ספרו של גיש עמית מוגדר “ממואר”, אבל הוא מתמקד כמעט אך ורק בחייו המקצועיים של הכותב, מורה ומנהל בית ספר.

חייו הפרטיים מוזכרים רק בחטף וכבדרך אגב, וכך נודע לנו בתחילתו של הספר שגיש נשוי אבל מצוי בהליכי פרידה מאשתו, ולקראת סופו של הספר הוא מזכיר את קיומה של תינוקת שנולדה לו אך מתה כנראה מיד, ונקברה בברלין. פה ושם הוא מזכיר את ילדיו במשפט קצר, אבל זה כל מה שנדע על חייו האישיים.

הממואר מתמקד, כאמור, בחייו המקצועיים, וליתר דיוק – בחוויותיו כמנהל של שני בתי ספר שונים.

בשליש הראשון של הספר הוא מתאר את התנסויותיו כמנהל של בית ספר שחלק גדול מהילדים בו הם ילדי פליטים. הוא מתאר איך הטיחו בו מהרגע הראשון את קשייהם ואת הקיפוח המר שהם חשופים לו. כך למשל כשסיפר להם על ברלין ושאל אותם אם ביקרו שם פעם, אמרה לו אחת מהם “אנחנו לא יכולים”. כשניסה  לברר מדוע, ענתה: “אין לנו תעודות זהות.” הוא ביקש הסבר. “אין פה מה להסביר,” השיבה הילדה ביובש.

״אתם כל הזמן מתבכיינים פה על השואה, אבל מי שהוא לא יהודי, לאף אחד לא אכפת ממנו,” אומרת לו תלמידה אחרת, בכיתה י’, במהלך שיעור ספרות, ובשיחה אישית מסבירה לו פליטה מגאנה: “ישראל היא לא הבית שלי. אתם לא רוצים אותי פה,” וזאת אחרי שהוא מנסה להבין היכן היא מרגישה שייכת: “יש לי שני בתים”, היא אומרת, “אחד בגאנה השני בישראל”, אבל היא לא מרגישה בבית בשום מקום. את השפה בגאנה היא לא יודעת, וגם לא נשארו לה שם חברים.

קשה לקרוא את התיאורים של עמית, שפורש בפנינו את מצוקתם של הילדים התלושים הללו, ובעצם – גם את מצוקתם של המורים. הכול מעניין את הילדים, הוא מספר, חוץ מאשר – מה שהם אמורים ללמוד, והמורים מוצאים את עצמם מתחננים לפניהם: “תהיו אתי…”

קשייהם של המורים אינם נובעים רק מבית הספר המסוים ומאוכלוסייתו המיוחדת. היא מובנית, כך מראה לנו גיש, בתוך מערכת החינוך עצמה. “ראית פעם מקום עבודה, חוץ מאשר מפעלים ובתי ספר, שאין בו מקום, ואפילו קטן מאוד, לעובדים?” שואל אותו נחום, המורה לתנ”ך, ומנסה להסביר מדוע המורים כועסים כל כך. והרי בשום בית ספר אין פינות מסודרות, מקום שאפשר להיפגש בו בפרטיות עם הורים ועם תלמידים, להשאיר בו חפצים אישיים, להתרווח או לעבוד – מורים, כידוע, מכינים מערכי שיעור, דוחות, ציונים, בבית! בשעות ה”פנאי” שלהם!

גיש עמית עזב את ניהול בית הספר, ועבר לנהל בתי ספר אחר, אנתרופוסופי. חלקו העיקרי של הספר מוקדש לשיטה האנתרופוסופית. עמית לא מהסס למנות את חסרונותיה של השיטה, ונראה שבחשבון הכולל הם גוברים בעיניו על מעלותיה. הוא מתאר את האדיקות הכמעט דתית שבה מתנהלים המורים הדוגלים ברעיונותיו של רודולף שטיינר. את הטקסים שמתנהלים לא רק עם הילדים, אלא גם בין המורים לבין עצמם: “אני מתחיל ללמוד בסמינר לאנתרופוסופיה. המפגש הראשון נעים מהצפוי. אבל שבוע לאחר מכן אנחנו מתחילים קורס ביוגרפיה רוחנית. זוהר, המורה לאָמנות: ביוגרפיה היא החיים מנקודת מבטו של אלוהים. היא מבקשת מאיתנו לספר על ילדותנו המוקדמת. אני משותק מחמת התביעה לחשיפה עצמית, מהפלישה הגסה אל הנפש, פלישה המסווה עצמה מאחורי מראית עין של קרבה או אינטימיות, ודווקא משום כך כמעט בלתי אפשרי להתנגד לה.” עוד נדרשו המורים להתהלך בחדר ולהתחבק בכל פעם שהמוזיקה נפסקה.

טקסים דומים נערכים גם בשיתוף הורי התלמידים. וכמובן שעם התלמידים עצמם.

האם השיטה מונעת אלימות, מפחי נפש, מריבות בין תלמידים?

מסתבר שלאו דווקא. עמית מתאר לא מעט מקרים של תלמידים שונים שמאבדים את העשתונות, משתוללים, מכים, הורסים ציוד. ילד שמתפרץ לכביש, ילד שטיפס על הגג ועמד שם וקילל בקול רם, ילדים שזחלו על הרצפה בזמן שיעור, “התפתלו על גחונם כנחשי מים ארוכים וכהים” ולא היה אפשר להפסיק את התנהגותם הביזרית…

ולצד כל זאת – הישגיהם הלימודיים הנמוכים של ילדים רבים שלא מצליחים ללמוד לקרוא עד שלב מאוחר מאוד בלימודים.

הוא מזכיר את התובענות של ההצגות שהחזרות אליהן נמשכות שבועות ארוכים, ותוהה – האם הילדים נראים כמי שנהנים מהן? לא ממש, טוען גיש.

כל זה נשמע מדאיג ומרתיע.

יש לזכור שגיש עמית פרש מעבודתו כמנהל בית הספר שלוש שנים אחרי שהתחיל אותה. האם ספרו מביע תסכול או התפקחות? אכזבה מנומקת ומבוססת או מרירות שמניעיה יותר אישיים מאשר ענייניים ועקרוניים?

אין לדעת. מכל מקום, ספרו מותח ביקורת נוקבת ומעוררת מחשבות.