אריק איינשטיין כבר היה ב-1982 זמר אהוב ופופולרי מאוד, עם תשעה עשר תקליטים שהקליט, תוכניות טלוויזיה וסרטים שהשתתף בהם, ביניהם “סאלח שבתי”, “מציצים ” ו”כבלים”, מערכוני “לול”, קליפים רבים ואינספור הופעות, כסולן ובהרכבים שונים. ואז, בשבוע שבו יצא אלבום חדש שלו, “יושב על הגדר”, נקלע  הזמר לתאונת דרכים קטלנית. ידידתו, הציירת רבקה רובינשטיין, נהרגה, בת הזוג שלו, סימה אליהו, נפצעה קשה, והוא עצמו סבל מזעזוע מוח ושברים בצלעות, שגרמו לו לקשיי נשימה. קרע ברשתית החריף את בעיית הראייה שלו.

כשנה לפני כן באוגוסט 1981, שר בפעם האחרונה בפני קהל, עם המופע שלו “חמוש במשקפיים” שהתקיים במועדון “קיסרית”, בקנטרי קלאב בקיסריה.

ייתכן שאלמלא אותה תאונת דרכים היה איינשטיין יוצא עם מופע חדש, הוא לא הפסיק לכתוב, להקליט ולהצטלם, אבל אחריה התחזקה נטייתו הטבעית להמעיט ככל האפשר ביציאה מהבית, והוא הפסיק לחלוטין להופיע.

בעניין זה אי אפשר שלא לחשוב על שיר אחר שכתב איינשטיין עוד ב-1974, כמה שנים לפני תאונת הדרכים שאליה נקלע, השיר “סע לאט”,  (מיקי גבריאלוב הלחין אותו). איינשטיין מתחנן באוזני הנהג שייסע לאט, ומנסה להתנחם ולהירגע: “מחר אני אקום מוקדם, / תראה יהיה בסדר”, “נותן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים”… זהו שיר כמעט נבואי, שמבטא את חששותיו של איינשטיין מפני הסכנות שבכביש. המילים “ואני חושב כמה חם בבית” מרמזות על שיר מפורסם אחר של איינשטיין, שאותו כתב ב-1986 את שירו המפורסם “אני אוהב להיות בבית”, וביטא בו בפירוט ובבירור את העדפותיו (מיקי גבריאלוב הלחין גם את הפזמון הזה):

יש אנשים שמטפסים על הרים
יש אנשים שצונחים מגבהים
יש אנשים שרוכבים על סוסים
ויש כאלה שגומאים מרחקים

אבל אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית

יש אנשים שצדים נמרים
יש אנשים שדולים פנינים
יש אנשים שבונים מגדלים
ויש כאלה שצמים חודשים

יש אנשים שתמיד מחפשים
יש אנשים שתמיד מגלים
יש אנשים שהולכים בגדול
לא מוותרים ורוצים את הכל.

אבל אני אוהב להיות בבית…

אריק איינשטיין ביטא בשיר את הרצון המתמיד שלו להישאר בדל”ת אמותיו. שום דבר מבחוץ אינו מושך את לבו כמו “התה והלימון והספרים הישנים”. אכן, הוא מכיר בכך שיש אנשים שהחוץ קורא להם: אלה “שמטפסים על הרים” אלה “שצונחים מגבהים”, כל ההרפתקנים “שהולכים בגדול”, אלה שלא מפסיקים לחפש ולגלות. אבל הוא? הוא מעדיף את המוכר והסגור, את  הקטן והמצומצם שמכיל את כל מה שנדרש לו: קרבתה של אהובתו, ההרגלים המוכרים והמרגיעים, וכן – את כל העולמות הנפתחים בפני מי שספרים רבים ושונים ממלאים את ביתם, ומאפשרים להם להפליג הרחק הרחק, בלי לזוז ממקומם.

בימים אלה אנו מצווים להתבודד בדל”ת אמותינו. בתחילה התבקשו רק מי שהיו קרובים אל חולי קורונה להסתגר ולהתבודד, שמא ידביקו אנשים נוספים, אבל עתה הוחמרו ההנחיות ורובינו נאלצים לשהות בבית ולהשתדל לא לצאת ממנו, ככל האפשר. אולי כדאי לנו עכשיו לאמץ את נקודת המבט שהביע אריק איינשטיין בשירו ולמצוא את המיטב בהסתגרות; למשל – לשוב אולי אל הקריאה ולתור באמצעותה את העולם.

אלה ימים של אי ודאות וחששות, והם קשים במיוחד למי שחשים צורך לגמוא מרחקים, לתור את העולם, להתרחק מביתם ולמצוא אוצרות במה שזר ומרוחק, בחברה של בני אדם לא מוכרים או בטבע.

“אין ארצות זרות. רק התייר הוא זר”, אמר הסופר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון, ויש מי שגורסים כי עיני הרוח רואות מראות שמתעלים מעל כל מציאות קונקרטית, וכי מה שהדמיון מציע, מרתק ומפעים הרבה יותר מכל חוויה ממשית.

טוב לפזם בימים אלה את השיר של אריק איינשטיין, ולנסות לומר לעצמנו כך: “אני אוהב להיות בבית”; לוותר על ציד נמרים ועל דליית פנינים, ולהסתפק בנמרים ובפנינים האישיות והמגוונות שכל אחד מאתנו יכול להמציא לעצמו. והעיקר: שנהיה בריאים ושנצליח לשמור על שלומנו.

השנה: 1959. קבוצה של בני נוער ירושלמיים מבית ספר “בית חינוך” יוצאת לשבועיים לעין גדי לשירות לאומי, כדי לסייע בקטיף הירקות בשדותיו של הקיבוץ שנוסד שש שנים לפני כן, תחילה כהיאחזות נח”ל ואחרי כן כיישוב אזרחי. הנערים בני 16. יופיו של המקום שובה את לבם. אחד מהם, איתן פרץ, יושב ליד המעיין, מביט בנוף המקיף אותו, וכותב שיר:

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וּמִמַּעַל עֲנָנָה קְטַנָּה תָּשׁוּט.
עֵץ הָאֵשֶׁל בִּדְמָמָה יָזוּעַ
וְכָל קַו בַּחוֹל יָפֶה חָרוּט.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ
וְאָבָק מַחֲנִיק יָעוּף בָּרוּם
אַךְ עֵין גֶּדִי לֹא תִּבֹּל בַּכֶּמֶשׁ,
בָּהּ יִשְׁלֹט גָּוֶן יָרֹק וָחוּם.

עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
מֶה הָיָה כִּי צָמַחְתְּ בָּחַמָּה?
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
אֵיךְ פְּלגִים בָּךְ חוֹתְרִים בַּשְּׁמָמָה,
עֵין גֶּדִי, עֵין גֶּדִי,
בָּךְ הַיּוֹפִי יוֹפַע בְּכָל הוֹד,
וְהַלֵּב יְהַרְהֵר וְיַחֲמוֹד.

יַם הַמָּוֶת הַכָּחֹל בַּלָּאט יָנוּעַ
וְכָל הַר בּוֹ יִתְנַשֵּׂא גֵּאֶה וְרָם.
נַחַל עֲרוּגוֹת, זֶה הַיָּדוּעַ
מַהֲלָכוֹ יַיְשִׁיר אֶל תּוֹךְ הַיָּם.
הָאֲדָמָה תַּצְהִיב בְּלַהַט שֶׁמֶשׁ,
אַךְ עֵין גֶּדִי הִיא נְוֵה מִדְבָּר,
יוֹֹם חָדָש אֵינוֹ דוֹמֶה לְאֶמֶשׁ
וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר.

מילות השיר מספרות לנו מה ראה המשורר הצעיר, ומה הלהיב אותו כל כך: השוני הרב בין המראה הנשקף אל ים המלח − “ים המוות” בכינויו האחר – ולצדו המדבר הצהוב הלוהט בחוֹם. הצבע הצהוב, האבק והיובש, הצמחים הכמשים מלהט השמש, לעומת המקום שבו הנער יושב וכותב − נווה המדבר של עין גדי, המפל, המים, הצמחייה הירוקה והאדמה החומה.

קיבוץ עין גדי פרח לא רק הודות לחיילי הנח”ל שהקימו אותו, אלא גם בזכות תנאי הטבע: שם למטה, במקום הנמוך ביותר בעולם, שוררת שממה וכאן, לא הרחק ממנה – פכפוך המעיין, הצמחייה והצל. בבית הראשון מתוארים המוות והכמש, בפזמון החוזר – יופייה של עין גדי, ובבית השני – הקשר בין השניים, שמתקיים באמצעות נחל ערוגות, הזורם “אל תוך הים”.

איתן פרץ הראה את השיר שכתב לחברו ובן גילו, דובי אהרוני. החבר הזדהה עם המילים, והלחין אותן. במסיבת הסיום של השירות הלאומי שרו את השיר. זאת יכלה להיות סוף דרכו: פזמון שיצרו שני נערים והשמיעו לחבריהם.

אבל אביו של אהרוני, נגן בתזמורת של רשות השידור, שמע את השיר ולקח אותו לרדיו.  טובה בן צבי ושמואל בר זכאי הקליטו אותו. הציבור אהב את “עין גדי”. יותר משבעים זמרים ביצעו אותו לאורך השנים, ביניהם אריק איינשטיין ,יהורם גאון, יהודית רביץ,  יגאל בשן,  גרי אקשטיין,  מרגלית צנעני, להקת הכול עובר חביבי, הגבעטרון ורבים אחרים.

דובי אהרוני, הנער המוכשר שבצניעותו הרבה חתם בכינוי-העט  “ש’ דיבון” המשיך בקריירה מוזיקלית, הלחין שירים נוספים וכמו אביו − ניגן בתזמורת של רשות השידור. לאורך השנים סירב להתראיין על השיר, והותיר את הבמה למחבר המילים.

איתן פרץ כתב עוד שירים, בהם למשל “זאת ירושלים” שהלחין נחום היימן. טובי המלחינים (אפי נצר, מוני אמריליו, נורית הירש) הלחינו את שיריו, אבל אף אחד מהם לא זכה להצלחה של “עין גדי”.

השיר מסתיים במילים של תקווה ואמונה: “וְעָתִיד מַזְהִיר צוֹפֵן לָהּ הַמָּחָר”, כתב איתן פרץ, ולא העלה בדעתו מה יקרה למקום הזה כעבור עשרות שנים, אילו שינויים מדאיגים יחולו בו: בגלל הירידה המתמשכת במפלס הים, והתרחבות תופעת הבולענים, נאלצו לפני שנתיים לגדר את מתחם החוף של עין גדי. הוא היה אחד המבוקשים ביותר בים המלח, אבל אין עוד גישה אליו. גם הקיבוץ עצמו מצוי כיום בסכנה. חבריו נאלצו לסגור חניון לינה, לחסל חלקות גדולות של תמרים ולסלול כביש חדש שפוגע ככל הנראה גם באוכלוסיית היעלים באזור.

יש הסבורים כי הנזק הבלתי הפיך הוא מעשה ידי אדם: ים המלח הולך ומתייבש כנראה עקב הסטת נחלים להשקיה והעבודות במפעלי האשלג. כך גם שמורת עין גדי עצמה, אולי עקב שאיבת יתר של המים, שהקיבוץ מוכר. ב-2001 הכריזו רבים מעובדי רשות הטבע והגנים על מרד צרכנים כנגד המים שמשווק מפעל עין גדי. עתירה לבג”ץ שביקשה לבטל את הרישיון למכירת מים מינרליים ממעיינות, כולל זה שבעין גדי, נדחתה. נודע כי רישיון העסק להפקת מי שתייה שיש לעין גדי יפקע בדצמבר 2017. הקיבוץ מכחיש את הטענות נגדו. כך למשל כתוב באתר האינטרנט של עין גדי כי שיטפון טבעי ויוצא דופן בנחל ערוגות הוא זה שהרס את הצמחייה בשמורה, וכי הם עצמם עוסקים דווקא בשמירה על הטבע, למשל − בגן הבוטני, שבו מרוכזים יותר משש מאות מינים של צמחים מרחבי העולם, בעיקר מאזורים מדבריים.

חמישים ושמונה שנים חלפו מאז נכתב השיר “עין גדי”, שנהפך לקלאסיקה ישראלית. ספק אם מחבריו שיערו שהמים המפכפכים ששימחו אותם כל כך יהפכו ברבות הימים לסוגיה עסקית נושאת כותרות כמו “רווחי המיליונים של עין גדי − מהמים של כולנו”.

 

---

הערה אישית: בתחילת שנות השישים, כשהשיר היה בשיא הצלחתו והושמע בלי הרף ברדיו, אורי שטרנברג, המורה לזמרה ולמוזיקה בבית הספר שבו למדתי במושב קדרון, דיבר בגנותו ואמר עליו שהוא סתם עוד שיר פופולרי שיחלוף מהעולם, (ואז לימד אותנו לשיר את “חושלים פה, חושלים פה, לילות וימים, טבעות השרשרת אנו משלימים…” שנראה לו כנראה קלאסי ונצחי). אהבתי מאוד את אורי שטרנברג, שבמחווה מקסימה אפילו הלחין “שיר” שכתבתי בכיתה ה’, אבל התפלאתי ולא הבנתי מדוע הוא מתנגד כל כך לשיר “עין גדי” שאותי ריגש כל פעם עד דמעות. מה גם שידעתי שכתבו אותו שני כמעט-ילדים, וזה הוסיף להתפעלות.

“כל כך מתחשק לי שיחה עם מישהו, ואין עם מי”, הוא כתב בפתק שהתגלה בעיזבונו. כמה כמיהה לקשר, כמה תוגה, עולות מהמשפט הקצר הזה, שבו תיעד כותבו רגע של בדידות. רק אל עצמו יכול היה לפנות, ואל המילים הכתובות, המתעדות בעצם העלאתן על הנייר את עוצמת הלבד שבה היה שרוי. מפליא לחשוב שכותב המילים הללו, המצטייר כאדם המשווע לקשר אנושי, עמד רוב חייו על הבמה, וזכה שוב ושוב לתשואות רמות של הקהל: הוא אברהם חלפי, שחקן מצליח מאוד בתיאטרון הקאמרי, שהרבה לגלם דמויות קומיות.

כשנשאל מה עיסוקו בחיים הקפיד אברהם חלפי להדגיש שהוא שחקן, אבל בעצם, וכמעט בחשאי, היה גם משורר. בחייו הפרטיים, כשאור הזרקורים כבה, התנהל בצניעות ובפשטות.

עד כדי כך צמצם את הקיום של עצמו, שבשעות חייו האחרונות, כשחש ברע, לא הזדרז להזמין אמבולנס, שמא, כך משערים, יטריד את מנוחתם של השכנים. בסרט התיעודי העוסק בו, “חייו מלאי שיר”, שיצר אורי משגב, הודו רבים ממכריו וידידיו של חלפי כי חלפו כמה ימים עד שנודע להם דבר מותו, ולכן לא השתתפו בהלווייתו. דומה כאילו חלף מהעולם באותה דממה צנועה שבה חי. “זה היה אחד ממפעלות חייו, להישאר אלמוני, מצומצם וצנוע”, אמר עליו אורי משגב. אחייניתו של חלפי, המשוררת רחל חלפי, כתבה כי לאחר מותו נודע לה שהיה “צדיק נסתר ואחד מל”ו”.

חלפי נודע כיום ברבים בעיקר בזכות אריק איינשטיין, שאהב אותו מאוד, יזם את ההלחנה של כמה משיריו, ושר אותם. אחד האהובים במיוחד הוא “עטור מצחך זהב שחור”, שהלחין יוני רכטר. הוא הוכתר כשיר השנה והעשור, וכשירו היפה ביותר של אריק איינשטיין. לכאורה מדובר בשיר אהבה, אבל גם ממילותיו, כמו מהפתק שכתב לעצמו חלפי, אפשר להיווכח בבדידותו של הכותב, ובייסוריה של אהבה לא ממומשת של גבר משתוקק המשקיף על אהובתו מהצד: “וַאֲנִי, שֶׁלֹּא פַּעַם אַבִּיט בָּךְ בְּשֶׁקֶט”, אך אינו זוכה לחסדיה: הוא, כך נכתב, לא רוצה להיות לה אח, וגם לא “נָזִיר מִתְפַּלֵּל לִדְמוּתוֹ שֶׁל מַלְאָךְ”. הוא כותב שנפשו שוכנת בין כתלי ביתה, אבל גופו נאלץ להיפרד ממנה בכל פעם מחדש.

עיסוקו של אריק איינשטיין בשיריו של אברהם חלפי הניב את הלחן לשיר האחרון שהקליט הזמר, “לו ראית אדם בחדרו”:

לוּ רָאִיתָ אָדָם בְּחַדְרוֹ
מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת.
לוּ שָׁמַעְתָּ
תֻּכִּי יְרַקְרַק
מְשׂוֹחֵחַ עִם פֶּרַח וָרֹד.
שָׁרוּי לוֹ הַפֶּרַח בַּכּוֹס,
שָׁבוּי הַתֻּכִּי בַּדִּמְיוֹן
הַזְּמַן אֶת הַפֶּרַח יִרְמֹס,
וְאֶת חֲבֵרוֹ יַחֲמֹס.
הִכּוֹן, הַתֻּכִּי הִכּוֹן.

הַדֶּלֶת פִּתְאֹם תִּפָּתַח,
וְיִכָּנֵס הַגּוֹרָל.
מִי יוֹדֵעַ מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ,
אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל.

עַל הַסַּף יִתְיַצֵּב כְּנוֹשֶׁה.
יִשְׁאַל מִי בַּבַּיִת יִשְׁכֹּן.
וְאֶת שְׁנוֹת הַחַיִּים,
וְהַשֶׁם –
הִכּוֹן, בֶּן-אָדָם, הִכּוֹן.

חלפי פונה אל שומע אלמוני, לא קיים, ושואל שאלה רטורית, שלא תיתכן לה תשובה: “לוּ רָאִיתָ […] לוּ שָׁמַעְתָּ…” מה כבר היה קורה לוּ ראה מישהו? לוּ שמע? הדובר יודע שאין תשובה סבירה לשאלה. כי מכאן ואילך הוא מתאר את ההמתנה לבואו של המוות, “הגורל” הרומס וחומס: איש מתבונן בדמותו הנשקפת “מוּל רְאִי שֶׁהִזְקִין מִמַּרְאוֹת” – לא הוא הזדקן, אלא הראי המשקף לו לאורך חייו את דמותו ההולכת ומשתנה. בחדר אתו אין איש. רק תוכי ופרח ורוד.

התוכי מוכר משיר נודע אחר של חלפי, “השיר על התוכי יוסי” (לחן של מיקי גבריאלוב) שגם אותו שר אריק איינשטיין: הדובר מחליט לקנות לעצמו תוכי, אתו יוכל לשוחח “עֵת אִישׁ לֹא יִשְׁמַע”. גם בשיר ההוא צפוי לתוכי “מָוֶת שָׁקֵט”. בשיר שלפנינו התוכי הירקרק משוחח עם הפרח הוורוד. האחד “שרוי בכוס”, האחר “שבוי בדמיון”: האם באמת מדובר בתוכי? ואולי מי שמרותק למקום אחד, מפליג בדמיונות אבל שבוי בהם בלי כל יכולת להימלט, הוא דווקא האיש הבודד, המצייר בפנינו את תמונת הדיוקן שלו בחברת תוכי, פרח, ותחושה שהקץ מתקרב? הוא תוהה איך בעצם ייראה המוות, אותו נושה שצפוי לבוא בקרוב כדי לגבות את החוב, את חייהם של האיש, התוכי והפרח, “מַה צֶבַעּ בִּגְדוֹ, /  אִם יָפֶה הוּא וְאִם מְגאָל”, ומתריע ומזהיר את התוכי, ואת האיש: “הִכּוֹן!”

כשאריק איינשטיין בחר לשיר את “לו ראית אדם בחדרו” (הלחין אותו גיא בוקאטי) ודאי לא העלה בדעתו שזה יהיה שירו האחרון. מותו היה חטוף ופתאומי, בציבור התעוררה תחושה של מעין אבל לאומי, אלפים הגיעו לכיכר רבין כדי לחלוק לו כבוד אחרון ובמסע ההלוויה שלו השתתפו המונים, עד כדי כך שבית העלמין לא יכול היה להכיל את כולם ואנשים נצמדו לשערים והתקבצו על גגות הבניינים הסמוכים.

קשה להאמין שאריק איינשטיין, האיש שכתב את המילים לפזמון “אני אוהב להיות בבית” (הלחין מיקי גבריאלוב) היה שש למראות אשר ליוו אותו למנוחתו האחרונה. ייתכן שהיה מעדיף לוויה כמו זאת שהייתה למשורר האהוב עליו. על אבן המצבה שלו נחקקו מילות אחד משיריו של חלפי, המעידות על הצניעות של שניהם:

אֲנִי מְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי
כְּדֵי נְקֻדָה
אַלְמוֹנִית
שֶׁלֹא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי
מַלְכֻיוֹת.

יחד עם זאת, נראה שאריק איינשטיין לא היה מייחס חשיבות רבה להלוויה של עצמו. גיא בוקאטי, המלחין שאתו שיתף פעולה בשנותיו האחרונות, העיד כי כששאל אותו אם הוא מאמין בחיים שלאחר המוות, השיב לו אריק איינשטיין בסגנונו האופייני: “בחייאת, בוקאט, כשאתה חי אתה מת, אז כשאתה מת – אתה מת”.

מבחינה מסוימת הוא טעה: חלפי ואיינשטיין ממשיכים לחיות בלבבות רבים.

“שם, על פסי הרכבת בטרבלינקה, ליד כל החיילים, אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אך לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה”, כתבה חגית, אמו השכולה של רס”ן בניה ריין ז”ל, שנהרג במהלך מלחמת לבנון השנייה וזכה לאחר מותו ל ציון לשבח מטעם מפקד פיקוד המרכז. “במעשיו אלה הוא היה מופת ללוחמי צה”ל בכלל, וללוחמי השריון בפרט,” נכתב עליו.

משפחתו של בניה ריין הוציאה לאחר מותו ספר קצר, יומן מסע לפולין, שכתב כשהיה צוער בקורס קצינים. הספר נקרא קחי אותי אתך כשם השיר שריין ביקש מהמדריכה להשמיע בעת הביקור בטרבלינקה, ואף הפציר בה לחזור ולהשמיע אותו כשתגיע למקום עם קבוצות אחרות. את השיר כתבה והלחינה חוה אלברשטיין:

קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
את מגיעה וכבר עוזבת
קחי אותי איתך
צועק הילד לרכבת
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

קחי אותי איתך
צועק הילד מן החושך
אל האניה
המפליגה לקראת האושר
קחי אותי איתך
כדור השמש מחכה לי
קחי אותי איתך
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קדימה הוא צועק
קדימה
פוחד שיהפוך לנציב של מלח
כמו אבא ואמא

קחו אותי אתכן
לי אין נוצות ואין כנפיים
ילד מתחנן
לציפורים שבשמים
קחו אותי אתכן
אני כבד אני כמו אבן
קחו אותי אתכן
כאן אני נחנק

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

קח אותי איתך
אומרת אמא אל הילד
קח אותי אתך
היא עייפה ומבוהלת

קח אותי אתך
סוף העולם על סף הדלת
רק עכשיו הגעת
כבר אתה הולך

בכל פרידה יש מוות
לוחשת לעצמה האם
בכל פרידה ישנה לידה
צועק הילד החולם
ילד לא מביט לאחור

בניה ריין לא היה היחיד שחש כי שירה של חוה אלברשטיין מספר על אם שנפרדת מבנה לצמיתות, לה מחכה מותה, הוא יוצא לדרך חדשה של הצלה. המילים “בכל פרידה יש מוות” ועצם הפרידה שמתרחשת כנראה על רציף של רכבת, או לא הרחק ממנה, מעוררות אצל רבים התחושה שהטריגר לכתיבת השיר היה המחשבה על אירוע שהתרחש בשואה − על הפרידה הסופית בין מי שנשארת מאחור למי שיוצא לדרכו. בטקסים רבים של יום השואה נוהגים לשיר את “קחי אותי אתך”.

אבל בעיני השיר עוסק בעניין אחר לגמרי, והוא מזכיר לי במידה רבה את השיר “עוף גוזל” שאת מילותיו כתב אריק איינשטיין.

הגוזלים שלי עזבו את הקן
פרשו כנפיים ועפו
ואני ציפור זקנה נשארתי בקן
מקווה מאוד שהכל יהיה בסדר.

תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

עכשיו נשארנו לבדנו בקן
אבל אנחנו ביחד
חבקי אותי חזק תגידי לי כן
אל תדאגי ביחד כיף להזדקן

עוף גוזל…

אני יודע שככה זה בטבע
וגם אני עזבתי קן
אבל עכשיו כשבא הרגע
אז מחניק קצת בגרון
מחניק קצת בגרון.

עוף גוזל…

בשני השירים הורה נפרד מילדו. אצל אריק איינשטיין, עם כל העצב על כך שהגוזלים כבר פרחו מהקן, יש גם נחמה: הוא ובת זוגו, שהילדים התרחקו מהם, נשארו ביחד. הוא מבקש ממנה חיבוק ומבטיח לה ש”ביחד כיף להזדקן”. בהתאם לכך גם הלחן של “עוף גוזל” אינו שטוף עצב. יש בו איזו מלנכוליה, אבל גם סוג מסוים של התרוממות רוח ואופטימיות. האב פונה אל בנו, מזהיר אותו מפני הסכנות, אבל גם שולח אותו לדרכו במעין ברכה ואיחולים: חתוך את השמים, טוס לאן שבא לך.

בשירה של חוה אלברשטיין התוגה המובעת בלחן ובמילים אינסופית כמעט. אמנם הילד חולם על הלידה שבפרידה, אבל האימא רואה בה רק מוות. היא יודעת שבנה לא יביט לאחור. אצל אריק איינשטיין “מחניק קצת בגרון”. אצל אלברשטיין האימא “עייפה ומבוהלת”. היא חשה שסוף העולם על סף דלתה. הילד בשירה מבועת מפני הגורל הצפוי לו, אם יישאר בבית הוריו, או יביט לאחור ויהפוך לנציב של מלח. הוא חייב להיפרד מהעבר לצמיתות. והוא קורא לרכבת שתושיע אותו מהמחנק של ילדותו.

אצל איינשטיין החיים ימשכו. אצל אלברשטיין יש רק ייאוש, ותחנונים אל הבן שייקח אותה אתו. שלא יפקיר אותה. שהפרידה לא תהיה מוחלטת כל כך. אפשר להבין מדוע אצל אריק איינשטיין הילד מתעופף כמו ציפור: הוריו משחררים אותו לצאת לדרכו. הילד בשיר “קחי אותי אתך” חייב לנוס על נפשו, מפני האם המכבידה, המבועתת מפני הפרידה.

קשה להאמין שזוהי שיחה בין ילד שמבקש להציל את עצמו מאימי המלחמה, לבין אמו שנאחזת בו. השיר מתאר לדעתי את הפרידה הבלתי נמנעת שמתרחשת בכל משפחה: מבחינתה של האימא “רק הגעת, כבר אתה הולך”. כל הורה מגלה במוקדם או במאוחר ששלב גידול הילדים, שבהִימָשְׁכוֹ נדמה אינסופי, לא היה אלא חלק קצר יחסית בחיי ההורה. ואז, כשהילד מתבגר וממשיך הלאה, אל עתידו, ההורה אמור לחיות את חייו – רצוי כמו בשיר של אריק איינשטיין, בתחושה של יחד ושל המשך. לא לראות מוות בפרידה, אלא לראות בה לידה.

“אתם החיילים מהצבא, אתם התשובה לשואה”, כתב בניה ריין ז”ל ביומן המסע שלו וחתם: “כן, הייתי בטרבלינקה. וטרבלינקה תהיה אתי”. על דבריו אלה הגיב הרב אמנון בזק וכתב כי “אכן, אין ספק שטרבלינקה, אושוויץ ובכלל, תודעת השליחות של יהודי אחר השואה, ליוו את בניה בכל מעשי הגבורה שהוא עשה, עד לרגע האחרון בחייו.”

חוה אלברשטיין הייתה בעבר פעילה בשמאל. היא כתבה את השיר “חג גדיא” שנאסר בשעתו להשמעה בשל ההלקאה העצמית שהוא מביע: “הָיִיתִי פַּעַם כֶּבֶשׂ וּגְדִי שָׁלֵו / הַיּוֹם אֲנִי נָמֵר וּזְאֵב טוֹרֵף”. לאחד הדיסקים שלה הוסיפה כמה שאלות רטוריות, שבהן התייחסה למילים של שיריה בעבר: “האומנם – ‘מלחמה שאף פעם לא די לה היא עכשיו במקום אחר’? האומנם – ‘הזמן ישקיט הכול’? … האומנם למדנו מה שהבטחנו לעצמנו?” תשובתה המובלעת היא כמובן − לא ולא. המלחמה אינה במקום אחר, הזמן אינו משקיט הכול, ולא למדנו לקח.

קשה אם כך להניח שהיא מזדהה עם המסקנות שהסיק הרב משירה. ועם זאת, אין בדברים האלה כדי לגרוע מעוצמת סיפור גבורתו של רס”ן בניה ריין, שאהב את השיר, ונהרג תוך “דבקות במשימה וחתירה לניצחון, דוגמה אישית ורעות”, כפי שנכתב באתר הגבורה המנציח את פועלם של מקבלי העיטורים.