תגית: גליה עוז

גליה עוז: "דבר שמתחפש לאהבה": קראו אותו!

אתמול, יום ראשון, הופיעה בעיתון הארץ כתבה: "הסופרת גליה עוז הוציאה היום (ראשון) ספר אוטוביוגרפי על ילדותה ועל יחסיה עם אביה, הסופר עמוס עוז. על פי עוז הבת, אביה נהג כלפיה באלימות, 'היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד יום מותו'". כעבור עשר דקות הספר כבר היה אצלי בקינדל (באתר Getbooks אפשר לפעמים לקנות ספרים ולקרוא אותם בקינדל הייעודי של אמזון. לא תמיד זה מצליח). 

אז אחרי הזעזוע מעצם הגילוי כפי שהוא הופיע בעיתון – עמוס עוז? גם הוא? – קראתי את הספר. בנשימה עצורה. בתחושה של פלצות. ובידיעה ברורה שכל מה שכתוב בו – אמת לאמיתה. כי האמת הזאת מוכרת לי כל כך. 

בדברים שאכתוב להלן ארבה לערב את עצמי. אין לי ברירה. אני חייבת. בקטעים רבים הסיפור של גליה עוז הוא גם הסיפור שלי, כמו של נפגעים רבים אחרים.

אין כמעט עמוד בספר שלא סימנתי בו קטעים, מתוך הזדהות, מתוך כאב, מתוך הבנה שבאה מלשד עצמותיי שאני יודעת בדיוק, ממש, מה עבר ומה ממשיך לעבור על גליה עוז. הדברים מוכרים לי עד כדי כך, שנדמה לי שמשפט אחד – גליה עוז מייחסת אותו "לחברה של חברה" – הגיע אליה אולי ממני.

גליה עוז מצטטת בספרה כמה דברים חכמים וחשובים שכתבה המטפלת דנית בר בספרה  ילדות של נסיכה שכתבתי עליו כאן בבלוג וגם דיברתי עליו (ועלי) ביום העיון לכבודו, שנשא את השם "אהבה פוגענית אינה אהבה". באותם דברים, ככל הזכור לי, אמרתי, וגליה עוז כותבת: קיים טאבו לא על המעשים, אלא על הדיבור עליהם. (זה, אגב, מה שהסברתי בשעתו לתלמידי בתלמה ילין ששאלו אותי מדוע בעצם התראיינתי וסיפרתי על הפגיעה בי). גם אם המשפט לא הגיע ממני, אני מזדהה אתו לגמרי. אנשים מתקוממים נגד הקורבן כשהיא מדברת. כשהיא חושפת את מה שעוללו לה. אני מבקשת לומר לגליה עוז: חזקי ואמצי. היית חייבת לכתוב ולחשוף. חרף ההתלבטות. חרף אי הרצון "להפוך את כל העניין לפומבי". כי, כמו שכתבת, "ההסתרה נהפכה למשימה מחניקה מדי". למרות החשש שלך שיאשימו אותך. אכן, "יצאת מהארון". היית חייבת לעצמך לעשות את זה. וזאת זכותך! 

אז כן, כמה הכול מוכר לי. הנה, בני משפחתה של גליה עוז כבר הגיבו, כצפוי: "אנחנו, נילי, פניה ודניאל, הכרנו אבא אחר. אבא חם, לבבי, קשוב, שאהב את משפחתו אהבת נפש מלאה דאגה, מסירות והקרבה. מרבית ההאשמות שגליה מטיחה בו כעת סותרות לחלוטין את הזיכרון העז שנטבע בנו לאורך כל חייה".

גליה ידעה שכך יגיבו, והיא כבר הקדימה וכתבה בספרה: "תפקידו של הקורבן העיקרי הוא 'לשכב על הגדר' בשביל כולם. האחרים מנסים להחזיק מעמד ולא תמיד מפגינים סולידריות. במקרה הטוב הם התרגלו להפנות את מבטם הצידה למראה סבל של אדם קרוב, במקרה הרע לקו בתסמונת סטוקהולם והם מזדהים עם העריץ". 

אני מאמינה לעדותה שלפיה נקלעה למריבה בין הוריה, כשכבר מלאו לה עשרים, וראתה כיצד אביה מכה את אשתו בכל הכוח, והיא בכל זאת "ביטלה את עצמה בפניו".

כל המנגנונים הנפשיים שהיא מתארת מוכרים לי היטב. היא מסתמכת למשל על שנדור פרנצי, שהראה בכתביו איך ילדים "מפסיקים לסמוך על עדות החושים שלהם עצמם, ומתחילים לזהות את ההתעללות כצורה של רוך וחיבה. הם מבקשים להאמין, כמעט בכל מחיר, שהיחס שהם מקבלים הוא אהבה", כי איזה ילד רוצה להאמין שהוריו לא אוהבים אותו, שאינם צודקים ביחסם כלפיו? (במאמר "מה קרה לילדה ששמרה על סוד (ומה השתנה בחייה אחרי שחשפה אותו" כתבתי על נפגעת: "היא העדיפה להיות מטורפת ולא קורבן. להילחם נגד עצמה ולא בהוריה. לשנוא את עצמה ולא אותם. למות, ולא להיות יתומה. היא המשיכה לשמור על הסוד".)

יש לגליה עוז – לכאורה למזלה ובעצם למרבה הצער! – ראיות תומכות. למשל, המכתב הפומבי שכתב לה אביה לכבוד בת המצווה שלה, מכתב שהתפרסם בעלון קיבוץ חולדה, שם גרו אז, ובו חשף, כמעט בניגוד לכל היגיון, משהו מההתעללות שספגה ממנו בתו הקטנה. זה מה שכתב לה האבא החם, הלבבי והקשוב: "גליה יקרה, עכשיו הגעת סוף סוף ליום בת המצווה שלך (וגם לגיל 13, אם מותר עדיין לגלות מה גילך…). אנחנו לא נעשה בהזדמנות זאת את כל החשבונות המקובלים מפני שאת לא אוהבת רגשנויות (ואנחנו לא אוהבים להשמיץ!). נאמר לך רק, שאנחנו אוהבים אותך מאוד וזוכרים באהבה ובגעגועים מאורעות, רגעים, מקומות וחוויות – שעברנו יחד כשהיית קטנה מאוד, וכשהיית כבר פחות קטנה וכאשר כבר כמעט לא קטנה בכלל. לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות, כל מי שהיה לצדך בתחנה זו או אחרת בדרכך. אנחנו מעריכים כל מה שנתנו לך (סוף סוף, לנו לא הייתה ברירה אחרת – אבל הם סבלו בהתנדבות!)" ומשם ממשיך באיחולים גנריים וסתמיים, "שיתגשמו כל הדברים הטובים שאת מאחלת לעצמך". זאת אהבה? אלה מילים רוויות בארס. גליה עוז מתקוממת ונזעקת כנגד התוקפנות הסמויה: הם לא יעשו אתה "את כל החשבונות המקובלים"? הם "לא אוהבים להשמיץ"? המטפלות "סבלו בהתנדבות" לעומת הסבל של הוריה, שלא הייתה להם ברירה? 

יהיו אולי מי שיגידו שהיא רגישה מדי. שאלה התבדחויות. אבל מה מבדח בהלבנת פני בתך כך, בפומבי? מה הסבל הנורא שסבל ממנה? מה ההשמצות שהוא מתאפק ולא מביע, אבל רומז עליהן ביום חגה, כשהוא אמור לשמוח אתה? מה כבר יכלה לעולל ילדה בת 12, שהיא ראויה לעלבונות כאלה? 

וזה כמובן רק קצה הקרחון. 

יש לה גם עדים בדיעבד: חברה – מיכל זמיר – ששירתה אתה בצבא, ובאה לביקור ראשון, "בת שמונה עשרה היא פגשה את הסופר החשוב והמפורסם שהעליב ברשעות את ילדיו, והיא לא הוקסמה ממנו. היא קלטה כהרף עין את שפת הגוף האלימה שלו, את הצליל הקר של הדיבור, את הפאתוס והחשיבות העצמית". חבר נעורים שנכח פעם כשאביה שפך עליה בזעם קומקום עם מים חמים, כי כשהכינה  קפה לא הייתה שקטה די הצורך, והעירה את אביה משנת הצהריים שלו. (עלי שפך אבי דלי של מים כשישנתי, באמצע הלילה, "כי לא שטפת טוב את הכוסות". הייתי אז בת 13 או 14).  

כן, כמה הרבה דברים שגליה עוז מספרת מוכרים לי "מבפנים". למשל, היא מספרת, "ציפו ממני להתבייש במשהו. הייתה דרישה מפורשת שלא אפריע, שאסתלק, שאיעלם, ומצד שני פלישה חטטנית לענייני והפרה מתמדת של הפרטיות שלי. יותר מפעם אחת הגיעו לאוזניי סיפורים מכוערים שהורי הפיצו". אחד מהם: "אימא שלי אמרה לאנשים שיש לי רגשי נחיתות כי אני נמוכה". (ולי נודע פעם שהורי הסבירו למכרה מהעבר מדוע לא רציתי לפגוש אותה, מכיוון ש – כך אמרו לה – "היא עלתה מאוד במשקל…" לא פעם נדמה לי שכל ההורים הפוגעים למדו באותו בית ספר למתעללים). 

במכתב ששלח לה עוז בבגרותה הוא האשים אותה שכשהייתה ילדה "אהבה אותו יותר מדי". איזו האשמה! (לי אמי אמרה בחמת זעם, בטון מאשים  – "את אף פעם לא אהבת אותי. אהבת רק אותו". איזו ילדה לא אוהבת את אימא שלה? ומדוע? ואיך ייתכן שמאשימים אותי שאהבתי יותר מדי את מי שבניגוד לעמוס עוז ש"רק" התעלל נפשית, פגע בי גם מינית, באמתלה שהוא "מלמד אותי, לטובתי"? ) 

גם כששאלה על מה בעצם כעסו וכועסים עליה כל חייה, לא זכתה גליה עוז מעולם לתשובה. היו תמיד כל מיני האשמות כלליות אך מהותיות, טוטליות ומרומזות, תמיד מרומזות, אף פעם לא אמורות, אף פעם לא מוסברות. "הסירי דאגה מלבך, כי אני כבר לא מדבר עלייך רעות", הבטיח לה אביה בערוב ימיו. כבר לא.  כלומר – בעבר נהג להשמיץ אותה. ועדיין, לא אמר במה ועל מה. (לי נודע אחרי מות אבי שסיפרו עלי בדותות: אמרו שהתרחקתי מהם כי סירבו לתת לי כסף כדי לעזור לי כשהתגרשתי. וכמובן לא סיפרו את האמת: שהם אלה שניתקו אתי את הקשר, כדרכם של פוגעים, כשהנפגעת מעמתת אותם עם פשעיהם. גם על כך אפשר לקרוא במאמר שכתבתי "מה קרה לילדה ששמרה על סוד"). 

"המשפחתיות הייתה חלולה, נטולת נאמנות, רופפת, הייתי 'על תנאי' – והתנאי היה שאבליג על עלבונות, שלא נדבר בינינו על העבר, ובעיקר שלא אכתים את תדמיתו הציבורית של אבא שלי". (אבא שלי לא היה אושיה בעולם הספרות, אלא רק מפקד טייסת, קברניט באל על, וסופר לעת מצוא. גם אני הרגשתי "על תנאי": שפשעיו לא יוזכרו אף ברמז, שינסו לעשות כל מאמץ כדי ששברי תדמיתו, שכבר נסדקה, יאוחו למראית עין, כלפי פנים וכלפי חוץ, וזאת אחרי שכבר מת, גם כשנעשה ניסיון מלאכותי ועקר "לאחד" שוב את המשפחה, אחרי הנתק הממושך שהם יזמו, הנתק  שכתבתי עליו בספר יופי לי, יופי לי). 

"הטיחו בי שאני רוצה במותם  של אנשים". (מוכר). 

אביה של גליה הציע לכנס את המשפחה "ולהתנצל". זה לא קרה. (מוכר. אמרתי: אותו בית ספר!)

הגיעו אליה "שליחים" שלא היה להם מושג מה הם אומרים, מה היא חוותה, אבל ידעו לנסות "לתווך". (מוכר). 

הוא סיפר למכרים שהתנצל לפני בתו "פעמים רבות". 

כך כך הרבה דברים זהים, מוכרים ומכאיבים עד בלי די. 

אין נקמנות בספרה של גליה עוז. בעמודים האחרונים היא אפילו מסבירה מדוע אין לנדות את אביה, ליתר דיוק – את יצירתו, מדוע יש להפריד בין היצירה לאדם, מוסיפה אותו לרשימה של יוצרים חשובים אחרים שבחייהם האישיים עשו דברים חמורים מאוד.

יש בספר הרבה כאב, ובעיקר יש בו הצורך לתת תוקף לתחושותיה, למה שעבר עליה, למוסס את הGaslighting ("גָזְלַייטִינג") שעשו לה (וממשיכים לעשות לה עכשיו בפומבי, עם צאת הספר): ההתעללות הרגשית הסמויה שבה המתעלל גורם לקורבן להטיל ספק בכושר השיפוט שלו.  

לקראת סופו היא גם מסבירה במפורש איך נותק הקשר שלה מאימה, ומדוע כתבה אותו. היא מספרת כיצד חוותה ניכור מזעזע מצד האם: אחרי שאמרה לה ש"לא היה קל לגדול בבית שלנו", הכחישה האם את דבריה, וזאת "מתוך ריחוק, בלי כעס, כמו קוראת מתוך דף מסרים. לא ריחמה על הנפש הקרובה שנכחה שם. ואולי פשוט נהגה כמו אבא שלי וביקשה לצרוב את התודעה, להכניס עוד מישהו למעגל המאוימים והשותקים. האם אמרה "את נולדת מרירה, ואני לא היחידה במשפחה שחושבת ככה. לעמוס הייתה ילדות קשה. לך הייתה ילדות רגילה של קיבוץ". אכן, "מאז ומעולם היה אצלנו רק קורבן אחד, כפי שאימא שלי התעקשה להסביר לי, והוא שהחזיק בזכויות היוצרים על הסבל במשפחה, אני , בתלונה שלי, חציתי גבול וניכסתי לעצמי דבר במרמה". (מה לספר? שאבא שלי היה ניצול שואה? אז מי בכלל יכול "להתחרות" בסבל שלו?)

זהו. אין עם מי לדבר. 

לכל מי שתוהים מדוע גליה עוז "חיכתה עד עכשיו" – קראו את הספר!

לכל מי שתוהים "אם יש סיבה" לכך שאביה התנכר לה – קראו את הספר!

לכל מי שלא מבינים איך יכול להיות שאדם שכתב יפה כל כך, שהציג עמדות מוסריות כל כך, שהיה הומניסט כל כך, פגע בבתו – קראו את הספר!

לכל מי שרוצים לדעת מה עמוס עוז חשב באמת על תנועת MeToo# ומדוע – קִראו את הספר! 

לכל מי שרוצים להבין מה ההבדל בין התעללות רגשית מתמשכת לבין "מכות" שהורים נהגו בעבר להחטיף לפעמים לילדיהם – קראו את הספר! גליה עוז מיטיבה להסביר את השוני המהותי, ואיך אפשר לזהות התעללות. 

וכן, למי שעדיין לא מבינים מדוע גליה עוז כתבה את הספר – קִראו אותו. 

הבאתי כאן רק נגיעות, על קצה המזלג. מדובר בספר ישיר, כאוב, חכם, אמיתי, והגון מאוד, חרף הזוועות הנחשפות בו. לא רק שאני מאמינה לכל מילה, אני משוכנעת שהכול אמת. 

קִראו אותו. 


חיים לוינסון היטיב לכתוב היום (שני) בעיתון הארץ על הספר. להלן חלק מדבריו. הוא פונה בהם אל העיתונאים שפונים אל המשפחה ומבקשים תגובה: