אני מודה שבשלב מסוים, בערך באמצע הספר, התייגעתי ונטשתי אותו. התחלתי לטבוע בגודש – אולי מוטב לומר לא גודש אלא עודף – הפרטים והסיפורים המדוקדקים על ניסיונות הבריחה מהטירת קולדיץ העתיקה, השוכנת על צוק נישא, במזרחה של גרמניה.
בימי מלחמת העולם השנייה שימשה הטירה בית כלא ענקי לשבויי מלחמה בריטים, פולנים, צרפתים, הולנדים, ואפילו רופא הודי אחד (בהמשך הצטרף אליו שבוי נוסף בן עמו) שסבל שם מאפליה גזעית מזעזעת מצד השבויים הלבנים.
עיסוקם העיקרי של השבויים היה – ניסיונות בריחה מהמקום, ואילו שומריהם הגרמנים התמקדו בסיכול המאמצים ההירואיים הללו.
הספר עוקב אחרי אורחות החיים בטירה, ומתאר בעיקר את כל הבריחות, אלה שהצליחו ואלה שלא, וגם את אלה שהצליחו חלקית: השבויים מצאו את הדרך להימלט מהמקום, אך נתפסו והושבו אליו כעבור זמן מה.
הוא מתחיל בתיאור של סצינה מרתקת: כמה אסירים הצליחו להסתוות לחיילים גרמנים, אחד מהם אפילו עטה שפם וזקן מרשימים כמו זה של אחד ממפקדי המקום, וכולם לבשו מדים מזויפים: “מבט קרוב יותר על שיער הפנים של רוטנברגר היה מגלה שהוא עשוי ממברשות גילוח מפורקות שנצבעו בגוון ג’ינג’י־אפרפר בצבעי אקוורל מחנות הכלא, והוצמדו לפניו בדבק; מדיו, כמו אלה של מלוויו, נתפרו בדיוק רב משמיכות של הכלא, ונצבעו בגוון האפור המדויק של מדי ב’ גרמניים; צלב הברזל על חזהו היה עשוי מאבץ שהוסר מגג הטירה ונחתך בסכין מטבח לוהטת; כומתתו נתפרה באמצעות לֶבֶד וחוט מכומתה של חיל האוויר הבריטי המלכותי; נרתיק האקדח שלו היה עשוי מקרטון שנצבע במשחת נעליים חומה, וממנו בצבצה פיסת עץ שנצבעה כך שתיראה כמו הקת של אקדח וולטר P38 בקוטר תשעה מילימטרים; שני החיילים היו לבושים במעילים ונשאו רובי דמה עם קנה עץ שלוטש באמצעות עופרת של עיפרון, עם ברגים שהוכנו מחלקים של מסגרת מיטה, ועם הדק מפח שהוכן מסכו”ם מתכת.”
ההקדמה נעצרת בשלב שבו אחד החיילים הגרמנים שם לב שהאישור המזויף שהחזיק השבוי המסווה זהה לחלוטין למקורי, אבל צבעו לא נכון…
התיאור מסתיים בכך שהגרמני מרים את נשקו, וכאן הוא נקטע, ואנחנו חוזרים שלוש שנים לאחור, לשנת 1940, כך שלא נודע לנו בינתיים כיצד הסתיים ניסיון הבריחה.
הסקרנות שהתעוררה נענית דפים רבים אחרי כן, בערך באמצע הספר. לא אגלה לכם מה קרה, שמא יאשימו אותי בחטאם הקדמון של מי שכותבים על ספרים – בספוילר: “גילוי של פרט מתוך עלילה של סרט קולנוע או של סדרת טלוויזיה, שעלול לחבל בהנאה של אלה שעדיין לא ראו אותם. החלופה העברית שקבעה האקדמיה: קלקלן,” זאת הגדרתו של מילון רב־מילים.
בשלב הזה, פחות או יותר, אחרי שהשבעתי את סקרנותי לגבי האירוע הפותח, נפרדתי מהספר. חשתי שאקבל רק עוד ועוד מאותו תפריט: תיאור של המצוקות ושל הפטנטים השונים, ניסיונות הבריחה וסיכולם. את עיקרו של העניין נדמה לי שהבנתי.
מתרגם הספר, יונתן שליט, מיטיב לנסח באחרית הדבר לספר את המחשבה העיקרית שעלתה גם בדעתי לאורך כל הקריאה, שכן כל שפע האנקדוטות המעניינות “מלווה בְּצֵל מטריד”: כך כותב המתרגם: הספר “מספר את תולדותיה של טירה שהפכה לבית סוהר של שבויי מלחמה, ומתאר מיקרוקוסמוס ייחודי הנטוע בים עצום של מאבק מטורף, חובק עולם. מטלטלת במיוחד ההבנה שבעוד שבכל רחבי העולם ניטשת מלחמה אכזרית כל כך, ויהודים מושמדים על ידי הנאצים ברצחנות מתועשת, בתוך טירת קולדיץ מתנהלים החיים בהתאם לחוקי המלחמה והדין הבינלאומי, אמנת ז’נבה חלה, הצלב האדום בתמונה, השבויים מקבלים חבילות מהבית. אי של התנהגות אנושית (גם אם על פי כללי המלחמה הנוקשים) בתוך ים אדיר של טירוף טוטאלי. הספר מציג דמויות של גרמנים טובים, או לפחות הגונים.”
כשקוראים את קולדיץ, כשלומדים על הקשיים שחוו השבויים, אי אפשר שלא להשוות אותם עם מה שעבר באותם ימים ממש על יהודי אירופה.
בקולדיץ השתדלו רוב הזמן הגרמנים לציית לאמנת ז’נבה. האסירים זכו לקבל חבילות לא רק מהצלב האדום, אלא גם מקרובי משפחה אמיתיים או מדומים. החבילות (לא אלה שהגיעו מהצלב האדום, כדי שלא להפר את החוקים) הכילו לא רק מזון חיוני ושופע (עד כדי שלפעמים הייתה תזונתם של השבויים משופרת יותר מזה של השובים), אלא גם אמצעים רבים ומגוונים מאוד שסייעו להם לברוח.
למעשה, החלק שהכי עניין אותי בספר היה הפרק שהוקדש ליחידה המיוחדת שהקימו האנגלים, MI9 (אפשר לקרוא עליה עוד בוויקיפדיה, בערך המרתק שהוקדש לה). גאון בשם כריסטופר לייטון האטון, הממציא הפורה ביותר של ציוד הימלטות מאז ומעולם, שירת ביחידה. שלל המצאותיו מדהים.
כך למשל נהגו להבריח אל השבויים “מפות מודפסות על משי, עם דיו בלתי מחיק” (אפשר לקרוא על כך בוויקיפדיה בערך העוסק בחיים רפאלי, מראשוני הימאים העבריים, אלוף-משנה בחיל הים הישראלי, ששירת במלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי, נפל בשבי הצבא הגרמני אך הצליח לברוח, וזכה בציון לשבח מטעם צבא הבריטי).
את המפות הללו, מספר מקנטייר בספר שלפנינו, אפשר היה “לקפל לגודל זעיר ולהסתיר בכלי שחמט או בעקב של מגף”. כמו כן נהגו להבריח אל האסירים “מפות על נייר טישו אכיל עשוי עלי תות, שלא רשרש כשבוצע חיפוש בגופו של האסיר, וניתן היה להשרות אותו מבלי שיתפורר, למעוך אותו לכדור ולפרוש אותו מחדש מבלי שיאבד צורה”. היו גם “מפות תפורות לבטנה של מדים, מוסתרות בספרים, בתקליטי גרמופון, בקופסאות סיגריות ובקלפי משחק”, ולא רק מפות, אלא גם מצפנים שהיו עשויים “מסכין גילוח ממוגנט: כאשר תלו אותו על חוט, האות G במילה ג’ילט הצביעה על הצפון”… את המצפנים החביאו “בתוך מזון, קופסאות שימורים, חפיסות סבון, חלקי צווארון, בדלי עיפרון וכפתורים שהתברגו בכיוון הלא נכון”, שכן הממציא האנגלי “התבסס על התיאוריה המדויקת שהמוח הגרמני ההגיוני לא יעלה על דעתו שאפשר לפתוח משהו עם כיוון השעון”…
כל זה, ועוד המון המצאות מדהימות שמתוארות בפרק, מרתק. אף על פי כן בשלב מסוים, באחד הפרקים הבאים, התחלתי קצת להשתעמם, זאת האמת… לא יכולתי שלא לחייך למקרא ההארה של בן מקנטייר, שציטט מן הסתם את אחד השבויים שראיין במחקר שערך: “אפילו האנשים המעניינים ביותר הפכו בכלא למשעממים ביותר”. בפרפרזה על הדברים הללו אומר – אפילו הסיפורים המרתקים ביותר מתחילים לייגע כשהם רבים, תכופים ואינטנסיביים מדי…
COLDITZ: PRISONERS OF THE CASTLE Ben Macintyre
