ארכיון תגיות: בעז נוימן

HBO, “הקנונייה נגד אמריקה”: מה מחירה של בדלנות?

מה מוסרי ונכון יותר, להיות נאמן לעצמך ולבני משפחתך הקרובים ביותר, או שעל כל אדם להרחיב את המעגל, לחשוב על זולתו, על בני ארצו ולא פחות מכך – על האנושות כולה? זאת השאלה המובלעת במחזה “כולם היו בני” (שמערכת החינוך הישראלית נוברת בו כבר עשרות רבות של שנים). תשובתו של ארתור מילר, שכתב את המחזה רק שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, היא חד משמעית: מי שדואג לעצמו, לרווחתו הכלכלית ולשלמות גופו, ועושה זאת על חשבון אחרים, בלי להתחשב באף אחד, אלא בצרכים המידיים שלו עצמו ושל בני משפחתו הקרובים ביותר, הוא מנוול. “העסק?” זועק בנו של ג’ו קלר לקראת סופו של המחזה, “זה מה שמעניין אותך? אתה לא חי בעולם? אין לך ארץ? אין סביבך אנושות?” ומאלץ את אביו להבין שטעה. שניים מבניו התנדבו להילחם “נגד הפשיסטים”, כפי שגרמניה הנאצית מכונה במחזה. אחד מהם, טייס, נעלם במהלך גיחה מבצעית ולא שב לעולם, והאחר נפצע קשה וחזר מהמלחמה עצוב וכעוס. האם מי שהתנדב ויצא לאירופה עם צבא ארצות הברית הוא פראייר, כפי שסבורה אשתו של ג’ו קלר? האם מוטב לו לאדם לשבת בבית, לחשוב על טובתו האישית, ולהפסיק “לחלום”? 

ובמילים אחרות, כלליות יותר: האם צדקו האמריקנים בכך שנחלצו לעזרת אירופה (רק בעקבות, יש לציין, ההתקפה היפנית על פרל הרבור, בדצמבר 1941), הצטרפו למלחמה והקריבו כארבעה מאות אלף חיילים? 

נראה כי השאלה לא הפסיקה להטריד את מי שחי באותה תקופה. פיליפ רות, סופר יהודי אמריקני, שנולד ב-1933, היה בן שמונה כשהנשיא רוזוולט הכריז שארצו מצטרפת למלחמה. 

שישים ושלוש שנים לאחר מכן פרסם רות את הספר הקנוניה נגד אמריקה והציג בו מציאות חלופית: מה היה קורה אילו בבחירות של 1940 נוצח רוזוולט, והנשיא הנבחר היה איש הימין הקיצוני צ’רלס לינדברג האנטישמי? 

במרס השנה הגיעה לטלוויזיה מיני סדרה של HBO: עיבוד לרומן של פיליפ רות. 

הרומן (והסדרה) תוהים כיצד היו נראים חייהם של יהודי ארצות הברית בסיטואציה שבה אמריקה דוגלת בבדלנות, באי מעורבות בענייניהן של ארצות אחרות, ובדאגה לעצמה בלבד, לאינטרסים המידיים שלה, תוך התעלמות ממה שקורה במקומות אחרים בעולם. האם מעצמה כמו ארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתעלם משאר העולם? האם סופת הרוע הנישאת באוויר עם אנשים כמו היטלר וצבא קלגסיו יכולה להיבלם ולהיעצר הרחק מחופיה של אמריקה? להישאר אי שם, רחוק, ולא מטריד? 

זכורים הדברים שאמר ברדיו ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ’מברלין, בספטמבר של שנת 1938, אחרי שצבאו של היטלר איים לפלוש לחבל הסודטים שבצ’כוסלובקיה: “כמה נורא, לא סביר ולא יאומן שנחפור שוחות ונתאים לעצמנו מסכות הגנה נגד גזים, בגלל סכסוך בארץ רחוקה, בין עמים שאנחנו בכלל לא מכירים.” הוא ידע שהקנדים, האוסטרלים, הדרום אפריקנים, מתנגדים למלחמה. “גם אם אנחנו חשים אהדה רבה כלפי אומה קטנה ששכן גדול וחזק מאיים עליה, בשום פנים ואופן לא נוכל לערב למענה במלחמה את האימפריה הבריטית.”

בריטניה נוכחה עד מהרה שלא תוכל לשמור על “נייטרליות”, שאין לה בעצם ברירה אלא להכריז מלחמה ולהתחיל לפעול נגד גרמניה הנאצית, לפני שיהיה מאוחר מדי.

בספר הקנוניה נגד אמריקה, ובעקבותיו בסדרה, נאלצים תומכי הבדלנות ללמוד על בשרם את טעמם של העריצות ושלטון הטרור שמביאים אתם הבדלנות ולמעשה –הכניעה או אפילו החבירה לפשיזם. 

מעניינת במיוחד נקודת המבט של יוצרים יהודים-במפגיע, שהרי ארתור מילר ופיליפ רות היו סופרים יהודים-אמריקניים. 

אצל ארתור מילר היהדות אינה מתבטאת במחזה “כולם היו בני”, אבל אצל פיליפ רות אחת הסוגיות העיקריות היא שאלת הזהות. האם בני הדור השני להגירה מאירופה הם אמריקנים “אמיתיים”? כך הם רואים את עצמם, אבל מסתבר להם שהאמריקניות שלהם דקיקה ומוטלת בספק – בעיני אמריקנים לא-יהודים. גם למי שמעורה מאוד, אפילו למשתף פעולה עם האמריקניות הגזענית ביותר (רב יהודי רפובליקני, יליד הדרום, שאביו, כך הוא מספר בגאווה, לחם עם צבא הקונפדרציה של תומכי העבדות) מתחוור שהאנטישמיות הבוטה תתנכל לו, ונאמנותו המוחלטת לא תועיל לו. על פי פיליפ רות, ליהודים בני הדור הראשון שנולדו בארצות הברית חשובה מאוד האמריקניות, אבל לצדה גם הזהות היהודית, המסורת והקהילה. 

בימים אלה, כשנשיא ארצות הברית הנבחר הוא דונלד טראמפ שנישא על גלי ההבטחות האומרות שכוונתו היא לרומם “שוב” את גדולתה וכוחה של אמריקה: “Make America great again”, אי אפשר שלא לראות ממד נבואי בספר ובסדרה. פיליפ רות הלך לעולמו ב-2018. הוא חזה אם כן בבחירתו של טראמפ לנשיא, אבל את הספר כתב שנים רבות לפני כן. טראמפ הבטיח לעמו שלא “יתעסק” עם ארצות אחרות. שיתמקד בכלכלה ובכך ייטיב עם בוחריו. אכן, הכלכלה האמריקנית שגשגה, עד התקופה האחרונה, כשנגיף הקורונה אילץ אפילו את טראמפ להכיר בקיומו ובסכנותיו, אחרי שהתכחש לו וזלזל בו. הסגר שהכריזו מדינות רבות ברחבי העולם פגע כמובן בכלכלה של כולן, כמו גם בזאת של ארצות הברית.

בסדרה תומכיו של הנשיא הפשיסט צ’רלס לינדברג מרוצים מכך שהמדיניות הבדלנית שיפרה את הכלכלה וייצבה את מצבם של רבים (אך כמובן לא את זה של כולם). יש לזכור שבתחילת שלטונו גם היטלר “ייצב את הכלכלה”, אבל הטירוף והשתוללות גבו תוך כמה שנים מחיר כבד ומוטטו לא רק את הארצות שגרמניה כבשה, אלא גם אותה עצמה. יחד עם זאת, כפי שמראה אריק ויאר בספרו סדר היום, היו מי שהמלחמה רק היטיבה אתם: התאגידים הגדולים, למשל BASF, באייר, אגפא, אופל, אי גה פארבן, סימנס, אליאנץ וטלפונקן. התעשיינים שעמדו בראש אותם תאגידים תמכו כספית במשטר הנאצי, ועד היום הם ממשיכים לשגשג. הם מימנו את המפלגה הנאצית. עזרו לה להשתלט על גרמניה, והפיקו ממנה כמובן תועלת רבה.

האם אפשר להשוות את לינדברג שהסדרה להיטלר, או אפילו לטראמפ? 

לאחרונה התפרסמה בעיתון הארץ כתבה מרתקת, “דיוקנו של דמגוג”, שבה מתואר מחקר שנערך ב-1943: ניסיונם של גופי המודיעין האמריקני ליצור דיוקן פסיכולוגי של אדולף היטלר כדי להבין את כוחו ואת השפעתו המאגית על הציבור הגרמני. ובכן, היטלר האמין בגאונותו. הוא ראה בעצמו “חסין מפני טעויות”, ו”בלתי מנוצח” (כמה פעמים שמענו את טראמפ מספר לנו על עצמו עד כמה הוא חכם, מבריק, ראשון להבין, כל יודע?). היטלר “היה דובר בלתי נלאה וטרם עלייתו לשלטון נהג לשאת לעתים גם שלושה או ארבעה נאומים באותו יום” (לאחרונה נודע כי עוזריו של טראמפ יעצו לו להפחית במעט את הופעותיו הפומביות). היטלר “מעולם לא הודה בטעות” (מה אמר טראמפ על השטות המטומטמת והמסוכנת שלו כשהציע להזריק לאנשים חומרי חיטוי, כדי לגבור על נגיף הקורונה? שהוא “דיבר בסרקזם”….). היטלר היה להוט מאוד לצילומים של עצמו: “אם צלם המפלגה הרשמי מופיע במקרה או שמישהו נכנס למשרדו עם עיתון, הוא יקטע את הפגישה החשובה ביותר כדי לבחון אותו” (המונח “סיקור אוהד” עולה משום מה על הדעת.) היטלר הציג את עצמו כבעל מוסר עבודה אכזרי שכלל 16-18 שעות עבודה רצופות ביום, אבל למעשה היה בטלן גדול, והתקשה לקרוא את הדוחות המונחים על שולחנו (בעדויות שקראתי בספר  Fear אפשר להיווכח שגם נשיא ארצות הברית הנוכחי עצלן, מכור לטלוויזיה, ולא מסוגל לקרוא מסמך שמכיל יותר מפסקה אחת). 

אך נשוב אל הסדרה. במציאות השוררת באמריקה בדלנית, מי שנלחם נגד הגרמנים נחשב “קומוניסט” והמשטר רודף אותו (האפשרות היחידה להגיע לאירופה כדי להילחם לצד הבריטים הוא באמצעות בריחה לא חוקית לקנדה והתנדבות לצבאה).

הממשל מעודד צעירים יהודים לצאת בקיץ אל האזורים הכפריים של ארצות הברית, “כדי להתערות” באמריקה הלא אורבנית. על הדעת עולים דבריו של בעז נוימן
מהחוג להיסטוריה כללית של אוניברסיטת תל־אביב, בפרק “בין החום לירוק: נאציזם, שואה, אקולוגיה” שבספרו היסטוריות חדשות של הנאציזם: “הרי בהיותם בעלי מאפיינים ימניים, שמרניים ולאומניים קיצוניים הם [הגרמנים] היו רגישים וקשובים לרעיונות מסוג זה, שתאמו את ראיית עולמם ואת שאיפתם להגן על המולדת ולשמר  אותה. ומהי המולדת אם לא בראש ובראשונה טבע, אדמה ונוף גרמניים. הדגש כאן, כמובן, הוא בשמירת הטבע הלאומי ובשום פנים ואופן לא בשמירת הטבע הגלובלי. ובעצם, איזו תנועה לאומית מודרנית לא קידשה את הטבע, האדמה והנוף הלאומיים שלה כביטוי ל’רוח העם’? כל תנועה לאומית מודרנית זיהתה באדם את תבנית נוף מולדתו ובתבנית נוף המולדת את האדם. כל תנועה לאומית הניחה קשר מיסטי בין האדם לארץ מולדתו.” 

יהודים בסדרה מתלבטים אם להיאבק על זהותם ועל זכויותיהם, או לברוח, כמו הוריהם שנסו על נפשם (“מה, אם לא נסתלק יבואו הקוזקים?” לועג מי שמעדיף להישאר). עניין אותי מאוד להיווכח שהאופציה היחידה שהם מזכירים היא – קנדה, כמקום מבטחים. איש אינו מזכיר את ארץ ישראל, גם כשהם מפטירים כלאחר יד “לשנה הבאה בירושלים”, אינם נותנים את דעתם על משמעות המילים. כמובן, הרי מדינת ישראל עדיין לא קמה בהווה של הסדרה, תחילת שנות הארבעים של המאה העשרים. אני תוהה מה המקום שתופשת כיום מדינת ישראל בתודעתם. אני תוהה גם מה היה קורה במציאות חלופית אחרת, אילו היגרו סביו של פיליפ רות לארץ ישראל, לא לניו ג’רזי. האם גם אז היה כותב והיה נעשה אחד מחשובי הסופרים בני זמננו? האם גם אז היה זוכה פעמיים בפרס פוליצר ובשלל פרסים חשובים אחרים?  אין לדעת. עם זאת, מעניין לשים לב לפרט קטן בסדרה: שמו של הילד הקטן, שמשפחתו עומדת במרכז העלילה, הוא פיליפ, כשמו של הסופר. הסיפור אמנם לא באמת עליו ועל בני משפחתו, שהרי הוא עוסק במציאות חלופית, ובכל זאת בחר להעניק את שמו לילד הרגיש, האכפתי והאוהב, ששם לב לכל מה שקורה סביבו ומסיק מסקנות חשובות. אלה שהסופר ובעקבותיו יוצרי הסדרה המרתקת, מציגים בפנינו.

כדאי מאוד לצפות בה. הפרק הראשון אטי, אבל הפרקים הבאים סוחפים וכוחם הולך ומתעצם (רק הפרק האחרון חלש מקודמיו, ונראה “מולחם” ולא אינהרנטי, ולכן לא לגמרי משכנע). 

 

מה היה ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי?

בניגוד לאירופים שקדמו להם, לא ביקשו הנאצים לבנות את האימפריה שלהם מחוץ לאירופה – באמריקה, באפריקה, במזרח התיכון ובדרום מזרח-אסיה – אלא באירופה עצמה. היטלר, טען [ההיסטוריון מארק מאצובר, בספרו האימפריה של היטלר: כיצד שלטו הנאצים באירופה] היה המנהיג האירופי ביותר מכל מנהיגי מלחמת העולם השנייה. הוא היה היחיד שהחזיק בחזון ברור ושיטתי בנוגע לישות אירופית אחת. הנאצים, על פי מאצובר, פשוט קרעו את מסכת הצביעות מעל פניו של ההחוק הבינלאומי בן המאה התשע-עשרה בכך שהיו הראשונים להתייחס אל האירופים כפי שהאירופים עצמם התייחסו לילידים בקולוניות. ההבדל בין האימפריאליזם האירופי לאימפריאליזם הנאצי היה טמון אפוא בכך שהנאצים העבירו את הקו בין השליט לנשלט, בין האימפריאליסט ליליד, בתוך אירופה ולא עוד רק מחוצה לה. הפּרוֹטֶקטוֹרָט של בוהמיה ומורביה שהקימו הנאצים היה פשוט “יבוא” של המודל הקולוניאלי אל תוך אירופה.

מאצובר מצטט את הסופר ג’ורג’ אורוול שכתב במאמרו “לא סופרים כושונים” מ-1939 כי אינו מבין כיצד הבריטים, ההולנדים, הבלגים או הצרפתים יכולים לומר ברצינות שהם נלחמים נגד הנאציזם באירופה בזמן שהם עושים אותו הדבר בדיוק לאחרים באפריקה באסיה. כיצד הם יכולים לטעון כי מדובר במאבק בין דמוקרטיה לפשיזם, כאילו הדמוקרטיות עצמן אינן גם שליטות אימפריאליות על מיליוני בני אדם משוללי כל זכויות? “איזו משמעות תהיה להפלת המערכת של היטלר”, תהה אורוול, “כדי לייצב משהו גדול יותר וגרוע בדיוק כמוה, אם כי באופן שונה?”

 

בעז נוימן, “היסטוריות חדשות של הנאציזם”: האם ייתכן רצח-עם בלי הֶרֶג?

ההיסטוריונית מרגרט אנדרסון הבינה שכדי למשוך סטודנטים אל הקורס שלה באוניברסיטת ברקלי, עליה לשנות את שמו. הוא נקרא במקור “הגרמניות, 1918-1700″. הסטודנטים לא הגיעו. אחרי ששינתה את שמו של הקורס ל”עלייתו ונפילתו של הרייך השני”, נסק הרישום פי ארבעה, כך העידה. המילה “רייך” סקרנה אותם, מן הסתם. “הנאציזם הוא [אם כן] עדיין מה שמושך סטודנטים ללמוד היסטוריה גרמנית”.  

מסתבר שחקר הנאציזם ושלל היבטיו מעורר עניין רב. ההיסטוריון הישראלי בעז נוימן ניגש אל הנושא בספר שלפנינו באופן שונה ומחדש. הנחת היסוד שעליה התבסס היא שהמחקר עצמו ראוי לתשומת לב ולהסתכלות מחקרית. בכל אחד מהפרקים ערך נוימן סינתזה של רעיונות שונים, שנוגעים בהיבט כלשהו של חקר הנאציזם. הנה שמות של כמה מהפרקים, המעידים על תוכנם: “הומו או זונה – מה גרוע יותר להיות בגרמניה הנאצית?”; “נאציזם ואסלאמיזם – הילכו שניים יחדיו?”; “נאציזם ושפה”. אלה רק כמה משמות הפרקים, שתכניהם מעוררים מחשבות. בעקבות הסינתזה מגיע לעתים נוימן למסקנות משלו, ולעתים הוא משאיר שאלות פתוחות. בכל מקרה, התוצאה מרתקת!

הרעיון שאתו פותח נוימן את הספר הוא שבתקופה האחרונה חל שינוי בחקר הנאציזם והשואה. חוקרים רבים בני זמננו אינם ניגשים עוד למשימה בדחילו ורחימו, שמא שאלת המחקר שלהם תפגע בקודש הקודשים. בעבר, הוא טוען, “דין חקר הנאציזם לא היה כדין חקר תופעות היסטוריות אחרות”, שכן הוא “נתפס על פי רוב כתופעה היסטורית יוצאת דופן”. דור ההיסטוריונים הנוכחי “הוא כבר ‘נכד’ ולעתים אף ‘נין’ של דור ההיסטוריונים הראשון”, ולכן כיום כל שאלה נתפסת כלגיטימית, למעט הכחשת השואה.   

ומסתבר שאפשר לחקור את התקופה מזוויות חדשות ומעניינות מאוד. הנה למשל מחקרו המפתיע של רויאל נץ (את כתיבתו הכרתי רק מהספר מקום הטעם, שאינו עוסק בהיסטוריה אלא בשירה) גדר תיל: אקולוגיה של מודרניות, שתורם לדיון בפרק הנושא את השם “האם הנאצים היו ירוקים, ואם כן, מה זה משנה?” המסקנה של הפרק היא כמובן שהנאצים לא היו “ירוקים”, ולא רק מכיוון שהשימוש במילה אינו נכון, כי המושג עדיין לא היה קיים בשליש הראשון של המאה ה-20. במחקרו רויאל נץ “מזהה שלושה שלבים היסטוריים בהתפתחות האקולוגיה המודרנית המבוססת על גדר תיל”: שלב “ההתרחבות”, כלומר – הקולוניזציה של הלבנים באמריקה הצפונית; שלב ה”עימות”, שבו שימשה גדר התיל כאמצעי הגנה מלחמתי (בעיקר במלחמת העולם הראשונה); ושלב ה”הכלה”, כשגדר התיל שימשה לכליאת בני אדם. מי היה מאמין שדבר כמו גדר תיל יכול לתרום כך להבנה של תהליכים היסטוריים! 

לאורך הספר מעלה נוימן שאלות כבדות משקל. למשל, האם “השואה” הייתה תופעה חד פעמית ויוצאת דופן, או שהיא נמצאת על הרצף של מקרי ג’נוסיד שהתחילו למעשה בקולוניאליזם הלבן באפריקה? (על כך אפשר לקרוא גם בספרו המרתק של סוון לינדקוויסט, השמידו את כל הפראים). מדוע היה היטלר בטוח שהאנגלים יבינו אותו ויזדהו עם שאיפתו ליצור קולוניה גרמנית במזרח אירופה? האם אפשר לראות בנאציזם דת פוליטית? מה היה הקשר שלו עם הנצרות? האם אפשר להשוות בין מה שקרה ליהודים בגרמניה לבין מה שמתחולל בישראל “בעיקר בנוגע לערבים ו/או הפלסטינים ו/או הפליטים מאפריקה”? מדוע דווקא ברוסיה ובצרפת אין פריחה של יצירות שבהן מנסים לפנטז “מה היה קורה אילו” (היטלר ניצח, הובס אך נשאר בחיים, וכדומה)? מי טען שמלחמת העולם השנייה לא הייתה אלא קונספירציה יהודית שמאחוריה הסתתרו הציונים? מה המאפיינים של ג’נוסייד? האם ייתכן ג’נוסייד בלי רצח? (התשובה המפתיעה היא שכן, כי אחת ההגדרות של ג’נוסייד, על פי ה”אמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת-עם” של האו”ם מ-1948, היא “כפיית אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב הקבוצה”, וכן “העברת ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת בדרך של כפייה.” לפיכך “האבוריג’ינים באוסטרליה עברו ג’נוסייד גם אם לא נרצחו”, בשל “תהליך ההעברה הכפוי – או בפשטות החטיפה – של לפחות עשרות אלפי ילדים אבוריג’ינים ממשפחותיהם למשפחות אוסטרליות לבנות”.)

אחד הפרקים המזעזעים במיוחד, “נאציזם בין מין למיניות”, עוסק בין השאר בדילמה שנתקלו בה הנאצים, ש”נאלצו” לקבוע “מיהו בכלל יהודי וזאת לצורך בירור השאלה אם התקיימו יחסי מין [אסורים!] בין ‘יהודי’ למי שאינו יהודי”. אכן, הייתה הגדרה בחוק שקבעה מיהו יהודי, אבל היא הייתה נתונה לוויכוחים ולפרשנויות. אפילו יוזף מנגלה, כך כותב נוימן, שהופיע בבתי משפט כעד מומחה, התקשה להגיע למסקנות חד משמעיות בדבר יהדותו של החשוד או החשודה בפשע. “לא אחת הם נאלצו לחקור קרובי משפחה, שכנים ומכרים”, מסביר נוימן. על הדעת עולה כמובן ההשוואה (האסורה לכאורה, לא כן?) עם החקירות שנערכות ברבנות כדי לוודא ששני בני זוג שמבקשים להינשא “כדת משה וישראל” הם יהודים אמיתיים. שלא לדבר על השכלול החדש, מה שמכונה “פריצת דרך הלכתית“: בדיקות דנ”א כדי להוכיח את יהדותם של הנבדקים.

מחבר הספר, ד”ר בעז נוימן, שלימד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב, הלך לעולמו ב-2015, והוא רק בן 44. הספר שלפנינו ראה אור לאחר מותו. כתמיד, צר על חיים צעירים שנגדעו באבם, ואי אפשר שלא להצטער גם על לכתו מאתנו בטרם עת. ולתהות אילו מחקרים מרתקים נוספים היה יכול לערוך.