ספרו החדש של אריק לארסון, שובל המוות – ההפלגה האחרונה של לוסיטניה אינו נופל במאומה מספרו הקודם בגן חיות הטרף, שבו היטיב לתאר כיצד נכשל שגריר ארה”ב בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה במאמציו לשכנע את נשיא ארה”ב דאז להכריז מלחמה על גרמניה.
גם הספר על אניית הנוסעים הבריטית “לוסיטניה”, שצוללת גרמנית הטביעה ב-1915 מול חופי אירלנד, נוגע למעשה בצומת דומה. גם כאן נעשה ניסיון (זדוני ומזעזע!) לגרור, או לשכנע, נשיא אמריקני להצטרף למלחמה גדולה, במקרה זה – למלחמה שלימים זכתה לכינוי “מלחמת העולם הראשונה”.
אלה שניסו לשכנע את אנדרו וילסון הסתתרו מאחורי הקלעים, אבל כשחושפים את סיפור ההטבעה של לוסיטניה מגלים אותם שם, סמויים ומפחידים מאוד. אחד מהם היה וינסטון צ’רצ’יל, אז – השר הממונה על צי המלחמה הבריטי, “הלורד הראשון של האדמירלות”. כוונתו לא נעלמה, שכן נמצאו ראיות כתובות לתקוותו שאם גרמניה תטביע ספינה שעל סיפונה אמריקנים רבים, תחליט זאת להצטרף למערכה: במכתב ששלח בתחילת 1915 כתב במפורש: “חשוב עד מאוד למשוך כלי נשק נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה”.
ארה”ב הייתה אז נייטרלית. הציבור האמריקני, והנשיא וילסון בראשו, ביקש להימנע ממלחמה שהתנהלה הרחק מהם, באירופה. האנגלים היו זקוקים מאוד לכוחו של הצבא האמריקני. למעשה, על פי אריק לארסון, שמסתמך על מסמכים וראיות מאותה תקופה, כשארצות הברית החליטה סוף סוף להכריז מלחמה על גרמניה, זה כבר היה כמעט מאוחר מדי, שכן בגלל מספרן הגדל והולך של הצוללות הגרמניות, שבאותה תקופה כבר עמד על מאה, הגיעה בריטניה אל סף קריסה ותבוסה.
למפקדי הצוללות הגרמניים ניתנה פררוגטיבה בלעדית להחליט אם לירות על ספינות, על כמה מהן, ומתי לעשות זאת. מאחר שהמפקדים זכו לאותות הצטיינות בהתאם לנפחם הכולל של כלי השיט שהטביעו, הם לא היססו לפגוע בכל כלי שנקלע לדרכן, ועשו זאת בניגוד לכללים שהיו נהוגים עד אז: לא לפגוע באזרחים, ולהודיע על תקיפה זמן מה מראש, כדי שנוסעי האונייה יספיקו להציל את עצמם. לכולם, גם לראשי השלטון הגרמני, היה ברור שהעצמאות הזאת שניתנה למפקדי צוללת, יכולה להיות קריטית. הקנצלר כתב לימים כי “השאלה אם אמריקה תכריז מלחמה או לא תלויה, למרבה הצער, במזגו של מפקד צוללת אחד ויחיד.”
מסתבר שההחלטה הייתה תלויה במידה לא מעטה גם במצב רוחו של נשיא ארצות הברית. לארסון מתאר את תהפוכות הנפש של וילסון, ששקע בדיכאון כשהתאלמן, אבל רוחו התרוממה כעבור כמה חודשים, כשהתאהב באישה אחרת, חש שוב דכדוך כשזו השיבה את פניו ריקם, והיה שוב מאושר כשנעתרה לו (באחרית הדבר מספר לארסון מניין הגיעו אליו כל הפרטים האינטימיים והחודרניים כל כך אל נפשו של הנשיא). מצב הרוח השפיע, כך נראה, על ההחלטות, ובעקבות זאת גם על חייהם וגורלם של מיליונים.
בספר היסטוריה אוטוביוגרפי שכתב צ’רצ’יל לימים הוא טען כנגד וילסון כי “מה שהוא עשה באפריל 1917 יכול היה להיעשות כבר במאי 1915. ואילו נעשה אז, ממדי ההרג היו פחותים בהרבה; סבל רב היה נחסך; חורבן גדול ואסונות רבים היו נמנעים; במיליוני בתים רבים כיסאות ריקים היו מתמלאים ביושבים; העולם המרוסק היה שונה בהרבה אילו היו המנצחים והמובסים גם יחד נידונים לחיים!”
אכן, מילים כדורבנות. אבל את לוסיטניה ואת אלפי הנוסעים שהפליגו עליה, הקריבו, תרתי משמע. (היו עליה 2,198 נוסעים, כולל ילדים ותינוקות רבים, שמתוכם ניצלו כמה מאות).
קשה לשאת את הפער בין התמימות והאמון שרחשו הנוסעים כלפי הרשויות, שהבטיחו להם שאי אפשר להטביע אונייה בסדר גודל של הלוסיטניה, שמשחתות ילוו אותה ויגנו עליה כשתתקרב לחופי בריטניה, שההפלגה בטוחה מאין כמוה, לבין הרשלנות והזלזול, שהצטרפו אליהם הנחיות ברורות וכתובות שצ’רצ’יל הותיר אחריו: לא למנוע הטבעה של הספינה, שכן היא עשויה להועיל לאנגליה, אם תתרחש.
אכן, היו על הספינה “הרבה דיבורים על צוללות, על טורפדו ועל מוות פתאומי”, אבל אף אחד לא היה מסוגל לקרוא את מה שניצב לנגד עיניהם בבירור רב: הספינה אכן תוטבע. לעתים קרובות כל כך זה קורה: אנחנו רואים דברים, אבל מסרבים לאפשר להם לחדור לנו לתודעה, שכן ההבנה האמיתית מצריכה תגובה ופעולה שאינה נוחה לנו. מוטב להתעלם. מוטב להאמין שיהיה בסדר… “רק שני נוסעים ביטלו את נסיעתם בגלל האזהרה. […] הם עשו זאת ברגע האחרון”. הם הבינו, האמינו והיו מוכנים לשלם את המחיר ולפעול.
האנגלים יירטו את כל תשדורות הצי הגרמני. הם ידעו שיש בסביבה צוללות, אבל העדיפו לא לחשוף את המידע. לכאורה, כדי להגן על המקורות וכדי שהאויב לא ידע שהם מפענחים את כל הודעותיו, ולמעשה – כדי, כאמור, להביא לכך שספינת נוסעים גדולה תוטבע!
“זה היה רגע מרתק בדברי ימי הלוחמה הימית. בחדר 40 ידעו שצוללת U נמצאת בדרכה דרומה לליברפול – הם הכירו את ההיסטוריה של הצוללת; הם ידעו שהיא מצויה כעת אי שם בצפון האוקיינוס האטלנטי וכן שקיבלה פקודה להטביע משלוחי כוחות וכל כלי שיט בריטי אחר שתיתקל בו; והם ידעו גם שהצוללת חמושה בפגזים ובטילי טורפדו שדי בהם כדי להטביע תריסר ספינות. זה היה כאילו ידעו שרוצח מסוים מסתובב חופשי ברחובות לונדון, חמוש בנשק מסוים ונחוש להכות בשכונה מסוימת בימים הקרובים. הנתון היחיד שלא היה ידוע הוא מתי בדיוק.”
גם אחרי שהטורפדו נורה והספינה החלה לשקוע (תוך 18 דקות היא נעלמה במעמקים!), מנעו האנגלים שיגור של ספינה שיכלה להגיע במהירות אל הניצולים שחיכו במים המקפיאים. סירות מפרש עשו אליהם את דרכן, חלקן עשו זאת בחתירה (!) שנמשכה שלוש שעות, כדי להזדרז, ובינתיים מתו מהיפותרמיה רבים שהיה להם סיכוי לשרוד.
אבל לא רק האנגלים אשמים. הזלזול והרשלנות התבטאו בכך שלא נערך שום תרגול ואנשים לא ידעו כיצד ללבוש את חגורות ההצלה. כתוצאה מכך רבים עטו אותן הפוך, וכשהגיעו למים גופם התהפך, רגליהם צצו מעל פני הים וראשיהם שקעו פנימה.
אנשי הצוות לא היו מיומנים בהפעלת סירות ההצלה. בשל הזווית שבה נטתה הספינה גם מי שהצליחו להיכנס לתוכן הופלו למים, כי הסירות התהפכו.
בתחילתו של הספר עוקב אריק לארסון אחרי הנוסעים המגיעים אל הספינה. מתאר בפרוטרוט מה הביאו חלק מהם, את הבגדים הרבים שנכנסו לתיבות הענקיות שהוסעו ישירות אל האונייה. את התכשיטים ואת חפצי הערך האחרים, למשל – סוחר ספרים הביא אתו כתבי יד נושנים ונדירים, ביניהם איורים של דיקנס ושל תאקרי. איש מהם לא העלה בדעתו שהם עולים על פתיון לצוללת גרמנית שתארוב להם ממש לקראת סוף ההפלגה.
התיאורים הססגוניים הללו מפגישים אותנו מקרוב לא רק עם האנשים הספציפיים שאנחנו לומדים להכיר, אלא גם עם מנהגי התקופה שנראים כה רחוקים ומוזרים. למשל: מי היה מעלה בדעתו שהיה אז בארצות הברית יום קבוע בלוח השנה שבו עברו מכובעי חורף לכובעי קיץ: החל ב-1 במאי החלו הגברים לחבוש כובעי קש. כן, כן…
בכלל, יש בספר לא מעט אנקדוטות משעשעות. למשל, מידת הפינוק של הנוסעים על הספינה שנחשבה “ההתגלמות המושלמת של כל מה שהאדם יודע או גילה או המציא עד לנקודת הזמן הזאת” הגיעה לידי כך שאחד העיתונים דיווח כי הנוסעים התלוננו על חסרונם של שני דברים: “אין בה שדה לציד תרנגולי בר, ואין בה יער איילים”.
אורח החיים על הספינה הזכיר לי מאוד את התיאורים בסיפורו של סומרסט מוהם, “Mr. Know-All“, שאכן מתרחש שלוש או ארבע שנים אחרי ההפלגה האחרונה של הלוסיטניה: המשחקים המאורגנים, הארוחות שבהן רב החובל “מארח” נוסעים, המינגלינג החברתי, השיחות, ההיכרויות, שאת כולן מתאר לארסון בחיוניות תוססת.
הפלגת התענוגות המפנקת, התיאור כיצד “החדרים נוקו, המיטות הוצעו, כל המלאים – ג’ין, ויסקי, סיגרים, אפונה, בשר כבש, בשר בקר, בשר חזיר – חודשו”, תיאורי הארוחות הדשנות והמגוונות, הזכירו לי את ספרו של דיוויד פוסטר ואלאס משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (אלא שפוסטר ואלאס מתעב את כל הפינוק שאנשי הצוות מעריפים על הנוסעים, ואילו נוסעי לוסיטניה האומללים התענגו על כל רגע, עד שהטורפדו פגע בספינה. כך למשל מתואר נוסע שחיכה לגלידה שהיה אמור לקבל כקינוח, ועוד הספיק להתבדח שהוא מקווה לקבל אותה לפני שהטורפדו יפגע. לא היה לו מושג כמה קרובים ונבואיים דבריו!).
מדהים להיווכח איך סיפור שסופו ידוע מראש יכול להתפתח לאטו, לספק הרבה מאוד מידע ולרתק. הפרטים הקטנים והרבים מציירים תמונה שלמה ומעניינת מאוד. למשל – מי העלה בדעתו איזה סירחון בלתי אפשרי שרר בצוללות של אותם ימים… לארסון מפרט את כל מה שגרם לו, תיאור מבחיל ומזעזע! מי תיאר לעצמו שהיו צוללות שגידלו בהן כלבים, ובמקרה מסוים גם כלבה, שהמליטה גורים בתוך הצוללת(!)…
בשנים האחרונות עלה עניין הצוללות לכותרות גם בישראל. האם זקוקים להן? לכמה מהן? האם מדינת ישראל רכשה רבות מדי, רק כדי לגדוש עוד יותר את כיסיהם המלאים מאוד של אנשים מסוימים?
בהקשר זה מעניינת הערת אגב של לארסון שמספר על חשיבותן הגוברת של הצוללות ככלי נשק אסטרטגי חשוב: “רק רואי עתידות בודדים”, הוא כותב, “חזו שהצוללת תחייב מהפך של ממש באסטרטגיה הימית”, והוא מוסיף אנקדוטה משעשעת: לדבריו, אחד האנשים שחזו את הפוטנציאל הטמון בצוללות היה לא אחר מאשר הסופר סר ארתור קונן דויל, מי שברא את דמותו של שרלוק הולמס. שנה וחצי לפני המלחמה כתב דויל סיפור קצר (שראה אור בראשית 1914), “ובו דמיין סכסוך בין אנגליה ובין מדינה בדויה, נורלד, ‘מהמעצמות הקטנות ביותר באירופה’. בסיפור, ‘סכנה!’ שמו, נורלנד נתפסת בתחילה כחסרת כל סיכוי, אך למדינה הקטנה יש נשק סודי בדמות צי של שמונה צוללות; היא פורשת אותן מול חופי אנגליה במטרה לתקוף אוניות סוחר נכנסות, נושאות מטען או נוסעים.”
מדהים! אמנם הצוללות כבר היו קיימות בשעה שדויל כתב את הסיפור, אבל “מפקדי הציים של בריטניה וגרמניה לא ייחסו להן חשיבות רבה.” אפשר אם כן להיווכח שדמיונו של סופר דגול חוזה את העתיד ומיטיב להבינו. דויל גם הבין את תמימות התפיסה האנגלית שגרסה כי “אף אומה לא תגיע לשפל כזה” של הטבעת ספינות נוסעים… אגב, לפני המלחמה אפילו צ’רצ’יל בכבודו ובעצמו טען כי “תקיפת אוניות סוחר לא חמושות בלא התראה ‘עוינת את חוקי ומנהגיו של הים מקדמת דנא'”. אבוי.
מה אם כן המסקנות מקריאת הספר?
הן עגומות: קודם כול – שאין באמת על מי לסמוך. שנית – שגם למי שהצילו את העולם היו מן הסתם קווי אישיות פסיכופתיים (פרטים מחרידים על צ’רצ’יל, עמדותיו והתנהגותו, אפשר לקרוא גם בספר השמידו את כל הפראים של סוון לינדקוויסט) ולבסוף – שכדאי להישמע לאינטואיציות, במיוחד כשהן נשענות על עובדות גלויות וברורות.
ומה כל זה אומר לגבינו בימים אלה, מבחינה אופרטיבית? על כך אין לי תשובה.
,RDO KDEAD WAKE; THE LAST CROSSING OF THE LUSITANIA
תרגם מאנגלית: גיא הרלינג
