תגית: גיא דויטשר

"השפה כעדשה": האם מילים יוצרות מציאות או משקפות אותה?

השפות השמיות משתמשות בצורות פועל שונות בזכר ובנקבה (הוא אוכל, היא אוכלת), בעוד שהאנגלית אינה עושה הבחנות של מין דקדוקי בפעליה (sh/ he eats). ג'ורג' שטיינר הסיק מכאן ש"מסורת שלמה של שוויון בין המינים מגולמת בעובדה שהפעלים שלנו, בשונה מהפעלים בלשונות השמיות, אינם מציינים את המין הדקדוקי של הנושא."

האומנם? קיימות שפות שהן נאורות כל כך מבחינה מינית, שלא רק שאין בהן הבדלים בפועל בין זכר ונקבה, אלא אפילו כינויי גוף שלהן לא מבחינים בין המינים.   "הוא" ו"היא" אוחדו בהן לישוּת סינתטית־פלסטית נטולת מין אחת. אילו הן השפות הללו? טורקית. אינדונזית ואוזבקית הן כמה דוגמאות – לא בדיוק שפותיהן של חברות הנודעות במסורת של שוויון בין המינים. 

אף רשימה של מעידות כאלו לא תהיה שלמה כמובן ללא 1984 של ג'ורג' אורוול, שם השליטים מאמינים בכוחה של השפה עד כדי כך, שהם מניחים שיוכלו לחסל כל מרי פוליטי אם רק ימחקו את כל המילים הפוגעניות מאוצר המילים. "בסופו של דבר שום פשע מחשבה לא יהיה אפשרי משום שלא ייוותרו מילים להביעו." אך מדוע לעצור כאן? מדוע לא לבטל את המילה "בֶּצע" כתרופת פלא לכלכלת העולם, להיפטר מהמילה "כאב מילה "כאב" כדי לחסוך מיליארדים על אקמול, או להשליך את המילה "מוות" לפח האשפה ולהעניק כבמטה קסם חיי נצח לכל

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher 

לעברית: עמרי אשר

גיא דויטשר, "בראי השפה": מה באמת צבעם של שזיפים שחורים?

האם העובדה שדוברי עברית מסוגלים לדבר בלשון הווה על פעולה שתתרחש בעתיד ("אני נוסעת לשם מחר") מעידה על תפיסת זמן הלקויה?

(כמובן שלא…)

האם אוצר המילים של שפות שכל דובריהן אנפלביתים קטן יותר מזה של שפות כתובות?

(כן! וההסבר כל כך פשוט, כמעט מובן מאליו: הרי בשפה לא-כתובה לא ייתכן ידע פסיבי של מילים, לפיכך אוצר המילים חייב להיות מצומצם לידע אקטיבי בלבד…).

האם בעלי חיים יכולים להוריש לצאצאיהם תכונות פיזיולוגיות "ואפילו פציעות" שרכשו במהלך חייהם?

(למרבה הפליאה, מסתבר שבעבר, לפני שהבינו את סודות הגנטיקה, אנשים היו משוכנעים שכן, אם יקצצו את זנבו של עכבר, צאצאיו ייוולדו קצוצי זנב כמוהו… נדרש ניסוי ממושך שבו חוקר קצץ שוב ושוב זנבות של עכברים, לאורך הרבה דורות של חייהם, כדי להוכיח שהרעיון שגוי מיסודו).

ועל מה מעידה העובדה שבאיליאדה ובאודיסיאה לא מוזכרים כמעט צבעים, או שאם הם מופיעים הם נראים לקוראים בני דורנו מוזרים מאוד? (הים, ולא בשעת שקיעה, מתואר כמה כצבע היין; לכבשים צבע של סיגלית; וגון השיער של אודיסיאוס הוא כשל פרח היקינתון…)  האומנם ייתכן שהיוונים, והקדמונים בכלל, לא ראו צבעים? או – ראו אותם, אבל שונים מכפי שאנחנו רואים אותם כיום? האם מדובר בעניין פיזיולוגי? או אולי תרבותי?

אלה רק כמה מהשאלות המרתקות שבהן דן הבלשן גיא דויטשר בספרו השני. בספרו הראשון (והמקסים!) גלגולי לשון: מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם סיפר דויטשר על ההתפתחות וההשתנות המתמדת של שפות. בספר שלפנינו, שראה אור לראשונה בעברית ב-2011 (שנה אחרי שהופיע באנגלית), הוא מתמקד במחקרים שבדקו את עניין הצבע בשפה וממריא מהם אל סוגיות רבות ומרתקות.

מפתיע לגלות עד כמה שאלת הצבע, הגדרתו, תיאורו, התגובות אליו, היכולת להבחין בו, משקפת תהליכים לשוניים מסקרנים ומעוררי מחשבה, ועד כמה המחקר נוגע בשאלות מהותיות, כמו למשל – האם שפת-אם משפיעה על המחשבה ומשנה אותה, והאם היעדר מילים בשפה מסוימת מעיד או משפיע על קושי של דובריה להבין מושגים.

דויטשר מוכיח לנו, בין היתר, שגם לשוננו המדויקת לכאורה, בכל הנוגע להגדרת צבעים (לפחות בהשוואה עם בני דורו של הומרוס), בעצם כלל אינה מדויקת: "האם איננו מדברים על 'יין לבן', למשל, אף על פי שאנו רואים יפה מאוד שצבעו צהבהב-ירקרק? האם איננו אוכלים 'דובדבנים שחורים' שצבעם אדום כהה? […] ומה עם הבדיחה הנדושה על השזיפים השחורים שהם בעצם אדומים כי הם עוד ירוקים?"

אכן, אוצר המילים שאותו אנו מייחדים לצבעים דל למדי. כדי להוכיח זאת מציג בפנינו דויטשר התפתחות אפשרית שבה יוכלו בעתיד מדענים לייצר פירות במגוון עצום של טעמים מתערובות ומהכלאות. ואז ייווצרו מילים שיתארו את שלל הטעמים הללו. חוקר היפותטי מהעתיד שישאל את בני דורנו לשמו של טעם מסוים יופתע מהפרימיטיביות של הגדרותינו: חמצמץ כמו לימון, דומה לאפרסק… נוכל לחוש בהבדלי הטעם, אבל אוצר המילים יחסר לנו. הדוגמה משרתת את אחד ההסברים שמציע דויטשר, בעקבות חוקרים רבים שאתר עבודתם הוא מתאר, כדי שנבין מדוע מושגי הצבע היו בעבר דלים יחסית לאלה שלנו: האדם המודרני חשוף למגוון עצום של גוונים שיוצרו באמצעים מלאכותיים, אבל הטבע אינו מציע שלל נרחב כזה של צבעים.

דויטשר פותח במחקר של ויליאם גלדסטון, מי ששימש לימים ראש ממשלת אנגליה (לסירוגין עם בנג'מין ד'יזראלי, לאורך שנים ארוכות, בסוף המאה ה-19). גלדסטון היה, כך מסתבר, חוקר נלהב של הומרוס. בסוף ספרו דויטשר מגיע לימינו, ומתאר בדיקות וניסויים שנערכו בשנים האחרונות בעזרת MRI שמאפשר לעקוב אחרי הפעילות של אזורים מסוימים במוח.

הספר קריא מאוד, ולא פחות מכך – חינני וגדוש הומור. דויטשר לא מהסס למתוח ביקורת מבדחת על עמיתיו: "למעשה, בשפע הגיגיו בנושא דָבַק הומבולט בשני הדיברות  הראשונים של כל הוגה דעות דגול: 1. היה עמום, ו-2, אל תתנזר מסתירות"; או: "אקדמאים לא עושים קריירה מלהסכים זה עם זה"…

הוא אינו בוחל בבדיחות חביבות: למשל, אל ההסבר מדוע לא נכון לקבוע אם הקושי ללמוד שפה מעיד על מורכבותה של אותה שפה, שהרי הכול תלוי בנקודת המוצא של הלומד: לדובר עברית יהיה קל יותר ללמוד ערבית מאשר לדובר סינית… הוא מוסיף בדיחה: "מספרים על אנגלי אחד שחווה זאת על בשרו כשהלך לאיבוד יום אחד באירלנד. אחרי שעות של נהיגה סחור-סחור בדרכי עפר כפריות נידחות, הוא מצא לבסוף איש זקן הולך לצד הדרך ושאל אותו איך יוכל להגיע חזרה לדבלין. 'אילו הייתי רוצה להגיע לדבלין,' באה התשובה, 'לא הייתי מתחיל כאן'".

למרבה השמחה, דויטשר מביא אפילו דוגמאות מחייו שלו, למשל – כדי להסביר לקוראים איך פועלים ניואנסים שונים בין שפות הוא מספר על אנקדוטות שנוגעות בבתו ובאשתו. כזכור, דויטשר הוא ישראלי שנשוי לג'יין, חוקרת ספרות אנגליה, והם הוריה של עלמה דויטשר ההמלחינה הצעירה, המחוננת והמופלאה. דויטשר מספר כיצד בתו מתקוממת בכל פעם שהוא מכנה בשם "יד" את חלק הגוף שבאנגלית נקרא arm, שהרי בעברית אין הבדל בין שתי המילים הללו (אם כי המילה "זרוע" קיימת, כמובן). בדוגמה אחרת, שבה הוא מבקש להראות לנו את ההבדל בין "כחול" לעומת "תכלת" שיש בעברית לעומת blue אחד באנגלית, הוא מספר שאשתו ביקשה ממנו להביא לה חפץ שאת צבעו לא הצליח לאתר, שכן היה תכול ולא כחול ומבחינתו אין מדובר באותו צבע (כשם שברוסית אלה שתי מילים שונות, ודויטשר חושד שהעברית הושפעה בעניין הזה מהרוסית).

אלה כמובן רק דוגמאות זעירות לעניינים כבדי משקל ומרתקים שדויטשר עוסק בהם. המסקנות שהוא מביא אינן נוגעות רק לצבע, אלא יש בהן היבטים אוניברסליים חשובים. חלקן מוכרות מן הסתם לכל אנתרופולג או סוציולוג בן זמננו, ובכל זאת הרנינו את לבה של הקוראת מהשורה. למשל:  "האנתרופולוגיה החדשה קבעה שיש להבין כל תרבות כעומדת בפני עצמה ולא כשלב מוקדם בהעפלה לעבר פסגות הציוויליזציה המערבית."

אכן, מדובר בספר שכולו מרנין את הלב ומעורר תקווה שגיא דויטשר יושב כעת בביתו שבלונדון ומכין לנו עוד מטעמים בלשניים.

THROUGH THE LANGUAGE GLASS  Guy Deutscher

לעברית: עמרי אשר

גיא דויטשר: מה תפקידן של מטאפורות שחוקות

בלשון השירה הופכות מטאפורות במותן לקלישאות ריקות. בשפת היומיום מטאפורות שחוקות הן אדמת הסחף שמתוכה צומחים מבנים דקדוקיים. כמו שונית, המתהווה משכבה על גבי שכבה של שלדי אלמוגים מתים, מבנים חדשים בשפה נוצרים משכבות של מטאפורות מתות, שנסחפו ושקעו בנהר הזורם לעבר ההפשטה.

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר

גיא דויטשר, "גלגולי לשון – מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם"

מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי "נורא יפה" תקין?

ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!

בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: "ההווה הוא המפתח לעבר". תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: "אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש."

השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. "היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם", שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.

(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא "אינה אומרת הרבה מעבר לכך". כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: "לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק 'לאחרונה', נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).

ובכן מהי השפה? היא "מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה". מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר "טבעי", שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים "הדקדוקיות", שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.

מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה"מין הדקדוקי" של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: "לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום"). כך, למשל, בגרמנית, המילה "סלק" היא נקבה, ולמילה "נערה" אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: "איפה הסלק?" "היא הלכה למטבח". "איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?" "זה הלך לאופרה"…

אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ"ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם  בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב' (ו', 16) "הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר", ובדברי הימים א', (ט"ו 29) "הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק": המילים "מפזז ומכרכר" יצאו מכלל שימוש…!

דוגמה נוספת, המילה "נורא" שיש לה, לדברי דויטשר "תעודת יוחסין די מכובדת". בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה "נשגב, מדהים, מעורר הערצה." ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים "נוטרי השפה העברית" כשהם נתקלים בביטויים כמו "נורא יפה"…

ובכן "כל השפות משתנות, כל הזמן". (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: "שפה היא ניב עם צבא וצי"). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם "סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)". ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, "מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות".

דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: "חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה".

פירושו של "חיסכון": הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה' נהפך ברבות הימים לצליל א', כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת' בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל ("תלך"), מה שדויטשר מכנה "התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל".

איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה "כן" שהולכת ומצטמצמת ל"כֵּ", ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).

פירושו של "דחף להבעה" הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה "אפילו". תחילתה במילה "אם", שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: "אם לוּ". אבל אז היא התכווצה ל"אילוּ", ובעקבות זאת התרחבה ל"אף אילו" ומשם התכווצה שוב ל"אפילו", שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה "אם", ויוצרים את הביטוי המשעשע "אפילו אם", שמשמעותו המילולית היא "גם אם אם אם".

מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן "מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים". כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. "מלונדון": אות השימוש מ' מציינת מרחב, לעומת "הוא רעד מקור", שאז מ' השימוש מציינת סיבה; "מלונדון לפריז": מ' השימוש מציינת מרחב, לעומת "דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני" – מ' השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.

ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.

 

THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר