תגית: ג'ורג' אליוט

ג'ורג' אליוט: "רומנים מטופשים שכותבות גבירות"

ג'ורג' אליוט הוא שם העט של מרי אוונס, סופרת אנגליה מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה אליוט שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי, שכן קיימה קשר זוגי עם גבר נשוי שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בגיל שלושים ותשע החלה לפרסם את סיפוריה, ואחריהם את הרומנים שכתבה. היא בחרה בשם עט של גבר, כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה, וגם משום שחששה שמא חייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. הסופרת שמרה על שם העט שלה גם אחרי שזהותה נחשפה.

המאמר שלפנינו שופך אור על תפישת העולם שלה כסופרת, ואת דעתה על עמיתותיה, שמהן ומכתיבתן ביקשה להתרחק. המאמר לא תורגם בשלמותו – הקטעים שבהם מצטטת אליוט קטעים מהרומנים הנפסדים שעליהם מתחה ביקורת הושמטו, שכן הם מתייחסים לספרים ולסגנונות כתיבה נשכחים של כותבות שאיש אינו עוסק בהן עוד.

 

ג'ורג' אליוט: רומנים מטופשים שכותבות גבירות

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוגה שיש לה זנים רבים, הנקבעים על פי סוג הטיפשות המסוימת השולטת בהם: המבעבעת, הפרוזאית, הצדקנית, או הקפדנית. יש לשים לב במיוחד לזן המערב את כל הטיפשויות. זוהי מעין תרכובת של הבל נשי. אפשר למצוא בתוכה את רוב הרומנים הללו. את סוג התרכובת הזאת נבדיל מכל הזנים האחרים, ונכנה אותה "זן הראש והכובע".

הגיבורה ברומנים הללו היא לרוב יורשת עשירה, כנראה גם אצילה בזכות עצמה. ברקע קיימים בלי ספק כמה מאהבים, ביניהם ברון מרושע, דוכס חביב, ומרקיז צעיר ומפתה מאוד, בנו הצעיר של מרקיז, וגם משורר שנאנח בעטיה של הגיבורה, אך עושה זאת ממרחק סביר. כמן כן יש לה קהל מעריצים לא-מוגדרים, שתיאורם עמום. עיניה ושנינותה מסנוורים; אין כל נטייה לחריגות במבנה של אפה או במוסריות שלה; היא ניחנה בקול עמוק ונפלא ובאינטלקט נפלא; היא לבושה בשלמות והיא דתית בשלמות; היא רוקדת כמו יעלת חן וקוראת את התנ"ך בשפת המקור.

לחלופין, הגיבורה איננה יורשת עשירה. מעמד גבוה ועושר הם התכונות היחידות שחסרות לה. חרף זאת היא משתחלת, בלי לעשות אף טעות, לתוך החברה הגבוהה, זוכה לדחות שידוכים רבים, מצליחה לקבל את ההצעה הטובה מכולן, ובסופו של דבר עונדת את התכשיטים המשפחתיים, כמו נזר של צדיקות. גברים מפוקפקים נושכים את השפתיים בבלבול וחוסר אונים כשהיא משוחחת אתם, או שהם מכים על חטא אחרי שהיא נוזפת בהם,  ועושה זאת, ברגע הנכון, בשטף של דיבור מרומם; באופן כללי היא נוטה להשמיע נאומים, ולדבר בלי הרף, עד שהיא פורשת לחדרה. בשיחותיה המתועדות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה הלא מתועדות היא שנונה להדהים. ידוע שיש לה יכולת מצוינת להתבוננות, ושהיא יודעת לנתח את התיאוריות הרדודות של הפילוסופים. בעזרת האינסטינקטים הנעלים שלה אנשים יכולים לכוון את השעונים שהם עונדים על היד או תולים על הקיר, ואז הכול מסתדר. הגברים שלצדה כפופים לה. מדי פעם היא שולחת רמז מנחם שלפיו אפשר להבין שהם שקועים באיזה עניין, וכך אפשר לזכור שעולם העסקים ממשיך להתנהל איכשהו. עם זאת, נראה שהסיבה האמיתית לקיומם של הגברים הללו היא הזכות להתלוות אל הגיבורה שלנו במסע החיים השמימי שלה. הם פוגשים אותה בנשף, ומסתנוורים ומסתחררים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה על סוסים, והם מכושפים מכישורי הרכיבה שלה; בכנסייה, והם מתמלאים ביראת כבוד מהמתיקות המכובדת של התנהגותה. היא האישה האידיאלית בזכות רגשותיה, כישוריה ותנועותיה. לעתים קרובות מאוד היא נישאת לגבר לא מתאים, ואז סובלת מאוד מהמזימות והרמאויות של ברון מרושע; אבל אפילו המוות מוצא בתוכו פינה חמה, המיועדת ליצור מופלא כל כך, וממש ברגע האחרון הוא מתקן למענה את כל הטעויות שעשתה. הברון המרושע ייהרג בלי ספק בדו-קרב, והבעל המשמים ימות במיטתו. על ערש דווי הוא יבקש מאשתו ש – במיוחד למענו! – היא תינשא לאיש שהיא אוהבת יותר מכול, וזאת אחרי שהוא עצמו כבר שלח למאהב מכתב, המודיע לו על הסידור המוצלח. לפני שהעניינים מגיעים אל אותו מקום רצוי, עצבינו מספיקים להימתח, כי אנחנו רואים את הגיבורה היפהפייה והמוכשרת עוברת כמה mauvais moments, כלומר – רגעים קשים – אבל זוכים לחוש קורת רוח מהידיעה שאת הצער שלה היא בוכה לתוך ממחטה רקומה, כשגופה המעולף רכון על הריפוד המשובח ביותר, ושמכל התהפוכות, החל בהוצאתה החפוזה מתוך הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של שיער ראשה, היא יוצאת כשגון פניה נראה מלבלב ותלתליה שופעים כמו תמיד.

נציין, אגב, שהוקל לנו, כי נפטרנו מכמה פקפוקים קשים: גילינו שרומנים מטופשים שכותבות גבירות מגיעים רק לעתים רחוקות למקום שאיננו החברה הגבוהה והאופנתית מאוד. הנחנו שנשים חסרות כול נהפכות לסופרות, כמו שבעבר נהפכו לאומנות, כי לא יכלו להתפרנס באופן שהולם גבירה. על פי הנחת יסוד זאת, התחביר המוזר והאירועים הלא סבירים שיקפו בעינינו מעין פאתוס, כמו זה שיש בכריות קטנות ומוגזמות מאוד בצורתן המיועדות לאיסוף סיכות תפירה, או במצנפות שינה יוצאי דופן בצורתם, שאדם עיוור מוכר אותם. חשנו שגם אם התוצרת טורדת את המנוחה, משמח לחשוב שהכסף מגיע לאישה נזקקת. בעיני רוחנו ראינו נשים בודדות נאבקות לפרנסתן, או רעיות ובנות שמתמסרות בגבורה כדי ליצור "עותק"  – אולי כדי לפרוע את החובות של הבעלים שלהן, או לרכוש כמה מותרות בעבור אב חולה. מתוך הרושם הזה נמנענו ממתיחת ביקורת על ספרה של הגברת. אמנם האנגלית שלה פגומה, אבל – אמרנו לעצמנו – אין לדון את מניעיה לכף חובה; אמנם הדמיון שלה נטול השראה, אבל סבלנותה אינה יודעת לאות. את הכתיבה הריקנית תירצנו בבטן ריקה, ואת השטויות שייכנו לדמעות. אבל לא! התיאוריה הזאת שלנו, כמו תיאוריות רבות ונחמדות אחרות, נאלצה לסגת מפני תצפית שערכנו.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות, כך השתכנענו, נכתבים בנסיבות שונות לגמרי. מסתבר שהסופרות הנאות הללו לא שוחחו מעולם עם אף סוחר, אלא אם עשו זאת מתוך חלון של כרכרה; אין להן מושג איך חיים בני מעמד הפועלים, אלא כמי שנסמכים עליהן; לגביהן הכנסה שנתית של חמש מאות פאונד היא עניין עלוב; רובע בלגרביה[1] ו"אולמי הברון" הם האמת מבחינתן. אין להן שום עניין בגבר שאיננו לפחות הבעלים של אדמות, או מוטב – שהוא ראש ממשלה. ברור לגמרי שהן כותבות בחדרי הסבה אלגנטיים, בדיו סגולה ועם עט מעוטר באבני אודם; שהן אדישות לחלוטין לדוחות שמגישים מוציאים לאור, ושמעולם לא התנסו בשום סוג של עוני, חוץ מעוני מחשבתי. נכון, שוב ושוב אנחנו נדהמים להיווכח עד כמה אין הן מעמידות פנים בתיאור החברה הגבוהה שהן כנראה משתייכות אליה; יחד עם זאת, הן אינן חושפות שום קרבה לכל צורת חיים אחרת. אם בני המעמד שהן מתארות אינם סבירים, אנשי הספרות, הסוחרים ושוכני הבתים הכפריים שלהן אינם אפשריים; למרבה הפלא מסתבר שבזכות כישוריהן השכליים הן מצליחות לשחזר גם את מה שראו ושמעו וגם את מה שלא ראו ולא שמעו, במידה שווה של חוסר דיוק.

***

את הפתגם הביתי "אל תהיה אופה אם ראשך עשוי מחמאה" אפשר לפרש כך: מוטב לה, לאישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, שלא להזדרז ולפרסם את דבריה. אכן, זהו מסר שנימתו שונה מאוד מזאת שאפשר לשמוע בדברים שאומרים מבקרים אחרים. בעצם – תחושותיהם אינן שונות, אבל הם אינם מפסיקים לומר לעוד ועוד סופרות עד כמה הם "מברכים" את כתיבתן "ועושים זאת מתוך עונג". הגבירות שאליהן מכוונת הביקורת שלנו רגילות אם כך שמשבחים אותן בהפרזה על התיאורים המבריקים שכתבו, מספרים להן שהיטיבו לשרטט דמויות, שסגנון כתיבן מרתק, ושהרגשות שהן מביעות נעלים. ייתכן שאותן סופרות יכעסו עלינו, על דברינו. נבקש מהן אם כך לחשוב רגע על השבחים הפושרים, ולעתים קרובות – על ההאשמות הלגלגניות, שאותם מהללים מפנים לא פעם לעבר סופרים אחרים, אלה שיצירותיהם יהפכו בעוד זמן לא רב לקלאסיקות ספרותיות. ברגע שאישה חושפת גאונות, או כישרון אמיתי, השבחים שהיא זוכה בהם מתמתנים ואילו הביקורת מחמירה. נוצר מעין איזון תרמו דינמי: כשכישרונה של אישה אפסי, השבחים העיתונאיים מגיעים לנקודת רתיחה; כשהישגיה בינוניים, הטמפרטורה מזכירה יום קיץ חמים, וכאשר הכותבת מצטיינת, ההתלהבות של הביקורת יורדת אל נקודת הקיפאון.

***

כל מבקר שמעריך את חלקן העתידי של נשים בספרות, יימנע בעיקרון מעיסוק בתוצרים של נשות ספרות. כי ברור לכל מי שבוחן בלי משוא פנים את הספרות הנשית, שחסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים מיכולת אינטלקטואלית ירודה, אלא מהיעדר התכונות התורמות להצטיינות ספרותית: חריצות סבלנית, תחושת האחריות הכרוכה בהוצאה לאור, והערכה כלפי קדושת אמנותו של הסופר.

ברוב הספרים שכותבות נשים אפשר להבחין בפשטות שנובעת מהיעדר כל אמות מידה גבוהות. אותה פוריות שנוצרת מתוך מוגבלות וחוסר יכולת לחקות, שילוב מטומטם, שבקרה עצמית כלשהי הייתה יכולה לבלום ולעקר. כמו שקורה כשזייפנים פוצחים בשיר. אילו הייתה להם שמיעה מוזיקלית מסוימת, הם היו מעדיפים לשתוק. במקום שהרברבנות המטופשת והרצון להופיע בדפוס תתאזן בעזרת מודעות אינטלקטואלית והבנת המשמעות שיש לכתיבה חסרת ערך, היא זוכה לעידוד בשל התפיסה המוטעית לחלוטין לפיה כל כתיבה שהיא מעידה על עליונות נשית. לכן לדעתנו הייצוג שהאינטלקט הנשי הממוצע זוכה לו באמצעות הרבה מאוד ספרות נשית אינו הוגן, כי יכולתן האינטלקטואלית של המעטות שמיטיבות לכתוב נמצא הרבה מעל הרמה האינטלקטואלית הרגילה של בנות מינן, ואילו יכולתן של הנשים הרבות שכותבות רע נמצאת הרבה מתחתיה. כך שבסופו של דבר, המבקרים הקשוחים יותר ממלאים חובה אבירית כשהם שוללים מספרות הנשים את היוקרה המזויפת, העלולה להעניק לה כוח משיכה שכולו רק אשליה, וכשהם ממליצים לנשים שכישוריהן ממוצעים – זהו שירות שלילי מינימלי שאפשר להעניק להן – להימנע מכתיבה.

ההתנצלות השכיחה שמשמיעות נשים שנעשות סופרות, גם אם הן נטולות כל כישורים מיוחדים, היא שהחברה חוסמת בפניהן את כל תחומי העיסוק האחרים. אכן, החברה ראויה לנזיפה, ועליה להסביר את היווצרותם של לא מעט דברים לא ראויים, החל במלפפונים חמוצים גרועים וכלה בשירה גרועה. אכן, החברה, כמו גם הממשלה, וגופים מופשטים רבים אחרים, ראויה לגינוי רב, אך גם לשבחים. אם קיימת אישה אחת שכותבת מתוך כורח, לדעתנו שלוש כותבות מתוך יוהרה. וחוץ מזה, יש משהו כל כך מטהר בעצם כך שאדם עובד כדי להרוויח את לחמו, ורוב הספרות הנשית הזולה והגרועה ודאי אינה נוצרת בנסיבות כאלה. "יש רווח בכל עמל", אבל לנו נדמה שספרים מטופשים שכותבות גבירות נוצרים לא מתוך עמל, אלא מתוך בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה, איננו זקוקות לשום טיעון כדי להוכיח כי כאשר מדובר בכתיבת ספרות, נשים יכולות בהחלט להשתוות לגברים. לא מעט שמות דגולים, של כותבות חיות ומתות, עולים מיד על הדעת כראיה ליכולתן של נשים לכתוב רומנים לא סתם טובים, אלא משובחים; רומנים יקרי ערך ובעלי ייחוד, שונים מאוד מאלה שגברים מסוגלים ליצור. מגבלות של השכלה אינן יכולות למנוע מנשים מלהגיע אל החומרים שמהם נוצרת ספרות, ואף סוג של אמנות אינו משוחרר כל כך מתביעות נוקשות כלשהן, כמו ספרות, בדיוק כפי שגבישים יכולים להיווצר בצורות שונות, ויופיים נשמר. עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – יכולת אמיתית לראות ולהבחין, חוש הומור, ולהט רגשי. אבל דווקא משום שהספרות אינה מציגה תביעות נוקשות, יש בה פיתוי קטלני, שמושך נשים נטולות יכולת לכתוב. איש לא ישלה אף אחת ולא יטעה אותה להאמין שהיא מסוגלת לנגן בפסנתר; נגינה בפסנתר מצריכה התגברות על קשיים משמעותיים ומי שאין לה יכולת לכך תישבר, בוודאות. כל תחום אמנותי שכרוך בטכניקה שמור מפני פלישה של טמטום כבד תנועה, אבל בכתיבת רומנים אין מחסום בולם של נבצרות, אין אמת מידה חיצונית שמונעת מסופר להתבלבל בין יכולת מטופשת לבין שליטה אמנותית. וכך אנו נתקלים שוב ושוב בסיפורו הנושן של לפונטיין, על החמור שחובט בחוטמו על החליל, וכשהוא מגלה שנוצר צליל כלשהו, מכריז, Moi, aussie, je joue de la flute"[2] – משל שנמליץ עליו, לקראת סיום המאמר, לכל קוראת שמסתכנת ברצון להוסיף על "רומנים מטופשים שכותבות גבירות".

המאמר באנגלית: "Silly Novels by Lady Novelists"

ת[1] רובע בלונדון

[2] בצרפתית: גם אני מנגן בחליל

לעברית: עופרה עופר אורן ©

ג'ורג' אליוט: המרד, ההצלחה והאהבה של "ילדה מכוערת"

ומדוע בחרה לעצמה של שם גבר.

מרי אוונס בת התשע נשלחה לבית הספר ללמוד: נפרדה מהמשפחה, עזבה את בית הלבנים האדומות, באחוזה שאביה מנהל, ועברה לפנימייה. יחסיה עם אמה קרירים וכנראה שאינה חסרה למרי, אבל היא כן מתגעגעת לחיים שבכפר, לשיטוטיה בשדות הירוקים, החצויים בגדרות שיחים, לדיג בתעלות ובבריכות המים, לאחיה, ובעיקר לאביה: היא הבת החביבה עליו. בצר לה מחפשת מרי דמות מבוגרת להישען עליה, ומתקרבת לאחת המורות, שאתה היא מנהלת שיחות מפתיעות בתבונתן על פילוסופיה ואתיקה. המורה אוונגליסטית אדוקה, ומרי הולכת בעקבותיה, מתקרבת לדת, מתלבשת בצניעות ומקפידה על ביטול עצמי ועשיית מעשים טובים.

שלושים שנה אחרי כן, מרי אוונס איננה עוד. היא שינתה את שמה ואת השקפת עולמה. היא פורצת דרך, מורדת במוסכמות, מעצבת לעצמה חיים שונים מאלה של בני משפחתה ומכריה. היא ג'ורג' אליוט, ילידת 1818, סופרת מוכרת ומצליחה מאוד. עד מותה, בגיל שישים ואחת, פרסמה שישה רומנים ושלושה עשר קובצי שירה, זכתה לקהל קוראים נלהב, התעשרה מהכתיבה, ואפילו הוצגה בבית המלוכה, חרף אורח החיים שניהלה, שנחשב בימיה שערורייתי.

רישום של גורג אליוטאך נשוב למרי אוונס. אביה השתדל שבתו תזכה בהשכלה רחבה, כי היה בטוח שכיעורה ימנע ממנה להינשא ורצה להבטיח שתוכל לעבוד ולהתפרנס כאומנת ומורה פרטית לילדים עשירים. לאחר שאמה מתה, חזרה מרי הביתה כדי לטפל באב. היא הייתה בת שש עשרה, המשיכה לקרוא ספרי תיאולוגיה, והתחילה להטיל ספק ברעיונות האוונגליסטים. האם אמנם, תהתה, נשים ניחנו בנטייה טבעית ומולדת לטפל, והאם אלוהים הקריב את עצמו למען האנושות ככתוב, כמו שנשים מקריבות את עצמן לטובת אחרים? היא עצמה חשה שאין בה דחפים אימהיים, ושאינה מסוגלת להסתפק בעשייה הביתית. היא קראה ספרים על אסטרונומיה וגיאולוגיה והגיעה למסקנה שכדור הארץ לא יכול היה להיווצר בשישה ימים, כמסופר בסיפור הבריאה. פריצת הדרך הראשונה בדרכה להפוך לסופרת ג'ורג' אליוט הייתה כשעזבה את הדת ודגלה בלבה במחשבה חופשית – המושג הוויקטוריאני לאגנוסטיות. כדי למנוע שערורייה נעתרה להפצרות בני משפחתה, והסכימה להמשיך, לפחות בינתיים, להופיע לתפילות בכנסייה.

דמויות מתוך הספר התחנה על נהר הפלוס
תום ומגי, שתי דמויות מתוך הספר "התחנה על הנהר פלוס" מאת ג'ורג' אליוט

בהיותה בת עשרים ושש תרגמה ספר בשם חיי ישו שזיכה אותה בהכרה של חוגים אינטלקטואליים. מות אביה, שלוש שנים אחרי כן, שחרר אותה להכיר אנשים, לנסוע, לנהל פרשיות אהבים: כך למשל חייתה בפנסיון שבו גרו גם המוציא לאור שאתו עבדה, רעייתו והמאהבת שלו. כששתי הנשים גילו שגם מרי אוונס מנהלת אתו קשר, הביאו לכך שתסולק.

מרי אוונס זכתה לעצמאות כלכלית כשהחלה לעבוד כעורכת בכתב עת שמאלני, וקנתה לעצמה דירה. ואז התרחשה השערורייה הדרמטית מכולן: היא החלה בקשר זוגי עם גבר נשוי, שאשתו סירבה להתגרש ממנו. בני הזוג אף עברו לגור ביחד, והעמידו פנים כאילו הם נשואים כחוק!

מידלמרץ
הוצאת דביר, לעברית: אפרים ברוידא

בגיל שלושים ותשע נהפכה מרי אוונס לג'ורג' אליוט. היא התחילה לפרסם סיפורים, ואחריהם רומנים רבים. היא בחרה בשם עט גברי כי רצתה להבדיל את עצמה מסופרות בנות זמנה שכתבו בעיקר רומנסות וסיפורי אהבה. היא גם חששה שחייה האישיים יפגעו בהתקבלות של ספריה. אכן, הציבור אהב אותם. המלכה ויקטוריה קראה ושיבחה את ספרה השני והמכירות נסקו. עד מהרה התגלתה זהותה של הסופרת, אבל הצלחתה לא נפגעה. כשהייתה בת חמישים ושלוש, אחרי שהתפרסם הרומן מידלמרץ', לא נחשבה עוד עם בן זוגה שמחוץ לנישואין כמוקצה חברתית. (זמן לא רב אחרי שמת, נישאה כחוק לגבר צעיר ממנה בעשרים שנה). הספרות והמחשבה החופשית ניצחו את מגבלות הדת, וג'ורג' אליוט – את מרי אוונס, הילדה הקטנה, הלא יפה די הצורך, שחיפשה תשובות.

 

טור על סופרות באקס נט