מי המציא את השפות שבהן בני אדם כותבים, קוראים, ומדברים? האם צודקים כל המקוננים על התדרדרותה של השפה? האם מוצדקת התפיסה שלפיה בעבר השפה הייתה מושלמת, ומאז אנחנו רק מקלקלים אותה? איך בכלל יכולים בלשנים ללמוד על תהליכים שהתרחשו בעבר הרחוק, בהיעדר ממצאים אובייקטיביים? מדוע, בניגוד לטענותיהם של טהרני השפה, הביטוי “נורא יפה” תקין?
ספרו של גיא דויטשר, בלשן וחוקר ישראלי שהשתקע באנגליה, והוא גם אביה של עלמה דויטשר המופלאה, מנסח את השאלות הללו, וגם משיב עליהן ברוב ידע, חן והומור. לא פעם מצאתי את עצמי קוראת ופורצת בצחוק רם. לא עניין של מה בכך, כשמדובר במחקר מדעי העוסק בסוגיות מורכבות. דויטשר מצליח לא רק לשעשע, אלא גם לפשט מורכבויות, עד כדי כך שאדם מן היישוב, לא בלשן, יכול לשקוע בהן ולהבין אותן. והתשובות שהוא מציע מרתקות ומאלפות!
בכל פרק מעלה דויטשר סוגיה שנראית חסרת פתרון אפשרי. למשל, אותה תהייה בדבר האפשרות לחקור התרחשויות שאירעו לפני אלפי ועשרות אלפי שנים. התשובה פשוטה ומקסימה: “ההווה הוא המפתח לעבר”. תהליכים שמתרחשים בימינו משקפים את מה שקורה וקרה לשפה האנושית, שלא אדם אחד המציא אותה, אלא היא פרי של תהליכים ממושכים, יצירתם של מיליוני בני אדם שמשנים אותה תוך כדי השימוש בה: “אותם כוחות שיצרו את מנגנוניה המשוכללים של השפה בתקופה הפרה-היסטורית ממשיכים לפעול ברגעים אלה ממש.”
השפה, מראה דויטשר, היא יצירה מופלאה של בני האדם ושלהם בלבד. חיות מתקשרות, אך לא ברמת התחכום והמורכבות של בני אדם. גם קופי האדם הנבונים ביותר שלימדו אותם לתקשר באמצעות סימנים לעולם אינם מגיעים ליכולותיהם של בני האדם. “היכולת הזו ייחודית לתינוקות אדם”, שניחנים בכושר מדהים לרכוש כל שפה אנושית שהיא.
(למרבה השמחה, דויטשר מתווכח עם עמדותיו הבלשניות השנויות במחלוקת של נעם חומסקי, שסבר כי לא רק היכולת הלשונית אלא גם זאת הדקדוקית, מולדת וטמונה מלכתחילה במוחם של בני האדם. דויטשר טוען כי גם אם העובדה הזאת נכונה, היא “אינה אומרת הרבה מעבר לכך”. כמו כן, דויטשר אינו מסכים עם טענתו של חומסקי שלפיה ילדים לומדים לדבר בהיעדר הכוונה ותיקונים של המבוגרים הסובבים אותם, שהרי מבוגרים בהחלט מציגים בפני הילדים דגם תקין של השפה. חשובה מכול בעניין זה תהייתו של דויטשר: “לא מתקבל על הדעת שכללים תחביריים ספציפיים טבועים במוח, אם התפתחו רק ‘לאחרונה’, נגיד ב-100,000 השנים האחרונות).
ובכן מהי השפה? היא “מושתתת על הרבה יותר מסך מילותיה”. מובנם של משפטים תלוי לא רק במשמעותן של מילים, אלא גם בסדר שבו הן מופיעות במשפט, ואין סדר “טבעי”, שהרי הוא משתנה משפה לשפה. מעניינות במיוחד המילים “הדקדוקיות”, שאין להן קיום עצמאי, שכן אינן מתארות עצמים או פעולות.
מעניינת מאוד גם הסוגייה של ה”מין הדקדוקי” של מילים והסיווג השרירותי שלהן לזכר ונקבה, שמות עצם אנושיים ולא אנושיים, חיים ודוממים, ואפילו אכילים ולא אכילים. (בהקשר זה מוסיף דויטשר את אחד מחידודיו: “לאיזו קטגוריה משתייכים בני אדם, זה תלוי כמובן במנהגי המקום”). כך, למשל, בגרמנית, המילה “סלק” היא נקבה, ולמילה “נערה” אין מין! דויטשר מצטט דיאלוג מתוך ספר לימוד גרמני, שבתרגום לעברית משעשע מאוד: “איפה הסלק?” “היא הלכה למטבח”. “איפה הנערה האנגלייה היפה והמחוננת?” “זה הלך לאופרה”…
אחת השאלות הבסיסיות ששואל דויטשר עוסקת בהשתנותן של שפות ובתהייה מה גורם לה. את השינויים במשמעותן של מילים אפשר לגלות בקלות יחסית בעברית. לדוגמה – מילה שמופיעה בתנ”ך בספר שמואל, שנכתב בתקופת בית ראשון, משקפת את השפה של תקופתו, ואילו התיאור של אותו אירוע, שמופיע גם בדברי הימים, ספר שנכתב בימי בית שני, מוכיחה שחל שינוי: בשמואל ב’ (ו’, 16) “הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר”, ובדברי הימים א’, (ט”ו 29) “הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק”: המילים “מפזז ומכרכר” יצאו מכלל שימוש…!
דוגמה נוספת, המילה “נורא” שיש לה, לדברי דויטשר “תעודת יוחסין די מכובדת”. בתחילת דרכה לא הייתה שלילית. משמעותה הייתה “נשגב, מדהים, מעורר הערצה.” ולכן, טוען דויטשר, אין מקום לזעזוע שמביעים “נוטרי השפה העברית” כשהם נתקלים בביטויים כמו “נורא יפה”…
ובכן “כל השפות משתנות, כל הזמן”. (מתי, אגב, נהפך ניב לשפה? מתבדח דויטשר, ומצטט בלשן אמריקני: “שפה היא ניב עם צבא וצי”). בני אדם נוטים להציג את השינויים הללו כאילו יש בהם “סכנה גדולה (לשפה, לחברה, ואפילו לתרבות האנושית כולה)”. ובכל זאת השפות ממשיכות להשתנות, “מוסיפות לנוע ללא שמץ עידוד, על אפם וחמתם של בני האדם וכוונותיהם הטובות”.
דויטשר מתמצת את הסיבות לשינוי הבלתי פוסק הזה בשלוש מילים, שאת משמעותן הוא מבאר לאורך הפרקים: “חיסכון, דחף להבעה ואנלוגיה”.
פירושו של “חיסכון”: הדחף לפשט את ההבעה, והוא שגורם לשינויים שלרובם איננו ערים כלל. כך למשל הצליל ה’ נהפך ברבות הימים לצליל א’, כי נוח יותר לבטאו. כך למשל התחילית ת’ בעברית היא שיירים של המילה אַתָּה שנצמדה לפועל (“תלך”), מה שדויטשר מכנה “התכווצות כינויי גוף והתמזגותם בפועל”.
איך אפשר לדעת שאלה התהליכים ששינו מילים ומבנים? כי הם מתרחשים גם בהווה, וממנו אפשר להסיק! למשל, צמד המילים going to באנגלית, שבעבר שימש כפועל שמציין פעולה ממשית, לעבור ממקום למקום, נהפך במרוצת הזמן לצורה דקדוקית שמציינת פעולה בעתיד, ובימים אלה, כשמדובר בצורה הדקדוקית ולא בפועל המתאר פעולה ממשית, going to הולך ומשתנה בהדרגה והופך ל gonna, כי כך נוח יותר להגות את הצמד! (דוגמה עכשווית בעברית: המילה “כן” שהולכת ומצטמצמת ל”כֵּ”, ואולי בעתיד תיחשב תקנית בצורתה החדשה).
פירושו של “דחף להבעה” הוא שדוברי שפה אינם מסתפקים עוד במילים שמשמעותן נשחקה, וכדי להעצימן הם מוסיפים להן מילים שידגישו אותן, וכך השפה לא רק מצטמצת, אלא גם מתרחבת. אחת הדוגמאות המשעשעות שדויטשר מציג היא התהליך שעברה המילה “אפילו”. תחילתה במילה “אם”, שעמדה במקור בזכות עצמה, עד שהדוברים חשו שאין בה די, והוסיפו לה את המילה לוּ: “אם לוּ”. אבל אז היא התכווצה ל”אילוּ”, ובעקבות זאת התרחבה ל”אף אילו” ומשם התכווצה שוב ל”אפילו”, שבימינו הדוברים חשים שאין בה די, וכדי להעצימה מוסיפים לה שוב את המילה “אם”, ויוצרים את הביטוי המשעשע “אפילו אם”, שמשמעותו המילולית היא “גם אם אם אם”.
מרתק במיוחד הפרק העוסק באנלוגיה. דויטשר מראה כיצד מאפשרים הדימויים, שכל אחד מאתנו משתמש בהם בלי דעת, להביע רעיונות מופשטים, בדרך של השוואה בינם לבין מושגים קונקרטיים, שכן “מטאפורה היא המנגנון העיקרי שבאמצעותו אנחנו יכולים לתאר, ואפילו להבין, מושגים מופשטים”. כך למשל מושגים מהמרחב משמשים אותנו כדי לבטא מושגים של זמן או של גורמים או סיבות. “מלונדון”: אות השימוש מ’ מציינת מרחב, לעומת “הוא רעד מקור”, שאז מ’ השימוש מציינת סיבה; “מלונדון לפריז”: מ’ השימוש מציינת מרחב, לעומת “דחיתי את הפגישה מיום ראשון ליום שני” – מ’ השימוש מציינת מעבר בזמן, וכן הלאה.
ניסיתי להביא בסקירה משהו, על קצה המזלג, מהחדווה שמעורר ספרו של גיא דויטשר. כשקוראים אותו וחושבים על בתו המחוננת והמופלאה, אי אפשר שלא להודות על קיומם של אנשים כאלה, שמעשירים את העולם בקסם של חוכמתם וכישרונם.
THE UNFOLDING OF LANGUAGE, Guy Deuetscher
לעברית: עמרי אשר
