את הספר Honte, בושה, כתבה אנני ארנו ב–1995. כמו בספריה הקודמים שקראתי ( (L’Événement ,Femme ,Passion simple ו־Mémoire de fille) גם כאן הסופרת נוגעת במציאות החיצונית ובמה שמתרחש בה, השמכונה במרוצת הזמן “ההיסטוריה”. יש בה, במציאות הזאת, משמעות רבה מבחינתה של ארנו.
מיד כשנודע דבר זכייתה בפרס נובל לספרות, מיהרו כלי התקשורת בישראל לדווח על עמדותיה הפוליטיות ויחסה לישראל. כך למשל נכתב בוואלה ב־6 באוקטובר 2022:
“ארנו מזוהה עם השמאל הרדיקלי בצרפת ועם עמדותיו, כולל בנוגע לחרם התרבותי על ישראל. ב-2018 חתמה על עצומה שקראה להחרמת עונת התרבות ישראל-צרפת, במסגרתה התקיימו מאות אירועי תרבות צרפתיים בישראל ומאות אירועי תרבות ישראליים בצרפת, ביוזמת ובמימון הממשלות של שתי המדינות. ב-2019 חתמה על עצומה שגינתה את האירוויזיון בתל אביב וקראה לטלוויזיה הציבורית בצרפת לא לשדר אותו.
“בעצומה שעליה חתמה ב-2019 נכתב: ‘אנו קוראים לטלוויזיה הצרפתית ולמשלחת הצרפתית לאירוויזיון לא לשמש כיסוי למשטר ששולח מדי יום שישי צלפים לעזה לירות על ילדים לא חמושים במצעד השיבה. תרבות שמכבדת את עצמה לא מופיעה במדינת אפרטהייד. לא היינו מקבלים את זה לו זה היה בדרום אפריקה, אין סיבה שנקבל את זה כשזה בישראל'”.
כשקוראים את יצירותיה של ארנו אי אפשר שלא להבין את העניין המוסרי והרגשי שלה בעוולות המתרחשות בעולם.
בספריה משחקת תפקיד חשוב הנוכחות האימפרליאיסטית של צרפת באלג’יר, ואת הספר Honte היא מסיימת במעין השתאות: עיתונאים שכתבו על התקפת מרגמות קטלנית בסרייבו הזכירו את הבושה העמוקה שהם חשים. הם, כך מתחוור לה, יכולים לחוש בושה בעניין מסוים – המלחמה בבוסניה – ולא לחוש בושה בעניין אחר – המלחמה ברואנדה.
לעומתם הבושה שהיא חשה מאז ומתמיד, מילדות, קיימת כל העת. היא החלה לחוש בה במלוא עוזה כשהייתה בת שתים עשרה, כשאביה ניסה להרוג את אמה. הממואר מתחיל בתיאור אותו מקרה אלים, שעורר בה לא רק בושה, אלא גם חרדה עמוקה מפני העתיד, וחשש מתמיד מפני האסון הנורא העומד להתרגש עליה ועל בני משפחתה. מאוחר יותר, כשנסעה עם אביה לטיול, למעשה – למסע צליינות אל המערה בלורד (ב־1858 התגלגלה בה, כך מספרים המאמינים, מריה הקדושה בגופה של ילדה ענייה, בת איכרים פשוטה) – התעצמה תחושת הבושה. אמה של אנני, ששם ילדותה היה דושן – שלחה את בעלה ואת בתה כדי שיתפללו בלורד. במהלך המסע הבינה אנני עד כמה היא והוריה שונים מזולתם, עד כמה הם קרתנים, עד כמה מביכים פרטים כה רבים בחייה: “המשתנה בחצר הבית, חדר השינה המשותף (מאחר שכך נהגו בכפר, ומאחר שהיה חסר מקום, ישנתי במיטה עם הורי), ההתנהגות האלימה והשפה הגסה של אמי, הלקוחות השתויים והמשפחות שלא שילמו לנו.” בושה!
“תחושה הבושה הייתה עניין רגיל. היא הייתה בעיני תוצאה בלתי נמנעת של העיסוק של הורי, של הקשיים הפיננסיים שלהם, של מוצאם במעמד הפועלים ושל אופי ההתנהגות שלנו באופן כללי. ומה שקרה באותו יום ראשון בחודש יוני [כשאביה ניסה להרוג את אמה]. בושה נהפכה לדרך חיים חדשה מבחינתי. אני חושבת שאפילו לא הייתי ערה לקיומה, היא נהפכה לחלק מגופי.”
כפי שכבר נוכחתי בספריה האחרים של אנני ארנו שקראתי, כל אחד מהם “מוקדש” לעניין מסוים. ב־L’Événement היא מספרת על הפלה שעברה. ב־Femme – על חיי אמה ומותה. ב־Mémoire de fille על מה שקרה לה בקיץ שבו מלאו לה שבע עשרה, וב־Passion simple על התאהבותה האובססיבית בגבר נשוי.
ב־Honte מספרת ארנו על עיירת ילדותה, לילבון, שהיא הגיבורה הראשית בממואר. באחד הספרים הקודמים שלה שקראתי, Femme, ארנו מספרת שנסעה לקבור את אמה בלילבון, אבל אינה מייחדת שם מקום נרחב לעיירה. היא רק מתארת איך דודתה הפצירה בה להישאר לארוחה (במסעדה), איך התלבטה ובסוף החליטה להיעתר להזמנה. כאן ב־Honte, אפשר להבין את עוצמת הניתוק והשינוי שארנו עברה. בספר שלפנינו היא אפילו מסרבת להזכיר את שם העיירה, ומציינת אותה רק באות ל’.
כמובן שמבחינה כרונולוגית הכתיבה של Honte קדמה לממואר העוסק במות אמה, ומי שקרא את הספרים “על פי סדרם” יודע הרבה יותר מאשר מי שמדלגת, כמוני, מעניין לעניין ומתקופה לתקופה, אבל הספרים לומדים “להסתדר” במוח על פי הכרונולוגיה שלהם, ונוצרת לאט לאט עלילת החיים שארנו פורשת לפנינו לאורך שנים רבות – ואנחנו לומדים להכיר את חייה.
גם ב־Honte לרפלקציה על הכתיבה עצמה מוקדש מקום. לאחר שנזכרה בניסיונו של אביה להרוג את אמה, כך היא מספרת, חיה במשך כמה ימים עם הזיכרון, “וכשכתבתי עליו יכולתי לראות אותו ממוקד, עם צורות וצבעים מוגדרים; יכולתי אפילו לשמוע קולות.”
תוך כדי כתיבת הספר היא מציינת: “אם, כפי שאפשר להבין מתוך כמה אינדיקציות (הצורך לקרוא שוב שורות שכתבתי חוסר היכולת לקחת על עצמי משהו אחר), התחלתי לכתוב ספר חדש, מסתבר שהסתכנתי בכך שגיליתי הכול מראש.”
“הכול” – כלומר, הניסיון של אביה להרוג את אמה. ככל שהממואר מתקדם, ברור לגמרי שהמוקד שלו איננו בקשר בין הוריה, אלא במצע החברתי והתרבותי שבו גידלו אותה, לפיכך מדובר גם כאן בכתיבה שמתארת לא רק את עצמה ואת משפחתה, אלא בכזאת שיש בה ערך נוסף. מה קורה למי שנולד בעיירה קטנה, שבה העניין העיקרי של בני האדם הוא – הזולת, הרכילות עליו, הזהירות המופלגת של כל אחד ואחד להישמר מפני רכילות כזאת? איך חיים כשכל מעשה, כל נשימה, כל דיבור, זוכים לתשומת לב, לבדיקה מדוקדקת, לניתוחים? למשל – כמה דוגמאות קטנות – כשאדם חולף על פני ביתו של הזולת, הוא לעולם לא יפנה את מבטו לעבר הבית, שמא ייתפס כסקרן! וזאת בשעה שהסקרנות היא המוטיב העיקרי בחייהם של תושבי העיירה! מה קורה למי שגדלה בחברה שבה לא חושבים, אלא פועלים ועושים?
“בגיל שתים עשרה חייתי על פי כללים וחוקים של העולם הזה. לא עלה בדעתי שייתכנו כללים וחוקים שונים.”
בחברה הקרתנית של העיירה “גינו באופן מוחלט גירושים, קומוניסטים, זוגות לא נשואים, אמהות יחידניות, נשים ששתו, שעברו הפלה, שראשיהן גולחו אחרי הניצחון על גרמניה, נשים שלא החזיקו בית מסודר, וכן הלאה. גינוי חמור פחות היה כלפי נערות שהרו לפני שנישאו וגברים שבילו בבית קפה (לילדים ולבני נוער היה מותר לבלות).”
ארנו מתארת את העיירה בדקדקנות ובפרוטרוט: איך היא נראית, מה יש בה, איך פועלים בתי הספר בתחומה, מה ההבדלים בין בית הספר הפרטים לציבורי: היא עצמה למדה בבית ספר פרטי, שניהלו אותו ולימדו בו נזירות, ונחשבה פריבילגית, שכן הוריה שילמו שכר לימוד, אבל באותו בית ספר הייתה גם פנימייה לילדות עניות או יתומות, שהילדות מהבתים המבוססים יכלו לזהות אותן, בין היתר, בשל הבגדים המרופטים שלבשו, לא פעם – בגדים שהילדות האחרות נפטרו מהם. (נזכרתי, כמובן, באבא ארך רגליים, של ג’יין וובסטר, בטראומה של ג’ודי, שמא יתגלה לאחת הילדות העשירות בבית הספר שהיא לובשת את שמלתה הישנה).
“שיבחו אנשים שעבדו היטב,” היא כותבת, “גם אם זה לא כיפר על מעשיהם השליליים, זה אפשר לקבל אותם”, היא מסבירה ומדגימה: “אמנם הוא שותה, אבל הוא עובד קשה.”
חשדו בעיירה באנשים שנהגו להתלהב. “מוטב היה לומר – ‘זה לא מזיז לי’.”
השאיפה הייתה – להגיע למצב שהכול יחבבו אותך.
הצורך היה – להסוות כל דבר שעלול לעורר עניין או סקרנות.
בביתם, שהיה צמוד לחנות המכולת, דחו כל ויכוח עד שאחרון הקונים ילך, “אחרת מה יחשבו עלינו?”
האם המקום שבו גדלה הוא זה שמעורר בארנו את התחושה שכתיבתה “מוגבלת לשפה החומרית של העבר: המילים והתחביר שלא הגיעו אלי אז, מעולם לא הגיעו. לעולם לא אוכל ליהנות מיכולת ללהטט עם דימויים או לשחק עם הסגנון.”
מעניין כל כך לקרוא את חוות הדעת הזאת, הרפלקציה הארס פואטית, על כתיבתה. האם היא באמת רואה את חסרונותיה, או שכבר למדה להעריך אותם, זאת עוד לפני שהתבשרה שזכתה בפרס נובל לספרות?
