ארכיון תגיות: ג'ולי אוטסוקה

ג'ולי אוטסוקה, "הבודהה בעליית הגג": יצירת מופת!

לילה ראשון

"באותו הלילה בעלינו החדשים בעלו אותנו במהירות. הם בעלו אותנו בשלווה. הם בעלו אותנו בעדינות, אבל בתוקף, ובלי לומר מילה. הם הניחו שאנחנו בתולות כפי שהבטיחו השדכנים, והם בעלו אותנו בזהירות רבה. תגידי לי אם זה כואב. הם בעלו אותנו שוכבות על הגב על הרצפה החשופה של ה'מינֶט מוֹטֶל'. הם בעלו אותנו במרכז העיר, בחדרים מדרגה שנייה באכסניית קוּמאמוטו. הם בעלו אותנו בבתי המלון הטובים ביותר בסן פרנסיסקו שאדם צהוב היה יכול להציג בהם את כף רגלו בימים ההם. מלון 'קינוקוּנִיה', 'המיקאדו', מלון 'אוגאווה'. הם התייחסו אלינו כאל מובן מאליו והניחו שנעשה למענם כל דבר שיאמרו לנו. תסתובבי בבקשה לקיר ותרדי על ארבע. הם החזיקו אותנו במרפקים ואמרו בשקט, 'הגיע הזמן.' הם בעלו אותנו לפני שהיינו מוכנות, והדימום לא פסק שלושה ימים, הם בעלו אותנו כשקימונו המשי הלבן מופשל למעלה על ראשנו, והיינו בטוחות שאנחנו הולכות למות. חשבתי שחונקים אותי. הם בעלו אותנו בחמדנות, ברעבתנות, כאילו המתינו לכך אלף שנים ואחת. הם בעלו אותנו למרות שעדיין היתה לנו בחילה מהאונייה והאדמה עדיין לא הפסיקה לנוע מתחת לרגלינו. הם בעלו אותנו בפראות, השתמשו באגרופים בכל פעם שניסינו להתנגד. הם בעלו אותנו למרות שנשכנו אותם. הם בעלו אותנו למרות שהכינו אותם, הם בעלו אותנו למרות שהעלבנו אותם – אתה לא שווה אפילו את האצבע הקטנה של אימא שלך – וצעקנו לעזרה (אף אחד לא בא), הם בעלו אותנו למרות שכרענו לרגליהם על האדמה והתחננו שיחכו. אי אפשר לעשות את זה מחר? הם בעלו אותנו בהפתעה, כי כמה מאיתנו לא שמעו מאמותינו מה בדיוק כרוך באותו הלילה. הייתי בת שלוש־עשרה ואף פעם לא הסתכלתי לגבר בעיניים. הם בעלו אותנו תוך התנצלות על ידיהם הנוקשות, המיובלות, וידענו מיד שהם איכרים ולא בנקאים, הם בעלו אותנו בנינוחות, מאחור, כשרכנו מבעבד לחלון להתפעל מאורות העיר למטה. 'את מאושרת עכשיו?' הם שאלו אותנו. הם קשרו אותנו ובעלו אותנו כשפנינו מטה על שטיחים מרופטים שהסריחו מגללי עכברים ומעובש. הם בעלו אותנו כאחוזי טירוף, על גבי סדינים מוכתמים בצהוב. הם בעלו אותנו בקלילות, בלי לעשות מזה עניין גדול, מפני שחלקנו כבר נבעלנו פעמים רבות קודם לכן. הם בעלו אותנו שתויים. הם בעלו אותנו בגסות, בפזיזות, ובלי להתחשב בכאב שלנו. חשבתי שהרחם שלי הולך להתפוצץ. הם בעלו אותנו למרות שהצמדנו את רגלינו בכוח ואמרנו 'לא, בבקשה.' הם בעלו אותנו בזהירות, כאילו שפחדו שנישבר. את כל כך קטנה. הם בעלו אותנו בקרירות, אבל בידע רב – תוך עשרים שניות תאבדי שליטה לגמרי –  וידענו שהיו רבות לפנינו. הם בעלו אותנו כשאנחנו בוהות בתקרה וממתינות שזה יעבור, לא מבינות שזה לא יעבור עוד שנים רבות."

הציטוט נמשך עוד, אבל עצרתי כאן. המומה. נחרדת. נחנקת. כל התחושות הללו התעוררו שוב כשהעתקתי את הקטע, כמו מה שחשתי כשקראתי אותו לראשונה, בספר שכמותו לא קראתי מעודי – רומן מפעים ומקורי להדהים.

ג'ולי אוטסוקה, אמריקנית ממוצא יפני, בחרה לכתוב הכול בגוף ראשון־רבים. היא נוגעת בספרה בפרשה היסטורית מזעזעת שלא הרבה היה ידוע לי עליה: הגירתן של נשים יפניות, שנישאו בתחילת המאה העשרים לבעלים יפניים, גברים שהגיעו לאמריקה לפניהן. הנשים הגיעו לארצות הברית אחרי שנישאו "על הנייר" לאותם גברים זרים. הן ידעו על הבעלים שלהן רק מה שאלה סיפרו להן, וראו אותם רק בתצלום שנשלח אליהן.

וכך, כמו שצוטט כאן למעלה, החלו, לא במפתיע, חיי הנישואים שלהן.

האפקט המצטבר בזכות המשפטים הקצרים, בשל מגוון החוויות השונות המתוארות ברצף בתוך פסקה אחת, והכתיבה בגוף ראשון־רבים, יוצא דופן ורב עוצמה. אמנם כל אחת מהנשים הללו נקלעה למקום אחר, לגבר אחר, ולכאורה – למציאות שונה מזאת של חברותיה, אבל בעצם, בסיכומו של דבר, יש קווים משותפים רבים לחוויותיהן. לא רק באופן שבו הגברים קיבלו אותן. לא רק האונס, התרמית, ההפתעה, ההתפקחות, אלא – כל מה שנמשך משם ואילך.

היו ביניהן נשים שניסו לנוס מפני החיים הכפריים שהיו צפויים להן ביפן, העבודה הקשה בשדות האורז. היו כאלה שהגיעו מהעיר ("גדלנו באחוזות גדולות עם משרתים משלנו, ולא יכולנו לסבול שאומרים לנו מה לעשות"). אלה גם אלה מצאו את עצמן איכרות שכירות, לצד בעליהן, כאלה שנאלצות לעבוד בחקלאות, בעבודת פרך. אחרות נעשו משרתות שהגבירות הלבנות שלהן אפילו לא זוכרות את שמן, או "מעניקות" להן שם חדש: "הן קראו לנו הלן ולילי. הם קראו לנו מרגרט. הן קראו לנו פרל."  הנשים הלבנות מעוררות במשרתות המנוצלות קנאה: "הן נראו כל כך בבית בעולם. כל כך נינוחות. היה להן הביטחון העצמי שחסר לנו. ושיער הרבה יותר טוב. כל כך הרבה צבעים. והצטערנו שלא יכולנו להידמות להן קצת יותר." היפניות סובלות בשתיקה התעמרות והשפלות. שומעות, למשל, את הגבירה הלבנה מזהירה את בתה: "אם לא תעשי מאמץ בלימודים עוד תמצאי את עצמך מקרצפת רצפות כמו לילי." בבית וגם בחוץ הן זהירות תמיד: "הנשים שלהם ביקשו מאיתנו להתרחק מהן בקרוניות של החשמליות שלהם בכל פעם שעמדנו קרוב מדי. 'סליחה,' אמרנו להן, ואז חייכנו וזזנו הצדה. מפני שהדרך היחידה להתנגד, אמרו לנו בעלינו, היא לא להתנגד.'"

הן מקפידות תמיד על צייתנות מוחלטת. משתפות פעולה. עובדות בחריצות שאין כמותה. יולדות ילדים, ומגדלות, או מאבדות, אותם. מתרגלות לחיים הקשים. או שאינן מתרגלות אליהם. כולן סובלות. רובן לא מוותרות. חלקן, בזכות העבודה הקשה, המתמדת, מצליחות "להסתדר", לרכוש לעצמן ולבני המשפחה שלהן ביסוס כלכלי כלשהו.

ואז פורצת מלחמת העולם השנייה, וההתקפה היפנית על פרל הרבור. לקרוא על מה שקרה להן ולבני המשפחה שלהן בעקבות זאת קורע את הנשמה.

אנחנו מיטיבים כל כך להכיר את אובדן הזכויות האיטי של היהודים בגרמניה, ואחרי כן בכל ארצות אירופה. מה ידוע לנו על מה שעבר על היפנים בארצות הברית? על ילדיהם, שכבר נולדו שם, הרגישו אמריקנים לכל דבר, בני המקום, והאמינו שהם שייכים?

ואיך התייחסה הסביבה הלבנה אל מה שקרה להם?

הסיפור מגולל הכול, כל הזמן, בגוף ראשון רבים. בכתיבה מופלאה וחד פעמית.

זוהי יצירת מופת!

תרגמה מאנגלית: רחל פן

  Julie Otsuka, The Buddha In The Attic