כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל”ם “ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר”, כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.
לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.
אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.
העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם “מבצע בן נון ב'”: הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.
כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה “לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה”: המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את “הקול הבוכה, המנדנד” ולא מצליח “להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון”.
ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.
זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.
תיאור ה”כיבוש” של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!
יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.
תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה “האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה”, מזעזע לא פחות. הגזבר “מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים”. רכז השיכון “טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול”, והאקונומית “אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים”. ורק אביו של נתן, “בקול נשבר” מספר “על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה”. אביו מדבר על כך ש”העם היהודי נרצח” ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. “זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל.”
ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.
הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה”חבר’ה”, ה”דגנרטים”, הבריטים, הפלמ”ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.
