תגית: ג'יין אוסטין

סרט הקולנוע "אהבה וידידות" או "תרמית באהבה ובגידה בידידות"?

ג'יין אוסטן  הייתה בת תשע עשרה כשכתבה סיפור שנקרא "ליידי סוזן". רק כעבור כמעט עשרים שנה פרסמה (בעילום שם) את ספרה המפורסם ביותר, גאווה ודעה קדומה. הסיפור "ליידי סוזן" הוא אם כך יצירה של סופרת צעירה בראשית דרכה, מעין תרגיל אצבעות שנועד לשכלל את יכולותיה ולהכין אותה לקראת הרומנים החשובים שתכתוב, אלה שנותרו נכסי צאן ברזל של הספרות העולמית.

השנה יצא אל האקרנים סרט המבוסס על סיפור הנעורים של ג'יין אוסטן. הסרט נקרא אמנם "אהבה וידידות", אבל למעשה, למעט שמו, הוא מבוסס כולו על "ליידי סוזן".

אוסטן כתבה את "Deceived in Freindship and Betrayed in Love"  כלומר – "תרמית באהבה ובגידה בידידות" (אגב, טעות הכתיב במילה friendship הופיעה במקור!).  כשהייתה רק בת חמש עשרה. כאמור, לסיפור הילדות שהעניק את שמו לסרט, אין עמו שום קשר. אפילו הכותרת החביבה "אהבה וידידות" אינה נאמנה לכוונתה המקורית של אוסטן, למעשה אפילו סותרת אותה.

אכן, אי אפשר שלא לתהות מה היו סיכוייו של הסרט אילו נקרא, כמו הסיפור המקורי, "ליידי סוזן". ומה היה אילו הטעינו את שמו באירוניה המקורית של ג'יין אוסטין, וקוראים לו "תרמית באהבה ובגידה בידידות"?

שני הסיפורים, זה שהעניק לסרט את שמו וזה שהעניק לו את העלילה, נכתבו כחלופת מכתבים בין הדמויות. יש הסוברים כי הסוגה הזאת, סיפור אפיסטולרי, ניבאה את הולדתו של הרומן. היא הייתה פופולרית מאוד במאה השמונה עשרה, ואין ספק שג'יין אוסטן הכירה, למשל, את הספר פמלה, שכתב סמויאל ריצ'רדסון. לימים כתב הנרי פילדינג את הפרודיה "Shamela ", (משחק מילים על שמה של גיבורת הרומן של ריצ'רדסון, והמילה shame, כלומר – בושה). יש הסוברים שפמלה הוא הרומן-למשרתות הראשון שנכתב באנגלית. אכן, פמלה היא משרתת שמסרבת להיכנע לפיתוייו של האדון ולוותר על תומתה. רק אם יישא אותה לאישה יזכה בחסדיה. לאורך עמודים רבים וארוכים היא מייגעת את הקורא בצדקנותה, עד לסוף המיוחל, שדומה לו ראינו מאז באינסוף ספרים וסרטים. פמלה נישאה למעסיק שלה, כשם שג'וליה רוברטס לכדה את ריצ'רד גיר, ואפילו אליזבת בנט מגאווה ודעה קדומה לכדה בקסמה את דארסי הנחשק, ועמו את המעמד, האחוזה והעושר. אבל איזה הבדל עצום בין הכתיבה המייגעת של ריצ'רדסון והמתקתקות השקרנית של "אישה יפה" – שמבקש מאתנו להאמין בהתאהבות בין זונה ללקוח שלה, ובאושר הצפוי לשניהם, כאילו זנות אינה נשענת על אונס ואלימות – ובין כתיבתה השנונה של ג'יין אוסטן. גם בנעוריה היא הפליאה להשתמש בסוגה הזאת, של סיפור-במכתבים, כדי למתוח ביקורת על החברה שבה חייתה. ריצ'רדסון ממש מסכים עם התפיסה לפיה אישה צעירה יכולה להיגאל רק אם תדע לשמור בחירוף נפש על בתוליה. אוסטן יודעת להשתעשע על חשבון כולם, בתולות ורווקים, אמהות שאפתניות ואבות טובי לב, עשירים סנובים ועניים נואשים. לכל אחד מהם היא נותנת הזדמנות להתבטא. הקורא מלווה אותם בשמחה, מכיר אותם, צוחק אתם ומתעשר  בזכותם.

גם העיבודים הקולנועיים והטלוויזיוניים של יצירותיה של אוסטן זכו מאז ומתמיד להצלחה רבה. הסרט "אהבה וידידות" מספק את הרקע המתבקש, האהוב והמוכר, כמו בעיבודים הקודמים: הנופים הכפריים של אנגליה, השיחות השנונות, צחצוחי הלשון באנגלית המתגלגלת בחינניות המיוחדת של  "שפת המלך". מי שמתענג על המראות והצלילים הללו יכול לרוות מהסרט הזה נחת.

זאת אף שאי אפשר שלא להרגיש שהוא מתבסס על יצירת נעורים. יש בעלילה מידה לא מעטה של שטחיות. התפניות חדות, ולא תמיד משכנעות לגמרי. יחד עם זאת, ולמרבה השמחה, הקפידו היוצרים לשבץ בסרט שנינויות שהופיעו בסיפורה המקורי של ג'יין אוסטן: הנה שלוש דוגמאות הלקוחות כולם ממכתביה של סוזן ורנון התככנית הבלתי נלאית בסיפור ובסרט. כך כותבת הליידי על הבעל של ידידתה האמריקנית: "Since he will be stubborn, he must be tricked"",  כלומר – מאחר שהוא עקשן, אין בררה אלא לתחמן אותו; על תוכניותיה לגבי המשפחה שבצל קורתה היא באה "להתארח", בעצם לגור, כי מאז שהתאלמנה אין לה בית: " I aspire to the more delicious gratification of making the whole family miserable" , כלומר – היא מתעתדת לספק לעצמה את הנחת המתוקה הנובעת מכך שתאמלל את כל בני המשפחה, ולא רק חלק מהם; על המארחת שלה היא כותבת:  "where there is a disposition to dislike, a motive will never be wanting"כלומר – אדם שנוטה לחוש מורת רוח ימצא תמיד סיבה לכעוס. אמנם, היא מוסיפה ומספרת, היא עצמה ניסתה בעבר למנוע את נישואיה של אותה מארחת-בלית-ברירה, וגם לרושש אותה ואת בעלה, אבל בסופו של דבר הלא נעשו גיסות וכל זה קרה בכלל לפני כמה שנים, אם כך מדוע הגיסה שומרת לה טינה?…

"אהבה וידידות" התקבל בביקורות פושרות, ואולי בצדק מסוים. אני, צופה אנגלופילית שכמותי, חייבת להודות שחרף הפגמים, נהניתי מהצפייה בו.

קרול שילדס: לצאת לירח דבש עם הבעל או עם החברות?

עכשיו 11:00. בעוד שעה יבואו כולם הביתה להפסקת הצהריים. כל החמישה שלה כבר הולכים לבית הספר. עד לרגע זה עסקה בעבודות הבית הנחוצות. כמו שעשתה אמה. כמו שעשתה סבתה לפניה, וכל הנשים שהכירה אי פעם.

יש לה אם כן בדיוק שעה אחת פנויה, ועליה להשלים את שני העמודים שהתחייבה בפני עצמה לכתוב. אם תעמוד במשימה היומית הזאת, יצטברו עד סוף השבוע עוד עשרה דפים. להתחיל בכך החליטה כי היא אוהבת לקרוא, ומתקשה למצוא ספרים העוסקים בה ובנשים הסובבות אותה.

יומני האבן
יומני האבן,  מודן, לעברית: עופרה עופר

שמה קרול שילדס,  ילידת ארצות הברית, חיה בקנדה.

שילדס התמידה בכתיבה. בתום תשעה חודשי עבודה, ממש ביום הולדתה הארבעים שחל בחודש יוני של שנת 1976, ראה אור הרומן הראשון שלה. שבע עשרה שנה אחרי כן פרסמה את ספרה השמיני, יומני האבן, שזיכה אותה בפרס פוליצר, והיה מועמד לפרס בוקר.

היא נולדה בפרבר של עיירה קטנה ליד שיקגו, וגדלה במשפחה שגרתית, בשכונה שמרנית שחיו בה רק לבנים. בנעוריה לא הכירה אף אדם שלא הלך לכנסייה. היא למדה בבית ספר טוב, שהכיתות בו קטנות, הייתה ילדה ממושמעת וגדלה להיות אישה שנהגה בדיוק על פי המצופה: נישאה בגיל צעיר וגידלה ילדים. בצעירותה כלל לא עלה בדעתה שיש לה קול משלה. שמישהו עשוי להתעניין בדברים שהיא רוצה לומר. למשל: לדבר על חשיבותן של חברות בחייהן של נשים.

במפגשים  עם חברות אני נזכרת לא פעם בתיאור המופיע בספר יומני האבן (שאותו זכיתי לתרגם לעברית, כמו גם שני ספרים אחרים שלה, המסיבה של לארי, וצירוף מקרים,  שלושתם ראו אור בהוצאת מודן): ערב נישואיה יושבת דייזי עם שתי החברות הכי טובות שלה. הן שקועות במה שנשים מרבות לעשות ביחד: צוחקות. כשדייזי חושבת על ירח הדבש הצפוי לה, היא רואה אותן בעיניי רוחה לצדה, ליד מגדל אייפל, ליד הקולוסאום, "מתנשמות, צוחקות, וצוהלות כמו מטורפות," עד לרגע ההארה המדכדך שבו היא מבינה פתאום שלא, הן לא יהיו שם אתה, כי "מעתה תעמוד בכל המקומות הזרים הללו לגמרי לבדה. רק היא עצמה ובעלה."

כשהחלה קרול שילדס לפרסם את ספריה, מתחו עליה ביקורת:

"היא עוסקת רק בעניינים ביתיים, משפחתיים," נכתב, ועל כך הגיבה בחיוך: "התגלה לי סוד: לכל בני האדם יש חיי משפחה, וכולם עסוקים בעניינים ביתיים." בעניין זה השוותה את עצמה לג'יין אוסטין, שעסקה לדעתה באותם נושאים, וגם כתבה עליה ביוגרפיה.

על השאלה אם דייזי גודוויל, הדמות הראשית ביומני האבן, היא גיבורת הספר השיבה, "היא חייתה במשך 10,000 ימים רגילים. ויש גבורה בשמירה על שפיות הדעת… בהתמודדות עם חיי היומיום… עם רגעי השעמום והתסכול."

כדי שתיאורים של שגרה ושעמום לא ישעממו את הקורא, חייבת הכתיבה להיות לא שגרתית. ביומני האבן נקטה קרול שילדס מגוון  תחבולות ספרותיות, למשל – שינויים בנקודת המבט וכתיבה אפיסטורלית, כלומר – שימוש במסמכים אותנטיים, כביכול: מכתבים, רשימות של חפצים שמאירות היבטים שונים בחיי הדמויות, תצלומים.  בספר  מופיעים תצלומים ששילדס ליקטה ממקומות שונים,  והפכה אותם לתצלומי המשפחה שהמציאה. חוג נשות התנועההבדיון נשען על תיעוד אמיתי ששילדס הפקיעה אותו, ושאבה ממנו השראה. הנה למשל, אחד התצלומים "חוג נשות התנועה והקצב", שמצאה באיזה מוזיאון. אחת הנשים המצולמות אמורה להיות דמות ברומן. לימים, כך סיפרה שילדס, יצרו אתה קשר צאצאיהן הלא דמיוניים של הנשים מהתצלום…

המשפחה הייתה  זירת הכתיבה של קרול שילדס. ובכל זאת, כך העידה, הקפידה לא לכתוב על הקרובים לה, "כי רציתי שיישארו בני משפחה וידידים." כשהנחתה סדנאות כתיבה הופתעה לגלות עד כמה נפוץ חששם של כותבים מתחילים לפגוע בקרובים להם. למרות זהירותה, עודדה את תלמידיה לא להירתע ולא להיכנע לפחדיהם. היא עצמה נקטה תכסיס: התחילה במחשבות על משפחתה, אבל התרחקה מתוך המציאות המיידית על ידי כך שדמיינה "מה היה קורה אילו", וכך סטתה אל חיים מומצאים. מעלתה של ספרות בדיונית, אמרה, שהיא תחום האמנות היחיד המאפשר לנו לחדור לתודעה של אנשים אחרים. ובכל מקרה, במבט לאחור נוטים כולנו לשפץ את חיינו ולכן כל אוטוביוגרפיה היא לאמתו של דבר סיפור בדוי.

קרול שילדס שמה לב לכך שתלמידיה נוטים להפריז בכתיבה על רגעים של קדרות וייאוש, והפצירה בהם לתאר גם אושר.

קל להאמין שהיא הצליחה ליישם את עצותיה בזכות החיים הנוחים והמוגנים  שחיה, מיום לידתה ועד מותה. אולי מתבקש לכתוב על אנשים מאושרים ולמצוא "סופים טובים" לסיפורייך, כשאת נשואה לבן זוג אוהב ותומך, וגרה בבית מידות מפואר, עטור צמחייה: עיתונאית שבאה לראיין אותה לקראת צאת ספרה האחרון תיארה בשקיקה את גרם המדרגות הפנימי המרהיב, שנראה כמו לקוח ישירות מתוך הסרט "חלף עם הרוח", והתרשמה מאוד מהעיצוב הפנימי המרשים, הרהיטים העתיקים, גודש הספרים, ומהשלווה והרוגע שאפפו את המרואיינת שלה.

על מחוזות ילדותה אמרה שילדס שהיו "מוגבלים וקרתניים", אבל נראה כי דווקא משם, ומתוך השגרה של היומיום, הצליחה ליצור לעצמה מידה לא מעטה של אושר, ואז להביאו אל קוראיה. את הדמויות והעלילות בדתה, אבל לא את מהות החיים שעליהם סיפרה.

ג'יין אוסטין: האם יש גאווה?

ומה הצחיק את הסופרת כשביקרה בספרייה המקומית.

בכפר קטן בהמפשייר שבדרום מערב אנגליה ניצב בית אבן אדום מוקף כרי דשא. ג'יין אוסטין יושבת בטרקלין, ליד שולחן קטן מעץ מהגוני, וכותבת בקולמוס, על דפים קטנים די הצורך, שאותם תוכל להסתיר בקלות ובמהירות.

ביתה של גיין אוסטין
הבית בהמפשייר שבו גרה ג'יין אוסטין

הבית מצוי בתחומי האחוזה השייכת לאחיה. הוא עצמו גר בבית הראשי רב הממדים, שנבנה לפני מאות שנים. אלמלא הזמין לשם אותה, את אחותם ואת אמם, היו שלוש הנשים סובלות מחרפת רעב: אבי המשפחה מת והן נותרו מחוסרות כל. בזכות התמיכה שהן זוכות לה, הן חיות בהתאם למעמד האצולה הזעירה שאליו הן משתייכות: מנגנות בפיאנו-פורטה, משתתפות בנשפי ריקודים, מעסיקות את עצמן בעבודה למען העניים, מלמדות ילדה או ילד לקרוא ולכתוב.

תבונה ורגישות
ראה אור השנה בתרגומו של שי סנדיק

ג'יין עצמה שקועה בחלק גדול מהזמן בכתיבה. כדי להיכנס לחדר שבו היא יושבת צריכים לדחוף דלת נעה שציריה חורקים. משרתים מסתובבים בכל מקום, אורחים באים לביקור. בכל פעם שהדלת נפתחת, ממהרת ג'יין להכניס את הדפים לתוך מגירה שבשולחן, או לכסות אותם בדף הסופג את הדיו. היא עומדת על כך שלא יתקנו את הדלת: החריקה מתריעה בפניה שמישהו מתקרב, ומאפשרת לה למהר ולהסתיר את מעשיה. אסור לאף אחד, חוץ מאשר לבני משפחתה הקרובים ביותר, לדעת במה היא עוסקת. איש אינו יודע שג'יין סופרת. על ספריה היא חותמת בכינוי "מאת: גבירה". פעם אחת, זמן לא רב אחרי שספרה הראשון, "תבונה ורגישות" יצא לאור, הגיעה ג'יין לספריית השאלה ביחד עם אחת מאחייניותיה. האחיינית, שלא  העלתה בדעתה שהסופרת עומדת לצדה, נטלה לידה את הספר והעירה: "לפי השם שלו, אני בטוחה שהוא זבל." ג'יין, כך דווח, השתעשעה מאוד מהמקרה.

הספר "גאווה ודעה קדומה".

נראה שהיא מרוצה  מהצלחת ספריה: הראשון שבהם זכה לשתי ביקורות אוהדות למדי, והיא הרוויחה עליו 140 ליש"ט. את השני, שאותו כינתה "הילד היקר שלי", רומן בשם "גאווה ודעות קדומות" מכרה למו"ל תמורת סכום חד פעמי של 110 ליש"ט, שאחריו לא קיבלה עוד שום תשלום נוסף. היא העדיפה "ללכת על בטוח", ולקבל את כספה מראש. קשה שלא לתהות מה הייתה מרגישה או חושבת אילו ידעה שבשנת 2009 יימכר עותק אחד של "גאווה ודעות קדומות", מתוך המהדורה הראשונה שהודפסה, תמורת מחיר התחלתי של 65,000 ליש"ט; שמאתיים שנה אחרי צאתו לאור יימכרו כל שנה 110,000 עותקים ממנו; שהספר יהיה זמין במאה ושלושים מהדורות שונות, בעשרות תרגומים ושפות. שילמדו אותו באוניברסיטות ובבתי ספר. שייחשב אחד המצליחים והידועים ביותר בעולם. שיכתבו עליו ויחקרו אותו. שיהפוך למודל לחיקוי ולסוג של דימוי שיוצרים בעקבותיו. (למשל: הספר המצליח "יומנה של בריג'יט ג'ונס" שעובד גם לסרט קולנוע).

גאווה ודעה קדומה: צילום מתוך סדרת טלוויזיה

האם, אי אפשר שלא לשאול, הייתה שמחה לראות את העיבודים הרבים שעשו לספר, סרטי קולנוע, שש סדרות טלוויזיה, הראשונה בשנת 1938, האחרונה – כשישים שנה אחרי כן, והאם הייתה מופתעת, נדהמת או מאושרת, אילו  נודע לה שהדמויות שבראה, מר דארסי היהיר והמושך, הגברת בנט הפטפטנית והוולגרית, הכומר ויליאם קולינס הנפוח, אליזבט בנט החכמה והאצילית, יהיו לבני בית מוכרים בלבם של אנשים כה רבים ברחבי העולם, במשך דורות. ג'יין אוסטין מתה ממחלה כשהייתה בת ארבעים ואחת, אחרי שכתבה ופרסמה שישה רומנים ועוד קובצי סיפורים ושירים. ארבע שנים לפני מותה התחילו להתפשט מחוץ למשפחה השמועות על מעשיה. במכתב שלה משנת 1813 כתבה: "הנרי (אחיה), שמע בסקוטלנד שליידי רוברט, ועוד גבירה, משבחות את 'גאווה ודעות קדומות', ומה הוא עושה, מרוב אהבה ויהירות של אח, אם לא למהר ולספר להן מי כתבה את הספר."

אכן, אין להכחיש, הגאווה רבה. טור על סופרות באקס נט