים, הנוגעים במהלכים מדיניים או ייאוש הנובע מאי אמון חשאי במנהיגינו? סביר להניח שלא. הציבור הישראלי מחולק ומפולג בברור ובדרמטיות, ויש להניח שחבורת ידידים ישראלים יהיו שותפים לפחות לעמדות פוליטיות דומות, בלי שום הפתעות. כנראה שגם בישראל הסודות שבטלפון הנייד, כמו אלה שנחשפים בסרט, ואולי זאת אחת הסיבות לכך שהוא מושך אליו את קהל הצופים.

גפי אמיר: ד"ש מנעורייך – "מדוע הצבעתי ש"ס"

בכל פעם שריח בחירות עולה באוויר, ומתי בעצם הוא לא מרחף בינינו, מאיים להציף שוב את הארץ בכרזות, מדבקות, ג'ינגלים ותשדירים? − אני נזכרת בסיפור "מה אתה סח" מתוך הקובץ ד"ש מנעורייך, של גפי אמיר.

דש מנעורייך
הוצאת כתר

הסיפור מתחיל זמן קצר אחרי שמפלגת העבודה ניצחה בבחירות. הדוברת, שיושבת עם בעלה במטבח, שניהם מעשנים סיגריות, מהרהרת ומקווה "שאולי עכשיו שאהוד ברק נהיה ראש ממשלה, הבעל שלי יתחיל לחבב אותי מחדש…" ברור לה שלפיוס הזוגי יש סיכוי רק מכיוון שאהוד ברק "נהיה ראש ממשלה". הא-הידיעה החסרה במילה "ממשלה" מבהירה לנו שאהוד ברק וממשלתו ממש לא מעניינים אותה. שהם חשובים לכאורה רק לבעלה.

מיד אחרי שהיא מנסה ליזום את הפיוס המיוחל ומכריזה על כך שאולי עכשיו, כשהמדינה "בידיים הנכונות", כשיש סיכוי שיצאו בקרוב מלבנון, הגיע הזמן ש"תיקח את עצמה בידיים" ותרזה קצת, היא מתייאשת מהמחשבה: "אם זה כרוך בלהפסיק לאכול פסק-זמנים ובמבות, כבר אולי עדיף שהמדינה תישרף."

הספר ד"ש מנעורייך ראה אור בשנת 2001. הסיפור "מה אתה סח" מתרחש שנתיים לפני כן. הפוליטיקה הסעירה את נפשם של ישראלים. רבים מאתנו עדיין האמינו אז שיש משמעות לבחירות, לממשלה, לקואליציה שתקום, לאיש שיעמוד בראשה, שכל אלה יוכלו להשפיע על חיינו ועל גורלנו. רבין נרצח רק ארבע שנים לפני אותן בחירות. זיכרון ההפגנות האלימות, הפוסטר שבו הולבש ראש ממשלת ישראל במדים נאציים, ארון הקבורה שהלך אחריו מנהיג האופוזיציה, העצרות ביבי הולך אחרי הארוןהמתלהמות בכיכר ציון והפוליטיקאים שעמדו על המרפסת וזעקו דברי הסתה, הרצח עצמו, נוער הנרות שהתאבל בכיכר, האנחות המזועזעות וממשלת ישראל המודיעה בתדהמה, היו אז עדיין טריים בזיכרון, לא היו עדיין מורשת שמנחילים לבני הנוער בעצרות ובטקסים.

גפי אמיר בסיפורה המדובר כבר הגיעה למקום שבו מצויים כיום רבים מאתנו: זה של ייאוש מוחלט. הציבור שיצא לרחובות בהמוניו לפני שלוש שנים כדי להפגין נגד – מרביתנו לא ידעו אפילו להגדיר בדיוק נגד מה – אולי כך: אובדן השליטה על חיינו. החשד שההנהגה עסוקה בעיקר, ואולי רק, בטובת עצמה ולא בטובתנו; התחושה שאמות הספים רועדות והקרקע נשמטת מתחת לרגליים, שהכול קורס והחורבן מידפק על הדלת: זה של מערכת הבריאות, מערכת החינוך, הכלכלה בכלל והרווחה האישית בפרט, שאין עוד שום קיר מוצק להישען עליו, ושסיכוייהם של מרבית הצעירים למצוא לעצמם בגלגול החיים הנוכחי בישראל קורת גג יציבה ובטוחה נמוגו. כמעט חצי מיליון הישראלים שיצאו להפגין הבינו מאז שמחאתם לא חרתה אפילו שריטה אחת קטנה בתודעתם של המנהיגים, וודאי שלא שינתה המחאה החברתיתמאומה במציאות. יוקר המחיה רק ממשיך להאמיר, בתי החולים מזהירים שאין להם עוד כסף לתרופות מצילות חיים, יום עבודה שנמשך רק שמונה שעות כבר נשכח מזמן –  הורים רבים נאלצים להפקיד את ילדיהם הקטנים בידיים זרות, לאורך רוב שעות היום, כדי שיוכלו לפרנס אותם בדוחק. אובדן התקווה מתבטא בכך שישראלים רבים מסדרים לעצמם דרכונים זרים ומשגרים מברלין ידיעות על מילקי בר-השגה למעמד הביניים, לא רק לאלי הון.

בעמוד השני של הסיפור "מה אתה סח" אנחנו רואים את הדוברת משתדלת ומתאמצת להתעניין בכך שאהוד ברק נבחר להיות ראש ממשלה. ניכר שלא באמת אכפת לה מהמציאות הישראלית, אבל היא יודעת שהתעניינות כזאת היא המפתח היחיד לקשר עם בעלה.

הבעל הופך עמודים בעיתון ואומר ש"למרות העייפות הוא כל כך מבסוט, ששום דבר לא יכול לקלקל לו את המצברוח." היא מיד מצטרפת אליו: "גם אני. אני כל כך שמחה, אתה יודע, זה ממש עושה התרוממות רוח כזו, נכון?"

את התרוממות הרוח שלה איננו מצפים לגלות. מלכתחילה אנחנו יודעים שלא באמת אכפת לה מאהוד ברק. אבל משום מה גם התרוממות הרוח שלו לא ממש משכנעת. רק לפני רגע הבנו שרק היבחרותו של אהוד ברק יכולה להביא לכך שהבעל הזה יתפייס עם אשתו, ובכל זאת שמחתו הדעוכה, המאומצת, מעוררת תהייה. כמה שני אלה מתאמצים, ולא מצליחים, להיות באמת  מעורבים רגשית!

"כן.' היא אומרת. ומעירה: "התאמצתי להמשיך את הדיבור כמו שמדליקים סיגריה ברוח… 'כל ההפגנות והבלגן בכיכר. אין מה לדבר. שיחקנו אותה. הרווחנו את הניצחון הזה ביושר.'"

"אהממ," משיב לה הבעל הכבוי.

"'ממש כיף. באמת. יש תחושה שהמדינה חזרה לידיים הנכונות, נכון?'" היא מוסיפה. משתדלת כל כך להראות שהיא נלהבת.

בעוד שתיים עשרה שנה יצאו ודאי שני אלה לרחובות כי יבינו שאין לילדים שלהם עתיד במדינה. כרגע הם ממשיכים לומר לעצמם: "המדינה חזרה לידיים שלנו": של חברי המפלגה שעד אמצע שנות השבעים הייתה היחידה, הנכונה, האמיתית, מפא"י ההיסטורית, המייסדת והקובעת.

בינתיים הם ממשיכים לשחק את המשחק של מעמד הביניים. הם מוזמנים למסיבת הניצחון-בבחירות אצל חברים בהוד השרון. על פני השטח הכול חביב וידידותי. מתחת לפני השטח רוחשות טינות אפלות ותוקפנות, מוסוות בנימוס חייכני. הדוברת, תמי שמה, כבר קצה מזמן בחברויות המזויפות הללו, אבל בינתיים ממשיכה לשתף פעולה בטקסים השגורים, ההתנשקויות, חילופי הדברים הידועים מראש – את נראית נפלא, רזית, שמנתי…:  "'תמי, בו'נה, א-ת לא שפויה. בחייך, אמרתי לך שיש מלא אוכל.' 'עזבי, אני עושה לה נימוסית, כולה עוגה…'"

החברים המסובים אמורים להיות מאושרים: מפלגתם שבה לשלטון. אכן, הם מפליגים בחלומות על איך יהיה מעתה ואילך: על כך ש"ידפקו את הדתיים". על מה שיקרה כשיוסי שריד יתמנה לתפקיד שר החינוך ואהוד ברק יגיע להסכם שלום עם סוריה. אבל חגיגיות המעמד אינה מונעת שרשרת של עקיצות הדדיות. נראה שאפילו הניצחון שהושג לא יכול להציל הכול: "עם כל הכבוד לאהוד ברק, לתקן לה את הנישואים יהיה לו קצת קשה," חושבת תמי על אחת הנשים בחבורה.

ואז מתרחשת סדרת אירועים ששיאה בפיצוץ מרהיב: תמי מצותתת במקרה לשיחה של חברותיה שמרכלות עליה מאחורי גבה: כמה השמינה. כמה מכוערים המכנסיים שהחמיאו לה עליהם. כמה בעלה שונא אותה. כמה דקות אחרי כן בעלה מספר לכולם שאינו יודע בעצם למי תמי הצביעה בבחירות.

והיא מטילה את הפצצה האיומה, המחרידה, הבלתי נסבלת: היא מכריזה שהצביעה לש"ס.

הנוכחים מגיבים כמו כוהנים שהכניסו להם צלם להיכל. ש"ס מבחינתם היא פסגת הטומאה. היא הסיטרא אחרא. היא הטאבו האולטימטיבי. להצהיר באוזניהם שהצבעת ש"ס זה כמו לגלגל מוסלמי עם חזיר, או להכניס נזיר קתולי למועדון חשפנות, (אולי כמו לחשוף צוערים חובשי כיפה  לנשים שרות?)

כשתמי מסבירה שעשתה זאת כי נמאס לה מהמדינה, בעלה מתחיל להירגע: "נמאס מהמדינה" זה בון-טון. אבל לא, היא מפרטת. הנמאס שלה שונה: היא נגעלת מהשמים הכחולים, "כמו ארטיק קרח ענבים מטפטף עליך." נגעלת "מהמרצפות של אקרשטיין, מהעמודים של החניות, החניות עם האספלט בבתים של שלוש קומות והשיחים הקטנים שגדלים בחצר…"

והיא הכי נגעלת מהנוכחים. בפרץ של תיעוב היא חושפת את כל הסודות שנִגלו לה, בשם אחוות הבנות, את הצביעות, העמדות הפנים, השקרים. את הכול היא פורשת באוזני השומעים ההמומים, שוברת את כל הכלים ומנפצת את כל המוסכמות.

מאז שקראתי את הסיפור הזה נשמע בתוכי לא פעם הקול המתריס, האומר: "הצבעתי ש"ס…" קולם של הציניות והמיאוס שגפי אמיר הביעה בשנינות רבה כבר לפני חמש עשרה שנה.