ארכיון תגיות: גלי מיר-תיבון

גלי מיר-תיבון, "הדס בקצה הלילה": כיצד הוא מביע את סיפורה של הציונות

כשהגעתי אל העמוד האחרון, לא ידעתי את נפשי. סיפורה של הדסה, קשרית שנלכדה בזחל"ם "ביום שני, 31 במארס 1948, בבוקר", כפי שנכתב בראשו של הפרק הפותח את הרומן, חדר לתוך נפשי כשהבנתי על מה הוא מבוסס, ומה היה סופו.

לאורך הקריאה היה לי ברור שמיר-תיבון כותבת על הדסה, אבל מספרת לנו לא רק עליה, אלא גם על אירועים משמעותיים מאוד בקורותיה של מדינת ישראל, כאלה שכולנו מעדיפים להדחיק ככל שנוכל, לא להתמודד אתם ולא לחשוב עליהם, כי הכאב ותחושת האשמה שהם מסבים קשים מנשוא.

אבל מיר-תיבון לא נרתעה. היא שלחה לתוכם מבט ישיר ואמיץ. בספרה הקודם, רשימת האימהות, סיפרה לנו מיר-תיבון על שואת יהודי רומניה, ובהדס בקצה הלילה – על ארץ ישראל בתקופת מלחמת העצמאות. אנחנו נכנסים לעורן של כמה דמויות: נתן, צבר יפה תואר שמאוהב בהדס; גבי, צעיר שהוא אב טיפוס של מסתדרניק, מאלה שדואגים תמיד רק לעצמם, שגם הוא מעוניין בה (ומה הוא מוכן לעשות בשם הרכושנות שהוא חש כלפיה!), ואימאן – צעירה ערבייה מהכפר הסמוך למושבה שבה גר נתן עם בני משפחתו, שחולמת לקנות טרקטור וכדי לחסוך כסף הולכת עם אמה לעבוד בחקלאות אצל היהודים במושבה, וליתר דיוק – אצל מרים, אמו של נתן.

העלילה נפתחת בקרב הכושל המוכר בשם "מבצע בן נון ב'": הניסיון השני לכבוש את מתחם לטרון, כדי לפרוץ את הדרך לירושלים, ואז נעה בזמן לאחור ומתקדמת שוב, עד שהיא חוזרת אל נקודת ההתחלה, אל הדס הנצורה ואל האימה שהיא חשה כשהיא מבינה שננטשה ושחיילי הליגיון הולכים ומתקרבים אליה. הסיפור עובר מדמות לדמות, צובר נפח ותאוצה, ובעיקר – מצייר בפנינו את הדילמות הבלתי אפשריות שנקלעו אליהן בעלי המצפון.

כבר בפרק הראשון, שבו אנחנו פוגשים את נתן, אנחנו רואים בתודעתו את הייסורים שהוא חש אחרי שמילא פקודה שבדיעבד, אחרי פסק הדין בעקבות הטבח בכפר קאסם, היו מכנים אותה "לא חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה": המפקד שפועל לצדו מורה לו להפעיל את פתיל ההשהיה של הפצצה שהניחו לצד בית בכפר ערבי, אף על פי ששמעו משם בכי של ילד קטן ואת המלמולים של אמו, שמנסה להרגיע אותו. נתן ממשיך במשך ימים רבים לשמוע את "הקול הבוכה, המנדנד" ולא מצליח "להדוף את הבכי, לאטום את אוזניו, לחזור לישון".

ייסורי המצפון כמו עוזבים אותו לזמן מה כשנודע לו שחיילי גבעתי גירשו מבתיהם את תושבי הכפר הסמוך למושבה. התגובה הרגשית הראשונית שמתעוררת בו היא חמדנות. הוא חושב מיד על האדמה המשובחת שבני המושבה יוכלו עכשיו להשתלט עליה, על כל מה שיוכלו לגדל בה. ככה זה במלחמה, הוא אומר לעצמו. גם כשאמו מפצירה בו לעשות משהו כדי לעזור לשכניהם המגורשים, הוא אוטם את לבו. רק כשנודע לו שבעצם הוא מכיר את המגורשים, שנהפכו באחת לפליטים, מתעוררת בו בושה על החמדנות.

זהו אם כן, בזעיר אנפין, סיפורה של הציונות, שאותו מספרת לנו גלי מיר-תיבון בלי לעשות לנו שום הנחות: אנחנו כאן על חשבון אחרים שסילקנו, גירשנו, העלמנו. רצחנו וגם ירשנו.

תיאור ה"כיבוש" של הכפר השכן, הלא עוין, שתושביו עבדו, כאמור, במושבה, מזעזע עד עומק הנשמה. קראתי ואמרתי לעצמי – אני מקווה שהיא מגזימה. אני מקווה שזה לא התרחש כך. אני מקווה שאלה רק הרהורי לבה, שלא כך נראתה המציאות!

יש לומר שגלי מי-תיבון לא מציגה בספר רק את עניינם של הערבים. הדס, הקשרית העומדת בלבו של הרומן, היא אחת מילדי טהרן, ניצולי השואה שרובם איבדו את כל בני המשפחה שלהם.

תיאור אספת החברים שבה דנו בשאלה "האם נקבל לקבוצה חבורת ילדים צעירים שהוברחו מאירופה הכבושה", מזעזע לא פחות. הגזבר "מחשב את ימי העבודה ואת התקציב המיוחד שיידרש כדי לקלוט את הילדים". רכז השיכון "טוען בלהט שאין היכן לשכן את הבאים ושרק אם נקבל הלוואה מהסוכנות נוכל לשקול", והאקונומית "אומרת שכבר היום אין לה במה להאכיל את החברים". ורק אביו של נתן, "בקול נשבר" מספר "על ההורים והאחים שלא עונים עוד למכתבים, על שמועות עקשניות שאסון נורא מתרחש בבית הישן, בגליציה". אביו מדבר על כך ש"העם היהודי נרצח" ומשכנע את החברים לקלוט את הילדים הניצולים. "זה לא זמן לחשבון של ימי עבודה או מנות במטבח. אלה ימים של חורבן ושל אבל."

ניצבים כאן, אם כן, זה מול זה שני הצדדים. גלי מיר-תיבון מייצגת אותם בספרה, שיש בו יותר שאלות ותהיות מאשר מסקנות נחרצות או הטפות: שני הצדדים צודקים וטועים ולאף אחד אין חזקה על המוסר.

הספר ישראלי מאוד. התיאורים כל כך מקומיים: הקוצים, שדות השלף, הטרשים, דרכי העפר הצהובות, הגבעות הסלעיות, המילים והמונחים של ימי תחילת המדינה: המשלטים, ה"חבר'ה", ה"דגנרטים", הבריטים, הפלמ"ח, הכול שם, ולא מעורר נוסטלגיה, אלא עצב על מה שלא היה צריך לקרות וגעגוע אל מה שיכול היה להיות.

גלי מיר-תיבון, "רשימת האימהות": מה כל כך קשה להבין

על גבו של הספר נכתב כי הרומן "מאיר באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר" של מלחמת העולם השנייה. אכן, עלילתו של רשימת האימהות מתמקדת במה שקרה בטרנסניסטריה, אזור המשתרע על פני כ- 40,000 קילומטרים רבועים בין נהר הדנייסטר ונהר הבוג, לשם גירשו ב-1941 השלטונות הרומנים את יהודי ארצם כדי להביא למותם. אמנם לא היו במקום תאי גזים, אבל היהודים נרצחו בהרעבה ובמחנות כפייה שבהם עבדו בפרך עד מותם. היו שם גם, כמו בארצות האחרות, רציחות המוניות ביריות.

אלא שהרומן רשימת האימהות מבקש לספר לנו על הרבה יותר, אם כי גם סיפורו של פרק זה בהיסטוריה של השואה, כפי שהוא נחשף ברומן, מרתק כשלעצמו.

גלי מיר-תיבון הגתה דרך מיוחדת ומרתקת שבאמצעותה היא מספרת לנו על מה שקרה שם: ב-1945, זמן לא רב אחרי תום המלחמה, נעצרים בבוקרשט שני אנשים: המהנדס זיגפריד שמעון יגנדורף, ועורך הדין מיכאיל דנילוב. שופט-חוקר מטעם המדינה המשמש כתובע מיוחד חוקר אותם ובוחן את התנהגותם במהלך המלחמה. שניהם התמנו לתפקיד מנהלי או מנהיגותי בתוך המנגנון ששלט ביהודים המגורשים בגטו מוגילב שבמחוז טרנסניסטריה. עכשיו מבקשת המדינה לבדוק אם נפל דופי במעשיהם, ואם יש להגיש נגדם כתב אישום בגין פשעים נגד האנושות.

הסוגיות העולות מחקירתם רבות. הן מקיפות את שאלת האחריות, שחוזרת על עצמה לא פעם כשחוקרים את השואה. כזכור, חנה ארנדט בספרה אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע גינתה את המועצות היהודיות על שיתוף הפעולה שלהן עם המנגנונים הנאציים. כמוה גם החוקר שמתשאל את שמעון יגנדורף שואל אותו על ה"יודנרט". יגנדוף מסביר לו שברומניה לא כינו את המנהיגות היהודית בשם הזה, אבל באחת החקירות בעצם מתאר הנחקר האחר, מיכאל דנילוב, את שיתוף הפעולה בפועל: "מה שהם לא ידעו לעשות זה ללכת בגטו ולאסוף דווקא יהודים מקומיים, או דווקא כאלה מצפון בוקובינה," ועוד הוא מוסיף: "נו, לעשות איסוף כזה, לתפוס ולהביא יהודים מקבוצה ספציפית, את זה רק יהודים יכלו לעשות".

מתעורר כאן עניין מעניין כשלעצמו: הגזענות המרה ששררה בקרב היהודים עצמם, שנאת האחר, הנכונות להקריב את מי שנולד ב"צפון בוקובינה" דווקא, כי אינו "משלנו", וזה מתקשר, כאמור, לשאלה הרחבה יותר: לעניין שיתוף הפעולה שעליו כתבה ארנדט.

החוקר מתקשה להבין את מעשיהם של שני הנחקרים. מדוע שיתפו פעולה? מדוע שילחו אנשים אל מותם? מדוע פעלו באלימות כנגד בני עמם? האם יכלו לנהוג אחרת? להתנגד? האם הם אשמים?

התהייה העולה היא: האם למי שלא היה שם יש בכלל זכות מוסרית לשפוט אותם? "עכשיו, בקושי שנה מסיום המלחמה בחזית אוקראינה, אני צריך לשבת מולך ולהתנצל." אומר המהנדס יגנדוף לחוקרו. "למה כל כך קשה לכם להבין שהיינו חסרי אונים?" הוא שואל, ותוהה אם הוא אמור להרגיש אשם על כך ששרד. אלה שאלות, בעצם – האשמות! – שניצולי שואה בכל מקום נאלצו להתמודד אתן, וזכורה היטב התהייה המזעזעת "איך הלכתם כצאן לטבח", וגרועה ממנה – אם תיתכן בכלל שאלה איומה יותר – היא התהייה שהופנתה לפרקים כלפי ניצולי שואה: "איך בכל זאת שרדת?", שמקופל בה יותר משמץ של חשד.

אחת השאלות העולות מהרומן היא – מה קורה כשנדרשים להקריב מעטים כדי להציל את חייהם של רבים. על הדעת עולה כמובן נאומו המפורסם של רומקובסקי בגטו לודג', שם שכנע הורים למסור את ילדיהם לרוצחים "לטובת הכלל":

"על הגיטו ירדה מכה קשה," אמר אז רומקובסקי, "דורשים מאתנו את היקר לנו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. […] אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: 'אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות, תנו לי את ילדיכם…'"

רומקובסקי הצטווה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, והגרמנים הזהירו אותו שאם לא יבחר את הקורבנות, יעשו זאת בעצמם. "הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…" וכן הלאה.

ברומן שלפנינו עולה שאלה דומה. מה אמור לעשות אדם שנקלע לעמדה שבה הוא קובע מי יחיה ומי ימות? איך יוכל לחיות עם עצמו בעתיד? (בנקודה זו אי אפשר שלא להיזכר בדמותו של ולטר סוסקינד, יהודי גרמני ממוצא הולנדי שאולץ במהלך המלחמה להצטרף ליודנרט, והקריב את חייו כדי להציל יהודים, וכמובן, העניין המתמשך בקסטנר וההאשמות החמורות נגדו, על שיתוף הפעולה שלו במנגנון ההונאה שבעטיו הלכו מאות אלפי יהודים אל מותם בלי שניסו בכלל להציל את עצמם. אפשר לקרוא על כך כאן).

שאלה נוספת שמתעוררת בספר היא – מה פשרה של גבורה אמיתית: האם מי שתוקף הוא גיבור, או שלפעמים דווקא ההתנגדות הסבילה, הסמויה, מתוך גבורה חשאית, היא זאת שפועלת טוב יותר?

בעמוד הראשון של רשימת האימהות נכתב כי גלי מיר-תיבון כתבה את הדוקטורט שלה "על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה". אין ספק שהיא בקיאה מאוד במה שקרה שם באותם ימים. חלק מהדמויות שהיא מתארת מתבססות על אנשים אמיתיים. מיר-תיבון הצליחה לרקוח בעזרת כל הידע הזה יצירה ספרותית מרשימה.