אירינה מאת נדז’דה קוסבה
העניין האמיתי, העמוק, המשמעותי, כך נראה בסרט הבולגרי “אירינה”, הוא יחסים בין נשים.
במרכזו של הסרט נמצאת אירינה, מלצרית מפרנסת את בני משפחתה – בנה הפעוט, אחותה, בעלה – בעבודתה במסעדה בעיר קטנה בבולגריה. היא “מפלחת” משם מעט אוכל ושאריות של בירה מהכוסות של הסועדים, שאותה היא מביאה הביתה בשקית ניילון. עד כדי כך הם עניים.
ואז מפטרים אותה, כי “גנבה”. מה יהיה עליה עכשיו? איך תשים אוכל על השולחן? ואיך תגיב כשתגיע הביתה מוקדם, אחרי שפוטרה, ותופתע לגלות שאחותה ובעלה מקיימים מאחורי גבה יחסים אסורים? מה יקרה לאחיות ולקשר ביניהן? לתלות ההדדית? לאהבה שהן חשות זו כלפי זו?
ומה יהיה עליהם כשהמצב מחמיר, כי בעקבות אירוע קשה ואלים הופך בעלה של אירינה לנטל כבד עוד יותר על צווארה?
“מה את רוצה?” הוא שואל אותה בתחילת הסרט והיא משיבה: “למות”. האם יצר החיים יגבר בכל זאת? מה היא תעשה כדי להציל את ארבעתם?
היא שוקלת לרגע למכור את גופה, אבל לא עומדת בהחלטה.
חושבת אולי למכור כליה.
אבל אז, במהלך החיפושים אחרי פתרון, מצטיירת תשובה: רעיון שביצועו יטלטל את לא רק את נפשה, ולא רק את החיים שלה: היא תשמש אם פונדקאית לבני זוג שאינם יכולים להרות.
בעקבות ההחלטה נרקם קשר מייסר עם האישה האחרת, זאת שמצוקתה מפגישה ביניהן. נוצרים ביניהן יחסים של קרבה ותיעוב, שנאה, קנאה והתמסרות הדדית. הפתרון של האחת הוא המצוקה של האחרת, ולהפך.
אין בסרט הזה צודקים או רעים. כולם סובלים, והשאלות המוסריות העולות ממנו ראויות לעיון ולדיון.
למה אני קופץ, מאת ג’רי רות’וול
“בעבר חששתי תמיד מפני מה שיקרה לי בעתיד. עכשיו אני מקווה שהעתיד שלי ישתלב עם העתיד שלכם”: את המשפט המצוטט הזה כתב בשנת 2007 ילד יפני בן שלוש-עשרה, אוטיסט. ספרו נהפך למעין מורה דרך אל התודעה הנסתרת של אוטיסטים. אמנם, כתב, אינו מתיימר להציג או לייצג את כל האוטיסטים באשר הם, אבל אין ספק שהתובנות שהוא מספק מאלפות וודאי שהן מועילות מאוד לכל מי שמבקש להבין את הנפש של אוטיסט, בין אם הוא בן משפחה, או מטופל.
“תקשורת זה לא להוציא קולות מהפה” הוא מסביר, ואכן, רואים בסרט המבוסס על ספרו איך נמצאו דרכים אחרות לתקשר עם אוטיסטים: בעזרת לוח אותיות שהאדם מצביע עליהן וכך מצליח לבטא רגשות, מחשבות, ידע ועושר מפעימים.
“הם שללו מאתנו את זכויות האזרח”, מסביר אחד האוטיסטים המופיעים בסרט, כששואלים אותו איך נראו השיעורים בבית הספר לפני שגילו איך אפשר לתקשר אתו ועם חברתו מילדות, שגם היא אוטיסטית.
יוצרי הסרט הגיעו למפגש של הורים לאוטיסטים שהתרחש באפריקה, בסיירה ליאון. אחת האמהות סיפרה שמכריה מפצירים בה לזרוק את בתה לנהר ולהיפטר ממנה. היחס של הסביבה השתנה כשהקימו שם בית ספר ותושבי השכונה הכירו את החניכים ולמדו להבין אותם. העמדה הזאת, לפיה מוטב לזרוק ילד אוטיסט לנהר, נראית אולי קיצונית ואלימה, אבל כמה ציטוטים מתוך ספרים שנכתבו במערב מוכיחים שגם בארצות נאורות לכאורה רבה הבורות וחוסר ההבנה לגבי אוטיסטים.
הסרט מבהיר היטב שהם מבינים, מרגישים, חושבים, יודעים, רק מתקשים להתבטא בדיבור. אחת הכוכבות בסרט היא נערה אוטיסטית שמציירת את כל מה שעובר עליה. לקראת סופו של הסרט אנחנו משתתפים באירוע הפתיחה לתערוכה שערכו לציוריה המפעימים.
“לא הייתי רוצה להיוולד אחר,” כתב הילד היפני, ואביו של אחד האוטיסטים בסרט אומר, במהלך ביקור במוזיאון שבו יש “חדרי צבע”, שלו אין שום יכולת לחוש חדווה עזה כל כך כמו זאת שבנו מבטא בכל אחד מהחדרים המוצפים בצבעים שונים. חדווה של ההווה שאותו הוא חש במלוא עוצמתו.
הסרט מלמד אותנו משהו לא רק אוטיסטים אלא גם על ה”נוירוטיפיקלים”: כלומר – האנשים ה”רגילים”.
סיפור סתיו, מאת אריק רוהמר
תודה, אריק רוהמר! אמנם הלכת לעולמך לפני עשר שנים, אבל אתה ממשיך לשמח כל כך!
הנה הסרט שיצרת, עוד אחד מסדרת העונות, הפעם – סתיו. עונת הבציר. כשיסתיים, יחגגו ב”הילולה”, ומי יהיה שם? מגאלי תהיה שם, היא כורמת וייננית, בנה מאורס לצעירה מתוקה (שדומה מאוד לחמותה לעתיד), ובתה עזבה מזמן את הבית. מגאלי בודדה, וחברתה הקרובה מחליטה לעשות מעשה ולעזור לה.
העניינים מסתבכים, בין היתר כי גם כלתה לעתיד מנסה לסדר לה את העניינים. כל האנשים האלה כל כך חביבים, כל כך סימפטיים וחדורי רצון טוב, וכן, גם יפים להפליא.
וגם המקומות שהעלילה מתרחשת בהם – הכרם, הגינה הכפרית, חנות הספרים העירונית – קסומים.
והצרפתית המתנגנת במוזיקליות היפהפייה שלה.
האם אפשר בכלל לסדר לאנשים אחרים את החיים?
מאחר ש”סיפור סתיו” מוגדר כעוד סוג של אגדה (כמו “אגדת חורף” ו”קיץ”, סרטי העונות האחרים של רוהמר שהוקרנו בפסטיבל הסרטים 2020 בחיפה), הוא משאיר אחריו מתיקות שמשכיחה לרגע את החיים האמיתיים.
במסתרים, מאת לינה צ’פלין
“לא הייתי מסוגל להאמין שהעולם נברא רק בשבילנו, ושכל האחרים אמורים לשרת אותנו”, אומר חוזר בשאלה. הוא עדיין עטוי במסכה שמסתירה את תווי פניו: אף אחד מהקרובים והיקרים לו עדיין לא יודע שהוא “אנוס”: חרדי למראית עין, חילוני בהשקפת עולמו.
“לא הסכמתי להאמין שנענשתי”, מספרת חוזרת בשאלה, כבר בפנים גלויות. העונש, לכאורה, היה אובדן של רביעיית התינוקות שילדה, ואף אחד מהם לא שרד. הרבנים אסרו עליה לנהוג על פי עצת הרופאים ולדלל את האחד העוברים, כדי לאפשר לאחרים להתפתח כיאות. כאישה חרדית הייתה נטיית לבה להאשים את עצמה, אבל בתהליך ההתפקחות הבינה שאל לה להאשים את עצמה. למזלה, התברר שגם בעלה “אנוס” כמוה, והגילוי ההדדי אפשר להם לצאת ביחד מהחברה החרדית ולהגשים את עצמם כחילונים. בינתיים עליהם להשלים פערים. כל מיני דברים שמובנים מאליהם לחבריהם החדשים, החילונים, אינו מוכר להם. כמו ג’ודי בספר אבא ארך רגליים מאת ג’יין ובסטר, שהגיעה אל העולם הגדול הישר מבית היתומים שבו גדלה, ולכן לא הכירה את נכסי צאן הברזל של נערות בנות גילה (למשל, את גיבורות הספר נשים קטנות), כך גם הם צריכים ללמוד מיהו ספיידרמן, לצפות בסדרות כמו friends, להבין את החוקים של משחק הכדורגל…
אנוס-לשעבר אחר סיפר על הטרור הרגשי שמופעל על חרדים, “אצל סטלין לא היה דבר כזה, משתלטים לך על המחשבות!”
ועוד אנוס-לשעבר מספר איך האינטרנט שינה את חייו: “החרדים צודקים כשהם אוסרים על החשיפה לרשת,” הוא מסביר, “כי מי שנחשף לה, מבין עד כמה עולמו כחלק מהחברה החרדית קטן ומצומצם.”
הסרט מרתק. הוא מפנה את הזרקור אל תופעה שאינה מוכרת כל כך לציבור החילוני: חרדים שפוחדים לעזוב את החברה שבה גדלו, ולאבד את התמיכה והמשפחה. זכור היטב המקרה של אסתי וינשטיין, גם היא חוזרת בשאלה שנותקה מילדיה. סופה היה טרגי. היא התאבדה כי לא יכלה לשאת את הפרידה מילדיה. הסרט מציג בפנינו צעירים שיצאו מהחברה החרדית, וגם הפסיקו להיות אנוסים. הם מקיימים אורח חיים חילוני, אבל נהנים להיפגש ולהיזכר במקורות שמהם באו. הם משמשים קבוצת תמיכה, ומשמח לראות שאפשר גם כך.
