ארכיון תגיות: ארתור שניצלר

ארתור שניצלר, "העלמה אלזה": מה מתגלה בזרם התודעה

הנובלה "העלמה אלזה" ראתה אור לראשונה ב־1924 – שנה לפני גברת דלוואי של וירג'יניה וולף ושנתיים אחרי יוליסס של ג'יימס ג'ויס, כלומר, בעיצומו של גל סגנוני חדש בספרות, כתיבה שזכתה לכינוי "זרם התודעה": הניסיון ללכוד את זרם המחשבות של הדמות בסיפור, לתעד אותן כפי שהן, במקום לספר עליהן כשהן כבר "מעובדות", אחרי שהסופר מסכם ומתמצת אותן. עצם המילה "זרם" מרמזת על הטכניקה הסיפורית: הסופר מתעד את מה שמתרחש בתודעתה של הדמות, ובמקרים מסוימים עושה זאת גם כשהמילים אינן מצטרפות למשפטים קוהרנטיים. 

הנה למשל פסקה מתוך יוליסס של ג'ויס. אפשר להיווכח בה בקיטוע, בזרימה החופשית, המבולבלת:

James Joyce ulysis

ובעוד קטע אחד, הפעם מתוך To the Lighthouse מאז וירג'יניה וולף:

גם "העלמה אלזה" כתוב כזרם תודעה, אבל סגנונו של שניצלר שונה מזה של שני הסופרים, האנגלייה והאירי, שנחשבים בין מובילי הגל. שניצלר אינו מנסה לתעד הכול, למשל מחשבות תועות או מקוטעות או שברי מילים, אלא עוקב אחרי זרם התודעה של הדמות בנובלה – צעירה וינאית בת שש עשרה שאנחנו פוגשים אותה באיטליה, באתר נופש הרחק מביתה – כשהיא מנהלת דיאלוג פנימי עקיב ורציף, ששזורים בו גם דיאלוגים חיצוניים עם האורחים האחרים בבית הקיט שבו היא מתאכסנת.

העלמה אלזה מביטה סביבה, רואה את האחרים, מותחת עליהם ביקורת במחשבותיה, ובה בעת אנחנו שומעים אותה: את הדברים שהיא אומרת בקול, את מה שנאמר לה, וגם את דעתה על האנשים הללו ועל האינטראקציות שלה אתם: "זו הייתה פרישה מוצלחת. אני מקווה שהם לא חושבים שאני מקנאה, השניים," היא אומרת לעצמה אחרי שיחה קצרה, וגם: "אני מוכנה להישבע שיש ביניהם משהו, בין הדודן פאול לסיסי מוֹר. אבל לא אכפת לי, כלל וכלל לא. – הנה, אפנה עוד פעם לאחור ואנופף להם בידי. אנופף ואחייך. עכשיו הפנים שלי מאירות? – אלוהים, הם כבר חזרו לשחק. האמת היא שאני משחקת יותר טוב מסיסי מוֹר, ופאול, גם הוא לא בדיוק מָטָדוֹר. אבל הוא נראֶה טוב, אין מה להגיד – עם הצווארון הפתוח והפרצוף של 'ילד רע'", וכך זה נמשך: המציאות מתנהלת סביבה על מי מנוחות, ואילו היא מתווכחת אתה, מתמרמרת, מגיבה בינה לבין עצמה, מתקוממת, ובעיקר, בהמשך, מתייאשת וסובלת, במיוחד אחרי שהיא מקבלת מאמה מברק שמפציר בה לעשות משהו שנוגד את כל רצונותיה וצרכיה. אביה, עורך דין מכור להימורים, מעל בכספי הנאמנות של יתומים, והוא זקוק לעזרתה. רק היא תוכל אולי להושיע אותו מהחרפה הצפויה לו.  

הקונפליקט המתנהל בנפשה של העלמה אלזה הוא בין הצורך שלה להיות בת "טובה", כזאת שמוכנה להקריב את עצמה, לבין רצונה להישמר, לחיות, להתנגד לנצלנות המזעזעת של הוריה.

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו עדים – מתוך תודעתה של אלזה – לשברון הלב, לאובדן העשתונות, לבלבול שמביא אותה לידי מעשים קיצוניים מאוד. ההצדקות שהיא מחפשת נוגעות ללב ובה בעת – מקוממות. היא מנסה לשכנע את עצמה, בין היתר, שכל הנשים, גם, או במיוחד, אלה שמתחתנות, נאלצות למכור את עצמן "בעד ארמון, בעד מחרוזת פנינים"… 

הוויכוחים שלה הם לא רק עם זולתה, אלא גם עם עצמה: "למה אני מסתכלת בו בקוקטיות כזאת?" היא שואלת את עצמה בעודה משחקת את התפקיד המצופה ממנה, "כמה טיפשים הם הגברים", היא אומרת בלבה, ובהמשך – "אני מקשקשת כמו פרה טיפשה." היא מדברת, ומעירה לעצמה בלי קול: "את זה אמרתי יפה מאוד דווקא", וגם לגבר שמולה אומרת דברים שאינו יכול או אמור לשמוע: "כן, כן, בבקשה, תלחץ את הברכיים שלך, אתה יכול להרשות לעצמך את זה עכשיו," ושוב, לעצמה – "אלוהים, כמה אני משפילה את עצמי." היא לועגת לגבר: "הוא מעמיד רגל אחת על הספסל, הוא חושב שזה אלגנטי או מה?" 

ככל שהסיפור מתקדם, כך אנחנו שותפים לבולמוס ולתזזית המשתלטים עליה, אנחנו שם אתה, בתוכה, שומעים, רואים, חשים… 

הסיפור סוחף ורב עוצמה, ותרגומה המחודש של אילנה המרמן (הספר תורגם בעבר לעברית) תורם רבות לחוויה.