מהו הדבר שכולם יודעים? האם “כולם” – משמע כל הדמויות המשתתפות בעלילה המוצגת בפנינו, או שמא המילה “כולם” כולל גם אותנו, הצופים?
הסרט, יצירה חדשה של אסגאר פרהאדי, הבמאי האיראני זוכה האוסקר על הסרטים “פרידה” ו”הסוכן”, מתחיל בשמחה משפחתית גדולה: לאורה היפהפייה (בגילומה של פנלופה קרוז) ילידת ספרד שהיגרה עם בעלה לארגנטינה, מגיעה לבית הוריה לביקור משמח במיוחד: החתונה של אחותה. היא מלווה בשני ילדיה – בתה בת השש עשרה ובנה הפעוט.
כל בני המשפחה ששים לקראתה, והיא אליהם. ברור לגמרי שמדובר בקשרים אמיצים ואוהבים במיוחד. לאורה שמחה כל כך למפגש. מתלהבת מהאחיינית הקטנה שלה (עד כדי כך שאחד ממכריה בטוח שזאת בתה הקטנה), כולם מתחבקים בלי הרף, מחייכים זה אל זה, מאושרים לשוב ולהיפגש אחרי פרידה ארוכה.
ואז מתחילה החגיגה האמיתית: החתונה. כמה שמחת חיים! איזו משפחתיות סוחפת, עליזה, כמה שהאנשים הללו מקבלים זה את זה, משתתפים באושר של הזוג הצעיר ותורמים לו!
אבוי. כל היופי הזה מתערער ונחרב בחטף.
קורה משהו איום ונורא שממוטט את התשתית שעליה האנשים הללו מתהלכים לכאורה לבטח. לאט לאט מתברר שהכול אחיזת עיניים, שמתחת לפני השטח רוחשים כוחות הרסניים ואיומים, טינות נושנות, קנאה רושפת, אי הבנות, שנאה לא גלויה, ונכונות להכאיב עד בלי די, והכול במסווה של משפחה אוהבת.
אז מה “כולם יודעים”? ש”כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה” ושאין באמת משפחות מאושרות? שאנשים אינם נוטים לשכוח ולמחול? שרגשות עמוקים – חיוביים או שליליים – אינם מתפוגגים לעולם? שמראית עין תמיד מכסה על אמיתות בלתי נסבלות?
כן. בהחלט. כל זאת, ועוד.
מקצבו של הסרט אטי, אבל אטיותו מוצדקת, שכן הבהלה, הכאב, הרחש התת קרקעי, נבנים בהדרגה, עד שהאמת הבלתי נסבלת נחשפת במפתיע, ואולי בעצם אינה מפתיעה באמת.
״כולם יודעים״ פתח את פסטיבל קאן, וגם נבחר להשתתף בתחרות המרכזית שלו.
הבמאי והתסריטאי האיראני אסגאר פרהאדי זכה כידוע שוב באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. כזכור, לפני שש שנים זכה באותו פרס על סרטו “פרדה” (והביס את הסרט הישראלי “הערת שוליים”).
פרהאדי לא הגיע הפעם להוליווד כדי לקבל את הפסלון המוזהב. את הגעתו מנעו תחילה ההגבלות על כניסת מוסלמים לארצות הברית שהטיל נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, אבל אחרי שההגבלה הוסרה לגביו, הודיע הבמאי האיראני שאינו מעוניין עוד לבוא. למרבה האירוניה, הסרט שיצר, “הסוכן”, היה אמור לזכות אותו בקבלת פנים חמה, שהרי הוא מתכתב עם התרבות האמריקנית ושואב ממנה השראה.
את שמו קיבל הסרט מהמחזה “מותו של סוכן” של ארתור מילר. גיבורי הסרט הם שחקנים המעלים בפרסית את המחזה האמריקני, והבחירה במחזה המסוים הזה אינה מקרית, שכן הסרט שואב ממנו השראה ונוגע בו בכמה מישורים. (אחד מענייניו השוליים של הסרט הוא ההשוואה בין משחק תיאטרלי למשחק קולנועי. הסצנות שבהן מעלים את ההצגה אותנטיות מאוד במשחק המוגזם של השחקנים, במחוות הגדולות מהחיים, בצחוק החלול, הלא משכנע, בתנועות הנלעגות שהשחקנים עושים “על הבמה”, ומיד אחרי כן, כשהם יורדים מהבמה, אותם שחקנים עצמם נראים אמיתיים לגמרי, כאילו הם דמויות ממשיות, ולא, עדיין, שחקנים שמגלמים אותן…)
“מותו של סוכן” מעלה את דמותו של גבר אמריקני בן שישים ושלוש, שחי בעולם שכולו רמאות ואשליה עצמית. וילי לומן (באנגלית השם Loman מזכיר בצלילו את השילוב, “Low-man” כלומר – איש ירוד…) בטוח בכישרונותיו להאהיב את עצמו ולהיות איש מכירות. כל חייו הבוגרים עבד כסוכן נוסע והוא גאה בהצלחותיו, כביכול. וילי לומן הוא מעין שחקן, שמציג חיים מדומים בפני עצמו ובפני בני משפחתו. הדמויות הראשיות בסרט הן אלה של שני שחקנים מקצועיים, זוג נשוי, עאמד וראנה. ביתו של וילי לומן נסדק באופן מטפורי: בהדרגה מתגלה עד כמה שהוא בעצם כישלון, ואיך גידל שני בנים לא-יוצלחים, השוגים כמוהו באשליות של התפארות והגדלה עצמית, ומועדים לגורל זהה לזה שלו. בסרט ביתם הפיזי של עאמד וראנה נסדק, ממש בתחילת העלילה, ובהמשך עולה השאלה אם הסדק המאיים להחריב את הבית הוא גם סדק מטפורי שעלול לפגוע בזוגיות שלהם ובסיכוי שיקימו משפחה.
גם בסרט מופיע סוכן: אחד השחקנים המבוגרים בלהקה של עאמד וראנה משכיר להם דירה, לאחר שנאלצו להתפנות מביתם המתפרק. כמו הסוכן של ארתור מילר, גם הסוכן בסרט מעמיד פנים. נדיבותו לכאורה מתגלה כשקר, אבל בניגוד לווילי לומן, הוא אינו מרמה את עצמו אלא את ידידיו, כי הדירה שהשכיר לכם צופנת סוד אפל ומסוכן.
במחזה “מותו של סוכן” אשתו של וילי לומן אוהבת את בעלה אהבת נפש, ומוכנה לספוג ממנו את כל הצרות שהוא גורם לה. היא אינה יודעת שהאהבה אינה ממש הדדית ואינה מעלה על הדעת שבעלה נזכר וחולם על איזה קשר מיני מפוקפק שניהל בעבר עם ספק מאהבת ספק זונה. גם בסרט מופיעה דמות של גבר מבוגר ואהוב ביותר – אשתו מסבירה שהוא כל חייה! – וגם הוא מתגלה כבוגד, שפל, אלים ושקרן.
וכאן, בעניין השקר הנחשף, עניינו המרכזי של הסרט. פרהאדי בוחן מה קורה לאדם צודק שמחליט ללכת עד הסוף עם האמת, לחשוף אותה בפומבי ולהעניש בכך את השקרן. את העניין הזה הוא חושף בסיפורו הכולל של הסרט, אבל גם בסצנה אחת קטנה, שכמו מקפלת בתוכה בזעיר אנפין את הרעיון השלם.
הסצנה המדוברת מתרחשת בכיתת לימוד בבית ספר תיכון לבנים. עאמד איננו רק שחקן, הוא גם מורה לספרות אהוב ונערץ. האווירה בשיעוריו נינוחה, הוא מתבדח עם התלמידים, מצחיק אותם וצוחק אתם, מרשה להם לשאול אותו שאלות אישיות, אפילו מנהל בנוכחותם, במהלך השיעור, משא ומתן על מכירת מכוניתו. אבל פעם אחת התלמידים עולים לו על העצבים: לבקשתם הוא מקרין בפניהם סרט המבוסס על יצירה שלימד אותם. במהלך ההקרנה הוא נרדם והם עושים ממנו צחוק ומגחיכים אותו, בטוחים שאינו מודע למעשיהם. אחד מהם מצלם אותו. בשלב מסוים הוא מתעורר, מדליק את האור ומתעמת עם הנער. תובע לקבל ממנו את הטלפון הנייד שלו. הנער טוען שאין לו טלפון כזה. המורה מתעקש, לוקח את הטלפון ומעלעל בתצלומים המאוכסנים בו. הנער חוזר ואומר, בפתטיות ילדותית, שלא צילם. אחרי כן – שמחק את הצילומים. שהם אינם. שבאמת, שלא… שבחיי… והרי כל ההכחשות הללו פשוט מגוחכות. העובדות נמצאות במרחק של כמה לחיצות. עאמד הולך עם תפישת הצדק שלו עד הסוף, ומוכיח שהנער שקרן. אבל אז קורה משהו שגורם לו להבין כי הרדיפה אחרי האמת והצורך להשפיל את השקרן עלולים בסופו של דבר לעלות גם לו עצמו ביוקר. בסוף הסצנה הזאת יחוש מבוכה. אבל אין בה די כדי ללמד אותו לקח ולכן הוא ימשיך בשלו, עד שיגרום להתרחשות שתסב לו ייסורי מצפון עמוקים.
כאמור, הסצנה הקטנה הזאת מקפלת בתוכה את עניינו של הסרט כולו, המנסה לברר אם יש תמיד טעם לחשוף את האמת, ובכל מחיר, ומה עלול לקרות אם מתעמתים עם מישהו שנהג שלא כשורה. האם חשיפת הרוע תביא בהכרח לעשיית צדק? מי ייפגע בדרך? אולי גם חפים מפשע ישלמו את המחיר? אולי אפילו מי שהצדק לצדו?
אפשר להסכים עם התיזה שהסרט מציג, או להתנגד לה, אבל אין ספק שהשאלה שהוא מעורר מעניינת ומעוררת מחשבה.
